מעגן

כוכב הלכת כביתנו

מבוא מאת רמי סערי

 

פֶּנְטִי הוֹלָפָּה, מחשובי המשוררים והסופרים הפינים בימינו, נולד בתאריך 11.8.1927 באִילִיקִימִינְקִי שבצפון-מערב פינלנד, ובשנה הבאה ימלאו לו אפוא תשעים. בסך הכול פרסם מיצירותיו במשך שישים ושתיים שנים: שמונה-עשר ספרי שירה,[1] שמונה רומנים[2] ושני קבצים של סיפורים קצרים.[3] כמו כן פרסם מחזות וקבצים של מאמרי עיתונות, זיכרונות, רשמי מסע, מסות ומכתבים. ב-1995 זיכה אותו ספר שיריו "מעגן" בפרס רשות השידור הפינית, וב-1998, בעקבות פרסום הרומן "דיוקן החבר", זכה בפרס הספרותי החשוב במולדתו, פרס פינלנדיה. אחדים מהרומנים שכתב ורבים משיריו תורגמו,[4] ומחוץ לגבולות ארצו זכו כתביו לפרסום ולתהודה במיוחד בצרפת. בישראל ראו אור אחדות מיצירותיו במסגרות האלה: "מיפוי" ו"השכן של סין" במוסף "תרבות וספרות" שבעיתון "הארץ", "מיפוי" גם בגיליון 84 של מגזין מכון ויצמן למדע, "כלבי זקן" במדור תרגומי השירה שלי באתר האינטרנט של נילי דגן ועשרים משיריו בספר "בני קוואפיס ונכדיו / רמי סערי ועשרים ושישה משוררים – אסופה לשירה של כותבים הומוסקסואלים מאירופה (המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת)" שיצא לאור בהוצאת כרמל (2015).

 

הקובץ "מעגן" הוא אסופה עברית נרחבת משירת הוֹלָפָּה, והמבחר המקיף בה משקף נאמנה את מאפייניה המובהקים של יצירתו הלירית הן צורנית והן תוכנית. רבים מן העניינים הקרובים ללב המשורר מובאים בכמה וכמה מן השירים שבאסופה, ובאמצעותם יכולים הקוראים העברים להתוודע לדמות מרתקת בעלת אופקים רחבים, ראיית עולם הומניסטית, ומבט אנושי חודר, מפוכח ומעמיק, ולקרוא את ניסוחיו הרהוטים של המשורר המצטיינים בראש ובראשונה בלשונם המדויקת, החדה, המלוטשת והמבריקה.

 

בדומה לאחדים מן המשוררים הפינים האחרים ששירים משלהם ראו אור בעברית בתרגומי בהוצאת כרמל, וביניהם אוּנוֹ קָיִילָאס,[5] אֵוָה קִילְפִּי[6] וסִירְקָה טוּרְקָה,[7] מאפשר גם תרגום שירי פֶּנְטִי הוֹלָפָּה לקוראים העברים התבוננות מעשירה בארץ עלומה, רחוקה ושונה מארצנו, אך גם היכרות עומק עם רגשות והרהורים המעסיקים אנשים בני עמים ודתות שונים ברחבי העולם. הערגה לקשר עם הזולת, החתירה לגילוי השלמוּת, אהבת הטבע והדאגה לעתיד העולם והאנושוּת הן רק אחדים מהעניינים המעסיקים את היוצר, שכתיבתו רגישה אך לא רגשנית, שכלתנית אך לא חסרת לב, רבת רבדים אך לא חמקמקה, ותמיד כנה, ישירה ומהימנה.

 

הוֹלָפָּה בילה את ילדותו בבית סבו וסבתו, במשק קטן ליד העיר אִיקָאָלִינֶן בחלק הדרומי-המערבי של מרכז פינלנד. אביו נטש את המשפחה זמן קצר לפני הולדת פֶּנְטִי, ילדו השלישי, והאם היחידנית לא יכלה לקחת את שלושת ילדיה לעיר טַמְפֵּרֶה שבה עבדה לפרנסתה ולפרנסתם כאורגת בבית חרושת. אחרי שש שנות לימוד בבית ספר עממי עבר פֶּנְטִי לגור עם אמו ובגיל שתים-עשרה התחיל לעבוד. בצעירותו הרבה לקרוא, החל לכתוב שירה והצטרף לתנועת נוער. בגיל שמונה-עשרה החל לעבוד במחסן חנות הספרים האקדמית בהלסינקי, למד שבדית ואנגלית בכוחות עצמו, השלים את הפער בלימודיו ורכש השכלה כללית. לכן גם קודַם עד מהרה לתפקיד מוכֵר. כבר בבחרותו גילה מודעוּת להומוסקסואליוּת שלו והתמודד עם משבר קשה, אך חרף יחסה חסר-הסובלנות של החֶברה הפינית להומוסקסואליוּת בשנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה הקודמת גילה המשורר פתיחוּת ביחס למיניותו ותבע את זכויותיו.

 

בשנת 1953 התוודע הוֹלָפָּה לאוֹלִי-מָטִי רוֹנִימוּס. השניים התאהבו וחיו יחד למן אותה העת ועד למותו של רוֹנִימוּס ב-2005. בארצם אמנם חוו כזוג אפליה והוקעה, אבל גם הערצה ותמיכה. כבר בשנת היכרותם נסעו יחד לפריז לחודש, ובשנת 1955 שבו לצרפת, הפעם לעיר נִיס, למשך עשרת החודשים שבהם היה הוֹלָפָּה מלגאי והתמחה בלשון צרפת ובספרותה. עם שובו של הזוג לפינלנד עבד המשורר בערך חמש שנים כפרסומאי, כעיתונאי וכמבקר ספרות, ובה בעת שימש מזכיר אגודת הסופרים הפינים וניסה להשפיע על חיי התרבות של ארצו כדי להרחיב אופקים ולהרבות סובלנות בסביבה שבּעת ההיא התאפיינה בעיקר בסגירוּת, בקרתנוּת ובשמרנוּת.

 

ב-1961 עבר הזוג לפריז וגר בה כמעט חמש שנים. באותה תקופה תרגמו שני בני הזוג בצוותא רומנים ומחזות מצרפתית לפינית. הוֹלָפָּה עבד בצרפת גם ככתב של עיתונים פיניים. מששבו לפינלנד עסק הוֹלָפָּה בתכנון כתב-עת חדש מסוגו, כתב-עת לענייני תרבות, ספרות, חברה ואמנות גם יחד. מחמת קשיים כספיים יצא לאור כתב-עת זה במשך שנה אחת בלבד. לקראת סוף שנות השישים החל הוֹלָפָּה בפעילות פוליטית ענפה במסגרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ובין השנים 1968 ל-1978 עבד כעיתונאי והתפרסם בראש ובראשונה ככותב טור שבועי בעיתון הפיני הנפוץ ביותר. מאמריו עודדו את קוראיהם לפתיחוּת, לסובלנוּת ולסולידריוּת. ב-1972 כיהן הוֹלָפָּה בממשלת פינלנד שישה חודשים בתפקיד שר התַּרבות.

 

בשנת 1976 קנו בני הזוג חנות ספרים יד שנייה. מאז ואילך עבדו כבעליה וכמוכרים בה עד לפרישתם לגמלאות. במשך כעשרים השנים שקדמו לצעד זה לא פרסם הוֹלָפָּה ספרי שירה כלל, ושתיקתו הממושכת בתחום זה נבעה מרצונו לפַנות את הזירה לחברו לחיים שהיה גם הוא משורר. יחסיהם הסבוכים והבעייתיים תועדו בהרחבה באוטוביוגרפיה "נשיקת גבר" שפרסם הוֹלָפָּה ב-2012, ויש לה הדים גם בשירתו. בעייתיות הקשר לא נבעה רק מחיי הבטלה של רוֹנִימוּס ומתלותו הכלכלית בהוֹלָפָּה, אלא גם מסירובו לחיי מין עם בן זוגו למן סוף העשור הראשון של יחסיהם, מהאלכוהוליזם שממנו סבל בעשרות שנות חייו האחרונות וממחלת האלצהיימר שלקה בה באחרית ימיו. עם זאת, ואף שזוגיוּת השניים היתה פתוחה, נשתמרה החברות ביניהם, והשניים חיו יחד במשך עשרות שנים.

 

בתום כשני עשורים של שתיקה פואטית, כשמלאו לו חמישים ושתיים, פרסם הוֹלָפָּה את ספרו "חמישים ושניים" (1979). הספר כולל חמישים ושניים שירים, כמספר שנות חייו של המשורר בעת הוצאתו לאור, והוא מסמן את תחילת התקופה השנייה בכתיבת הוֹלָפָּה כמשורר, תקופה שמתאפיינת בפתיחותו, בישירותו ובעוצמת ביטויו, כולן תכונות שגברו במרוצת השנים.

 

למן ראשית כתיבתו ועד ספרו האחרון גילה המשורר עניין ער במולדתו ובארצות רחוקות ממנה. אין תמה אפוא שכבר בספרו הראשון מוזכרים הר סיני, העם הנבחר, ארץ כנען שאינה אלא חלום, וחומת יריחו, ויש בו פנייה ישירה לישראל. מעניינת גם התייחסותו למזרח התיכון, לתרבותו ולחברותיו בהמשך יצירתו: ב"קרוב" (1957) מוזכרים האלים המצריים וחשיבותם לאדם בן ימינו מחד גיסא, ומאידך גיסא משמשים ארם נהריים והפרת והחידקל דימוי של הזוגיות ושל שני רכיביה; בספר "על עור התוף" (1999) מופיע "אללה האכזרי", ובספרו האחרון של המשורר (2012) מופנה המבט לארצות ערב ולהומוסקסואליוּת הרוחשת בחברתן מתחת לפני השטח.

 

אין סתירה בין מבטו הקוסמופוליטי של הוֹלָפָּה לבין האופן שבו העמיק לחקור בשירתו את ארצו, חברתה ואנשיה. אלה מתוארים ביצירתו במקוריוּת, בכנוּת ובאמינוּת. הוֹלָפָּה שנולד עשר שנים לאחר שארצו זכתה בעצמאותה, מכיר לטוב ולרע בייחודה, תוהה תכופות על קנקנה ואינו חוסך את שבט לשונו מתופעות בה שאינן לרוחו. אך במקביל לביקורת עצמית נוקבת כלפי מולדתו ניכרת בשירתו גם אהבתו העמוקה כלפיה, ומילותיו המפוכחות והישירות כמשורר פיני יהדהדו בוודאי גם בלבם של ישראלים לא מעטים: "לְחַיֵּי הַמּוֹלֶדֶת, לְחַיֵּי הָאָרֶץ הַזֹּאת / הַמְשַׁמֶּרֶת חֲלוֹמוֹת שֶׁהִצְטַמְּקוּ מְאֹד."

 

עם זאת, התעניינותו של המשורר אינה תחומה בגיאוגרפיה של כוכב הלכת שאנו חיים עליו. רבים משיריו מתמקדים בכוכבים אחרים ובחלל החיצון. הוא מבקש לחדד את מודעותם של תושבי כדור הארץ לכוכב הלכת שלהם, ולשיטתו יש זיקה ישירה בין מודעות זו לבין החינוך לקבלה סובלנית של הזולת. בקשר בין האדם לאדמה מבין הכותב ש"אֲנַחְנוּ דָּגָן תַּחַת רוּחַ כְּבֵדָה / צְמֵאִים // לָאַהֲבָה." ניסיונו להעצים את הסולידריוּת בין הבריות, את התנהלותם ההומניסטית ואת מודעותם האקולוגית מוצא ביטוי, לדוגמה, בשוּרות: "כְּשֶׁאָנוּ אוֹהֲבִים אֶת בֵּיתֵנוּ, עָלֵינוּ לְהָבִין / שֶׁגַּם לַקָּרוֹב בִּשְׁכֵנֵינוּ יֵשׁ בַּיִת מִשֶּׁלּוֹ וְזִקָּה / מַקְבִּילָה לַסְּבִיבָה הַמֻּכֶּרֶת." מבחינה זו חשיבוּת שירתו של הוֹלָפָּה היא ספרותית, חינוכית ומדינית גם יחד. המשורר מפציר בקוראיו לא לשכוח כי השמירה על הסביבה, על הטבע ועל כוכב הלכת שבו הם חיים אינה עניין של מה בכך. אין להקל ראש במשמעות התפיסה הזאת כשמביאים בחשבון את הצורך בחינוך לסובלנוּת, ומה שבימינו נכון בהחלט ביחס לפינלנד ולישראל, ניכר ברחבי העולם ובפרט באירופה, יבשת שבמקביל להימחקותם של גבולות מדינותיה אינה נהפכת בהכרח למקום סובלני ופתוח יותר, אלא נעשית בהדרגה מעוז חדש של תופעות מאיימות דוגמת קיטוב פוליטי ודיכוי השכבות החלשות בחברה, התמסמסותה של מדינת הרווחה ועלייתה של מדינת המשטרה, התגברות החשדנוּת ושנאת הזרים, התחזקותן של תפיסות פשיסטיות מובהקות וגזענוּת צרת אופקים ההולכת ומתעצמת.

 

לאהבה, לרעוּת, לחמלה, לערגה, ליושרה, לכמיהה ולגעגועים יש מקום מרכזי בשירתו של הוֹלָפָּה, אבל אולי בזכות מחויבותו החברתית ומגויסותו הפוליטית שירתו אינה נגועה בפסימיזם. אדרבה ואדרבה, פיכחונו של המשורר אינו מונע ממנו לכתוב שירה מרקיעת שחקים, עזת מבע וקלת מעוף. המשורר רואה לעצמו תפקיד לשמש פה לחסרי האונים על אף חוסר האונים שבו גם הוא עצמו שרוי כאדם שדינו נחרץ: להיוולד, לחיות ולמות. אולי בגלל האחווה הקיומית הזאת עם החי, ובוודאי גם בזכות אהבת החיים והחי שבו, המשורר מבין כי עליו להתרות בציידים, ועם זאת הוא מתייחס באורַח ריאליסטי לקַצָּב שלו שאינו רק צייד ועלם נאה, אלא גם שוחט ומבתר. האלימוּת הגודשת את העולם אינה נעדרת משירתו של הוֹלָפָּה ונהיר ליוצר כי חלוקת תפקידים כזו או אחרת חייבת להתקיים הן בעולם האדם והן בעולם החי: אחרי ככלות הכול לא יוכל הכלב לשרוד בלי בשר.

 

שירתו של הוֹלָפָּה משמרת את זיכרונן של מסורות עממיות קדומות ובעיקר בולטת בה השפעתה של השירה הפינית שבעל פה, אבל יש בה בהחלט ביטוי גם להשפעות מערביות קלאסיות ומודרניות, החל במיתולוגיה היוונית, בשירתם של הוֹמֵרוֹס וסַאפְּפוֹ ובכתבי הקודש היהודיים והנוצריים, עבור בשירה הביניימית והרנסנסית וביוצרים כסָעָדִי, וִיּוֹן ושֶׁיְקְסְפִּיר, וכלה בפילוסופים מערביים ובמשוררים פינים בני המאות התשע-עשרה והעשרים.

 

אף שרוב חייו חי הוֹלָפָּה בערים גדולות, משמרת שירתו את הקִרבה לטבע ואת ההכרה בערכו. הכרה זו, כמוה כמודעותו המעמדית של המשורר, אינה מתגדרת בפלקטיוּת, וגם כאשר מופיעים בה אזכורים לאחד במאי או למעמד הפועלים, ניכר בה שהמשורר המתעד אותה אינו מגלה שום נכונוּת לשמש שופר לתפיסת עולם כזו או אחרת ללא חשיבה ביקורתית כנה ומעמיקה. הוֹלָפָּה הוא משורר המיטיב להבין את משמעותן של האחדוּת והסולידריוּת, נהיר לו כי "לִהְיוֹת קָרוֹב הוּא לִהְיוֹת אֶחָד", וברור לו שמדובר בשותפוּת גורל, כלומר בפועל יוצא של הקיום האנושי שבו אפשרות הבחירה החופשית ממילא מוגבלת, והמודעוּת לזמנם הקצר של החיים על פני האדמה מחדדת שבעתיים את תפיסת המוגבלוּת הזאת.

 

בשירה זו כבר בעת הנעורים "מְלַקְּטִים מִלִּים מֵהָעֵשֶׂב", כלומר יש זיקה חד-משמעית בין היצירה הספרותית לבין הטבע שבו מקורהּ. זיקה זו נובעת מהפתיחוּת, מן ההקשבה לטבע ומן ההדדיוּת ביחסים אתו: המשורר ואהובו מאזינים ליערות, לעצים, "בְּנִפְרָד לְכָל מִלָּה וּמִלָּה בַּשִּׂיחַ", וללא טפיחות עצמיות על השכם ערים השניים לעושרם: "עַל כָּרֵנוּ חֲוָיוֹת בְּשֶׁפַע." הוֹלָפָּה יודע מה שברירי הקיום האנושי, ואף על פי כן הצער הטמון בעצם הידיעה הזאת אינו דוחף אותו לחפש מפלט באמונה, לבקש נחמה בדת או לתור אחר נמל מבטחים כלשהו באלוהים כזה או אחר. ייחודו של המשורר מאפשר לו לחיות בדרכו וכרצונו, נאמן לרעיונותיו ונכון לשלם את המחיר הנדרש תמורת החירות שזיכה בה את חייו. לא בכדי מרבה הוֹלָפָּה לכתוב על קשרי האחווה שלו עם העבדים, אך בה בעת הוא גם מדגיש איך נתפסת בעיניו נקמת המשוררים: "אֵין חַיִּים לַשָּׁוְא אִם מַשְׁאִירִים בְּדִיעֲבַד / כֶּתֶם עַל הַנְּיָר כְּלוֹמַר שֵׁם בַּהִיסְטוֹרְיָה." גם המודעוּת לקרבתו המתמדת של המוות, ואפילו ידיעת אפסיותו של האדם במבט על החלל ועל ההיסטוריה אינן מעלימות מהמשורר את נאמנותו לייעודו, לתובנה שהשירה היא תיעוד והנצחה גם יחד: "הַמְשׁוֹרְרִים הִנָּם וְאִי-אֶפְשָׁר / לְהַאֲבִידָם אַף לֹא בְּשִׁכְחָה."

 

בחירתי לתרגם את שירת הוֹלָפָּה נבעה מתפיסתי שנחוץ בחברה הישראלית קולו של משורר כזה, קול צלול ומהימן הקורא לדברים בשמם, ובה בעת מדגיש את חשיבותם של ערכי אמת שנדמה כאילו נשתכחו. הוֹלָפָּה מאפשר לקוראי שירתו לראות נקודות אור ומקומות נחמה בין היתר בטבע, בקשרים עם הזולת, במודעוּת לתפקיד האדם בעולם, בהעדפת היחסים עם כלבים ועם אנשים על פני ההתמסרוּת החולנית לצרכנוּת ראוותנית בעידן של גלובליזציה, של רדיפת בצע שאינה יודעת שובעה, של נכונוּת לרמוס, לדכא ולשעבד, ובעיקר של גילוי אדישוּת חלקית או מוחלטת כלפי תופעות דוגמת בדידות, מצוקה, אבטלה, התרוששוּת ואובדן ערכים. המשורר היודע כי בתקופתנו "בִּקְצֵה הָעוֹלָם הֵם נוֹחֲתִים בָּעִיר / שֶׁדּוֹמָה לָעִיר אֲשֶׁר מִמֶּנָּה הִמְרִיאוּ", איננו חושש להצביע על אירופה הנאורה ולכתוב בריש גלי כי "מְעוֹדְדִים כָּאן זְכֻיּוֹת אָדָם וְחֹפֶשׁ דִּבּוּר /  וְעוֹשִׂים הֶסְכֵּם מִסְחָרִי עִם הַשָּׂטָן". נהיר לו הצורך לקרוע את המסכה מפניה של חברה המבקשת, כביכול, להתהדר בסובלנותה, ובה בעת היא גולשת בהדרגה אל רודנוּת חדשה: "מֵאָה אֶלֶף מֻבְטָלִים פֹּה וְשָׁם, זָבָּשָׁ"ם, אֶלָּא מָה / אָנוּ מַרְבִּיצִים דַּעַת בְּמֵפֵרֵי הַסֵּדֶר". קווי הדמיון בין אירופה של המשורר לבין ישראל של מתרגמו רבים מכדי שיהיה נבון להתעלם מהם.

 

הלסינקי, ינואר 2014 – אתונה, אוקטובר 2016