על בית ומילים

זיכרון ילדות

 

 

רחבת הכניסה לבית, שממנה יורדות מדרגות אבן לעבר שער הכניסה. אני כבת ארבע, יושבת על אחת המדרגות. רוח עזה נושבת, ופחד אימים משתרר עליי, שבאין במה להיאחז לא אצליח לדבוק במקום הישיבה שלי והרוח, כוח סוחף שאין לעצור בעדו, עוד מעט קט תעקור אותי ממקומי ותישאני מכאן אל מרחקים עלומים. תמונה זו וההרגשה שנסכה בלבי מתקשרת בנפשי לסמל של גורל היעקרות ונדידה ממקום למקום, כפי שחוויתי אותו בהמשך חיי; ספר שיריי הראשון נקרא בשם יריעה ברוח. איני זוכרת איך הסתיים האירוע, שחרת עצמו בזיכרוני הן מכוח תחושת האימה כחוויה ראשונית עוצמתית, הן במשמעות הסמלית שנפשי ייחסה לו. אפשר שפרצתי בבכי מר, ושלקול הזעקה יצאו אליי אמי או דודתי, וכי זרועות חובקות הרגיעו את סערת הנפש, שניזונה מן הסתם מאותו ניחוש שבלב בדבר כוחות אדירים, שאינם בשליטת הגוף או הרצון, אשר אורבים ומתנכלים לשלום הילדה שהייתי. ושמא באותו פחד נרמז לי דבר מה קמאי הקשור בהיעקרות, אך גם במעוף, בפרידה אך גם בהינשאות למחוזות קיום לא נודעים, בצורך להיאחז – מן הסתם במדרגה – כמציל נפש, אך גם באפשרות להרפות ולהינשא על כנפי גורל עלום. וייתכן, כמובן, שהרוח העזה נרגעה ועמה שככה גם עוצמת החרדה, בהותירה, בדומה לנבט הפרח שנשתל בקרקע ידועת פורענות, את זכר הוויית האסון האורב, הנטועה מאז בעומק הנפש.

 

***

 

מי היו אבות אבותי, ואבותיהם, ואבות אבותיהם, שכבר אין מי שישא את זיכרונם, ושמם אינו רשום עוד בשום מקום, כמו נכתב על מים ורוח. עץ החיים שולח סינפסות אל העבר הרחוק, ומתפצל ויונק, מבלי דעת, מכל האבות והאמהות, שאני הנשאית שלהם.

 

 

רות נצר, ההתחלה: נומה עמק, עמ' 99

 

 

מאין מתחילים? מאיזו נקודה בזמן, מאיזה מעמד ברצף סיפור החיים שאנו מספרים לעצמנו בעמקי הנפש, במילים ולעתים בלעדיהן, מאיזו תמונה מאלו הנצורות ברוחנו כעדות ויזואלית לאותו משהו ייחודי במהלך חיינו, שבו כותב האוטוביוגרפיה נכסף לגעת, לתאר, לבטא, ואולי גם להבין באופן כלשהו?

 

איך לכתוב באופן הקושר בין שני קטבים שבחוויה הקיומית האישית: בין שמחת החיים, חדוות בוקר חדש, הנאות של יוםֿיום, הוקרת העובדה שזכיתי להיוולד בעידן הקמת המדינה, כאשר דימינו שמתגשם חלום עתיק יומין – הקץ לנדודי העם היהודי כנרדף וחסר בית בעולם, וזכיתי לשרוד את השואה, להיות אחת מדור בארץ, להקים בית ומשפחה ולרכוש חברים, לרבות מרחב צנוע של יצירה אישית במעגל חיי – לבין הקוטב האחר, שמקצתו באה לידי ביטוי בשיר קצר, שכתבתי לא מזמן:

 

אֵי לְדוֹבֵב אֶת אֵלֶם הַשֶּׁבֶר

 

בַּמְקֻלָּל, בֶּחָרִיג, בַּמְנֻדֶּה

 

שֶׁרוֹקֵן אֶת נִשְׁמַת הַגּוּף מִשִּׂמְחַת הַקִּיּוּם,

 

שֶׁעָשָׂה אוֹתָהּ מִקְשַׁת

 

צַעַר אָפֹר

 

תּוֹעֶה בִּמְבוֹ הַהֲוָיָה.

 

איך להעלות תמונות חיים, תיאור נופים ואנשים – כשהכול מרצד, נשלט בתעתוע חילופי מקומות וזמנים, שחרצו את גורל שמיכת הטלאים של ילדותי? איך לגעת באימת רדידות השורשים של ילדות הנדודים שלי ולגבור על הקושי בתיאור מקומות שילדותי שהתה בהם זמן מה, בטרם נעקרה אל מחוז אחר, שוב ושוב ולבלי שוב – גאוגרפית, משפחתית, לשונית ונפשית. וחשוב מכול, אולי, איך לספר את הסיפור האישי כחלק מן הסיפור הישראלי, לשזור את האישי ביותר במארג הגדול של רקמת חיינו בארץ?

 

הדברים שהעליתי כאן נכתבים מתוך צורך לפגוש את חיי, ולתאר כמה דברים שהייתי רוצה לשמר בזיכרון. או, אולי, להיפרד מהם סופית.

 

שוב ושוב עולה לנגד עיניי תמונה מילדותי, שמשהו בנפשי בחר בה כמסמלת כעין דפוס חיים, המשקף את חותמו של גורל אישי. התמונה לקוחה מחוויה בילדותי בימי מלחמת העולם השנייה. בימים ההם – לאחר מפלת איטליה בספטמבר 1943, הגעתי עם אמא מן האי ראב (שבו רוכזו פליטים מיוגוסלביה שברחו מפני הנאצים והיו נתונים לחסות האיטלקים) אל אזורי ליקָה וקוֹרְדוּן הקרואטיים, שבחלקה המשוחרר של יוגוסלביה הכבושה – דהיינו, חלק הנתון לשליטת הפרטיזנים היוגוסלבים – לשם הועברנו בעזרתם. בני משפחתי צורפו שם לבית ספר ליתומי הפרטיזנים בכפר קרואטי ושמו רוּיֶבָץ. הייתי אז כבת שש. אמא עבדה במטבח ואני הסתובבתי חופשית, נתונה להשגחתה, בהעדר כיתות לילדים בני גילי. במנוסתנו מהגרמנים בעת אחת ממתקפותיהם באזורים אלה, בעודנו מתאכסנות ללינת לילה באחד מבתי האיכרים, עברתי בריצה מתחת לקערת המים הרותחים שבעלת הבית נשאה בידיה, ראשי פגע בתחתיתה והמים הרותחים נשפכו על החזה שלי. הכוויה הייתה קשה מאוד, אמצעים לטפל בפצע לא היו, וקדחתי מחום. מדי יום החליפה לי אמא תחבושת שהייתה דבוקה לעור הדואב, ואני זוכרת איך פעם משכה אותה בבת אחת בכעין נחישות נואשת, באומרה: ככה זה יכאב פחות! לימים סיפרה אמא שבהמשך מסענו, בעוזבנו את המקום שבו עשינו את הלילה להוסיף לנדוד בדרכים, היא העלתה אותי אחרונה על העגלה היחידה שנסעה משם עם התשושים והחולים, בעוד האחרים עשו דרכם ברגל. היא סיפרה שפחדה פן בטלטולי הדרך אשמט מן העגלה ובחושך איש לא ישים לב לכך, ואיזו הקלה חשה כשמצאה אותי במקום האיסוף, כי כבר אירע פעם שנפרדנו בעת מנוסה כזאת וימים רבים לא היה קשר בין שני חלקי הקבוצה. מוזר שלימים, כששאלתי אותה בעניין אותה עגלה, היא לא זכרה את המקרה, שעה שתמונה זו של מועמסתֿאחרונהֿעלֿרכבֿהמילוט נחרתה בי במטען משמעותה הסמלית, כמין דימוי לציר סמוי שחיי סובבים סביבו, מכל מקום כפי שתמונה זו התפרשה ברוחי. ברגעים שונים בחיי הבוגרים הייתה תמונה זו של "אחרונה בקצה העגלה הנוסעת" חוזרת ועולה ברוחי, נטענת בסמליות העגומה של כורח לנוס על נפשי, להיאחז בסיכוי ההישרדות במקום

היחיד שבגדר האפשר, מקום דל, הרה סכנה, שכלֿכולו מנוסה חרופה מצילת חיים, אלמונית, בודדה ונידחת, שדרך המלך אינה חלק מן המציאות הקיומית שלה, אינה חלק ממסע חייה הבלתי נמנע, בייחודו הגורלי.

 

עד היכן הביאה העגלה ההיא את חיי, חיים שהחלו שם, בארץ הזרה, ואשר מתנהלים כאן, בארץ ההולכת ומשנה את פניה? איך לקשר בינה לבין חיי כישראלית שגדלה בארץ ושימים רבים דחתה ככל האפשר את הנבירה בזיכרונות ילדות שחוותה בנסיבות המלחמה, בעודני נתונה בחיי הבוגרים לצורך המשעבד לייצר ברוחי גשר הקושר בחיי בין ה"שם, אז" לבין "כאן, עכשיו"? – צורך ששאב את מירב המאמץ, כוחות הנפש ומשאבי הרוח. דחייה והדחקה, בתחושה עמוקה – במקרה שלי מכריעה במשקלה – של שייכות בוֿזמנית – גם אם מוכחשת במשך זמן רב – לשתי שפות אם, שתי מציאויות גוף ונפש, נופים ומנטליות, שתי כברות קיום שבעולמי השתרגו זו בזו כמעט לבלי הפרד?

 

 

באחד השירים הראשונים שכתבתי כאשר בבגרותי חזרתי לכתוב שירים, לאחר הפסקה רבת שנים – כשלפתע שירים ניתכו עליי כמין מטר חסד פלאי – נכתב:

 

לִכְנוֹס עַצְמִי מִקְּצוֹת חֲלָקַי,

 

כְּמוֹ שֶׁהָעֵץ מִתְכַּנֵּס בִּצְמִיחָה

 

לְמַהוּת יְרוּקָה,

 

צָנוּף בְּסוֹד סַבְלָנוּת, כִּמְיַחֵל לְטוֹב נִסְתָּר,

 

נֶאֱסַף אֶל עַצְמוֹ מִקְצוֹת מַגָּעָיו:

 

מֵאֲחִיזַת הָאֲדָמָה,

 

מִן הַחִוָּרוֹן הַדָּק שֶׁל שָׁמַיִם נִשָּׂאִים,

 

מִן הָאֲוִיר שֶׁלִּיְמִינוֹ וְלִשְׂמֹאלוֹ,

 

מִקִּרְעֵי הַתְּכֵלֶת בֵּין פֹּארוֹתָיו בְּיָמִים נְדִיבִים שֶׁל אָבִיב,

 

אוֹ מִן הַטַּלְטֵלָה, הַתּוֹבַעַת מִמֶּנּוּ

 

אֶת כָּל אוֹנוֹ, בִּשְׁעַת סְעָרָה.

 

מתוך: רישומים יומניים (1)

6.12.2014

 

 

היום, כעבור שלושים שנה ויותר מאז נכתב השיר, כשאני מבקשת להעלות על הכתב את סיפור חיי, נראה שאני נמצאת במקום דומה במקצת. חיי משתרעים בזיכרוני מפורקים, מגובבים בכתבים שונים, מסוג הדברים הנכתבים – בשעת צורך או דחק – ברישומי יומן אישי.

 

מדוע בעצם קשה כל כך לספר, בפשטות, את הסיפור האישי? – אולי מפני שברגעים שונים בחיינו אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים שונים, הבנויים מאותם חלקים, אלה המרכיבים את חידת קיומנו. משל היינו מרכיבים חלקים של תצרף, שבכל פעם מתלכדים לתמונת נוף שונה. באיזו מהן לבחור, איך לכנוס את החלקיקים הפזורים בין חדרי הזיכרונות אל משכן הסיפור ולהעניק למסופר את לבוש המילים הנכונות?

 

***