לשם שמיים

מבוא

 

החסידות, ההתנגדות וההשכלה הן שלוש התנועות שמילאו תפקיד מרכזי בחיי הרוח והחברה של יהודי מזרח אירופה למן אמצע המאה השמונה-עשרה ועד לשלהי המאה התשע-עשרה. ראשית החסידות הייתה באמצע המאה השמונה-עשרה בדרומה של ממלכת פולין, ומשם היא התפשטה בתוך עשורים אחדים לעבר עוד אזורים במזרח אירופה. החסידות העמידה במרכז עניינה את הדבקות, החוויה האינטימית של התקשרות נפש האדם עם האל, ובתפילה הנלהבת היא מצאה את האפיק המתאים ביותר להשגת החוויה הזאת. החסידות בראשיתה הייתה אפוא תנועה של התחדשות דתית השואפת להעניק מקום נכבד יותר להיבט הנפשי של עבודת האל. ועוד זאת, החסידות העמידה דפוסי ארגון והנהגה חדשים – הצדיק החסידי והעדה החסידית. נמצא אפוא שבראשיתה חוללה החסידות מהפכה כפולה – רוחנית-דתית וחברתית.

 

עדויות על פגיעת החסידים בכבודם של תלמידי חכמים, על גילויים של התנהגות חריגה בתפילתם ועל פירוש מסולף לכאורה שפירשו סוגיה בספר הזוהר הגיעו אל הגאון מווילנה והן שכנעו אותו שהחסידות היא בגדר מינות. בהשראת הגאון הכריזה קהילת וילנה באביב שנת 1772 מלחמה על החסידות וקראה לקהילות אחרות ללכת בעקבותיה. אכן, קהילות אחדות בליטא וברוסיה הלבנה נענו לקריאה זו והצטרפו למאבק בחסידות.

 

החסידות לא הוכחדה, ולא זו בלבד אלא שבעצם השנים שבהן נרדפו החסידים היא הוסיפה להתפשט ולהתעצם. פרק חדש ביחסים בין שתי התנועות האלה נפתח לאחר מות הגאון מווילנה בסתיו שנת 1797 ובשל התערבות הממשלה הרוסית בשנים 1798–1800. החלטת הממשלה שהחסידים רשאים לנהל את המניינים שלהם על-פי דרכם שמה קץ למסכת הרדיפות. יתרה מזו, ר' חיים מוולוז'ין, אשר נחשב ליורשו של הגאון מווילנה כמנהיג המתנגדים, הודה כי החסידים אינם מינים וכוונותיהם טהורות. מכאן ואילך חיו החסידים והמתנגדים אלה בצד אלה מתוך תחרות והשפעות גומלין.

 

תנועת ההשכלה, שראשיתה בגרמניה בשנות השבעים והשמונים של המאה השמונה-עשרה, הגיעה אל מזרח אירופה בעשורים הראשונים של המאה התשע-עשרה. ה"איחור" בהופעת ההשכלה במזרח אירופה נעוץ במצב שכל אותם הגורמים – פוליטיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים – אשר אפשרו ועודדו את צמיחת ההשכלה במרכז אירופה ובמערבה נעדרו במזרחה. לפיכך אפשר לראות את ההשכלה במזרח אירופה כתנועה שייבאה מן המערב מערכת של רעיונות ושאיפות, הלכי רוח ומחשבה, דפוסי יצירה ומחקר, וניסתה לנטוע אותם בתוך הקשר שונה בתכלית מזה שבו צמחו. אין תמה אפוא שבמהלך המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה הייתה ההשכלה במזרח אירופה תופעה שולית שהשפעתה על כלל החברה הייתה מועטה. עם זאת היסודות שהניחו המשכילים בתקופה זו שימשו תשתית להתעצמות ההשכלה במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה.

 

עם עליית תנועת ההשכלה במזרח אירופה נוצר מעין משולש בעל שלוש צלעות – חסידים, מתנגדים ומשכילים. החסידים והמשכילים שללו אלה את אלה תכלית שלילה. בעיני החסידים הצטיירו המשכילים כסוטים וכמקצצים בנטיעות. בעיני המשכילים היו החסידים התגלמות כל מה שפגום ומנוון בהוויה היהודית המסורתית. לעומת זאת היחסים בין המשכילים ובין המתנגדים היו מורכבים יותר. המשכילים, שהם עצמם נמנו עם חניכי בית המדרש, כיבדו את לימוד התורה ואת תלמידי החכמים, ואילו בקרב העילית הלמדנית היו אישים שהתייחסו באהדה מסוימת אל רעיונות ההשכלה. ועוד זאת, בביקורת שמתחו המשכילים על החסידים הם הסתמכו בין השאר על טיעונים שמקורם בפולמוס המתנגדים נגד החסידים. ואולם ככל שמגמת החילון שהייתה גלומה בהשכלה באה לידי ביטוי בולט יותר כן התרחב הפער בין המשכילים ובין המתנגדים, ובד בבד התהדקה השותפות בין החסידים ובין המתנגדים והם עשו יד אחת כדי להגן על ערכי המסורת.

 

חסידים

 

היסטוריונים שחקרו את החסידות במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים היו תמימי דעים שכבר בראשיתה הייתה החסידות תנועה עממית הן בהיקפה, הן באופייה. ואולם ההיסטוריונים נחלקו בשאלה מה היה הרקע לצמיחת החסידות. שמעון דובנוב סבר שהחסידות נענתה לצרכים הנפשיים של היהודי הפשוט שסבל מלחצה של הסביבה הנוצרית, ולא זו בלבד אלא ש"הדת הרבנית", שהייתה אמורה להציע לו סעד נפשי, העמיסה עליו תלי תלים של חומרות. לעומתו בן-ציון דינור סבר כי החסידות הייתה תנועה בעלת מסרים חברתיים והיא צמחה בתגובה לדיכוי חברתי וכלכלי של ההמון היהודי בידי פרנסים מושחתים. עם זאת לדעת דינור המניע העיקרי לצמיחת החסידות היה משיחי, שכן תנועה זו ביקשה לתת פורקן למתח המשיחי שהצטבר בגלל כישלונה של השבתאות.

 

השקפות אלה וכיוצא בהן היו מטרה לביקורתם של חוקרים במחצית השנייה של המאה העשרים. על יסוד ביקורת זו התגבשה ההשקפה הרואה את החסידות בראשיתה כתופעה של עילית רוחנית-דתית הנושאת בשורה חדשה והפועלת בקרב חוגים מצומצמים של בעלי השכלה תורנית. סקירה מקיפה של ההיסטוריוגרפיה של החסידות במהלך המאה העשרים על מגמותיה ועל התמורות שחלו בה עומדת במרכז הפרק הראשון בקובץ הזה.

 

כאמור, בשורת החסידות התבטאה בקביעה שהערך הנעלה ביותר בעבודת האל הוא הדבקות, הלא היא חוויית הקרבה הבלתי אמצעית של נפש האדם אל האלוהות, והדרך המבטיחה ביותר להשגת הדבקות היא התפילה הנלהבת. עדות מרתקת על הדרך שבה הופצה הבשורה הזאת ועל הדרך שפירש אותה מי שאימץ אותה יש בכתביו של רבי משולם פייבוש הלר. רבי משולם, תלמיד חכם שהייתה לו יד גם בספרות הקבלה, נתפס לחסידות בשנות השישים של המאה השמונה-עשרה בהשראת המגיד ממזריטש, רבי מנחם מנדל מפרמישלן ורבי יחיאל מיכל מזלוטשוב. בכתביו התאמץ רבי משולם להנחיל לקהל קוראיו את הדרך החסידית בעבודת השם שקנה לו מרבותיו. מבין השורות של דבריו עולה גם הסיפור האישי של למדן שהיה לחסיד. העדות של רבי משולם פייבוש, הנדונה בפרק השני של הקובץ היא מקור רב- ערך המשקף את עולמה הרוחני של החסידות בשלבים הראשונים לצמיחתה.

 

כאשר העמידה החסידות את הדבקות כמטרה הנעלה ביותר של עבודת השם ואת התפילה הנלהבת כאמצעי הבדוק ביותר להשגתה נדחק לימוד התורה ממעמד הבכורה שממנו נהנה עד אז. המשמעות החברתית של שינוי ערכים זה התגלתה כאשר התפתחה החסידות מחוג מצומצם של מיסטיקנים לתנועה הפועלת כדי להרחיב את חוג השפעתה. ראשית התהליך הזה חלה בשנות השבעים והשמונים של המאה השמונה-עשרה כאשר אחדים ממקורביו ותלמידיו של הבעש"ט החלו להפיץ ברבים את רעיונות החסידות ואת דרכה בעבודת השם. תפקיד מכריע בעניין זה מילאה ה"חצר" החסידית, המקום שבו ישב המנהיג החסידי ואשר בו יכלו המבקרים להתוודע אל האתוס החסידי. שליחים של ה"חצר" הזמינו אורחים לבלות בה שבת או חג, במהלכם הם נחשפו לתפילה החסידית הנלהבת, לשירה ולריקוד, וכמובן לדמות המנהיג החסידי – הצדיק. שיאה של חוויית הביקור ב"חצר" היה שמיעת הדרשה של הצדיק. ה"חצר" החסידית הייתה אפוא בין השאר גם מרכז להמרה של לא-חסידים אל החסידות. רבים מן המבקרים ב"חצר" גם אם לא כולם הושפעו השפעה עמוקה מן החוויות שחוו בה, אימצו את דרכה של החסידות וקשרו קשר נפשי עם הצדיק. ה"חצר" החסידית בשלביה הראשונים היא עניינו של הפרק השלישי בקובץ זה, ובמרכז הדיון עומדת ה"חצר" החסידית הראשונה אשר נוסדה בידי רבי דב בר המגיד ממזריטש, וה"חצר" של תלמידו רבי חיים מאמדור.

 

השפעה עמוקה ומקיפה נודעה לצדיק על התפשטות החסידות בראשיתה, שכן הוא גילם את דרכה של החסידות ובה בעת היה מסוגל וגם מחויב להנחיל דרך זו לנוהים אחריו. יתרה מזו, אף שהצדיק הורה את הדרך החסידית לכלל הפונים אליו בעיני מאמיניו הוא נחשב למי שמסוגל להעניק מסר אישי לכל אחד מהם. ועוד זאת, בעיני החסידים נחשב הצדיק לאדם קדוש שהשכינה שורה עליו ואשר דרשותיו נאמרות בהשראת רוח הקודש. צירוף של בשורה רוחנית-דתית רעננה ומלהיבה עם דמות של אדם קדוש הזמין והנענה לכל דורשיו עודד רבים להצטרף אל מעגלי החסידים.

 

בד בבד עם הופעת דגם ההנהגה של הצדיק התפתחה גם "תורת הצדיק", הווה אומר מסכת הרעיונות שעניינה דמות הצדיק, מקור סמכותו, תפקידיו ויחסי הגומלין המתבקשים בינו ובין קהל החסידים הקשור בו. "תורת הצדיק" היא אחד הנושאים המרכזיים של ספרות הדרוש החסידית – קובצי דרשות על פרשת השבוע שיסודן בדרשות שנשא הצדיק לפני החסידים. במרכז הפרק הרביעי של קובץ זה עומדת שאלת יחסי הגומלין בין "תורת הצדיק" ובין מוסד הצדיק. כלום הרעיון קדם למוסד בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה? ושמא הרעיון התפתח רק בדיעבד או בד בבד עם הופעת מוסד הצדיק כדי להקנות לו סמכות על ידי עיגונו במסורת? בחינת יחסי הגומלין בין "תורת הצדיק" ובין מוסד הצדיק היא מקרה מבחן מעניין בשאלת היחס בין ההגות ובין המעשה החברתי.

 

האיגרת שכתב רבי יחזקאל פאנעט (1783–1845) על מעלת הצדיקים עומדת במרכז הפרק החמישי. רבי יחזקאל היה תלמיד חכם ששימש ברבנות בקהילות אחדות בתחומי הקיסרות ההבסבורגית. בתחילת המאה התשע-עשרה בהיותו בראשית שנות העשרים לחייו נתפס רבי יחזקאל לחסידות ונקשר לצדיק החסידי רבי מנחם מנדל מרימנוב, כאשר ישב בעיירה פריסטיק. את האיגרת כתב רבי יחזקאל אל אביו, ר' יוסף, ואולם בעיקרו של דבר כיוון ר' יחזקאל את דבריו אל הרב שלמה פילץ, תלמיד חכם אשר מפיו למד תורה בימי ילדותו. דעתם של שני אישים אלו לא הייתה נוחה מכך שהלמדן הצעיר נתפס לחסידות, והם ביטאו את תחושתם בקריאת תיגר על סמכותו של רבי מנחם מנדל מרימנוב. באיגרתו התאמץ רבי יחזקאל להסביר לאביו ולרבו במה הצדיק החסידי עולה על תלמיד חכם מן הטיפוס המסורתי. האיגרת היא אפוא כתב הגנה על החסידות המכוון כלפי הביקורת העולה מן האגף הלמדני, והיא מבטאת את יחס החסידים אל ערך לימוד התורה. בה בעת האיגרת היא גם עדות מאלפת על חוויית ההיקסמות של למדן צעיר מדמותו של הצדיק החסידי.

 

שאלת המניעים לעליית החסידים לארץ ישראל, שהיא עניינו של הפרק השישי בקובץ, נתונה במחלוקת בין החוקרים. מטבע הדברים שאלה זו קשורה בשאלת מקומו של הרעיון המשיחי בראשית החסידות. כאמור, בן-ציון דינור סבר שהחסידות ביקשה לתת פורקן לציפייה המשיחית שעוררה השבתאות. לעומתו גרשם שלום סבר שהחסידות הפקיעה את היסוד המשיחי שהיה גלום בקבלת האר"י. חוקרי חסידות נוספים הציעו אף הם תשובות שונות ומגוונות לשאלת הזיקה של ראשית החסידות אל הרעיון המשיחי. החלק הראשון של הפרק מציע סקירה מקיפה של עמדות החוקרים בסוגיה זו, ועיקר הפרק דן בשאלת המניעים לעליית החסידים מתוך ויכוח עם העמדה שהציע דוד אסף בשאלה הזאת.

 

מתנגדים

 

בפרק השביעי מוצע מבט השוואתי על דפוסי מנהיגות בחברה המתנגדית-למדנית בשלהי המאה השמונה-עשרה ובמהלך המאה התשע-עשרה. שלושת המנהיגים שהפרק עוסק בהם, הגאון מווילנה, רבי חיים מוולוז'ין ורבי ישראל סלנטר, ביקשו להתמודד כל אחד בזמנו ועל-פי דרכו עם מה שנראה להם משבר רוחני-דתי המאיים על כלל החברה. ההשוואה בין שלושת האישים האלה מתבקשת מפני שהם השתייכו לאותו "בית מדרש". רבי חיים היה בחיר תלמידיו של הגאון מווילנה, ואילו רבי ישראל סלנטר הושפע עמוקות מרבי זונדל מסלנט, שנמנה עם תלמידיו של רבי חיים.

 

כאמור, הגאון מווילנה יזם והוביל את המלחמה שהכריזה קהילת וילנה באביב 1772 על החסידים והחסידות. הגאון היה נחוש בדעתו, והוא דחה את הניסיונות של מנהיגי החסידות להשכין שלום בין המחנות הנצים. שלב חדש במאבק בין החסידים ובין המתנגדים החל בראשית המאה התשע-עשרה כאשר רבי חיים מוולוז'ין נקרא למלא את החלל שנוצר עם מות הגאון. בהנהגת רבי חיים היה למאבק בחסידות אופי שונה מן הקצה אל הקצה. שלא כגאון רבי חיים הודה שהחסידים אינם מינים, ולא זו בלבד אלא הוא אף הכיר בטוהר כוונותיהם. עם זאת רבי חיים סבר שההדגשה שהדגישה החסידות את ערך הדבקות פגעה קשה במעמד לימוד התורה ובמעמד תלמידי החכמים. ועוד זאת, רבי חיים היה עד לנהירת לומדי תורה צעירים אל חצרות החסידים וחשש שאם תהליך זה יימשך, תישאר החברה היהודית בלא עילית תורנית. התמודדותו של רבי חיים עם האתגר החסידי התנהלה בשתי חזיתות, החזית הרעיונית והחזית החינוכית. רבי חיים לא הסתפק בפולמוס רעיוני והעמיד מסכת של הגות שיטתית הנסמכת על ספרות הקבלה והמעמידה את לימוד התורה בראש סולם הערכים של האדם מישראל. בד בבד הוא יסד בוולוז'ין ישיבה ברוח הערכים שלהם הטיף.

 

רבי ישראל סלנטר החל לפעול בזירה הציבורית בשנות הארבעים של המאה התשע-עשרה כאשר מיקד את פעולתו בתחומי החברה המתנגדית-למדנית. הנחת המוצא שלו הייתה שבני חברה זו אף שהיו שומרי תורה ומצוות נכשלים בתחום המוסר, ועיקר הכשל המוסרי בא לידי ביטוי ביחסים שבין אדם לחברו. בצד הקריאה להשקיע מאמץ בתיקון מוסרי הציע רבי ישראל שיטת חינוך מוסרי המתבססת על תאוריות פסיכולוגיות מודרניות ועל תרגילים הנגזרים מהן. בעקבות מאמציו של רבי ישראל להפיץ את רעיונותיו בקרב הציבור הרחב קמה "תנועת המוסר" שפעלה בהנהגתו באחדות מקהילות ליטא. הדיון המשווה בין שלושת האישים האלה מאפשר לעמוד ביתר חדות על הגורמים המעצבים את דרכי ההתמודדות של מנהיגים רוחניים עם משבר מתוך שימת לב לתפקיד שממלאות הנסיבות שבהן המנהיג פועל מצד אחד ולתפקיד שממלאת האישיות החד-פעמית של המנהיג מצד אחר.

 

נושא הפרק השמיני בקובץ הוא "ישיבה עם עיירה – המקרה של וולוז'ין". כאשר יסד רבי חיים את הישיבה בוולוז'ין בראשית המאה התשע-עשרה הוא פנה באיגרת אל כלל יהודי ליטא וקרא להם לתמוך בישיבה. צעד זה, אשר בעינינו כיום הוא פשוט ומובן מאליו, היה בו משום חידוש, שכן בתקופות קודמות התבססה כלכלת הישיבות על הקהילה המקומית. על-פי ההסדר שנהג אז הייתה כל קהילה חייבת לכלכל בכספה ישיבה, ובדרך כלל רבה של הקהילה הוא שעמד בראש הישיבה. הסדר זה התערער במהלך המאה השמונה-עשרה, ומטעם זה נאלץ רבי חיים לבקש דרך אחרת לפרנס בה את הישיבה שיסד. בדיעבד התברר שלדרך המימון החדשה נודעו תוצאות מרחיקות לכת. הישיבה החדשה לא הייתה עוד שלוחה של הקהילה המקומית אלא מוסד המשרת אוכלוסייה רחבה מכל קצות תחום המושב. ועוד זאת, מכספי התרומות שאספו שליחי הישיבה קיבלו התלמידים הקצבות ובהן הם שכרו חדרים וקנו סעודות מאנשי הקהילה. כך התהפכו היוצרות. בעבר היו התלמידים סמוכים על שולחנם של בני הקהילה, ואילו עתה רבים מבני הקהילה התפרנסו מהשכרת חדרים ומאספקת מזונות לתלמידי הישיבה. מטבע הדברים שמערכת יחסים זו השפיעה אף על הדימוי העצמי של תלמידי הישיבה ועל יחסם אל אנשי הקהילה.

 

אף שישיבת וולוז'ין, הנחשבת לאם "ישיבות ליטא", נוסדה בראשית המאה התשע-עשרה, פריחתן של ישיבות ליטא חלה בעשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים. בימי הזוהר שלהן למדו בכל אחת מישיבות ליטא כמה מאות תלמידים בשנות העשרה לחייהם. שלא כבתי המדרש לרבנים שנוסדו באחדות מארצות אירופה ישיבות ליטא לא ביקשו להכשיר רבנים אלא לטפח תלמידי חכמים. לימוד התורה שלא לשם רבנות דווקא נחשב בעיני הלומדים לימוד "תורה לשמה", והייתה בו משום תגובה לאופי התכליתי של בתי המדרש לרבנים. בראש מעייניהן של ישיבות ליטא עמדה השאיפה לטפח מצוינות, לטפח יחידים הבולטים בכישרונותיהם ובהישגיהם. היו תלמידים שהצטיינו בהתמדתם, היו שהרשימו את חבריהם בבקיאות יוצאת דופן במסכתות התלמוד, ומעל כולם התנשאו "העילויים", אלה שגילו יכולת יצירתית והציעו "סברות" ו"הבנות" חדשות לסוגיה התלמודית. בפרק התשיעי בקובץ זה, "סמכות ואוטונומיה – ראש הישיבה הליטאי ותלמידיו", נבחנים יחסי הגומלין בין ראש הישיבה ובין התלמידים. במרכז הדיון עומדת השאלה כיצד יוּשב המתח בין האוטונומיה של התלמידים מכאן ובין סמכותו של ראש הישיבה מכאן.

 

הפרק העשירי בקובץ זה, "על עיצוב דמותם של 'הגדולים' בספרות השבחים החרדית-ליטאית", דן בדרכים שבהם ספרות זו מבקשת לעצב את מיתוס "הגדולים" ולטפח אותו. זה כמה עשורים שוק הספרים החרדי מוצף כרכים המבקשים להציג את תולדות חייהם ואת דמותם של "גדולי ישראל", הלא הם "הגדולים" של המגזר החרדי-ליטאי. על-פי ההשקפה החרדית הרווחת "הגדולים" ראויים ומסוגלים להנהיג את כלל ישראל מפני שהם ניחנו ב"דעת תורה", מעין סגולה נבואית המאפשרת להם לקבוע מה היא עמדת התורה בכל עניין ועניין בלי לתמוך את קביעתם בראיות מתוך ספרות ההלכה. אף שהספרים על חיי "הגדולים" מתיימרים לפרוס לפני הקוראים את סיפור חייהם, לאמתו של דבר תכליתם לפאר ולרומם את "הגדולים", לבסס את סמכותם ולעשותם מופת לחיקוי ומקור השראה. לא למותר לציין שצמיחת התופעה של "הגדולים" המנהיגים הכריזמטיים ויצירת מיתוס "הגדולים" באמצעות ספרות "שבחים" משקפות את השפעת החסידות על המגזר החרדי-ליטאי.

 

משכילים

 

כאמור, תנועת ההשכלה היהודית ששורשיה בגרמניה הגיעה למזרח אירופה בעשורים הראשונים של המאה התשע-עשרה. ואולם כבר קודם לכן החלה מסתמנת במזרח אירופה תופעה שבהתבוננות למפרע ראוי להגדיר את נושאיה "מבשרי השכלה". אישים אחדים שהשתייכו לעילית התורנית החלו למצוא עניין בתחומי דעת החורגים מגבולות הספרות הרבנית והיו אישים שאף אימצו רעיונות והלכי מחשבה רציונליסטיים. בפרק האחד-עשר של הקובץ מוצעים תיאור ואפיון של תופעת "מבשרי ההשכלה" במזרח אירופה מתוך שימת לב לתפקיד שמילאו שני מקורות היניקה שלה – ספרות הפילוסופיה והחקירה היהודית של ימי הביניים מצד אחד ותנועת הנאורות האירופית מצד אחר. אחת ממסקנות הדיון היא שתופעת מבשרי ההשכלה הייתה אפשרית מתוך צירוף של שני מקורות היניקה האלה. בעוד שהשפעת הנאורות פתחה בפני "המבשרים" אופקים רעיוניים חדשים, הייתה זו ספרות הפילוסופיה והחקירה של ימי הביניים שהעניקה להם חותם של כשרות.

 

כאשר ביקשו המשכילים לעשות נפשות לרעיונותיהם הם התאמצו להוכיח כי אין סתירה בין רעיונות אלו ובין ערכי המסורת. דברים אלו אמורים בייחוד בספר "תעודה בישראל" ליצחק בר לוינזון (ריב"ל) העומד במרכז הפרק השנים-עשר בקובץ. בתכניו ספר זה קרוב מאוד לספר "דברי שלום ואמת" של נפתלי הרץ וייזל, החיבור הפרוגרמטי הראשון של השכלת ברלין. ואולם ייחודו של ספר "תעודה בישראל" הוא שמחברו טרח להביא בו מאות מקורות המעידים, לדעתו, שההשכלה איננה עוקרת את המסורת, ולא זו בלבד אלא שהיא אף עולה אתה בקנה אחד.

 

הניסיון להוכיח כי ההשכלה והמסורת אינן צרות זו לזו לא הניב את התוצאות המקוות. את ספר "תעודה בישראל" קיבלו בברכה צעירים שכבר נטו להשכלה, והוא אף תרם לחיזוק ביטחונם של המשכילים בצדקת דרכם. ואולם המשכילים שפעלו בתחומי הקיסרות הרוסית נותרו מיעוט שולי וחסר השפעה, ואלה מהם שהתגוררו באזורים שבהם התפשטה החסידות אף היו מטרה לרדיפות. בנסיבות אלה מצאו המשכילים לנכון לפנות לעזרת השלטונות ולבקש את התערבותם בחיי החברה היהודית. הבחירה של המשכילים בצעד חריג כל כך נבעה מן המתח בין הוודאות שההשכלה היא התרופה הבדוקה לתחלואי החברה היהודית, ובין ההכרה שאין בכוחם לחולל שינוי בחיי החברה הזאת. לכך נוספה האמונה שממשלת רוסיה מעוניינת בטובת היהודים, ועל כן היא בבחינת בעלת-ברית של המשכילים.

 

פניות המשכילים אל הממשלה זכו להיענות בתחילת שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה כאשר שר החינוך הרוסי, סרגיי אוברוב, החליט ליזום רפורמה במערכת החינוך היהודי. יזמה זו, הידועה בשמה "ההשכלה מטעם", והמאבק שהתחולל סביבה בין מחנה המשכילים מכאן ובין מחנה נאמני המסורת מכאן נדונים בפרק השלושה-עשר של הקובץ. מסקנת הדיון היא שאף על פי שיזמת הממשלה לא חוללה שינוי של ממש במערכת החינוך היהודי, המאבק שניטש בעניינה הביא לידי תמורה קיצונית ביחסי הכוחות בין המשכילים ובין נאמני המסורת.

 

"מאגיה ובעלי שם בספרות ההשכלה" הוא נושא המאמר הארבעה-עשר והאחרון בקובץ הזה. בהיותם אמונים על הרעיונות והלכי המחשבה של הנאורות האירופית שללו המשכילים היהודים את תופעת המאגיה ובעלי השם תכלית שלילה. אין תמה אפוא שספרות ההשכלה התמקדה בתופעה זו כדי לנגח את החסידות. בעיני המשכילים היו בעלי השם נוכלים המוליכים שולל את הבריות לשם בצע כסף. מכאן היה נקל לזהות את בעלי השם עם מנהיגי החסידות. קהל החסידים הצטייר בעיני המשכילים כהמון נבער מדעת השקוע באמונות תפלות. באמצעות הבוז והלעג לתופעת המאגיה ובעלי השם ובזיהוי תופעה זו עם החסידות ביטאה ספרות ההשכלה את האמת הפנימית שלה, היא דימוי ההשכלה שהשתחררה מכבלי אמונות ההבל העומדות ביסוד המאגיה. ואל יהא דבר זה קל בעינינו, שהרי סופרי ההשכלה גדלו והתחנכו בסביבה שהמאגיה על כל גילוייה מילאה בה תפקיד ראשון במעלה.

 

ומה שביניהם

 

יחסי הגומלין בין החסידים, המתנגדים והמשכילים היו מורכבים, וחלו בהם גם תמורות. המאבק בין החסידים ובין המתנגדים חידד והעצים את ההבדלים בין שני המחנות וממילא גם את הזהות הקיבוצית שלהם. למן ראשית המאה התשע-עשרה התגבש מחנה המתנגדים לזרם דתי בעל מסר חיובי – טיפוח ערכו של לימוד התורה והערצת תלמידי החכמים. החסידים הוסיפו לטפח את התפילה הנלהבת כאמצעי להתקרבות האדם לאל. הפיצול בין החסידים למתנגדים שיקף אפוא את המתח שהיה גלום מאז ומעולם בין שני ערכי יסוד ביהדות – תורה ויראה. עם זאת החסידים והמתנגדים גם הושפעו אלה מאלה. דוגמה בולטת לכך היא משנתו התאולוגית של רבי חיים מוולוז'ין, שאפשר לראות בה מעין סינתזה בין הערכים המסורתיים ובין הערכים שבשמם התריסה החסידות נגד העילית המסורתית. מצד אחר במהלך המאה התשע-עשרה שבו החסידים לטפח את ערך לימוד התורה, תהליך ששיאו היה עם ייסודן של ישיבות חסידיות בשלהי המאה. המתנגדים הושפעו מן החסידים כשייחסו ל"גדולי התורה" שלהם תכונות מעין תכונותיו של הצדיק החסידי.

 

את מפעלו של רבי ישראל סלנטר בייסודה של תנועת המוסר אפשר לראות בין השאר כתגובה לאיום ההשכלה על ערכי המסורת. רבי ישראל ישב בווילנה בשנים שבהן הייתה עיר זו מוקד המאבק בפרשת "ההשכלה מטעם", והוא עמד מקרוב על ההקצנה שחלה בעמדת המשכילים. הקריאה של רבי ישראל להתחדשות רוחנית- דתית המסתייעת בתאוריות פסיכולוגיות מודרניות הייתה אפוא בבחינת מענה לאתגר שהעמידה ההשכלה בפני נאמני המסורת. מכאן שאפשר לראות במפעלו של רבי ישראל את ראשיתה של תגובה אורתודוקסית בקרב יהודי רוסיה.

 

המאבק הספרותי שנאבקו המשכילים בחסידים מילא אף הוא תפקיד חשוב בחידוד הזהות שלהם, שכן דימוי החסידים בספרות ההשכלה שיקף כמראה הפוכה את הדימוי העצמי של המשכילים. ואולם אם במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה מיקדו סופרי ההשכלה את ביקורתם במנהיגי החסידות, הרי שעם הופעת ההשכלה הרדיקלית בשנות השישים והשבעים של המאה כיוונו סופריה את עיקר חיצי הביקורת אל הרבנים הליטאים. המלחמה הספרותית ברבנים חשפה את המגמה האנטי-קלריקלית שהייתה גלומה בהשכלה. ועוד זאת, התעצמות תהליכי החילון והמודרניזציה, שההשכלה תרמה להם על-פי דרכה, עודדה את צמיחת האורתודוקסיה שבה היו שותפים עתה הן החסידים הן המתנגדים.

 

תנועת ההשכלה במזרח אירופה הגיעה לסוף דרכה משצמחה תנועת חיבת ציון בראשית שנות השמונים של המאה התשע-עשרה. עם זאת, אפשר לקבוע כי אף שלא התכוונה לעשות כן, ההשכלה היא שהכינה את התשתית התרבותית לצמיחתה של חיבת ציון. אשר לחסידים ולמתנגדים, אלה שבלשון התקופה נקראו בשם "חרדים", הם התפלגו באותה שעה לשתי קבוצות משנה, תומכי הציונות מכאן, ומתנגדיה הקרויים היום חרדים מכאן. אף על פי שתנועת ההשכלה חדלה להתקיים לפני כמאה ושלושים שנה, בעיני החברה החרדית בת ימינו, שבמובנים מסוימים היא יורשת החסידות וההתנגדות, "ההשכלה" עדיין נתפסת כישות מיתית מדיחה ומאיימת שיש להיאבק בה.