יקומים מקבילים

בפתח הדלת

שמעתי שבאנגליה מינו שרה לענייני בדידות. ראיתי את תמונתה והיא צעירה וחייכנית ומיד רציתי לסור אליה ולקבל חיבוק. חיבוק בריטי סמכותי ומהוקצע, מהדרגים הגבוהים. כשאהיה אפופה בבושם שלה ושערה הרך יבריש את כתפי, יתחוור פתאום שתפקידה של מדינה צריך לכלול דאגה גם לרווחתם הנפשית של אזרחיה ועליה ליזום, לארגן ולספק מגע אנושי, ולחקור ולפענח את צורות ההתקשרות המיטיבות עם הבריות, המקדמות אושר וחיבוקים. אני אמנם קצת היפית, אבל לא אני המצאתי את זה אלא ממשלת אנגליה.

לפני כמה רגעים בהיסטוריה חיינו בשבטים ובקהילות קטנות, עד שהתפתחו הערים והתעשייה, הפרידו בינינו והותירו אותנו עם חור בלב. אבל זה לא כורח המציאות, וישראל הזעירה דווקא מוכיחה את זה בהצטיינות. היא עשירה להפליא במודלים של קהילות מיוחדות, אלא שהחשיפה שלהן לעיני הציבור מועטה והדיון הציבורי עליהן זניח.

*

נולדתי לקטת שבטית עירומה בתוך הכרך גבעתיים. לא הבנתי את העיר, אבל תמיד ידעתי איפה יש כלב בדרך הביתה מבית הספר, איפה יש תותים, שסק או פסולת ששווה חיטוט. בלעתי ספרות מגויסת. העלייה השנייה היתה הכי סקסית. הקומזיצים, הפינג'אן והמבטים הנשלחים אל כפתור עליון של חולצת עבודה מעבר ללהבות. רציתי את זה עוד בטרם ידעתי את טעמו של קפה שחור או את מגעו של כפתור, זה היה הכי קרוב לשבט שיכולתי לחלום עליו.

הייתי ילדה דחויה ומנודה. ככל שנעלבתי כך הסתגרתי. בגיל 12 התקלקלו היחסים שלי עם בני כיתתי ללא תקנה ונאלצתי להימלט על נפשי. הנסיבות סיפקו לי הזדמנות לבדוק הלכה למעשה את הפנטזיה על עקירה לקיבוץ כ"ילדת חוץ" ולנסות להגשים שם את חלום האופניים המאובקים, הסנדלים הרופפים והשיער המופז בשמש. אחרי חודשיים חזרתי הביתה מוזרה ובודדה כשהייתי. גם ילדי הקיבוץ דחו אותי והתנכלו לי. הבעיה היתה בי.

יותר מכול רציתי להשתייך, אבל הסביבה לא סיפקה שום מניע לשיתופי פעולה. המדינה כבר הוקמה, הורינו כבר עלו אליה, נלחמו עליה וסבלו את ייסורי ההגירה ועלבונותיה. שיעורים כה רבים בבית הספר התנקזו אל בולען הציונות: ספרות, היסטוריה, תנ"ך, גאוגרפיה, ואפילו מוזיקה וציור, כולם סיפקו הזדמנות לגנוח את יגון השטעטל, להלל את גבורות ישראל או לסגוד לחלוצי העלייה השנייה המתים בהמוניהם ממלריה באצילוּת רוסית. לא היה לי מה להציע, מלבד אולי למות בעד ארצנו כמו טרומפלדור שנטחן עד דק בכל שנה מחדש. אבל הייתי בת, אז אולי גם זה לא. הרגשתי מרומה. ניצלו את דחפי הלקטת המולדים שלי לקהילתיות, לסולידריות ולשיתוף פעולה, הלאימו אותם ומילאו בעופרת. במגרש שיחקו רק בנים שצעקו וירקו, ובהרקדות לא הצלחתי לזכור את הצעדים והבנות הקניטו אותי. הכול היה כבר בנוי ומובנה וגדוש ומוכתב ונטול שאלות, לא נותר לבני דורי דבר להגשים.

לא עודדו אותנו לאקטיביזם, לא טיפחנו את חצר בית הספר ואת המבנה, לא שתלנו גינה, לא התנדבנו, לא שוחחו איתנו על סובלנות, על תמיכה במתקשים, על קבלת השונה או סתם על בעיות אקטואליות, רק ציונות ושואה. גודלנו כקיבוצניקים ללא קיבוץ, חדורי מטרה ללא מטרה, סרח עודף.

בבוקר היו מכנסים אותנו בעמידה בטורים ברחבת בית הספר המרוצפת באריחי בטון אפור. עמוד נוח עמוד דום עמוד נוח. המורה להתעמלות עמד מדי בוקר על הבמה האפורה והיה עלינו לחזור על אותם שניים־שלושה תרגילי ידיים לקצב נהמותיו החד־הברתיות. לפעמים, בחגים או באירועים מיוחדים, שרנו את המנון בית הספר, "שיר החירות" (יצחק שנהר):

פנינו אל השמש העולה

דרכנו שוב פונה מזרחה

אנו צופים לקראת שעה גדולה

זקוף הראש, נפשנו עוד לא שחה.

(...)

עד היום אני נרתעת מטקסים, עד כדי כך שכשמחזיקים ידיים בכל מיני מעגלי שיתוף, שירה או דיון, השכמות שלי מיד מתקשות והגוף מוצף בהורמונים של "הילחמי או ברחי". לקטות אינן יודעות לשקר ולא מבינות שקרים.

האבסורד הוא שבסוף זה הצליח להם, הם עשו ממני חלוצה וחולמת כמו הגיבורים המתים שלהם, אבל אז למדתי לסרב לשאת את פוחלץ הציונות על כתפי. איתרתי בהדרגה את ילדיה הפזורים לכל עבר, המחונכים ופורקי העול, החוקיים והממזרים, ואני מתנחמת בהם, כי הם מקימים לתחייה את העולם המת של ילדותי ומחלצים אותי מביצות הבדידות ההן. הם לימדו אותי שטקסים לא חייבים לבטא היררכיה, שאפשר להמיר אותם באמנות, שהיחד הוא חיה עתיקה, נושמת ומשתנה.

מדובר במהפכנות שוליים רבת פנים, אמנם זעירה בהיקפה ביחס לכלל האוכלוסייה, אבל יציבה דיה כדי שאפשר יהיה להתבונן בה בפרספקטיבה של שנים. אולי בגלל ההיסטוריה היהודית של קהילות דתיות עיקשות ונבדלות בגולה, או בשל הנטייה להתאחד מול אויב משותף, או בזכות הבסיס שהניחו אחריהן הציונות המיישבת והתנועה הקיבוצית, נראה שבארץ גבוהה במיוחד הנטייה של אנשים החולקים אותו מצע ערכי או רוחני לבחור בחיים משותפים. קבוצות של שוחרי אנתרופוסופיה או "אימן" קיימות בארצות רבות, אבל לא ידוע לי על יישובים שהן הקימו דוגמת הרדוף או מעלה צביה. תנועות נוער פועלות בארצות רבות, אבל רק פה הן הגשימו חזון של אנשים בוגרים להתיישב בקומונות משימתיות.

המגוון עצום: תנועות שינוי פוליטיות או חינוכיות, רוחניות או אקולוגיות. קהילות שנולדו מתוך זעם, או חזרה בתשובה, התנזרות, אמנות או חיי נדודים. אלה ואחרות ניזונות ממשקעי הציונות ומשייריה כפי שעצים יודעים להפוך קומפוסט לחומר בערה, למחסה, למזון ולחיים חדשים.

אני יוצאת עכשיו לחפש אותן כדי ש"שיר החירות" יפסיק לרדוף אותי, כדי להפוך אותו לאמת. כל זה קורה בזמן שרוב האנשים נוהרים לקניוני שיִש ומשווים מחירים, כשהגבולות בין המציאות והבדיון מיטשטשים והאדם בדרכו להפוך למכני למחצה. אני מנסה להימנע משקיעה במחשבות על עתיד הילדים. צריך לעשות משהו אחר, פחות מבעית. אז אני יוצאת למסע בארצי.

הדברים שראיתי בדרכים נדמו לי לפעמים כפרי דמיון. ראיתי אנשי חזון נפגשים כדי לדון, ללמוד, להתווכח, לקבל החלטות, לבנות ולשפץ יקומים מקבילים. ראיתי מתקני עולם מתחייבים למניפסטים ערכיים, קובעים חוקות ומכוננים מהפכות זעירות וססגוניות. ראיתי במו־עיני ובאתי לספר.

במהלך המסע שלי האמזונס נשרף וגם סיביר וקליפורניה, ואז אוסטרליה. הטכנולוגיה ממשיכה לכלות את משאבי כדור הארץ ולהשתולל בלי שום אחריות או פיקוח. הפוליטיקה המקומית תקועה והארץ הולכת ונגדשת אדם, זדון ושנאת חינם. המרחב הולך ומתכווץ וסוגר עלי, והוא מחוספס, נחמס ומתייקר באופן שערורייתי. במרחב עד קו האופק אין תקווה, אין מקום לפרוש את הזרועות לרווחה, לכן אני לוקחת אוויר וצוללת אנכית לעומק, חודרת אל תוך הקהילות עצמן, אל תוך נפשם של האנשים שיושבים בהן בדבקות ומדברים איתי בשפתם, בעיניהם, בלבם. שם אני מוצאת מרחב פתוח, הרפתקני וחקרני שגעגועי אינם זרים בו. שם אולי יימָצא לי מרגוע.

בעולם שבחוץ אני מגושמת וממצמצת, נטולת חוש כיוון. בקהילה אני נטועה היטב במקומי, המוכר לי, לדמי ולעצמותי, מוגנת. כאן יש עדיין איזו רלוונטיות לידע הלקטי שלי, כאן יודעים מי אני. רוב ימי העבודה שלי עוברים עלי בקהילה או בבית. לא אגלה כמה ימים חולפים לפעמים עד שאני מחליפה בגדים, גם להסתרק לא דחוף לי, מכירים אותי כאן. מקומי שמור לי ואני כבר לא מיותרת.

לקטות אינן אמורות להעסיק עצמן במספרים גדולים, בתמורות גלובליות, או אפילו במה שקורה מחוץ לתחומי השבט, לכן אתמקד בחקר שבטים ובועות. מרבית צורות החיים המתוארות כאן יסודן בהתנגדות, כולן בעלות חזון וכולן מציעות אלטרנטיבה לסגנון החיים המוכר. אני יוצאת לחקור את טיבו של המניע הזה: כיצד הוא מחבר בין אנשים? כיצד ניתן לשמר אותו לאורך זמן? האם יש קשר בינו לבין אהבה ומשמעות, ואם כן, מהו?

הקהילות הפוסט־קיבוציות מפוכחות. הן אינן רואות עצמן כביטוי מקומי של משנה אוניברסלית טוטלית לשינוי העולם. כיום הן צנועות בהרבה ובמקרים רבים גם גמישות ויציבות יותר. בעידן הזה שכבר התפצל לפיקסלים והתכווץ לג'יגה־בייטים, אחרי נפילת הקומוניזם, עליית חברת הצריכה והתפרקותן של אידיאולוגיות גדולות, ועם היחסיות המשטחת את הכול, מהפכות גדולות כבר אינן אופנתיות ואולי אף אינן אפשריות. ובכל זאת, אין שיעור למהפכנות של האנשים שפגשתי במסעי, או לחשיבות הדוגמה שהם מספקים לאנושות אחרת, לעתיד אחר, ליחסים אנושיים. אין צורך לארגן משלחות יקרות לפפואה־ניו גיניאה או לאיי אנדמן, גם נסיעה בת חצי שעה יכולה לפעמים להוביל ליקום נסתר בעל חוקיות משלו, בעל היסטוריה, מסורות, שפה והומור משלו, ובעל כלכלה, מערכות ניהול ותמיכה ומשנה רוחנית משלו, גם אם מדובר ביחידה תרבותית בת 40 נפשות.

הקהילות שהן גיבורות הספר ניצבות בנחישות מול האימפריאליזם מדביר הלב. בעידן ששועט להכחדה של מינים ותרבויות בידי כוחות כלכליים גלובליים, הן מניחות על שולחנה של האנושות שפע הצעות לתיקון עולם. ידוע עד כמה מעוגנת ההתפתחות האנושית במודלים של שיתוף פעולה. בכל מודל כזה גלום הפוטנציאל לגדול, לסחוף אחריו המונים ולעצב מחדש את כל הפרדיגמות. נוכל להשתמש בהן אחרי שנגמור להחריב את העולם, אבל עדיף קצת קודם.

קהילה היא ישות סינרגית בעלת נטיות וקפריזות משלה. היא נוצרת על ידי הפרטים המרכיבים אותה ומשפיעה עליהם בחזרה. רק חלק מההשפעות ההדדיות האלה מתוכנן מראש או במודע. הכול רב־משתנים, דינמי ומפתיע כמו מכונת כאוס. בשיאו של המסע אני כבר רגילה להיות מאוהבת כל הזמן בקהילה זו או באחרת ואולי בשתיים במקביל, לפנטז קצת על עקירה פתאומית מקהילתי שלי ובריחה אל אהובתי הטרייה מניפת הלפיד הבוער, או על ריצה עם כנופייה של מלאכי פרברים כזו או אחרת. אני חוזרת הביתה מוצפת, נלהבת כילדה שמצאה לה עוד משפחה חדשה, מלהגת בשבט שלי על שבטים אחרים כמו אותם טרחנים שחופרים על הדייטים שלהם. עד כאן זה קל, הביקורים והפגישות הם החלק המענג של המסע הזה. העיבוד שלהם כרוך בשעות רבות של ישיבה מול המחשב, זו מלאכה מפרכת. עלי לאזן את המאמץ המושקע באינטראקציה ובהקשבה לכל כך הרבה אנשים בשעות ארוכות של עבודה בחברת דברים שותקים: מחברות, צמחים, בעלי חיים, ספרים, ירח.

*

אני חיה בקיבוץ חוקוק שבגליל (נוסד ב-1945), בתת־קהילה לא מוגדרת ולא תנועתית שנקלטה בקיבוץ הוותיק בסביבות 2007, הקימה שכונה מיוחדת, מערכת חינוך, הרבה עסקים, שותפויות, אירועים ומסורות קהילתיות ועדיין מחפשת את עצמה. היחסים עם הקיבוץ הסתבכו, התפוצצו ונרגעו לסירוגין, שוב ושוב. אני מעריצה את הקהילה שלי כשם שאני ביקורתית כלפיה, מאוהבת בה וסולדת ממנה כאחת, וזה לגמרי מובן. אבל כאן אני הכי חופשייה להרגיש את כל זה, להתנכר ולמאוס, ואז להתרצות ולהתמוגג ולהתעצבן מחדש, להודות בכל זה ולדעת שזה בסדר, גם ילדים ממש מופרעים לא זורקים מהמשפחה.

שכנתי הקריאה לבתה הפעוטה את הפרק ב"משפחת מומין" שבו מגיעה הגרוֹק. הגרוק היא ישות חורפית גלמודה, אטומה ושותקת, שמביאה את הכפור. הילדה הודיעה לאמה שהגרוק זקוקה לקהילה.

קהילה מקטינה את העולם לכדי מידת אדם, המלחמות המקומיות שהיא מספקת הרבה פחות מסוכנות מאלה שבחוץ, והחברותא זורה עלינו אבק כוכבים חינני. אנחנו מתנחמים ברגשות המשותפים שלנו שאינם מוטלים בספק, ומתפעמים מהחגיגות שלנו. שיתוף הפעולה מעלה את רמת החיים שלנו ואת איכותם עד שלפעמים הם נראים מבחוץ כקרנבל מנקר עיניים.

אינני יודעת מה מקנה לי את הזכות לצאת למסע הזה ולהטריח את כל האנשים הטובים האלה, אין לי סמכות אקדמית או אחרת. לעומת זאת אני קנאית ונוחה להתאהב ובכוונתי לקנא כהוגן ולמצות את הקנאה, להפוך בה, להעז להסתכל היטב בדשא ובצלחות של אחרים. בעבר נטיתי לקנא במי שמצאו להם דרכים סלולות, ולא נותר להם אלא ללכת בתלם. אני עדיין מקנאה בשייכים, גם כשאני כבר שייכת, אבל בינתיים למדתי לברך על אי־הוודאות ועל הנדודים, על השבט שלי שדלתו פרוצה לכל רוח והספק מכרסם בשורשיו ומפיל את הגדרות. למדתי להניח שתמיד יש איזו סוּפה שמתקרבת, אבל שאהבתנו תהיה חזקה ממנה.

ניסיתי לכתוב בתום לב, בהכרת תודה, מודעת כל העת למגרעותי ככותבת ספר מסע: החלקיות, ההכללה, החלוף־ביעף ללא מחויבות. נטיתי לראות עצמי כאמנית ולא כחוקרת, אם כי השתמשתי בכמה כלי מחקר חלודים ומקרקשים שעדיין קשורים לי לפגוש. כך התאפשר לי לחמוק מאחריות מדעית ולעשות כרצוני. הלכתי רק לאן שהתחשק לי. ייתכן שהבחירות שלי טיפוסיות למי שאני. ניחא, לא התחייבתי למדגם מייצג.

אני אולי מלאה הטיות ואי־דיוקים, אבל גם אהבה. אולי זכותה תגן עלי מהביקורת, כי אני אוהבת את תחנות המסע ואת המרואיינים שלי אהבה יוקדת ואסירת תודה: את האנשים, הצמחים, בעלי החיים, המבנים, הרעיונות, הפולחנים והמסורות, את המשגים, ההפרזות, הנקודות העיוורות וההשתטויות.

אני כאמור לַקֶטֶת ואין לצפות ממני לבקיאות בפוליטיקה ארגונית, בתקציבים ובנהלים משפטיים. על אלה יש לשאול את המומחים או לעיין בספרים אחרים (למשל שיח חולמים של יגאל צחור וצביקה וייסברוד, או הקבוצות השיתופיות בישראל בעריכת יובל דרור). אני מבקשת לנסות לעורר מוטיבציה בבעלי הכישרון הפוליטי או המשפטי שיקומו ויעשו מעשה. אני רק משוטטת ומקנאה ומתאהבת, אבל אני טובה בזה.

איני יכולה להימנע מלהיות שיפוטית, אבל לזכותי ייאמר שאני לפחות שוויונית בזה ומבקרת בעיקר וקודם כול את עצמי ואת קהילתי. כאן בבית לא נזהרתי ולא שאלתי אף אחד לדעתו על הספר או אם יש לו הערות על הטקסט, וגם לא אכפת לי. כאן זה משפחה, כאן מותר לי לצעוק, לטרוק דלתות. להניח שיצקצקו קצת בלשון וימשיכו לאהוב אותי, לפחות הרוב.

לא ברור לי למה האנשים שפגשתי הסכימו להתמסר למישהי לא מוכרת ששואלת שאלות כה ישירות. אולי גם הם מרגישים כמוני שיש איזו רשת סמויה ומנצנצת שמחברת בין הקהילות השונות ומבקשת להתגלות. רובם שמחו לדבר על הקהילה שלהם ולחלוק איתי את הצלחותיהם ואת מצוקותיהם.

היו שביקשו מראש לעיין בטקסט לפני פרסומו, אבל על פי רוב הצעתי זאת ביוזמתי. טוטליות היא ממתק רייטינג לציידי סקנדלים, ובמסעי נוכחתי שככל שקהילה היא טוטלית יותר, כך גובר הסיכוי שהיא כבר נפגעה מחשיפה תקשורתית שלילית, ולכן נוטה להיות זהירה וחשדנית יותר. קהילות פשרניות או שהגדרתן רופפת, הרבה פחות מעניינות את התקשורת, ולכן הן לא מצולקות ואדישות להשלכות של חשיפה שלילית. כשקהילה נתונה במשבר או ניצבת על פרשת דרכים, לא מתחשק לאנשים לדבר. הבנתי את זה רק אחרי כמה סירובים והתחמקויות. לפיכך המסע שלי עובר רק דרך קהילות שהיו במצב יציב דיו בשעה שביקרתי בהן.

ברוב הקהילות הופניתי לאנשים מרכזיים ופעילים. הם תמיד עסוקים ולכן נוגעת ללב במיוחד הנכונות שלהם להיפגש איתי, לחלוק איתי מספרי טלפון, ספרים וטקסטים, לתאם למעני פגישות עם חברי קהילה עסוקים נורא אחרים, לחזור ולברר איתי את מטרותי. להציע לי חדר, מזון, טרמפ, אהבת חינם. הקלטתי אינספור שעות של שיחות ומילאתי מחברות בכתב מהיר ונרעש. שוטטתי בשבילים ובדרכי עפר, הצצתי לכל מיני מרחבים ציבוריים, מבני חינוך, טיפול או ניהול, מועדונים, גנים, בריכות, כיתות לימוד וסדנאות, אזורי תעשייה ומלאכה, בתי מגורים, מצפי נוף, בתי תפילה, אתרי מדיטציה ושתיקה, מחסנים, ערימות ג'אנק, חומרי בנייה וגרוטאות, נופים מלאכותיים או טבעיים. פגשתי עצים, כלבים, יצירות אמנות וילדים, קראתי זיכרונות וספרים, הקשבתי לשירים.

במסעי נפגשתי גם עם כמה אנשים מעוררי השראה שאינם קשורים ישירות לקהילה מסוימת. קראתי להם "מנטורים" והקדשתי להם פרקים נפרדים. נכחתי גם בקומץ אירועים מיוחדים של קהילות וראיתי בכך זכות גדולה וחגיגית במיוחד. טקסים ומסורות הם הגורם מספר אחת ליצירת תחושת שייכות בקבוצות אנושיות, ויהיו אלה ארוחת ערב משפחתית קבועה או חגיגות יום־עצמאות עירוניות של פעם בשנה. ההזמנה להתארח במסיבות של אחרים איפשרה לי לחוות מארגים אנושיים מקומיים אינטימיים מאין כמוהם, כמעט ארוטיים, כאילו הוזמנתי לחדר המיטות הקהילתי.

המסע נמשך בין 2018 ו-2021. הוא מורכב מעשרות גיחות אל ממלכת היקומים המקבילים השוכנת ממש מתחת לאפנו. הממלכה הזאת נוכחת כאן כהצעה מתמדת, כמטאפורה, כשירה שמתקיימת תמיד לצד השפה אבל נגלית רק למי שמבקש אותה. יצאתי לדרך באוטובוסים, בטרמפים, ברכבת ובמכונית. שוב ושוב. בתרמיל שלי היו רק מחברת וכמה בגדים, אבל נשאתי עמי גם אלף שאלות מחקר נוזליות שהתערבבו אלה באלה, ותפילה שהמסע הזה יהיה מפרה ושימושי עבור קהילות קיימות ומתהוות, שירבה שלום ואהבה בין הבריות.

אשרי שאינני נאלצת להסתפק בקינות על קדושים מתים. אשרי שיש לי גיבורים חיים לשיר את תהילתם, עומדים לצדי כתף אל כתף, גבישים קטנים מזדהרים על צווארה של גבירה יהירה שבקושי מבחינה בקיומם.

*

ציידים־לקטים חיו על פי רוב בקבוצות שגודלן לא עלה על 150 נפש. זה מספר האנשים, פחות או יותר, שניתן לקיים איתם קשר משמעותי ומתמשך. עד למהפכה החקלאית שהביאה להתרחבות הקבוצות, לא נזקקה האנושות לסיפורים כדי לשמור על זהות קולקטיבית ושייכות. הסיפורים החליפו למעשה את הקשר היומיומי והמעשי והציבו במקומו דמיונות ורעיונות מופשטים שהלכו ורחקו מהחוויה האישית עד שהפכו לביורוקרטיה, לבנקים, לכוחות שוק, לבתי משפט, למיתוסים של עוז ותהילה, של חסד אלוהי, של היררכיות שמימיות וכיוצא באלה. קהילה מבחינתי היא קודם כול הזדמנות להשתייך באופן ישיר, ללא תיווך. בלי שאף מוקד כוח לאומי, כלכלי, דתי או אחר יתערב בקשר ביני לבין חברותי ושכני.

קהילות מיוחדות דומות לפמיניזם באומץ שלהן לערער על מוסכמות ותיקות, וגם בתגובות שאומץ כזה נוטה לעורר (ריינהרץ, 2012). פה וגם פה נפוצות דעות קדומות עליהן שהכו שורש והולידו הכפשה על סמך שמועות, ללא בדיקה.