חיי הדבורים

ספר I
על מפתן הכוורת
 

1.

אין בכוונתי לכתוב חיבור על דבוֹראוּת או גידול דבורים. בכל הארצות המתורבתות נכתבו ספרים מצוינים על הנושא כך שאין צורך לכתוב ספר נוסף. בצרפת נמצא את ספריהם של דַדוֹן (Dadant), ז'ורז' דה לַאיינס (de Layens) ובּוֹנִייה (Bonnier), של בֶּרְטְרַאן (Bertrand), הַאמֶט (Hamet), וֶבֶּר (Weber), קְלֶמוֹן (Clément), האב קוֹלָן (Collin), וכיוצא בזה. בארצות דוברות אנגלית נמצא את ספריהם של לַנְגְסטרוֹת' (Langstroth), בִּיבַאן (Bevan), קוּק (Cook), צ'שַאיֶיר (Cheshire), קוֹוַואן (Cowan), רוּט (Root) וממשיכי דרכם, ובגרמניה את ספריהם של דְזִיארְזוֹן (Dzierzon), פון בֶּרְלֶפְּש (von Berlepsch), פּוֹלמַאן (Pollmann), פוֹגֶל (Vogel), ורבים אחרים.

גם אין מדובר כאן על מונוגרפיה מדעית על דבורת־הדבש Apis mellifica,1 על 2ligustica, fasciata וכיוצא באלה, גם לא על אסופת תצפיות או מחקרים חדשים. לא אומר כמעט דבר שאינו ידוע לכל מי שעסק ולו במעט בדבורים. את כל הניסויים והתצפיות שערכתי לאורך עשרים שנות דבוראות, שהם בעלי עניין מיוחד לחוג מצומצם ביותר, אני מייעד לספר שיהיה טכני יותר באופיו. בחיבור זה, אני מעוניין לדבר על "המעופפות הזהובות" של רונְסַאר3 כמו שמדברים על דבר־מה מוכר ואהוב עם בני שיח שאינם מתמצאים כלל בנושא. אין בכוונתי לייפּות את האמת, וגם לא להמירהּ בסיפורי אגדות, כפי שהאשים רֶאוֹמוּר (Réaumur) בצדק רב, את כל מי שעסקו לפניו ב"זבובי הדבש"4 שלנו והפליגו בסיפורי נפלאות דמיוניים במקום לספר על הפלא הממשי עצמו. יש די והותר פלאים בתוך הכוורת, ואין צורך להכביר בהם. מלבד זאת, כבר מזמן חדלתי לחפש בעולמנו פלא מרתק ויפהפייה יותר מן האמת עצמה, או לכל הפחות ממאמציו של האדם להכירהּ. אין כל סיבה שנתייגע בחיפוש אחר גדולת החיים בדברים חסרי ודאות. כל הדברים הוודאיים בהחלט הם גם גדולים בהחלט, ועד כה לא הקפנו אפילו לא אחד מהם. לכן, לא אספר דבר שלא בדקתי אותו בעצמי, אלא אם הוא מקובל ומוסכם כל כך על חוקרי הדבורים הקלאסיים, שיהיה זה חסר טעם לחזור עליו ולבדוק אותו פעם נוספת. תפקידי יצטמצם בהצגת העובדות באופן לא פחות מדויק אם כי חי יותר, כלומר למהול אותן בכמה מחשבות שאפתֵח בחופשיות מסוימת, ולקבץ אותן כך שהצגתן תהיה מעט יותר הרמונית מכפי שניתן לעשות בספר הדרכה או במונוגרפיות מדעיות. מי שיקרא את הספר הזה לא ירכוש ידע ברמה שתספיק לו לדעת כיצד לנהל כוורת דבורים, אולם הוא יכיר כמעט כל מה שידוע לנו עליה בוודאות, כל מה שמעורר בה תימהון, את האיכות העמוקה והאינטימית של דיירותיה. אלו לא באים על חשבון מה שעוד יש ללמוד בנושא. אפסח בשתיקה על כל המסורות המוטעות שעדיין רווחות באזורים הכפריים ומשמשות בספרים רבים מסגרת לסיפורי מעשיות על גידול דבורים. כאשר ניתקל בספק, בחוסר הסכמה או בהשערה, כאשר נעמוד מול תעלומה, אכריז על כך בגלוי. תיווכחו בכך שפעמים רבות נעמוד מול הבלתי ידוע. מלבד התנועות המובהקות הניכרות בקִריה ובפעילות של בנות אריסטאוס5 אלה, איננו יודעים עליהן שום דבר במדויק. ככל שאדם מרבה לעסוק בגידולן, כך הוא לומד יותר ויותר להתעלם מהוויית קיומן העמוקה והאמיתית, אולם הִתעלמות זו עדיפה על ההִתעלמות השאננה והבלתי מודעת לעצמה העומדת בבסיס הידע שלנו על אודות החיים; ונראה שזה כל מה שהאדם יכול להתיימר ללמוד בעולם הזה.

האם קיים חיבור מעין זה על הדבורה? אף שנראה לי כי קראתי כמעט כל מה שנכתב בנושא, אינני מכיר חיבור הדומה לסוג כתיבה זה, מלבד הפרק שהקדיש מִישֶלֶה (Michelet) לדבורה בספרו החרק (L'insecte), והחיבור שהקדיש לה לודוויג בוּכְנֶר (Büchner), מחברו הנודע של כוח וחומר (Kraft und Stoff), בפרק העוסק בנשמה אצל בעלי חיים (Geistes Leben der Thiere). מישלה נגע בנושא ברפרוף קל; ואילו בוכנר, אף שמחקרו שלם למדי, כשקוראים את הצהרותיו הנמהרות, את תיאוריו הבדיוניים ואת כל סיפורי המעשיות שכבר מזמן הופרכו, אפשר בקלות לחשוד שמעולם לא יצא מפתח ספרייתו כדי לחקור פנים אל פנים את הגיבורות שלו, ושמעולם לא פתח אף לא כוורת אחת מבין מאות הכוורות הרוחשות כנפיים משולהבות שעלינו לחלל לפני שחושינו יוכלו לעמוד על טיב סודן, לפני שנוכל לצלול אל מעמקי האווירה, הריח, הרוח והמסתורין של הבתולות העמלניות. ספרוֹ אינו מדיף כל ריח דבש או דבורים, וזהו חיסרון שרבים מהספרים המלומדים לוקים בו, ספרים המסיקים מסקנות על־סמך הנחות נמהרות ושהבסיס המדעי איתו הם ניגשים לנושא מושתת על אוסף אנקדוטות שלוקטו מכל הבא ליד. אולם בחיבורי זה ניתקל בהן בקושי, משום שנקודות המוצא שלנו והמטרות שלנו שונות בתכלית.

2.

הרשימה הביבליוגרפית הנוגעת לדבורה היא מהענפות ביותר (נתחיל ברשימת הספרים כדי שנוכל לסיים איתה בהקדם ולִפְנות למקור עצמו של כל הספרים הללו). מאז ימי קדם, משך את סקרנותו של האדם היצור הקטן והמשונה הזה, המנהל חיי חברה תחת חוקים מורכבים ביותר ומוציא תחת ידו בסתר גמור יצירות פלאיות. אריסטו, קַאטו הזקן, וַארו, פליניוס, קוֹלוּמֶלה ופלאדיוס עסקו בו, וזאת מבלי להזכיר את הפילוסוף אריסטומאכוס, שלדברי פליניוס צפה בהן במשך חמישים ושמונה שנים, ואת פִילִיסְקוּס איש תַּאסוֹס, שחי באזורים נידחים כדי לא לראות דבר מלבדן וקיבל את הכינוי "הפראי". אולם כל אלה אינם אלא סיפורי האגדות שמספרים על הדבורה, וכל שניתן ללמוד מהם, שממילא הוא דל ביותר, מופיע בתמציתיות בפרק הרביעי בגאורגיקה של ורגיליוס.

ימי ההיסטוריה של הדבורים ראשיתם במאה ה-17 בלבד, עם תגליותיו של המלומד ההולנדי הגדול סְוַואמֶרְדַם (Swammerdam). מן הראוי לציין פרט שאינו ידוע לרבים, והוא שקדם לסוואמרדם חוקר טבע פלמי בשם קְלוּטִיוּס (Clutius), שקבע כמה אמיתות חשובות בתחום, ובהן שהמלכה היא האם היחידה של כל בנות עמה ושהיא בעלת תכונות דו־מיניות; אולם קלוטיוס לא הוכיח את קביעותיו, וסוואמרדם היה מי שהמציא את שיטות התצפית המדעית האמיתיות; הוא שִכלל את המיקרוסקופ, הגה את זריקת השימור, היה הראשון שניתח דבורים, ולאחר שגילה את השחלות ואת צינור הולכת הביצים, הגדיר סופית את מינהּ של המלכה, שעד אותם ימים חשבו אותה למלך, ובכך האיר באור בלתי צפוי את כל הפוליטיקה של הכוורת, שכן זו התבססה כעת על האימהוּת. בנוסף לכך, הוא גם צייר דגמים ושרטט תרשימים מושלמים שמאיירים עד היום מספר לא מבוטל של ספרי לימוד בגידול דבורים. הוא חי באמסטרדם הרועשת והסואנת של הימים ההם, חלם בה כל חייו על "חיי הנועם והשלווה של הכפר", וגם מת בה בגיל 43, מותש מעבודה. הוא כתב בסגנון ירא שמים ודייקני, שופע ביטויי התלהבות פשוטה של אמונה החוששת פן תמעד, יִיחס תמיד את התהילה כולה לבורא עולם, ותיעד את כל תצפיותיו בחיבורו הגדולBybel der Natuure , שתורגם מאה שנים מאוחר יותר מהולנדית ללטינית על ידי דוקטור בּוֹאֵרהַאוֶה (Boerhave) ונקרא Biblia Natura (Leyden, 1737).

אחריו בא ראומור, שהיה נאמן לשיטות שנקטו קודמיו; הוא ערך הרבה ניסויים ותצפיות מעניינות בגינותיו שבשַרונְטון, והקדיש לדבורים כרך שלם ברשומות לתולדות החרקים (Mémoires pour servir à l'histoire des insects). ניתן לקרוא בו ללא קושי ואף ללמוד ממנו לא מעט. הוא בהיר, ישיר ואמין, והוא ניחן בקסם מעט מחוספס ומגושם. עיקר מאמציו הוקדשו להפרכת כמה טעויות קדומות, אף שבו־בזמן הפיץ גם כמה חדשות, וביאר באופן חלקי את אופן היווצרות הנחילים, את המשטר המדיני של המלכות; בקיצור, הוא גילה כמה אמיתות סבוכות ביותר והתווה את הדרך לגילוי אמיתות נוספות רבות אחרות. חלק נכבד ממחקרו מוקדש להבנת פלאי הארכיטקטורה של הכוורת, וכל מה שכתב בנושא זה לא נאמר בצורה טובה יותר מאז. אנו חבים לו גם את המצאת כוורות הזכוכית, שהשתכללו מאז רבות, וחשפו לעיני כול את חייהן הפרטיים של הפוֹעלוֹת התזזיתיות הללו, שמתחילות את מלאכתן תחת אורה המסנוור של השמש, אולם מביאות אותה לכדי שלמות בעלטה בלבד. כדי שרשימה זו תהיה שלמה, עלי לציין את עבודותיהם ואת מחקריהם של שארל בּוֹנֶה (Bonnet) ושל שִירַאך (Schirach) (שפתר את תעלומת ביצת המלכה), אולם בחרתי להגביל עצמי לתגליות הגדולות בלבד, ולכן כעת מגיע תורו של פרנסואה אוּבֶּר (Huber), שנחשב עד היום לקלאסיקן המלומד הגדול בתורת גידול הדבורים.

אובר נולד בז'נבה בשנת 1750, והתעוור בנעוריו. בתחילת דרכו התעניין בניסוייו של ראומור, וביקש לבחון ולאשש אותם. עד מהרה נשבה בתשוקת המחקרים הללו, ובעזרת עוזרו האישי הנבון והנאמן פרנסואה בֵּרְננס (Burnens), הקדיש את כל חייו ללימוד הדבורה. בכל תולדות ימי הסבל והניצחון האנושי, אין סיפור נוגע ללב ושופע תושייה כאותו סיפור על שיתוף פעולה סבלני בין השניים שבו האחד, שלא השיג בעיניו אלא הבזק בלתי חומרי, הדריך באמצעות הרוח את ידיו ואת מבטיו של האחר שזכה ליהנות מהאור הממשי, סיפור על אדם שמימיו, כך מספרים, לא ראה בעיניו חלת דבש אחת והצליח לפענח, מבעד למעטה עיניו המתות, את המעטה האחר, זה שעולם הטבע עוטף בו כל דבר, את הסודות העמוקים ביותר של אותה גאונות שיצרה את חלת הדבש הבלתי נראית הזאת, והסיפור כמו בא ללמדנו שבשום מצב אל לנו לוותר על החיפוש אחר האמת ועל התקווה למצוא אותה. קצרה היריעה מלמנות את כל מה שתורת גידול הדבורים חבה לאובר; קל יותר לציין מה שאינה חבה לו. חיבורו תצפיות חדשות על הדבורים, שהכרך הראשון שלו נכתב ב-1789 בצורת מכתבים לשארל בונה, והכרך השני שלו שהופיע רק עשרים שנה מאוחר יותר, נותרו עד היום האוצר הבלום הבטוח ביותר שאליו ניגשים כל הדבוראים. אמנם ניתן למצוא בו כמה טעויות, כמה אמיתות חלקיות; מאז נכתב הספר, התפתח מאוד תחום המיקרוגרפיה, וכמוהו גם תורת גידול הדבורים המעשית, הטיפול במלכות וכדומה, ועדיין, אף אחת מטענותיו המרכזיות לא נמצאה שגויה או לוקה בחסר; הן נותרו שלמות ותקפות, ומשמשות בסיס לניסיון העכשווי שלנו.

3.

לאחר תגליותיו של אובר, באות כמה שנות דממה; אולם עד מהרה מגלה דזִיארְזוֹן, כומר מקַרְלסמָרְק שבשְלֶזְיָה, את רביית הבתולין6 של המלכוֹת, והוגה בעיני רוחו את הכוורת הניידת הראשונה, זו בעלת המסגרות, שבזכותה יכול הדבוראי מאותו רגע ואילך ליטול את חלקו ביבול הדבש בלי להמית את המושבות המצטיינות ביותר שלו ובלי למחות בהרף רגע עבודה של שנה שלמה. הכוורת הזאת, שעדיין היתה לא מהוקצעת, שוכללה בכישרון עילאי בידי לנגסטרות', שהמציא את המסגרת הניידת, כפי שהיא מכונה, ונפוצה בארצות הברית בהצלחה מסחררת. רוּט (Root), קוִוינְבַּי (Quinby), דַדָאן, צ'שַאייר, דה לאיינס, קוֹוַאן (Cowan), הֶדוֹן (Heddon), הווארד (Howard), ועוד, תרמו כמה וכמה מקצי שיפורים יקרי ערך משלהם. מֶהרִינְג (Mehring) היה מי שהעלה על דעתו את הרעיון לחסוך מהדבורים את מלאכת עיבוד השעווה ובניית התאים שגוזלת מהן דבש רב ואת מיטב זמנן, והציע להן דפי שעווה שעליהם הוטבעו משושים באופן מכני, שאותם הן מקבלות מיד ללא היסוס ומנכסות לצורכיהן. דה הרוּשְקָה (De Hruschka), מצדו, המציא את מכונת הרדייה, שבעזרת כוח צנטריפוגלי מאפשרת למצות את הדבש מבלי לשבור את החלות. בתוך שנים ספורות, משתנה שגרת גידול הדבורים מקצה לקצה. תכולתן ופוריותן של הכוורות משולשות. מכל עבר הולכות וקמות מִכוורות7 משגשגות ורחבות ידיים. מרגע זה ואילך, בא הקץ על ההשמדה המיותרת של המושבות היצרניות מכולן, שגררה בעקבותיה תופעה של סלקציה מחרידה. מרגע זה, האדם הפך באמת ובתמים לאדון הדבורים, חשאי אמנם וכזה שנתיניו מתעלמים ממנו, אדון חמקמק שאינו זוכה לכל יחס, המנהל הכול מבלי להטיל כל פקודה, אדון שנתיניו מצייתים לו מבלי להכירו. הוא ממלא את מקומן של גזירות עונות השנה. הוא מתקן את עוולות הזמן. הוא מאחד אומות אויבות. הוא מחלק נכסים שווה בשווה. הוא מגדיל או מצמצם את הרבייה. הוא מווסת את פוריותהּ של המלכה. הוא מוריד אותה מכס המלכות ומחליפהּ באחרת לאחר שהצליח לסחוט בערמומיות את הסכמתן של נתינותיה, הנתקפות בהלה עקב חשדן בהתערבות זו שאינה מתקבלת על הדעת. כשהוא מוצא לנכון ולמועיל, הוא מחלל בדרכי שלום את סוד החדרים המקודשים ובוחש במדיניות הערמומית והחסכנית של בית הנשים המלכותי. הוא מנשל חמש או שש פעמים ברציפות את אחיות המנזר הנדיב והבלתי נדלה מבלי לפגוע בהן, מבלי לרפות את ידיהן ומבלי לדלדל את כוחן. הוא מסדיר ומתאֵם בין המחסנים והמזווים לבין יבול הפרחים הנפרש בחופזה גחמנית עם בוא האביב בשיפולי הגבעות. הוא מאלץ אותן להפחית בכמות הבזבזנית של המאהבים המצפים להולדת הנסיכות. בקיצור, הוא עושה בהן ככל העולה על רוחו ומקבל מהן את כל מבוקשו, כל עוד מבוקשו נענה לחוקי הערכים והכללים שלהן, שכן הן מביטות מבעד לרצונותיו של אותו אל בלתי נראה שהשתלט עליהן - גדול מכדי שיבחינו בו וזר מכדי שיבינו אותו - רחוק יותר ממבטו של אל זה עצמו, וכל־כולן נתונות, תוך הקרבה עצמית נחושה, למילוי החובה המסתורית הרובצת על גזען.

4.

כעת, משסיפרו לנו הספרים את כל הדברים החשובים שיש לספר בתחומה של היסטוריה ארוכה למדי, נניח בצד את הידע שנרכש בידי אחרים וניגש לראות את הדבורים במו עינינו. בילוי של שעה בקרבת מכוורת יגלה לנו דברים פחות מדויקים אולי, אבל לאין שיעור יותר חיים ומפרים.

עד היום איני יכול לשכוח את המִכוורת הראשונה שראיתי, שבמחיצתה למדתי לאהוב את הדבורים. היה זה לפני שנים רבות בפלנדרייה הזיילנדית, עיירה גדולה פשוטה ומלאת חן, שיותר מזיילנד עצמה, היתה מעין בבואה של הולנד, שנטתה חיבה גדולה לצבעים עזים וליטפה במבט אוהב השמור לצעצועים יפים ויקרי ערך את גמלוני בנייניה, את מגדליה, את קרונות המשא המקושטים, את הארונות ושעוני האורלוגין שלה המנצנצים במעמקי הפרוזדורים, את עציה הקטנים הנטועים בשורות לאורך הרציפים והתעלות, הנראים כממתינים לטקס צדקה שכולו פשטות ותום; את סירותיה ודוברותיה המגולפות ביד אמן; את דלתותיה וחלונותיה בצורת פרחים, את סכריה נטולי הדופי, את גשריה המתרוממים, מוקפדים וססגוניים, את בתיה הקטנים המזוגגים ככלי חרס מבריקים שמתוכם יוצאות נשים שגזרתן כצורת פעמונים כשהן עטורות זהב וכסף כדי לחלוב את הפרות בכרי המרעה המוקפים בגדרות לבנות, או לפרוש את הכביסה על שטיח בצבע ירוק מפואר שצורתו אליפסה או מעוין, כמו כר דשא פורח.

אל המקום הזה, שבו החיים נראים מצומצמים יותר מבמקומות אחרים - אם בכלל אפשר לצמצם את החיים - פרש זקן חכם אחד, המזכיר למדי את הזקן של ורגיליוס, או במילותיו של לַה־פוֹנְטיין:

אדם שווה־ערך למלכים, קרוב לדרגת האלים,

וכמוהם שבע רצון ושליו,

במקום הזה הוא טיפח את פינת המקלט שלו, לא מתוך מיאוס - שהרי החכם אינו יודע רגשות מיאוס עזים - אלא מתוך שהתייגע מעט מלהציג שאלות לבני האדם, שאינם עונים בפשטות כדרך החיות והצמחים לשאלות המעניינות היחידות שניתן להפנות לטבע ולחוקים הממשיים. בדומה לפילוסוף הסקיתי,8 הוא שאב את כל אושרו מיופייה של גינה, ומבין כל פינות היופי, זו שאהב יותר מכל וזו שאותה פקד יותר מכולן היתה מִכוורת המורכבת משנים־עשר פעמוני קש שהוא צבע, חלקם בצבע ורוד חי, אחרים בצהוב בהיר, ואת רובם בצבע כחול עדין, משום שהוא שם לב, עוד הרבה לפני הניסויים שערך סר ג'ון לוּבּוֹק (Lubbock), שכחול הוא הצבע המועדף על הדבורים. הוא הציב את המכוורת לאורך קיר הבית הלבן, בקרן זווית שיצר מטבח הולנדי מתקתק ונעים משובץ באריחי חרס שעליהם בהקו כלי בדיל ונחושת, שהשתקפו מבעד לדלת הפתוחה במימיה של תעלה שלֵווה. והמים שתחת וילון עצי הצפצפה, עמוסים במראות מוכרים, הובילו את המבט עד שמצא מנוחה על אופק מישורֵי טחנות הקמח וכרי הדשא.

כאן, כמו בכל מקום שבו נציב אותן, העניקו הכוורות משמעות חדשה לפרחים, לדממה, למתיקות האוויר ולקרני השמש. במובן מסוים אפשר היה לגעת שם בכוונתה העמוקה של חגיגת הקיץ. לכאן היו באים כדי לנוח, בצומת הדרכים הזוהר שבו נפגשים וממשיכים הלאה בדרכם נתיבי האוויר שבהם חולפים כל ריחות הכפר, עמוסים והומים, משחר ועד שעת הדמדומים. לשם היו באים כדי לשמוע את צלילי הנשמה המאושרת והגלויה של הגינה, את קולה החכם והמוזיקלי, את משכנן הצוהל של שעותיה היפות. לשם היו באים כדי ללמוד, בבית הספר של הדבורים, על עיסוקיו של הטבע הכול־יכול, על יחסי הגומלין מאירי העיניים בין שלוש הממלכות, על הסדר הבלתי נדלה של החיים, על מוסר העבודה היוקד וחסר הפניות, ושיעור נוסף ולא פחות חשוב שהעניקו לבאים הפועלות אמיצות הלב הללו היה טעימה ממהותו המעורפלת מעט של הפנאי, בהדגישן, אפשר לומר, במשיכות קווי האש של אינספור כנפיהן הקטנות, את העונג הבלתי נתפס כמעט של הימים הזכים האלה הסבים סביב עצמם בשדות המרחב, ובהעניקן לנו דבר אחד בלבד - כדור שקוף, ריק מזיכרונות כמנת אושר ללא רבב.

5.

כדי לעקוב בצורה הפשוטה ביותר אחר מחזור חיים שנתי של כוורת, נבחר לנו כזו המתעוררת באביב ופוצחת מיד בעבודה; כך נוכל לראות את האירועים המרכזיים בחיי הדבורה על פי סדר הופעתם הטבעי, הווה אומר: את היווצרותו של הנחיל ואת עזיבתו, את היווסדה של המושבה החדשה, את לידתן, מאבקן ומעוף כלולותיהן של המלכות הצעירות, את טבח הזכרים ואת החזרה לשנת החורף. כל אחד מהמאורעות האלה יספק מאליו את כל ההבהרות הדרושות על הכללים, על היוצאים מן הכלל, על ההרגלים ועל ההתרחשויות שהניעו אותו או שמלוות אותו, כך שעם סיומה של שנת הדבוראות - שהיא כשלעצמה קצרה, משום שפעילותה מתפרשת בקושי מחודש אפריל ועד ספטמבר - נפגוש בכל תעלומות בית הדבש. לעת עתה, לפני שניגש לפתוח את הכוורת ולהציץ בה במבט כללי, די לנו לדעת שהיא מורכבת ממלכה אחת, אֵם כל נתיניה; מאלפי פועלות, נעדרות־מין, נקבות לא שלמות ועקרות, ואחרונים חביבים, מכמה מאות זכרים, שמתוכם ייבחר הזכר המיוחד והאומלל עבור השַליטה לעתיד, שאותה יבחרו הפועלות לאחר עזיבתה, פחות או יותר מרצון, של האם־המלכה השלטת.

6.

כשפותחים כוורת בפעם הראשונה, עולה תחושה הדומה במעט לזו המתעוררת שעה שבאים לחלל דבר־מה זר וצופן הפתעות מפוקפקות, כמו קבר למשל. את הדבורים אופפת הילה שכולה סיפורי אימה וסכנות. טבוע בנו איזה זיכרון מגורה של העקיצות הללו המעוררות כאב כה מובהק שבקושי ניתן להשוותו למשהו אחר, איזו נוקשות מצליפה, אפשר לומר, כמעין להבה צחיחה המתפשטת באיבר הפגוע; כאילו בנות השמש שלנו זיקקו מהקרניים הזועמות של אביהן ארס רושף כדי להגן ביתר יעילות על אוצרות המתיקות שהן מנפיקות בשעותיהן המיטיבות.

אמת היא שכוורת הנפתחת בלא שימת לב ובחוסר כבוד בידי אדם שאינו בקיא באופיין ובמנהגן של דיירותיה, הופכת בבת־אחת לסנה בוער מכעס וממעשי גבורה. אולם אין דבר קל יותר מלרכוש את המיומנות הנדרשת לטיפול בכוורת מבלי להינזק. כל שדרוש לכך הוא עשן המכוון אליהן, הרבה קור־רוח ועדינות, כדי שכל אותן פועלות חמושות יאפשרו לבזוז אותן ולא ישקלו לשלוף את חרבן. בניגוד למה שסברו בעבר, הן אינן מזהות את אדונן; הן אינן פוחדות מהאדם, אולם את ריח העשן, ואת תנועותיו האיטיות החולפות על פני משכנן ללא איום על חייהן, הן תופסות לא כהתקפה או כאויב גדול שבאפשרותן להתגונן מפניו, אלא כאסון טבע שלא נותר להן אלא להיכנע לו. במקום לצאת נגדו למאבק שווא, הן בוחרות, מתוך חוש נבואי מוטעה - משום שהוא צופה למרחוק מדי - להציל לפחות את העתיד, ולכן הן מתנפלות על מאגרי הדבש, דולות ממנו ומחביאות אותו בגופן כדי שישמש להן בסיס לייסוד מהיר של מושבה חדשה בכל מקום שבנמצא אם וכאשר הישנה תיחרב, או שהן ייאלצו לנטוש אותה.

7.

צופה מן השורה שיפתח כוורת תצפית9 ימצא עצמו תחילה מאוכזב למדי. הבטיחו לו שתיבת זכוכית זו צופנת בחובה פעילות שאין כדוגמתה, אינספור חוקים נשגבים, מידה בל תשוער של גאונות, מסתורין, מומחיות, חישובים, תורה מדעית, מפעלים מגוונים, תחזיות לעתיד, אמיתות קבועות, הרגלים חכמים, רגשות ושאר סגולות שונות ומשונות. ואילו מה שהוא מגלה בתוכה אינו אלא מקבץ מעורפל של גרגירים אדמוניים, הדומים למדי לפולי קפה קלויים או לצימוקים, שדבוקים בגיבוב אל הזכוכית. הגרגירים האומללים הללו נראים מתים מאשר חיים, הם מפרפרים בתנועות איטיות, לא עקביות ולא מובנות. הוא לא מזהה בהם את אותן טיפות אור מופלאות שרק לפני שעה קלה גלשו ללא הרף מתוך הבל פיהם התוסס, הגדוש פנינים וזהב של אלפי גביעי פרחים פורחים.

הן מפרפרות בחשכה. הן נחנקות בקרב המון משותק; הן נדמות לשבויות חולות או למלכות מודחות שזכו לרגע אחד בלבד של זוהר בחברת הפרחים הנוצצים בגינה, לפני שהיה עליהן לחזור במהרה לעליבות המביישת של משכנן הקודר והצפוף.

כמו בכל הוויה עמוקה, כך גם עם הדבורים. צריך ללמוד להתבונן בהן. תושב מכוכב אחר שהיה רואה את בני האדם הולכים ושבים לאִטם ברחובות, מתקבצים סביב מבנים מסוימים או כיכרות מסוימות, ממתינים במעמקי בתיהם לא ברור בדיוק לְמה, וללא כל תנועה נראית לעין, היה מסיק אף הוא כי הם דוממים ועלובים. דרוש זמן כדי לפענח את הפעילות המרובה החבויה בקיפאון הזה.

למען האמת, כל אחד מהגרגירים האלה שנראים דוממים למדי, עובד ללא הרף וממלא תפקיד שונה. אף אחד מהם לא יודע מנוחה מהי, ואלה שנראים ישנוניים מכולם, שנצמדים כנגד הזכוכית כאשכולות מתים - הם אלה שממלאים אחר המשימה המסתורית והמוגיעה מכולן; אלו הן הדבורים המייצרות ומפרישות את השעווה. עוד מעט נפגוש את הפעילוּת הדוממת הזאת ונרד לפרטיה. לעת עתה, די שנשֹים לבנו למאפיין המהותי ביותר של טבע הדבורה שמסביר את ההתקבצות יוצאת הדופן הקשורה למלאכה העמומה הזאת. הדבורה היא בראש ובראשונה, ואף יותר מהנמלה, יצור שחי בקהילה. היא לא יכולה לחיות אלא בתוך ההמון. כאשר היא יוצאת מהכוורת, הצפופה עד כדי כך שהיא נאלצת לפלס את דרכה החוצה בנגיחות ראש מבעד לקיר החי הסוגר עליה, היא יוצאת מסביבתה הטבעית. היא צוללת לפרק זמן קצר אל תוך המרחב השופע פרחים, כמו צוללן שצולל אל קרקעית האוקיינוס המלאה פנינים; אולם עליה לשוב ולנשום את ההמון בפרקי זמן קצובים, שאם לא כן היא עלולה למות, כמו הצוללן שעולה מעלה כדי לנשום אוויר. אם תימַצא מבודדת, גם אם יעמוד לרשותה שפע של מזון וגם אם מזג האוויר יאיר לה פנים ביותר, היא תגווע בתוך כמה ימים, לא מרעב או מקור, כי אם מבדידות. ההמון, כלומר המושבה, מהווה עבורה מזון סמוי שחיוני לה ממש כמו הדבש. כשבאים לנסח את רוח חוקי הכוורת, צריך לתת את הדעת לצורך הבסיסי הזה. בכוורת, הפרט נחשב כלא־כלום, קיומו אינו אלא קיום מותנה, הוא בבחינת הרף־עין סתמי, איבר מכונף של המין בכללותו. כל חייו הם הקרבה מוחלטת לישות העצומה והנצחית שהוא חלק ממנה. מעניין לציין שלא תמיד כך היו פני הדברים. עד היום ניתן למצוא אצל משפחת הדבוריים10 את כל שלבי התירבות ההדרגתי שעברו על הדבורה המתורבתת שלנו. בתחתית הסולם, היא עובדת לבד, בתנאים קשים; על פי רוב היא אפילו לא תראה את צאצאיה (כדוגמת

ה-Prosopis 11 וה-Colletes), ובמקרים אחרים היא תחיה בחיק המשפחה המצומצמת החד־שנתית שהיא מקימה (ה-Apis וה-Bombus). אחרי השלב הזה, אפשר לראות מינים שבהם היא יוצרת חבורות זמניות (כדוגמת ה-Panurgus, ה-Dasypoda, ה-Halictus ואחרות) עד שלבסוף מגיעים, שלב אחר שלב, לחברה המושלמת יותר או פחות אך חסרת הרחמים, זו של הכוורת שלנו, שבה הפרט נבלע כליל על ידי הקהילה, והקהילה, מצדה, מוקרבת דרך קבע למען המושבה המופשטת והאלמותית של העתיד.

8.

מוטב שלא ניחפז להסיק מעובדות אלה מסקנות ביחס לאדם. האדם ניחן ביכולת לחמוק מחוקי הטבע; ואם יכולת זו משמשת לטובה או לרעה, זו השאלה הנוקבת ביותר והסבוכה ביותר בתחום מוסר האדם. אולם לא פחות מעניין יהיה לבחון את רצון הטבע בעולם שונה משל האדם. ואכן, רצון זה מתגלה באופן מובהק ביותר בהתפתחות סדרת הדבוראים, שמכל יושבי הכוכב הזה הם היצורים שניחנו בחוכמה המפותחת ביותר מיד אחרי האדם. רצון זה נוטה במובהק להשבחת המין, אולם בו־בזמן הוא מראה שהוא מעוניין בה או שהוא יכול להשיג אותה רק על חשבון החופש, הזכויות ואושרו האישי של הפרט. ככל שהחברה הולכת ונעשית מאורגנת ומפותחת יותר, כך הולך ומצטמצם מעגל חייו האישיים של כל פרט ופרט מחבריהָ. באופן כללי, מרגע שחלה התפתחות בתחום כלשהו בכוורת, נראה כתוצאה מכך הקְרבה יותר ויותר גדולה של האינטרס הפרטי. לפני הכול, נדרש כל אחד ואחד מהפרטים לוותר על כל סטייה שמוֹרה על גילויי עצמאות. וכך, בשלב אחד לפני האחרון בציוויליזציית הדבורים, נמצאות דבורי הבומבוס, שבמידת־מה דומות לאוכלי בשר האדם שבינינו. פועלות הבומבוס הבוגרות משחרות לטרף ללא הרף סביב הביצים, והאם נאלצת להגן עליהן בקנאות נמרצת. בשלב הבא, נדרש מהן להיפטר מהמידות הרעות המסוכנות שלהן, כדי לרכוש כמה וכמה מידות טובות במחיר כואב יותר ויותר. פועלות הבומבוס, למשל, לא מעלות על דעתן לוותר על חיי אהבה, בשעה שהדבורה המתורבתת שלנו חיה בפרישות מתמדת. מכל מקום, בקרוב מאוד נראה מַהם כל הדברים שהיא נוטשת לטובת רווחתה, ביטחונה ושלמותה הארכיטקטונית והפוליטית של הכוורת, ועוד נחזור לדון בהתפתחות המרתקת של סדרת הדבוראים, בפרק המוקדש להתפתחות המין.