לאורה הצח של המציאות

כותבת ספרי מוסר

ביום רביעי לפני שבועיים הלכתי עם זוג חברים לאיזו קבוצה שפועלת בעיר. הסיבה לכך היתה מפוקפקת: הגבר, שמכיר אותי שנים רבות וזה עתה חידשנו את הקשר בינינו, טען שכל הדכדוך שלי נובע מחסך ביחסים חברתיים. שקלתי את הטיעון שלו ומצאתי שיש בו אמת מסוימת. לכן הלכתי איתם.

כשניסה להסביר לי מה עושים בפגישה הזאת, הוא הזכיר איזו אישה שכתבה ספר שהצליח מאוד, ספר שעוסק בשאלה כיצד להיות אדם. התיאור הזה עשה אותי חשדנית. הוא הזכיר את שם הספר שכתבה - "להרבות טוב בעולם". האישה הזאת היא המנחה של הקבוצה. "כדאי לשמוע אותה," אמר.

כל העניין לא מצא חן בעיני. לא אוהבת אנשים שעוסקים בשאלה כיצד להיות אדם, ועוד פחות כאלה שקוראים לספר שלהם "להרבות טוב בעולם". יש לזה ריח של הטפה. אבל הוא אמר, "מה אכפת לך? אולי תכירי שם מישהו מעניין? יש שם לפחות אחד שאני יכול לחשוב עליו שהוא פנוי." כלומר, הוא אמר לי, אל תיקחי את זה יותר מדי ברצינות; פשוט תצאי, תכירי אנשים. חשבתי, האם ייתכן שבקבוצה שעוסקת בשאלה כיצד להיות אדם, אמצא מישהו פנוי שיעניין אותי? הסיכוי נראה קלוש, ועם זאת לא נמוך מהרגיל. לכן אמרתי לעצמי, "יום אחד הביקורתיות שלך תהרוג אותך, אם לא עשתה זאת עד כה," והלכתי.

כמו תמיד לפני פגישה קבוצתית התכוננתי: השתדלתי להיראות בסדר, מה שנעשה לאחרונה פחות ופחות פשוט. גם אמרתי לעצמי, מתוך היכרות ממושכת איתי, שאשב בשקט ואקשיב, ולא יותר. למרות מאמצי לאחֵר הגעתי בזמן, אבל חברי ואשתו כבר היו שם, וזה הקל עלי. היו שם כמה צעירים וכמה אנשים בגילי ואפילו יותר, וכמו שהבטיח חברי, היו שם לפחות שני גברים שנראו פנויים. כולם היו מסבירי פנים. חברי הציג אותי בפניהם והיה נעים.

אחר כך באה האישה. היא היתה בת חמישים בערך, גדולה. היא נראתה חזקה כזאת, עם נוכחות. מסתכלת ישר בעיניים, מחייכת. אישה לעניין. היא התיישבה על הרצפה יחד עם כולם, הוציאה מהתיק שלה שני ספרים והרבה ניירות. היא דיברה. היא לא היתה מתנשאת; היא לא היתה טיפשה.

אני חושבת שזה מה שהרגיז אותי: היא לא היתה מתנשאת ולא היתה טיפשה, ובכל זאת כתבה ספר שכותרתו "להרבות טוב בעולם". כותרת יומרנית, ספר יומרני. למען הגילוי הנאות יש להוסיף: לא קראתי. ולא אטרח לקרוא.

מה הם כותבים ספרי מוסר? מחיתי באוזני עצמי. זה לגביה. לגבי האחרים: מה הם קוראים ספרי מוסר? אין להם מה לעשות? אחר כך חשבתי על זה עוד קצת: נזכרתי שדברי ימי האנושות רצופים ספרי מוסר, ואין מדובר בתופעה חדשה. מסקנה אחת מתבקשת היא שהאנושות זקוקה לספרי מוסר כדי להראות לה דרך מוסרית. במילים אחרות: אי אפשר לסמוך על האנושות שתמצא לבדה את הדרך. זאת בהתאם להגיונו של לאו־זי החכם הסיני שטען כי ספרי מוסר נחוצים לאנושות אך ורק משום שאין מוסר. ספרי מוסר הם אפוא תחליף למוסר, הסקתי מדברי לאו־זי. תחליף עלוב, אני מוסיפה.

אני מודאגת: כל האנשים שהיו באותה קבוצה טענו בלהט שהספר שינה את חייהם. לחייהם האדימו כאשר אמרו זאת. האדימו לא מבושה; מהתרגשות. מה אם כן היו חייהם טרם קראו את הספר המלמד הזה, ה"סוחף", כפי שנכתב על גבו? האם לא הרבו טוב בעולם? ויתרה מזו - האם עכשיו, לאחר שקראו את הספר, הם מרבים טוב בעולם? ספקותי רבים.

חברי ואשתו עשו מאמצים ניכרים להנעים עלי את שהותי במקום. הגישו לי כוסות תה ועוגיות, למשל. הושיבוני בכורסה נוחה. יכולתי להתבונן בניחותא באותה אישה שכתבה את ספר המוסר החדש שבעקבותיו השתנו חייהם של אנשים. יכולתי אף להתבונן בשלווה באותם אנשים אשר חייהם השתנו בעקבות קריאתו של ספר המוסר החדש. ובכל זאת אשר יגורתי בא לי: לא עלה בידי להתבונן בניחותא לא בה ולא בהם. השלווה היתה ממני והלאה, ונקלעתי במהרה לוויכוח סוער שאני עצמי חוללתי בלי משים, הלוא הוא הוויכוח שמפניו חששתי ואף הזהרתי את עצמי.

וכך אירע הדבר: דיברו דיבורים חמים על אודות הצורך בהתפתחות מנטלית (התפתחות מנטלית! כך אמרו) וניסו להבחין בין ההתפתחות המנטלית הנדרשת מנשים בעידן הזה לבין זו הנדרשת מגברים. אחר כך השוו עצמם לקבוצות אחרות העוסקות בהתפתחות מנטלית (מתברר שיש קבוצות רבות שעוסקות בזה) והגדירו לעצמם את היתרון שלהם על פני קבוצות אחרות בהקשר זה. כלומר, מדוע הם עצמם באמת עוסקים בהתפתחות בעוד שקבוצות אחרות רק משימות עצמן כעוסקות בהתפתחות ולאמיתו של דבר אינן עוסקות בה.

שני הנושאים - הראשון, ההבדל בין המטלה ההתפתחותית של נשים לבין זו של גברים, והאחרון, יתרונה של קבוצה זו על פני קבוצות אחרות - העלו בי ספק עמוק באשר לשאלה האומנם קבוצה זו שונה מקבוצות אנושיות אחרות, ומסקנתי המהירה היתה שלא. נהפוך הוא. לאמיתו של דבר הייתי מזועזעת למדי מן הקבוצה הזאת, לא כל שכן מן המנחה שלה. דיבורים על אודות התפתחות אינם מעשה התפתחותי במיוחד, כך אני סבורה. על פי רוב עלולים דיבורים על התפתחות לגרום זחיחות אנטי־התפתחותית; זה מה שקורה לרוב הקבוצות האנושיות, בייחוד לאלה העוסקות בהתפתחות ביודעין.

אך בעת שהתווכחתי בלהט עם האנשים שבחדר, אלה שבאו ללמוד מן האישה ההיא, ישבה היא ושתקה. שתיקה היא פתרון בטוח למנחים. את זה אני יודעת כי אני עצמי מנחת קבוצות. בכל פעם שהקבוצה נכנסת לעימות, אני שותקת ומקשיבה היטב. רק לאחר שהעניין שעל הפרק ברור לי אני נכנסת לתוך השיחה, ואז אני מבהירה לקבוצה על מה ניטש הוויכוח. איני צריכה לעשות יותר מזה. סייג לחוכמה שתיקה, ללא ספק.

אני אמרתי למשתתפים האחרים בדיוק מה שחשבתי: שעצם העובדה שהם מבדילים בין קבוצתם לקבוצות אנושיות אחרות יש בו טעם לפגם; שאחד הסימנים של קבוצה במצב של אי למידה הוא זחיחות ושביעות רצון עצמית; שקבוצה הטוענת לכתר היא קבוצה שקרנית. את דברי סמכתי על אילנות גבוהים ממני, תיאורטיקנים ידועי שם בתחום הפסיכולוגיה הקבוצתית. עשיתי זאת משום שידעתי שזוהי ביקורת שאינה קלה לעיכול.

בעוד אני מדברת, שתק חברי במבוכה גלויה. חבר זה הוא אדם נוח לבריות שאינו נוטה להיכנס לעימותים, אף שהוא אינטליגנטי וביקורתי למדי. אך הקבוצה נהגה בי, זאת יש לציין, בסבלנות מרובה. אנשיה הסבירו לי מדוע בכל זאת מדובר בקבוצה מתפתחת, דינמית, בעלת יושרה. אני לא קיבלתי את ההסברים אלא הוספתי להטיח בהם ביקורת. אמרתי להם, "כשאתם אומרים שאתם טובים מאחרים, אתם הופכים בעיני אוטומטית למשובשי שכל." אחד מהם אמר, "אני בודק את עצמי יום־יום, לוודא שלא איבדתי את ענוותי." עניתי לו, "ונדמה לי שאתה אומר, שבזה אתה טוב מאחרים שאינם נוהגים כך." אחר אמר, "הייתי רוצה לשמוע ממך, אסתי, איך את תופסת את מושג ההתפתחות." הוא היה מנומס מאוד, ונקט דרך שכמנחת קבוצות אני מכירה ביתרונותיה: הוא מבקש אותי לצאת מתוך העמדה הווכחנית ולהציג דרך משלי, לא רק סדרת טיעונים מבריקה המפריכה את דברי האחרים. "יפה אמרת," עניתי לו, ללא ספק בהתנשאות, "אבל מוטב שנשמע את הגורו שלכם, שעד לרגע זה לא שמענו אותה." "הגורו שלכם", אמרתי, מפני שרציתי לגרות אותה להצטרף לדיון; תיארתי לעצמי שלא תחיה בשלום עם התואר שהענקתי לה. השתיקה שלה, כפי שידעתי, היא שתיקה של איסוף נתונים. חששתי שמכיוון שאין היא חסרה תבונה, היא עלולה להפריך לבסוף כל מילה מדברי, וזאת תעשה בשעה שתהיה נוחה לה.

כל העיניים נישאו אל הדוקטור פלד. ואף שבמקרה הזה אני חוללתי זאת, ניעור בי שאט נפש למראה כל העיניים האלה שהיתה בהן הקלה כשלבסוף, הו, לבסוף, מישהו פנה אליה. אני לא סובלת את זה, איך שקבוצות פונות בסופו של דבר אל המנהיג שלהן, נמחצות אל תוך התלות שלהן בגורו, איך בסוף המילה האחרונה היא שלו. לדידה של הקבוצה הזאת, דוקטור פלד היתה אמורה להתערב עכשיו, ולהגיד לי את הדבר שיסיים את העימות הבלתי נסבל הזה, המערער את ביטחונה של קבוצת המאמינים. דוקטור פלד היתה אמורה עכשיו להשיב את הסדר על כנו, להשיב את השלום, ליישב את העימות ולחתום את הוויכוח במשפט מבריק אחד, כדי שקבוצת המאמינים שלה תוכל לחזור אל ההרמוניה, אל הידיעה השלמה שהם בסדר, הם עושים צעדים נכונים לקראת חיים נכונים, הם יופי. זה כל מה שהם רצו, לדעת שהם יופי. דוקטור פלד, ישובה על כרית גבוהה במיוחד (אישה גדולה צריכה כרית גדולה), חייכה ואמרה באופן שלי נראה שיש בו ניחוח, אם גם דק, של ציניות, "ויכוח מעניין. אני מציעה שעכשיו נעשה מדיטציה." הקבוצה כולה התרווחה, אנשים התארגנו על הכריות שלהם, אחרים על כיסאות, ואני הייתי נסערת. הגברת הזאת פשוט סותמת לי את הפה, חשבתי, בשאננות שאין כדוגמתה היא מוציאה אוויר מהבלון שלי ומאלצת אותי לעשות מדיטציה יחד עם קבוצת המאמינים שלה. ואת הוויכוח עצמו, שראוי היה שיעניין אותה עד מאוד, היא פוטרת בכינוי "ויכוח מעניין" ומיד אחר כך מציעה בשלווה צוננת לקטוע אותו. בהחלט כעסתי. הייתי סמוקה ומעט מיוזעת מן העימות ומתחושת הבדידות האופיינית לזה הנוטל את תפקיד המתריע, תפקיד המורד בקבוצת מאמינים, יהודה איש קריות. זהו תפקיד מטיל אימה מאז שחר ההיסטוריה: עלולים להרוג אותך בשל הכפירה שלך. כל ההכנות הנפשיות שערכתי טרם בואי למפגש הזה היו מכוונות בדיוק למטרה זו: לא להגיע למצב הזה, לא לפתוח את הפה בכלל, משום שזה מה שקורה כשאני פותחת אותו: תמיד אני הופכת את עצמי לבוגדת של הקבוצה, למערערת סדרי עולם, לפרובוקטורית. זאת נטייה שעבדתי עליה בטיפול די הרבה, אבל כידוע, טיפול נפשי אינו באמת מערער סדרי עולם פנימי (פסיכולוגים: עוד חבורה יומרנית זחוחה השואפת להתפתחות מנטלית). אך כיוון שהגענו עד הלום, מוטלת היתה לפתחי הדילמה אם להיכנע עכשיו לאדישות הנעימה שהפגינה הגורו המיומנת הזאת, או שמא לערער על סמכותה באופן ישיר ובוטה. עשיתי חישוב מהיר של רווחים והפסדים: את הגברים הפנויים בקבוצה כבר הפסדתי. את אהדתה הכללית, השוחרת טוב, של קבוצה המארחת משתתף חדש הפסדתי בגדול. את השלווה שלי איבדתי עוד לפני שכל זה התחיל. בקיצור, לא נותר מה להפסיד. לעומת זאת, עדיין היה משהו שיכולתי להרוויח: יכולתי להרוויח את הנאמנות שלי לעצמי, את הידיעה שאני יכולה לעבור באש ולצאת שלמה. יכולתי להרוויח עימות ישיר עם הדוקטור פלד, שיכריח אותה להראות את כוחה. מצד אחר יכולתי גם להרוויח כבוד אל גורו, כבוד שלא עלה בידי לרחוש מימי אף לא למורה רוחני אחד; הם כולם מתקלקלים אנושות כשהם זוכים להכרה. ולכן זאת עשיתי.

"דוקטור פלד," אמרתי לה, "אני מצרה על כך שאני טורדת את שלוותה של הקבוצה שלך, אבל אני מבקשת, בענווה גמורה, שלא נחתום את הדיון הזה כך. מבחינתי, לחתום את הדיון הזה עכשיו זה תעודת עניות לכולנו: את כאילו מכריחה אותי לקבל את הדין. אני לא רוצה להיות מוכרחה, אני רוצה להבין. דברי איתי בבקשה, אמרי מה דעתך על הטענות שעלו כאן."

שוב נישאו כל העיניים אל הדוקטור, ואילו אני השפלתי ראש, ממתינה בדריכות לתשובה. הדוקטור שתקה איזה זמן. אני חשבתי, לפחות היא מהרהרת בזה, וסימנתי נקודה לזכותה. "מדוע שלא נעשה מדיטציה עכשיו," חזרה הדוקטור על דבריה בשלווה, "ואחר כך נמשיך לדון בדברים? אני בהחלט מקבלת את דברייך: עלינו להוסיף ולדון, אבל מוטב לעשות זאת ברוח שקטה."

ואולם אני לא ויתרתי. "וכי מדוע עלינו לעשות זאת ברוח שקטה?" מחיתי, "מה רע ברוח סוערת?"

דוקטור פלד חייכה, ואולם לא עלה בידה לענות לי משום שבאותו רגע התפרצה בת זוגו של חברי ואמרה לי, "למה את לא מניחה לאנשים האלה לעשות את הדברים בדרכם; למה את תוקפת כך, מתנצחת כך? הניחי לנו, הניחי לנו לעשות את שלנו, ואל תשכחי: את אורחת כאן. אין בך כל ענווה? לשם מה היא טובה, ההתנצחות הזאת?"

הו הו הו - חשבתי לי. הדחף היה פשוט לקום וללכת משם, אבל אילו כך עשיתי היה הדבר מתפרש כתבוסה סופית וניצחת. שלי כמובן. גם לא הבנתי מה אירע - מה קרה לאישה הזאת, מדוע היא כועסת כך? סיבות שונות ומשונות צפו במוחי, ואולם דחיתי את הדיון הפנימי הזה משום שכרגע היה מדובר במצב חירום שדורש הכרעה מיידית. והנה, הדוקטור באה לעזרי. היא אמרה, "אני מציעה שנניח לאסתי לעת עתה. היא אולי וכחנית, אולי בוטה, אבל ייתכן שניתן ללמוד ממה שהיא טוענת כאן. על אף המטען הרגשי הזה נשתלט על רוחנו, משום שזהו חלק מן ההתפתחות שאנו מבקשים - לא להיכנע לסערות אמוציונליות - ונעשה מדיטציה. כך נראה מדוע מחוללים הדברים הללו שאסתי מביאה כעס כה רב אצל אחדים מאיתנו."

כל כך מסודר. כל כך מאורגן. כל כך נכון. איום ונורא, חשבתי. הכול שילבו אפוא יד ימין ביד שמאל והיטיבו את ישיבתם. אני חככתי בדעתי מה עלי לעשות. לבסוף נשארתי בחדר, יושבת על כורסה ומשלבת רגל על רגל בעמדה ברורה של סירוב אילם. הדוקטור ראתה זאת כמובן, ושיגרה לעברי חיוך קטן. לא מאבדת שליטה, הדוקטור פלד, חשבתי, ושאלתי את עצמי אם אני מתקנאה בה, אם כל העניין הוא שאני מתקנאה, או סובלת מאוד מעצם קיומה של אפשרות להעריך איזה מורה, אפשרות מעוררת חלחלה מבחינתי. זאת הבעיה עם טיפול פסיכולוגי - הרהרתי ביני לביני בעוד דוקטור פלד מנחה את הקבוצה להתמקד באוויר הזורם מתחת לנחיריים - שהוא גורם לך לחפש את המניעים של עצמך מתוך חשדנות עמוקה כלפיהם, וכך מאבד אדם את היכולת להאמין לעצמו, להביא איזו גרסה משלו למה שמתרחש במציאות בלא שיחשוד בעצמו שהוא "משליך", "תוקף את האובייקטים שלו" או משהו כזה, בטח יש עוד דרכים לתאר זאת, בניסוח תלוי אסכולה. דוקטור פלד היתה היחידה בחדר שעיניה פקוחות; כל האחרים מדטו בעיניים עצומות, ואילו היא הישירה אלי מבט אחת לכמה דקות, מבט מחייך, יש לומר. לא יכולתי שלא לחבב אותה; היא סירבה לאבד אותי מצד אחד ומצד אחר גם לא נבהלה מן הפרובוקציות שלי. יש לה מתכון משובח לשמירה על איזון נפשי, חשבתי, אבל חלק אחר בתוכי התקומם למחשבה שהיא תרכוש את אמוני בחיוכים השקולים שלה, כותבת ספרי מוסר שכמותה. ולא רק זה; לא היה אפשר לדעת מה מתרחש בתוך הראש שלה - איפה היא ממקמת אותי. האנשים האלה הם מניפולטורים, אמנים בשליטה עצמית אבל גם בשליטה בזולת. היא תרגיע אותי, כך היא חושבת, או במילים אחרות תכופף אותי, תלוי מאיפה מסתכלים. השפלתי אפוא מבט, כדי לא לאפשר לדוקטור לרכך אותי. בזתי לעצמי על הטקטיקה הנמוכה שבחרתי, אבל היה עלי להתעשת, לאזור כוח לקראת הסיבוב הבא. לבסוף השתלטה עלי לאות. כמה אפשר להילחם בזה? עצמתי את עיני ובלי משים הצטרפתי אל המקשיבים להוראות המדיטציה. לאמיתו של דבר, היה בזה משהו מרגיע, באוויר החם היוצא עם הנשיפה, באוויר הקר הנכנס עם השאיפה, במעגל השקט, הניטרלי, של הנשימה.