הן מישל וולבק והן ברנאר-אנרי לוי מגגלים את שמם. כך מתברר ב'אויבי .'הציבור אמנם, לכאורה, רק כדי להתעדכן בהתקפות עליהם, להכין את מתקפות הנגד, ובכל זאת, זו דוגמה לכנות ולחושפנות המסוימות (גם אם מוגבלות) שיש בקובץ המכתבים הזה .2008-מ ועוד דוגמה אחת: וולבק מספר שהוא אוהב לעשות אהבה מתוך נמנום, תוך כדי שינה כמעט. לכך הוא מוסיף באירוניה קורצת "פרט אישי"!!! השניים גם מתכתבים באריכות על הפרשה שהתפוצצה בעיצומה של ההתכתבות ביניהם, סביב ספר שכתבה אמו של וולבק וההתבטאויות הנוראות שלה נגדו. עוד בעניינים האישיים:
כשהם מדברים על אנשי רוח כסלבריטאים, כלומר על מעמדם שלהם עצמם, ומסכימים שניהם שהיו
מעדיפים לוותר על פרסומם בציבור הרחב לטובת הכרה אצל קהל מצומצם יותר של משוררים ומלומדים - אני מאמין שחלק בנפשם אכן משתוקק לכך.
אבל עיקר העניין בספר נוגע לא לחייהם האישיים של וולבק ולוי אלא לרעיונותיהם. ליתר דיוק, קודם כל לאופן שבו הספר ממחיש עד כמה חייהם של אנשי רוח ספוגים רעיונות ויצירות. זה האוויר שהם נושמים. אלה בני אדם קוראים שחיים על קריאתם, ותענוג לקרוא את חוות דעתם היצרית על סופרים דגולים יותר או פחות בהיסטוריה של הספרות והרעיונות. וולבק ולוי משכנעים שהם אכן אנשי רוח כאלה, ויש בזה משהו מעורר השראה - למרות הנטייה להתהדר בהשכלה ובשמות גדולים שניכרת אצל לוי.
"אין לנו שום דבר במשותף, כמו שאומרים, למעט נקודה אחת, מהותית: שנינו אנשים מאוסים
למדי," פותח וולבק את ההתכתבות, ומפרט בחן, בכישרון העלבה וביזוי עצמי כאחד: "כפוזאיסט
קיצוני ומומחה בלהטוטי תקשורת," הוא כותב על לוי, "אתה מבזה אפילו את החולצות הלבנות שאתה
לובש. מתחכך בשררה, טובל מילדות בעושר מגונה - אתה התגלמותו של השמאל-קוויאר ]...[ פילוסוף עקר מחשבה אבל עתיר קשרים." על עצמו מונה וולבק את ההשמצות הבאות: ניהיליסט, ריאקציונר, ציניקן, גזען, שונא נשים, כפרי נבער, סופר שטוח וחסר סגנון.
במובן מסוים, אכן אין דבר במשותף לפילוסוף הצרפתי-יהודי ולסופר הפרובוקטור. מחלוקת עקרונית אחת מצויה בכמה מכתבים בלב הספר, והיא שהופכת אותו למעניין במיוחד; מחלוקת שנוגעת בסוגיית ההומניזם, אף כי הם אינם מנסחים אותה בדיוק כך. המושג "הומניזם" כולל בתוכו כמה השקפות עולם: מותר האדם על שאר הבריאה, אהבת מין האדם וחמלה כלפי בני האדם. לוי נמצא בעמדה הפחות סקסית בוויכוח הזה. הוא אכן הומניסט שלם, ולמרות שהוא מעט נפוח ו"תרבותי" במובן הסנובי של המילה, למרות התהדרותו בציטוטים ממקורות יהודיים, למרות הסנטימנטליות הלוינסית שהוא מבטא - בכל זאת יש בעמדתו משהו מרשים. נכון, הוא מודה, במשיכה שלו לדיווחים ממקומות אסון ברחבי הגלובוס (יוגוסלביה, אפריקה) יש בהחלט מניעים אישיים לא טהורים במיוחד (יצר הרפתקה והתבלטות,( אבל יש בה גם משהו אידיאליסטי ואכפתי באמת. כך לפחות השתכנעתי אני. וולבק, לעומתו, מציג עמדה מיזנתרופית מעט, שונהאוארית, ובכל מקרה לא סבור שמין האדם הוא מציאה גדולה, ושמותרו משמעותי. וולבק קרוב לעמדות מדעיות עכשוויות שעורכות רדוקציה ביוכימית לבני האדם. בדומה לשופנהאואר, הוא קרוב מאוד לכלבו, ואילו לוי מצהיר שאינו אוהב במיוחד בעלי חיים.
אבל הסיבה שוולבק הוא וולבק, כלומר הסופר החשוב בדורנו, היא שלמרות המיזנתרופיות וחוסר האהבה למין האנושי, יש בו בהחלט חמלה גדולה על בניו של המין הזה. כך צריך לקרוא את ספריו: כהצבעה חומלת על כאבי העידן הנוכחי. כלומר, גם הוא הומניסט, ולו חלקי, למרות שהוא מנסה להתנער מזה. בראיון שנתן לפני שנים אחדות ל'פריז ריוויו' אמר וולבק שתפיסת העולם העכשווית המקובלת במערב היא מטריאליסטית, ו"מטריאליזם, הבה נודה, הוא השקפת עולם מדכאת." זו, בעיניי, גדולתו של וולבק על רגל אחת: מצד אחד ההכרה הלא מתחמקת שבעולם ללא אלוהים או מטפיזיקה - כפי שהוא העולם המערבי החילוני - אנחנו נותרים עם המטריאליזם. ובו-זמנית הכרה שיש משהו מדכא בהשקפת העולם הזו.
בלעתי את הספר הזה. טרפתי אותו. למעט הדפים האחרונים, הוא מסעיר ולכל הפחות מעניין. וולבק, בעל חוש ההומור והאירוניה הממזריים (לוי מואשם שהוא חסר הומור, והקובץ מוכיח שהאשמה לא מופרכת,( כותב שהוא ולוי "מהווים סמל מופתי להתנוונות המחרידה של התרבות והאינטליגנציה הצרפתיות, כפי שציין לאחרונה, בחומרה שצדקתה עימה, המגזין '."'טיים אבל הספר הזה הוא דווקא עדות שכנגד לפסק הדין של .'טיים'ה גם בנוגע לוולבק וגם בנוגע ללוי; אם כי במכתביו של לוי המתנתי מעט חסר סבלנות לשובו של וולבק. ולמרות שחוזרת ומהדהדת בראשי שאלתו הספקנית של חבר, אם אני חושב שיקראו את וולבק בעוד 50 שנה - הרי שבהווה איני מכיר סופר מעמיק יותר ביחס להווה הזה, או לכל הפחות, מי שמצליח להפוך את תמונת ההווה הזה לטרגית מסעירה יותר, כפי שעולה גם מ'אויבי הציבור .'
עוד 3 התכתבויות של סופרים:
כאן ועכשיו > פול אוסטר, .'ג מ. קוטזי
השפעה בלתי הוגנת > רונית מטלון, אריאל הירשפלד
התכתבות > פאול צלאן, נלי זק"ש
שניים אוחזין
ההתכתבות המרתקת בין מישל וולבק לברנאר־אנרי לוי מוכיחה שיש עדיין דבר כזה "אנשי רוח"
הן מישל וולבק והן ברנאר-אנרי לוי מגגלים את שמם. כך מתברר ב'אויבי .'הציבור אמנם, לכאורה, רק כדי להתעדכן בהתקפות עליהם, להכין את מתקפות הנגד, ובכל זאת, זו דוגמה לכנות ולחושפנות המסוימות (גם אם מוגבלות) שיש בקובץ המכתבים הזה .2008-מ ועוד דוגמה אחת: וולבק מספר שהוא אוהב לעשות אהבה מתוך נמנום, תוך כדי שינה כמעט. לכך הוא מוסיף באירוניה קורצת "פרט אישי"!!! השניים גם מתכתבים באריכות על הפרשה שהתפוצצה בעיצומה של ההתכתבות ביניהם, סביב ספר שכתבה אמו של וולבק וההתבטאויות הנוראות שלה נגדו. עוד בעניינים האישיים:
כשהם מדברים על אנשי רוח כסלבריטאים, כלומר על מעמדם שלהם עצמם, ומסכימים שניהם שהיו
מעדיפים לוותר על פרסומם בציבור הרחב לטובת הכרה אצל קהל מצומצם יותר של משוררים ומלומדים - אני מאמין שחלק בנפשם אכן משתוקק לכך.
אבל עיקר העניין בספר נוגע לא לחייהם האישיים של וולבק ולוי אלא לרעיונותיהם. ליתר דיוק, קודם כל לאופן שבו הספר ממחיש עד כמה חייהם של אנשי רוח ספוגים רעיונות ויצירות. זה האוויר שהם נושמים. אלה בני אדם קוראים שחיים על קריאתם, ותענוג לקרוא את חוות דעתם היצרית על סופרים דגולים יותר או פחות בהיסטוריה של הספרות והרעיונות. וולבק ולוי משכנעים שהם אכן אנשי רוח כאלה, ויש בזה משהו מעורר השראה - למרות הנטייה להתהדר בהשכלה ובשמות גדולים שניכרת אצל לוי.
"אין לנו שום דבר במשותף, כמו שאומרים, למעט נקודה אחת, מהותית: שנינו אנשים מאוסים
למדי," פותח וולבק את ההתכתבות, ומפרט בחן, בכישרון העלבה וביזוי עצמי כאחד: "כפוזאיסט
קיצוני ומומחה בלהטוטי תקשורת," הוא כותב על לוי, "אתה מבזה אפילו את החולצות הלבנות שאתה
לובש. מתחכך בשררה, טובל מילדות בעושר מגונה - אתה התגלמותו של השמאל-קוויאר ]...[ פילוסוף עקר מחשבה אבל עתיר קשרים." על עצמו מונה וולבק את ההשמצות הבאות: ניהיליסט, ריאקציונר, ציניקן, גזען, שונא נשים, כפרי נבער, סופר שטוח וחסר סגנון.
במובן מסוים, אכן אין דבר במשותף לפילוסוף הצרפתי-יהודי ולסופר הפרובוקטור. מחלוקת עקרונית אחת מצויה בכמה מכתבים בלב הספר, והיא שהופכת אותו למעניין במיוחד; מחלוקת שנוגעת בסוגיית ההומניזם, אף כי הם אינם מנסחים אותה בדיוק כך. המושג "הומניזם" כולל בתוכו כמה השקפות עולם: מותר האדם על שאר הבריאה, אהבת מין האדם וחמלה כלפי בני האדם. לוי נמצא בעמדה הפחות סקסית בוויכוח הזה. הוא אכן הומניסט שלם, ולמרות שהוא מעט נפוח ו"תרבותי" במובן הסנובי של המילה, למרות התהדרותו בציטוטים ממקורות יהודיים, למרות הסנטימנטליות הלוינסית שהוא מבטא - בכל זאת יש בעמדתו משהו מרשים. נכון, הוא מודה, במשיכה שלו לדיווחים ממקומות אסון ברחבי הגלובוס (יוגוסלביה, אפריקה) יש בהחלט מניעים אישיים לא טהורים במיוחד (יצר הרפתקה והתבלטות,( אבל יש בה גם משהו אידיאליסטי ואכפתי באמת. כך לפחות השתכנעתי אני. וולבק, לעומתו, מציג עמדה מיזנתרופית מעט, שונהאוארית, ובכל מקרה לא סבור שמין האדם הוא מציאה גדולה, ושמותרו משמעותי. וולבק קרוב לעמדות מדעיות עכשוויות שעורכות רדוקציה ביוכימית לבני האדם. בדומה לשופנהאואר, הוא קרוב מאוד לכלבו, ואילו לוי מצהיר שאינו אוהב במיוחד בעלי חיים.
אבל הסיבה שוולבק הוא וולבק, כלומר הסופר החשוב בדורנו, היא שלמרות המיזנתרופיות וחוסר האהבה למין האנושי, יש בו בהחלט חמלה גדולה על בניו של המין הזה. כך צריך לקרוא את ספריו: כהצבעה חומלת על כאבי העידן הנוכחי. כלומר, גם הוא הומניסט, ולו חלקי, למרות שהוא מנסה להתנער מזה. בראיון שנתן לפני שנים אחדות ל'פריז ריוויו' אמר וולבק שתפיסת העולם העכשווית המקובלת במערב היא מטריאליסטית, ו"מטריאליזם, הבה נודה, הוא השקפת עולם מדכאת." זו, בעיניי, גדולתו של וולבק על רגל אחת: מצד אחד ההכרה הלא מתחמקת שבעולם ללא אלוהים או מטפיזיקה - כפי שהוא העולם המערבי החילוני - אנחנו נותרים עם המטריאליזם. ובו-זמנית הכרה שיש משהו מדכא בהשקפת העולם הזו.
בלעתי את הספר הזה. טרפתי אותו. למעט הדפים האחרונים, הוא מסעיר ולכל הפחות מעניין. וולבק, בעל חוש ההומור והאירוניה הממזריים (לוי מואשם שהוא חסר הומור, והקובץ מוכיח שהאשמה לא מופרכת,( כותב שהוא ולוי "מהווים סמל מופתי להתנוונות המחרידה של התרבות והאינטליגנציה הצרפתיות, כפי שציין לאחרונה, בחומרה שצדקתה עימה, המגזין '."'טיים אבל הספר הזה הוא דווקא עדות שכנגד לפסק הדין של .'טיים'ה גם בנוגע לוולבק וגם בנוגע ללוי; אם כי במכתביו של לוי המתנתי מעט חסר סבלנות לשובו של וולבק. ולמרות שחוזרת ומהדהדת בראשי שאלתו הספקנית של חבר, אם אני חושב שיקראו את וולבק בעוד 50 שנה - הרי שבהווה איני מכיר סופר מעמיק יותר ביחס להווה הזה, או לכל הפחות, מי שמצליח להפוך את תמונת ההווה הזה לטרגית מסעירה יותר, כפי שעולה גם מ'אויבי הציבור .'
עוד 3 התכתבויות של סופרים:
כאן ועכשיו > פול אוסטר, .'ג מ. קוטזי
השפעה בלתי הוגנת > רונית מטלון, אריאל הירשפלד
התכתבות > פאול צלאן, נלי זק"ש
אריק גלסנר
7 לילות
22/01/2016
לקריאת הסקירה המלאה >
אפשרות של עימות
עלית קרפ
הארץ
04/09/2012
לקריאת הסקירה המלאה >
הכי נבזים בצרפת: מישל וולבק ברנאר אנרי לוי מתכתבים
טים אדמס
nrg
23/12/2011
לקריאת הסקירה המלאה >
שילוב כוחות מפתיע בין שניים מהילדים הרעים של הספרות הצרפתית:
סוכנויות הידיעות
עכבר העיר
25/09/2008
לקריאת הסקירה המלאה >
