עוד תראה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עוד תראה

עוד תראה

ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: לנה אטינגר
  • הוצאה: ידיעות ספרים, בבל
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2014
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 175 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 55 דק'

תקציר

(צרפת, 2011)
 
"הגוף מתוכנת למצוא פתרונות שימנעו מאיתנו למות מצער, קצת כמו שתחת עינויים בסופו של דבר מתעלפים"
 
בכתיבה סוחפת, רגישה ודקת אבחנה מגולל ניקולא פארג, מחבר רב המכר "הייתי מאחוריך", מונולוג כן
וכואב של אב חד–הורי שאיבד את בנו הטרום–מתבגר בתאונת מטרו, ותוך כדי כך נוגע בעצבים החשופים
של יחסי הורים וילדים בעידן שלנו.
 
הספר זכה בפרס Prix du Livre France Culture Télérama לשנת 2011.
 
 
 
"מעבר לרגש שהספר הזה מעורר, 'עוד תראה' מלהיב כי פארג אינו מפלרטט עם הפאתוס,
אלא להפך ־ הוא מחסל חשבונות עם עצמו.
הכישרון של ניקולא פארג טמון במבטו הנוקב חסר הפשרות ובכוחו.
'עוד תראה' הוא ספר אלים ובה–בעת הרהור רגיש על מה זה אומר לאהוב את הילדים שלנו."
מישל דה למברטרי, אל
 
 
"הספר המבריק הזה עוסק בשאלות יסוד: מה אנו מנחילים לילדינו? כיצד אנו חיים איתם?
איך נכון לאהוב אותם? דרך ייסוריו של גיבורו, חוקר ניקולא פארג לעומק את השאלות האקטואליות
האלה בדייקנות מדממת, בחופש מוחלט וללא מורא
ממשטרת התקינות הפוליטית. פארג מבקר את התקופה ואינו חושש מלומר את אשר אשר על לבו,
לתת שמות לתופעות רווחות ולגנות את הטיקים ואת טקטיקות ההתחמקות של חברה נרקיסיסטית ולא בוגרת."
מישל אבסקט, טלרמה
 
"‫פארג מפגין בספרו לא רק רגישות מדהימה אלא גם כתיבה אנרגטית, שמאזנת בין הצורך להמשיך לקרוא
ובין הרצון שהדבר הזה כבר ייגמר.
הקריאה בספר סוחפת אותנו החל מהעמוד הראשון ועד העמוד האחרון, ותוך כדי כדי כך מתנגן לו שיר עדין,
מבין עור הקרמל של אישה ועד המסע הלא צפוי לאפריקה ומציע, כמו אגדה בלב הגיהינום,
מנגינה של עתיד אפשרי."
ואלרי מארן לה–מסלה, לה פואן

פרק ראשון

לשיר קוראים אולי Nobody wanna see us together. ואולי שם קצר יותר, מפורש פחות. בכל אופן, בפזמון, מישהו בשם אֵייקוֹן אומר: Nobody wanna see us together / But it don’t matter no / I got you babe. שאר המילים, אין לי מושג. אף פעם לא ממש התאמצתי לזכור אותן. בפעם הראשונה שראיתי את קְלֵמוֹן מקשיב לשיר, במכונית, הוא לא עניין אותי. אני לא משתגע על R'n’B מתקתק, של גברים שמשחקים אותה שבורי לב בגופיות סבא צמודות ומכנסי פשתן לבנים. הפתיע אותי, אגב, שקלמון ביקש ממני את הלפטופ כדי להעלות את השיר לאייפוד שלו. לפני שחבריו לספסל הלימודים הכירו לו את הראפ הצרפתי, שאותו אני שונא אולי אפילו יותר מה-R'n'B הדביק הזה, לפני שחבריו לכיתה ז' השחורים והערבים צירפו אותו למועדון המעריצים של בּוּבָּה, רוֹהף, סֵיפוּ, סיניק, אם–סי ז'אן–גַבָּן או קֵרי ג'יימס, הייתי תמים מספיק לחשוב שהוא יאהב לנצח את הדברים שאני השמעתי לו ושהוא אמר לי (לפחות עד שנכנס לחטיבת הביניים) שגם הוא אוהב, עד כדי כך שביקש ממני כל הזמן למלא בהם את האייפוד שלו: הביץ' בויז, דיוויד בואי, הרולינג סטונז וניק קייב, בקיצור, כל האולדיז החנוניים האלה שלא הגיוני באמת לחבב בגיל שתים–עשרה רק כדי לרצות את אבא שלך. שחושב שמכיוון שלא מדובר בבאך, גם לא בבְּרָסַאנס או באיזו ענתיקה מוּכרת אחרת, אם הוא ישמע את זה בפול ווליום בפז'ו 206 המצ'וקמקת שלו, בכביש הראשי, הבן שלו יחשוב שהוא צעיר לנצח.

אני שואל את עצמי איך יכולתי להיות תמים כל כך, ובעיקר אידיוט מספיק כדי להתעצבן בגלל התפנית המוזיקלית הפתאומית הזאת של קלמון. איך יכולתי לשכוח שהוא נכנס לגיל ההתבגרות ולהיעלב, עד כדי כך שהרגשתי צורך לחקות בפניו בנבזיות את כל הראפרים המחליאים האלה, בניסיון להמאיס אותם עליו, ואף על פי שגם היום אינני חובב גדול של המוזיקה שלהם, רק איזכור שמם מעורר בי סערת רגשות. כי היום, אני מסוגל לפרוץ בבכי רק למראה כובע בייסבול ניוארה עם המדבקה הזהובה 59Fifty, או שרשרת כסף על שרירי חזה נפוחים, ג'ינס רחב נמוך מדי וחולצת בייסבול XXL, כל תחפושות ההיפ–הופ האלה שהייתי מוכן להקריב למענן את הבריאות שלי, את שתי ידי ושתי רגלי, שהייתי מוכן לספוג בגללן את העינויים הכי ברבריים רק כדי להחזיר את קלמון ולראות אותו מתהדר בהן, כמו כל החברים שלו. אני, שבחודשים האחרונים צעקתי עליו כל בוקר בסלון להרים כבר את הג'ינס הזה שהוא נהנה ללבוש עם החצי–תחת בחוץ כמו שלימדו אותו בבית הספר. אני, שפקדתי עליו להפסיק ללעוס כל היום פזמונים מפגרים וגסים, וגם להפסיק לדבר בטלפון במבטא של הפרוורים עם חברים. המבטא הזה, הג'ינס עם החצי–תחת בחוץ והפזמונים המטומטמים והריקים האלה שכל כך לא התאימו לו, לו שאהב להשתמש מחוץ לכותלי בית הספר בסגנון דיבור קצת מיושן ומליצי, שאהב להשתעשע ולומר דברים כגון: "במידה שהדבר עשוי לעניין אותך, אבא, הריני להודיעך רשמית כי נייר הטואלט אזל בחדר השירותים." שידע בעל–פה את רשימת ערי הבירה והדגלים של כל ארצות תבל, שלמד בכוחות עצמו שבאפגניסטן מדברים פרסית ופאשטו, וטָגָלוֹג בפיליפינים ואמהרית באתיופיה, שאהב קרם לחות עם ריח עדין ואת הנוחות המעומלנת שבחולצת טריקו מגוהצת היטב, באותן פעמים נדירות מדי שהכרחתי את עצמי לגהץ לו אחת לפני בית הספר.
לכן, ביום שהשמיעו את Nobody wanna see us together בדיוק כשהדלקתי את הרדיו במכונית, בזמן שנסענו בכביש המהיר ב-206 הישנה והוא התחנן שרק לא אחליף תחנה: "תשאיר, אבא," הוא קפץ בהתרגשות, רכן קדימה במושב הקדמי שהרשיתי לו לשבת בו זמן קצר קודם לכן, רכן למרות חגורת הבטיחות, כאילו ניסה לגונן על מכשיר הרדיו בגופו, לוודא שלא אחליף תחנה. "תשאיר, אבא," הוא אמר בטון סמכותי יותר, "אני מת על השיר הזה." לפני שביקש ממני עוד באותו ערב, כשחזרנו הביתה, שאשאיל לו את הלפטופ שלי כדי להוריד את השיר מאני–לא–יודע איזה אתר שיתוף לא חוקי ולהעלות אותו לאייפוד שאפל הכחול שבדיוק קניתי לו בפעם השנייה, קלמון איבד את הראשון שקניתי לו ליום ההולדת האחד–עשר, או שפילחו לו אותו בבית הספר, אף פעם לא הצלחתי לגלות באמת. ואלוהים איך שאני קיללתי אותו אחרי שאיבד את האייפוד הזה: "אין לך טיפת כבוד למתנות שלי," צעקתי עליו בסלון, "זה בלתי נסבל, לראות איך אתה מזלזל בכל דבר," "אף פעם אי–אפשר לסמוך עליך," "אתה לא אמין," "אתה משחק אותה בריון עם התחתונים בחוץ ועם המבטא מהפרוורים אבל בפנים אתה פשוט תינוק, לא מגיע לך לקבל ממני שום מתנה יותר," אמרתי לו והעוויתי את פי בגועל מרושע, באופן הכי משפיל ומאשים שאפשר.
לכן, אם כן, עוד באותו ערב, כששמעתי את קלמון מזמזם בעצב מעבר לדלת חדרו את השיר כשאוזניות על ראשו, כמו כל נער כמעט–מתבגר טיפוסי, מיד חשבתי שהוא ודאי מאוהב. מפני שללא ספק לא חבריו חובבי הראפ הצרפתי הם שהמליצו לו, אחרי רוהף, סיניק ודומיהם, להקשיב לאייקון המתקתק, אין סיכוי. תהיתי אם זה לא בגלל הטיול לאוֹבֶרְן שתכננו מוריו לסיום שנת הלימודים, ארבעת הימים האלה בלָה–בּוּרבּוּל שקלמון חזר מהם מוזר כל כך, אם זה לא בעיקר בגלל מסיבת סוף הטיול, רגע לפני החזרה לפריז, מעין מסיבת סיום לתלמידים, אם זה לא בגלל אותו לילה של אמצע יוני, עם המוזיקה, החשכה וכמה נורות צבעוניות שהוסיפו יופי וחלקות לפניהן של בנות הכיתה, וליתר דיוק לפניה של מריה או רַניה, מעולם לא הצלחתי לגלות מי משתיהן היתה יפה יותר בעיניו, ואם זה לא משום שמצא בפניה של אחת מהן, לראשונה בחייו, זיקוק של רגשותיו ושל רגישותו העמוקה לכול: הלילה, ניצני הקיץ, המוזיקה וכל השאר.
רק ממראהו פזור הדעת והנוגה בשובו, ברגע שירד מהרכבת, עם חבריו שהוא לא רצה להתעכב בחברתם בנוכחותי, מחמת הבושה, מהבעת המסתורין הזאת נטולת השמחה שהיתה נסוכה על פניו, שלושה ימים מאוחר יותר, כשהסתגר בחדר כשאוזניות האייפוד אוטמות את אוזניו, הבנתי שהסלואו הזה של אייקון מענג אותו ומכאיב לו בעת ובעונה אחת, ללא ספק מכאיב יותר אם מביאים בחשבון את האירוניה שבמילים. מפני שכמו ערי בירה ודגלים, קלמון גם אהב אנגלית. קלמון אהב להתאמץ להבין אנגלית ולהגות אותה במבטא הנכון בכיתה, למרות הבדיחות המפגרות של הסעידים, הבכּארים והקֵווינים למיניהם. ושקרוב לוודאי, רניה או מריה העדיפו להזמין לסלואו צמוד לצלילי השיר מישהו אחר ולא אותו. שבמנגינה הדביקה אך המפתה הזאת נחנכו חייו על סף גיל ההתבגרות, העירוב היחיד במינו הזה של תשוקה שזה עתה נולדה לנערה ומרירות שבהעדפת מישהו אחר על פניך.
את כל זה ניחשתי לא רק מהבעת הבדידות העצובה על פניו כשנכנס לחדר והסתגר, אלא בעיקר מתווי פניו, פני הילדוּת העגולות עדיין שלו, מההצטנעות הגדולה מדי שבלחייו ובחיוך שלו, מהילדות הניכרת עדיין בתיק הגב התפוח, תיק של ילד קטן שהונח בתמימות מעל ג'ינס עם חצי–תחת בחוץ, מאיבר המין המכווץ ונטול שער הערווה במקלחת, מחוסר הבושה התמים שבו נהג לחצות את הדירה עירום ונוטף מים בחיפוש אחר מגבת נקייה ויבשה. לחייו וחיוכו של קלמון אמרו עדיין ילדוּת. אבל העיניים, אם ידעת להסתכל בהן, העיניים של קלמון אמרו את מה ששמר רק לעצמו: את כל ההשפלות המרושעות שחוטפים בגיל הזה בין בנים, בין בנים ובנות. ואני, אני ידעתי שהעיניים האלה של הבן שלי אומרות גם את הרגישות היתרה וההבנה העמוקה שלו לדברים ולאנשים, לכל האנשים, כולל אותן בנות שלא שוות רבע ממה שהן היו רוצות שיחשבו עליהן, גם אם זה לא משנה דבר בנוגע לתשוקה שהן מעוררות בך. העיניים האלה שלא הצליחו למקד את תשומת לבה של איזו מריה או רניה מקרית, מושא התשוקה של כל בני הכיתה שלא שעו להתעכב ולהבין את העיניים האלה. מריה ורניה שהבליטו את פתיינותן המלבלבת במכנסי ג'ינס צמודים שהן לבשו עם חצי–תחת בחוץ, שמעליהם לא נתלו ילקוטים גדולים של ילדים קטנים. המריות והרניות שכבר התאפרו ושיחקו בלהיות נשים מול בחורים כמו סעיד, קווין או בכּאר: שער ערווה טרם זמנו בבולבול, בלי ילקוטים גדולים של ילדים קטנים על הגב ומעיזי פנים עם הבנות בהבעה ובמבט נטולי מסתורין.
אך באותה מידה שהתחשק לי לתת לקלמון שיעור בטעם טוב משנוכחתי שהוא נרגש יתר על המידה מהאייקון הזה עם גופיות הסבא והפשתן הלבן ולהוכיח לו שהוא טועה ושהזמרים הסבים שלי שווים הרבה יותר, באותו מידה אם כן התאפקתי לא לתת לו שיעור–לחיים שרירותי ביום שובו מלה–בורבול. מתוך כבוד לסודות גיל ההתבגרות הראשונים שלו, מתוך כבוד נבוך לסירוב המוחלט הראשון שהובהר לי עם הסתגרותו בחדר, התאפקתי לא להתערב במה שלא מענייני ולא לומר לו את כל הדברים הרעים שאני חושב על המריות והרניות, על הג'ינסים שלהן הצמודים מדי לגילן ועל איפורן הזנותי להפליא. התאפקתי לא להוכיח לו שבעוד עשרים שנה, לאחר שתחלוף תהילת נעוריהן ושדיהן הזקופים, הן כבר יהיו פחות בררניות על רחבות הריקודים ויתאזרו בסבלנות כמו כולם בתור בסופרמרקט, עם התחת הנפול והפרצוף הסתמי שלהן, עם כמה פיות להאכיל בבית, עם מצוקות כספיות, עם בעיות בעבודה ועם הבעל, כמו כולם. ואז, כשלא יהיה להן אפילו די דמיון כדי לחלום, כשתהיינה משועבדות לעגלות המלאות קניות עצובות, ולאיזה בעל בשם סעיד, בכּאר או קֵווין, לא תהיה להן אפילו הזכות להיזכר בעוצמת מבטו של קלמון זה או אחר. וכך, בעוד עשרים שנה, עם שער ערווה בבולבול ובלי הלחיים העגולות המצטנעות מדי, בלי הילקוט השמן והשפעתם המטומטמת של הקווינים והבכּארים למיניהם, לאחר שילמד להשתלט על התקפי רגשנות היתר וילמד להעריך את עצמו, יהיה התגלמות העידון, חוש ההומור והטעם הטוב, בקיצור, האביר על הסוס הלבן יהיה הוא, קלמון שלי.

סקירות וביקורות

הבן יקיר לי ניקולא פארג כתב רומן סנטימנטלי על אב מתאבל, אבל אפשר למצוא בו גם עניין אינטלקטואלי רפרוף על פני הכריכה האחורית עורר אצלי גל של עוינות כלפי הספר: "בכתיבה סוחפת‭...‬ מגולל ניקולא פארג, מחבר רב-המכר 'הייתי ‭ ,'מאחוריך‬ מונולוג כן וכואב של אב חד-הורי שאיבד את בנו הטרום מתבגר בתאונת מטרו‭."‬ עוד רומן סנטימנטלי, חשבתי לעצמי. יש כאלה שכותבים על סרטן, יש שמרהיבים עוז עם סרטן של ילדים, והנה אחד שהולך עד הסוף.

אבל, רגע, מדוע העוינות? למה בדיוק אתה מתכוון ב"סנטימנטלי‭?"‬ ומה בעצם רע בזה? מה רע בלהרגיש משהו? אלא שאין לזה קשר לרגשות קפואים. אולי להפך - הסנטימנטליות היא זו שמעידה על חוסר רגישות, כי היא סבורה שאנחנו זקוקים למצבי קיצון כדי להרגיש משהו. ומלבד זאת, אנחנו אכן לא רק יצורים רגשיים. יש לנו גם שכל, ויש רגעים שבהם רגשותינו מכוערים, או רגעים שבהם רגשותינו היפים לכאורה - כמו חמלה ורחמים - נובעים ממקורות לא בהכרח טהורים (תחושת עליונות או רווחה על שלנו זה לא קרה‭.(‬ לכל אלו מתכחש הסנטימנטליסט. הוא משול למעסה רשלן ששוכח לעסות את השרירים הקטנים, הנסתרים, ומתמקד רק באלה הבולטים.

כל זה לפני הקריאה. הקריאה עצמה לא שינתה הרבה ביחס העקרוני הזה לסנטימנטליות שהספר מגלה, אבל היא כן עידנה מעט את ההתנגדות אליו. פארג - סופר צרפתי בן ארבעים וקצת - יודע לספר באופן קולח וקצבי, ויש בדמויות ובתיאורן רכות רבה. אכן, המיית רגש חמה עולה אצל הקורא כלפי הדמויות, ולמרות כל מה שנאמר על הרגשנות, יש כמובן גם יופי ביכולת של הספר לְ פַ נות מקום בנפש הקורא לחמלה. בנוסף, עומדת לזכותו של פארג איזו חתירה למלאות ריאליסטית בסיפורו של האב ששכל את בנו בתאונה. ריאליזם עכשווי מענג שמאפשר לנו את המרחק הנחוץ כדי להתבונן בחיינו שלנו.

האב המספר הוא עובד מדינה שחי בפריז בצנעה יחסית. אמו של הבן עזבה אותו לטובת גבר אמביציוזי ומרוויחן, אבל האב זכה במשמורת על בנו. חייהם בצוותא מתוארים בחריפות. האב, טיפוס מעט מלנכולי, סולד מגבריות בוטה מצד אחד ומהבורגנות הצרפתית הקרה והמלוקקת מצד שני. כואב לו לראות את בנו, קלמון, בתחילת גיל ההתבגרות שלו, מתוסכל מכך שהוא לא "קול" מספיק, לא "גבר" מספיק כמו כמה מחבריו לכיתה. מתוארים כאן גם פרצי הזעם של האב על הבן, שאינו מצליח במיוחד בלימודים, או שחדרו לא מסודר - וכמובן, החרטה עליהם אחרי האסון. יש כאן וריאציה מעניינת ומקורית על דת ההורות המערבית העכשווית, בכך שכאן האב עומד במרכז ולא האם, וגם בכך שפארג מתייחס לחלקים הלא פוטוגניים של ההורות.

כחלק מהמלאות הריאליסטית הזו מצוי כאן גם תיאור מעניין של היחס בין הצרפתים השורשיים למהגרים האפריקאים והערבים בפריז. קלמון מקנא בכמה מחבריו הגבריים לכיתה, שהם בני מהגרים ממוצא ערבי, ואף מחליט, בגיל ‭ ,12‬ ערב מותו, להתאסלם (בפייסבוק הוא מגדיר את עצמו "מוסלמי‭.("‬ אביו השכול מוצא נחמה בקשר עם אישה שחורה ממרטיניק, ואף נוסע לאפריקה כדי להיפגש עם רופא אליל שאולי יפיג את כאביו.

רגשי הנחיתות הגבריים האלה מול הזר, כמו גם האמונה שהספר מפלרטט איתה שהשחורים קרובים יותר לטבע ולפשטות, ולכן יכולים להציע נחמה כשהקיום שומט אותך - הם, כמובן, קלישאות גדולות ובעייתיות. למעשה, ההתמקדות בהבדלים הגסים בין צבעים וגזעים - תמה מרכזית ברומנים אירופיים ואמריקאים בינוניים רבים מהשנים האחרונות )למשל 'טירזה' של ארנון גרונברג( - היא מקבילה הולמת לרגשנות הגסה הבסיסית של התמקדות במותו של ילד; כאילו הסופר מאמין שאנחנו זקוקים לאירוע הקיצוני ביותר על מנת להרגיש, ולהבדלים הבולטים ביותר )שחור ולבן( על מנת לחשוב.

ובכל זאת, זה מעניין. הקורא יוצא נשכר אינטלקטואלית מהידיעה שהתפיסה הזו רווחת וממחשבה על אודותיה. יש כאן עדות אגבית מדהימה למדי על רגשי נחיתות גבריים ביחס למהגרים ועל ייחוס חוכמה עמוקה ופשוטה לשחורים, בניגוד לתחכום הקר והעקר של החיים הפריזאיים. כך שבחשבון כולל לא סבלתי מקריאת הספר. גם אם יש טובים ממנו שם בחוץ.

עוד 3 ספרים על אבות שכולים:
הימנון לשמחה > שפרה הורן
דרוש לחשן > חגי ליניק
נופל מחוץ לזמן > דויד גרוסמן
אריק גלסנר 7 לילות 10/10/2014 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: לנה אטינגר
  • הוצאה: ידיעות ספרים, בבל
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2014
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 175 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 55 דק'

סקירות וביקורות

הבן יקיר לי ניקולא פארג כתב רומן סנטימנטלי על אב מתאבל, אבל אפשר למצוא בו גם עניין אינטלקטואלי רפרוף על פני הכריכה האחורית עורר אצלי גל של עוינות כלפי הספר: "בכתיבה סוחפת‭...‬ מגולל ניקולא פארג, מחבר רב-המכר 'הייתי ‭ ,'מאחוריך‬ מונולוג כן וכואב של אב חד-הורי שאיבד את בנו הטרום מתבגר בתאונת מטרו‭."‬ עוד רומן סנטימנטלי, חשבתי לעצמי. יש כאלה שכותבים על סרטן, יש שמרהיבים עוז עם סרטן של ילדים, והנה אחד שהולך עד הסוף.

אבל, רגע, מדוע העוינות? למה בדיוק אתה מתכוון ב"סנטימנטלי‭?"‬ ומה בעצם רע בזה? מה רע בלהרגיש משהו? אלא שאין לזה קשר לרגשות קפואים. אולי להפך - הסנטימנטליות היא זו שמעידה על חוסר רגישות, כי היא סבורה שאנחנו זקוקים למצבי קיצון כדי להרגיש משהו. ומלבד זאת, אנחנו אכן לא רק יצורים רגשיים. יש לנו גם שכל, ויש רגעים שבהם רגשותינו מכוערים, או רגעים שבהם רגשותינו היפים לכאורה - כמו חמלה ורחמים - נובעים ממקורות לא בהכרח טהורים (תחושת עליונות או רווחה על שלנו זה לא קרה‭.(‬ לכל אלו מתכחש הסנטימנטליסט. הוא משול למעסה רשלן ששוכח לעסות את השרירים הקטנים, הנסתרים, ומתמקד רק באלה הבולטים.

כל זה לפני הקריאה. הקריאה עצמה לא שינתה הרבה ביחס העקרוני הזה לסנטימנטליות שהספר מגלה, אבל היא כן עידנה מעט את ההתנגדות אליו. פארג - סופר צרפתי בן ארבעים וקצת - יודע לספר באופן קולח וקצבי, ויש בדמויות ובתיאורן רכות רבה. אכן, המיית רגש חמה עולה אצל הקורא כלפי הדמויות, ולמרות כל מה שנאמר על הרגשנות, יש כמובן גם יופי ביכולת של הספר לְ פַ נות מקום בנפש הקורא לחמלה. בנוסף, עומדת לזכותו של פארג איזו חתירה למלאות ריאליסטית בסיפורו של האב ששכל את בנו בתאונה. ריאליזם עכשווי מענג שמאפשר לנו את המרחק הנחוץ כדי להתבונן בחיינו שלנו.

האב המספר הוא עובד מדינה שחי בפריז בצנעה יחסית. אמו של הבן עזבה אותו לטובת גבר אמביציוזי ומרוויחן, אבל האב זכה במשמורת על בנו. חייהם בצוותא מתוארים בחריפות. האב, טיפוס מעט מלנכולי, סולד מגבריות בוטה מצד אחד ומהבורגנות הצרפתית הקרה והמלוקקת מצד שני. כואב לו לראות את בנו, קלמון, בתחילת גיל ההתבגרות שלו, מתוסכל מכך שהוא לא "קול" מספיק, לא "גבר" מספיק כמו כמה מחבריו לכיתה. מתוארים כאן גם פרצי הזעם של האב על הבן, שאינו מצליח במיוחד בלימודים, או שחדרו לא מסודר - וכמובן, החרטה עליהם אחרי האסון. יש כאן וריאציה מעניינת ומקורית על דת ההורות המערבית העכשווית, בכך שכאן האב עומד במרכז ולא האם, וגם בכך שפארג מתייחס לחלקים הלא פוטוגניים של ההורות.

כחלק מהמלאות הריאליסטית הזו מצוי כאן גם תיאור מעניין של היחס בין הצרפתים השורשיים למהגרים האפריקאים והערבים בפריז. קלמון מקנא בכמה מחבריו הגבריים לכיתה, שהם בני מהגרים ממוצא ערבי, ואף מחליט, בגיל ‭ ,12‬ ערב מותו, להתאסלם (בפייסבוק הוא מגדיר את עצמו "מוסלמי‭.("‬ אביו השכול מוצא נחמה בקשר עם אישה שחורה ממרטיניק, ואף נוסע לאפריקה כדי להיפגש עם רופא אליל שאולי יפיג את כאביו.

רגשי הנחיתות הגבריים האלה מול הזר, כמו גם האמונה שהספר מפלרטט איתה שהשחורים קרובים יותר לטבע ולפשטות, ולכן יכולים להציע נחמה כשהקיום שומט אותך - הם, כמובן, קלישאות גדולות ובעייתיות. למעשה, ההתמקדות בהבדלים הגסים בין צבעים וגזעים - תמה מרכזית ברומנים אירופיים ואמריקאים בינוניים רבים מהשנים האחרונות )למשל 'טירזה' של ארנון גרונברג( - היא מקבילה הולמת לרגשנות הגסה הבסיסית של התמקדות במותו של ילד; כאילו הסופר מאמין שאנחנו זקוקים לאירוע הקיצוני ביותר על מנת להרגיש, ולהבדלים הבולטים ביותר )שחור ולבן( על מנת לחשוב.

ובכל זאת, זה מעניין. הקורא יוצא נשכר אינטלקטואלית מהידיעה שהתפיסה הזו רווחת וממחשבה על אודותיה. יש כאן עדות אגבית מדהימה למדי על רגשי נחיתות גבריים ביחס למהגרים ועל ייחוס חוכמה עמוקה ופשוטה לשחורים, בניגוד לתחכום הקר והעקר של החיים הפריזאיים. כך שבחשבון כולל לא סבלתי מקריאת הספר. גם אם יש טובים ממנו שם בחוץ.

עוד 3 ספרים על אבות שכולים:
הימנון לשמחה > שפרה הורן
דרוש לחשן > חגי ליניק
נופל מחוץ לזמן > דויד גרוסמן
אריק גלסנר 7 לילות 10/10/2014 לקריאת הסקירה המלאה >
עוד תראה ניקולא פארג

לשיר קוראים אולי Nobody wanna see us together. ואולי שם קצר יותר, מפורש פחות. בכל אופן, בפזמון, מישהו בשם אֵייקוֹן אומר: Nobody wanna see us together / But it don’t matter no / I got you babe. שאר המילים, אין לי מושג. אף פעם לא ממש התאמצתי לזכור אותן. בפעם הראשונה שראיתי את קְלֵמוֹן מקשיב לשיר, במכונית, הוא לא עניין אותי. אני לא משתגע על R'n’B מתקתק, של גברים שמשחקים אותה שבורי לב בגופיות סבא צמודות ומכנסי פשתן לבנים. הפתיע אותי, אגב, שקלמון ביקש ממני את הלפטופ כדי להעלות את השיר לאייפוד שלו. לפני שחבריו לספסל הלימודים הכירו לו את הראפ הצרפתי, שאותו אני שונא אולי אפילו יותר מה-R'n'B הדביק הזה, לפני שחבריו לכיתה ז' השחורים והערבים צירפו אותו למועדון המעריצים של בּוּבָּה, רוֹהף, סֵיפוּ, סיניק, אם–סי ז'אן–גַבָּן או קֵרי ג'יימס, הייתי תמים מספיק לחשוב שהוא יאהב לנצח את הדברים שאני השמעתי לו ושהוא אמר לי (לפחות עד שנכנס לחטיבת הביניים) שגם הוא אוהב, עד כדי כך שביקש ממני כל הזמן למלא בהם את האייפוד שלו: הביץ' בויז, דיוויד בואי, הרולינג סטונז וניק קייב, בקיצור, כל האולדיז החנוניים האלה שלא הגיוני באמת לחבב בגיל שתים–עשרה רק כדי לרצות את אבא שלך. שחושב שמכיוון שלא מדובר בבאך, גם לא בבְּרָסַאנס או באיזו ענתיקה מוּכרת אחרת, אם הוא ישמע את זה בפול ווליום בפז'ו 206 המצ'וקמקת שלו, בכביש הראשי, הבן שלו יחשוב שהוא צעיר לנצח.

אני שואל את עצמי איך יכולתי להיות תמים כל כך, ובעיקר אידיוט מספיק כדי להתעצבן בגלל התפנית המוזיקלית הפתאומית הזאת של קלמון. איך יכולתי לשכוח שהוא נכנס לגיל ההתבגרות ולהיעלב, עד כדי כך שהרגשתי צורך לחקות בפניו בנבזיות את כל הראפרים המחליאים האלה, בניסיון להמאיס אותם עליו, ואף על פי שגם היום אינני חובב גדול של המוזיקה שלהם, רק איזכור שמם מעורר בי סערת רגשות. כי היום, אני מסוגל לפרוץ בבכי רק למראה כובע בייסבול ניוארה עם המדבקה הזהובה 59Fifty, או שרשרת כסף על שרירי חזה נפוחים, ג'ינס רחב נמוך מדי וחולצת בייסבול XXL, כל תחפושות ההיפ–הופ האלה שהייתי מוכן להקריב למענן את הבריאות שלי, את שתי ידי ושתי רגלי, שהייתי מוכן לספוג בגללן את העינויים הכי ברבריים רק כדי להחזיר את קלמון ולראות אותו מתהדר בהן, כמו כל החברים שלו. אני, שבחודשים האחרונים צעקתי עליו כל בוקר בסלון להרים כבר את הג'ינס הזה שהוא נהנה ללבוש עם החצי–תחת בחוץ כמו שלימדו אותו בבית הספר. אני, שפקדתי עליו להפסיק ללעוס כל היום פזמונים מפגרים וגסים, וגם להפסיק לדבר בטלפון במבטא של הפרוורים עם חברים. המבטא הזה, הג'ינס עם החצי–תחת בחוץ והפזמונים המטומטמים והריקים האלה שכל כך לא התאימו לו, לו שאהב להשתמש מחוץ לכותלי בית הספר בסגנון דיבור קצת מיושן ומליצי, שאהב להשתעשע ולומר דברים כגון: "במידה שהדבר עשוי לעניין אותך, אבא, הריני להודיעך רשמית כי נייר הטואלט אזל בחדר השירותים." שידע בעל–פה את רשימת ערי הבירה והדגלים של כל ארצות תבל, שלמד בכוחות עצמו שבאפגניסטן מדברים פרסית ופאשטו, וטָגָלוֹג בפיליפינים ואמהרית באתיופיה, שאהב קרם לחות עם ריח עדין ואת הנוחות המעומלנת שבחולצת טריקו מגוהצת היטב, באותן פעמים נדירות מדי שהכרחתי את עצמי לגהץ לו אחת לפני בית הספר.
לכן, ביום שהשמיעו את Nobody wanna see us together בדיוק כשהדלקתי את הרדיו במכונית, בזמן שנסענו בכביש המהיר ב-206 הישנה והוא התחנן שרק לא אחליף תחנה: "תשאיר, אבא," הוא קפץ בהתרגשות, רכן קדימה במושב הקדמי שהרשיתי לו לשבת בו זמן קצר קודם לכן, רכן למרות חגורת הבטיחות, כאילו ניסה לגונן על מכשיר הרדיו בגופו, לוודא שלא אחליף תחנה. "תשאיר, אבא," הוא אמר בטון סמכותי יותר, "אני מת על השיר הזה." לפני שביקש ממני עוד באותו ערב, כשחזרנו הביתה, שאשאיל לו את הלפטופ שלי כדי להוריד את השיר מאני–לא–יודע איזה אתר שיתוף לא חוקי ולהעלות אותו לאייפוד שאפל הכחול שבדיוק קניתי לו בפעם השנייה, קלמון איבד את הראשון שקניתי לו ליום ההולדת האחד–עשר, או שפילחו לו אותו בבית הספר, אף פעם לא הצלחתי לגלות באמת. ואלוהים איך שאני קיללתי אותו אחרי שאיבד את האייפוד הזה: "אין לך טיפת כבוד למתנות שלי," צעקתי עליו בסלון, "זה בלתי נסבל, לראות איך אתה מזלזל בכל דבר," "אף פעם אי–אפשר לסמוך עליך," "אתה לא אמין," "אתה משחק אותה בריון עם התחתונים בחוץ ועם המבטא מהפרוורים אבל בפנים אתה פשוט תינוק, לא מגיע לך לקבל ממני שום מתנה יותר," אמרתי לו והעוויתי את פי בגועל מרושע, באופן הכי משפיל ומאשים שאפשר.
לכן, אם כן, עוד באותו ערב, כששמעתי את קלמון מזמזם בעצב מעבר לדלת חדרו את השיר כשאוזניות על ראשו, כמו כל נער כמעט–מתבגר טיפוסי, מיד חשבתי שהוא ודאי מאוהב. מפני שללא ספק לא חבריו חובבי הראפ הצרפתי הם שהמליצו לו, אחרי רוהף, סיניק ודומיהם, להקשיב לאייקון המתקתק, אין סיכוי. תהיתי אם זה לא בגלל הטיול לאוֹבֶרְן שתכננו מוריו לסיום שנת הלימודים, ארבעת הימים האלה בלָה–בּוּרבּוּל שקלמון חזר מהם מוזר כל כך, אם זה לא בעיקר בגלל מסיבת סוף הטיול, רגע לפני החזרה לפריז, מעין מסיבת סיום לתלמידים, אם זה לא בגלל אותו לילה של אמצע יוני, עם המוזיקה, החשכה וכמה נורות צבעוניות שהוסיפו יופי וחלקות לפניהן של בנות הכיתה, וליתר דיוק לפניה של מריה או רַניה, מעולם לא הצלחתי לגלות מי משתיהן היתה יפה יותר בעיניו, ואם זה לא משום שמצא בפניה של אחת מהן, לראשונה בחייו, זיקוק של רגשותיו ושל רגישותו העמוקה לכול: הלילה, ניצני הקיץ, המוזיקה וכל השאר.
רק ממראהו פזור הדעת והנוגה בשובו, ברגע שירד מהרכבת, עם חבריו שהוא לא רצה להתעכב בחברתם בנוכחותי, מחמת הבושה, מהבעת המסתורין הזאת נטולת השמחה שהיתה נסוכה על פניו, שלושה ימים מאוחר יותר, כשהסתגר בחדר כשאוזניות האייפוד אוטמות את אוזניו, הבנתי שהסלואו הזה של אייקון מענג אותו ומכאיב לו בעת ובעונה אחת, ללא ספק מכאיב יותר אם מביאים בחשבון את האירוניה שבמילים. מפני שכמו ערי בירה ודגלים, קלמון גם אהב אנגלית. קלמון אהב להתאמץ להבין אנגלית ולהגות אותה במבטא הנכון בכיתה, למרות הבדיחות המפגרות של הסעידים, הבכּארים והקֵווינים למיניהם. ושקרוב לוודאי, רניה או מריה העדיפו להזמין לסלואו צמוד לצלילי השיר מישהו אחר ולא אותו. שבמנגינה הדביקה אך המפתה הזאת נחנכו חייו על סף גיל ההתבגרות, העירוב היחיד במינו הזה של תשוקה שזה עתה נולדה לנערה ומרירות שבהעדפת מישהו אחר על פניך.
את כל זה ניחשתי לא רק מהבעת הבדידות העצובה על פניו כשנכנס לחדר והסתגר, אלא בעיקר מתווי פניו, פני הילדוּת העגולות עדיין שלו, מההצטנעות הגדולה מדי שבלחייו ובחיוך שלו, מהילדות הניכרת עדיין בתיק הגב התפוח, תיק של ילד קטן שהונח בתמימות מעל ג'ינס עם חצי–תחת בחוץ, מאיבר המין המכווץ ונטול שער הערווה במקלחת, מחוסר הבושה התמים שבו נהג לחצות את הדירה עירום ונוטף מים בחיפוש אחר מגבת נקייה ויבשה. לחייו וחיוכו של קלמון אמרו עדיין ילדוּת. אבל העיניים, אם ידעת להסתכל בהן, העיניים של קלמון אמרו את מה ששמר רק לעצמו: את כל ההשפלות המרושעות שחוטפים בגיל הזה בין בנים, בין בנים ובנות. ואני, אני ידעתי שהעיניים האלה של הבן שלי אומרות גם את הרגישות היתרה וההבנה העמוקה שלו לדברים ולאנשים, לכל האנשים, כולל אותן בנות שלא שוות רבע ממה שהן היו רוצות שיחשבו עליהן, גם אם זה לא משנה דבר בנוגע לתשוקה שהן מעוררות בך. העיניים האלה שלא הצליחו למקד את תשומת לבה של איזו מריה או רניה מקרית, מושא התשוקה של כל בני הכיתה שלא שעו להתעכב ולהבין את העיניים האלה. מריה ורניה שהבליטו את פתיינותן המלבלבת במכנסי ג'ינס צמודים שהן לבשו עם חצי–תחת בחוץ, שמעליהם לא נתלו ילקוטים גדולים של ילדים קטנים. המריות והרניות שכבר התאפרו ושיחקו בלהיות נשים מול בחורים כמו סעיד, קווין או בכּאר: שער ערווה טרם זמנו בבולבול, בלי ילקוטים גדולים של ילדים קטנים על הגב ומעיזי פנים עם הבנות בהבעה ובמבט נטולי מסתורין.
אך באותה מידה שהתחשק לי לתת לקלמון שיעור בטעם טוב משנוכחתי שהוא נרגש יתר על המידה מהאייקון הזה עם גופיות הסבא והפשתן הלבן ולהוכיח לו שהוא טועה ושהזמרים הסבים שלי שווים הרבה יותר, באותו מידה אם כן התאפקתי לא לתת לו שיעור–לחיים שרירותי ביום שובו מלה–בורבול. מתוך כבוד לסודות גיל ההתבגרות הראשונים שלו, מתוך כבוד נבוך לסירוב המוחלט הראשון שהובהר לי עם הסתגרותו בחדר, התאפקתי לא להתערב במה שלא מענייני ולא לומר לו את כל הדברים הרעים שאני חושב על המריות והרניות, על הג'ינסים שלהן הצמודים מדי לגילן ועל איפורן הזנותי להפליא. התאפקתי לא להוכיח לו שבעוד עשרים שנה, לאחר שתחלוף תהילת נעוריהן ושדיהן הזקופים, הן כבר יהיו פחות בררניות על רחבות הריקודים ויתאזרו בסבלנות כמו כולם בתור בסופרמרקט, עם התחת הנפול והפרצוף הסתמי שלהן, עם כמה פיות להאכיל בבית, עם מצוקות כספיות, עם בעיות בעבודה ועם הבעל, כמו כולם. ואז, כשלא יהיה להן אפילו די דמיון כדי לחלום, כשתהיינה משועבדות לעגלות המלאות קניות עצובות, ולאיזה בעל בשם סעיד, בכּאר או קֵווין, לא תהיה להן אפילו הזכות להיזכר בעוצמת מבטו של קלמון זה או אחר. וכך, בעוד עשרים שנה, עם שער ערווה בבולבול ובלי הלחיים העגולות המצטנעות מדי, בלי הילקוט השמן והשפעתם המטומטמת של הקווינים והבכּארים למיניהם, לאחר שילמד להשתלט על התקפי רגשנות היתר וילמד להעריך את עצמו, יהיה התגלמות העידון, חוש ההומור והטעם הטוב, בקיצור, האביר על הסוס הלבן יהיה הוא, קלמון שלי.