שיחה

פתיחה 

ויהי האדם לנפש חיה. 

תרגום אונקלוס: לרוח מְמַלְלָא

 

אני מדבר/ת

את/ה נוכח/ת

הוא/היא נסתר/ת

אני מוצא שמעשה השיחה הוא הפעילות המענגת ביותר בחיינו. אם היה עלי עכשיו לבחור, הייתי מעדיף לאבד את ראייתי מאשר לוותר על כושר הדיבור והשמיעה. (מונטן, אמנות השיחה )

פלא השיחה יוצר שתי תגובות הפוכות – האחת מתמקדת בזרות התמידית שבין אדם לזולתו ועל כן טוענת לאי-אפשרות עקרונית של שיחה. השנייה עוקבת אחר השיחה ומנסה להבין את האופן שבו נוצר קשר מורכב ומתמשך זה בין בני אדם. כך, לכל חילופי הנימוסים היומיומיים, כמו

– מה שלומך?

– בסדר. ואתה?

– סביר.

– ומה שלום משה?

– אותו דבר...,

אפשר להתייחס כאל קלישאות תרבותיות המונעות בעצם יחס ישיר בין המשוחחים. אפשר, לעומת זאת, להתפעם מעצם היכולת האנושית לקיים טקס התעדכנות במצב, כולל במשה, או כל מישהו או מישהי שאינם נוכחים כלל בשיחה. הטקס הקטן והשטחי שיכול להתפתח לשיחה ארוכה או להסתיים במילים ספורות, הוא, לרגע, מרכז תקשורת, בו מתרחשת עבודת-קשר הנוגעת שוב ושוב הן בַּמשותף והן בפער ובמרחק שבין המשוחחים. זה קורה בדרכים רבות בבת אחת וברצף – עצירת השטף שכל אחד היה נתון בו, מבט בעיניים, הנהון, לחיצת-יד, חיבוק, נשיקה, פנייה שיש בה הכרה ועניין, קריאת כוונות במחוות, בנימת קול, בשפה יותר או פחות משותפת, העברת מידע, פתיחה, כניסה לסבך, ואולי הבטחה לעתיד.

שני כוחות אלה של קרבה ומרחק, קשר וניתוק, זהות וזרות, מצויים בכל שיחה, בכל מקום ובכל זמן. אין צורך להרחיק לאזור מסוים ולפגוש בעם או בשבט נידח המקיימים פולחני שיחה, או לחכות לעונות מיוחדות שבהן מתפנים למעשה המוכר והמוזר הזה. השפה נולדה משיחה, הדיבור הוא שיחתי, וכמוה השתיקה. המחשבה עצמה, כמו הכתיבה והדיבור, הם בשיחה. יש, אמנם, הבדל בין שקט של כתיבה לבין המולת שיחה, בין היבלעות במערבולת של דיבורים לבין ישיבה שקטה על החוף, בין מונולוג לבין דיאלוג, בין ציתות לבין השתתפות בפועל בדיבור, אולם אלה וגם אלה הם חלק מתופעת השיחה.

אפשר לנקוט בנוגע לשיחה גישה שעיקרה הגדרה ומיפוי של סוגי שיחה, מנהגי השיחה, שיחה ומגדר, שיחה ותרבות, שיחה ופוליטיקה; שיחת אצילים יפנים אינה כשיחת איכרים אנגלים, ושיחת עסקים אינה שיחת נפש; כמו כן אנחנו מבחינים בינינו לבין אחרים על פי השיחה – על מה אנחנו מדברים ועל מה הם, ואיך אנחנו או הם מדברים – גברים ונשים, ילדים ומבוגרים, ישראלים ובני עמים אחרים; כל אחד נושא אתו מושג כלשהו, ולוּ משתנה, של שיחה – עם מי אני משוחח ואיך, אילו שיחות היו לי בחיי, אילו שיחות לא היו לי, אילו הייתי רוצה שיהיו לי.

כל צורה חברתית היא גם צורת שיחה – אספת חברים, מטה הגדוד, ישיבת משרד, מסעדה, מילואים, שבט, משפחה, הורה-ילד, אחים, כיתה, ערֵמת ילדים, אוטובוס תיירים בדרך חזרה, המון, קהל בהיכל התרבות, ועד, ועדה, ועידה ועוד. לכל גרסה של שיחה יש דרך ייחודית לניהול הדיבור, להגדרת מה שייך ושאינו שייך, ולעיצוב סגנוני של מחוות מילוליות ולא מילוליות. הצורות שונות זו מזו, אולם יש ביניהן מה שמכונה "דמיון משפחתי"; הן כולן חלק מאותו האופן שבו המין האנושי מתקשר, קושר קשרים, נקשר.

שיחה מכונסת, לעתים, מתוך הנמקה מוצהרת: "לפיכך נתכנסנו...". זו הכרזה מראש על מטרת השיחה – שיחת בירור, משא ומתן, כנס, שיחה על כוס קפה, סדר פסח. אולם לכל שיחה, האקראית והבלתי מוגדרת ביותר, יש הנמקה כלשהי, ולו בהשלכה שתהיה לה אולי בעתיד; תכלית השיחה מכתיבה גם את אופייה – שיחה רצינית, שיחת סרק, שיחה נעימה, שיחה קשה, שיחה אישית, שיחה טובה; שיחות הן, אכן, רבות מספור בגיוונן, ולכל אחת תכלית ואופי משלה. השאלה היא אם אפשר לחרוג מפעולת המיפוי לצורות ולסגנונות ולאפיין שיחה כתופעה ראשונית, למרות שאיננו יכולים אף פעם להכירה שלא דרך שיחה מסוימת, שכן היא באה בגרסאות בלבד וללא מקור - ללא "שיחת בראשית" הקודמת לכל ה

שיחות כולן. כדי להגיע אל הפשוט, אל הראשוני ביותר בשיחה, יש לשמוט את התארים והנוסחים השונים ואת ההסברים לשיחה במונחים של מניע – שיתוף פעולה, הכרה, שעשוע, סקרנות, חברות, הרחבה עצמית; כל אלה חשובים, אבל אי אפשר לצמצם את מהות השיחה למרכיבים אלה, כי אי אפשר שלא לשוחח. השיחה כאן מלכתחילה, והיא מובנת מאליה כמו אטמוספרה, כמו סביבה וכמו העובדה שבני אדם מתלבשים ומתפשטים, בונים בתים, חולמים, מציירים ציורים. אפשר להתנזר ממנה, לשבח אותה, להיכשל בה, לשחק בה, להרבות בה או למעט בה, אבל לא להתעלם ממנה. שיחה היא בררת המחדל. אנחנו פשוט, כך או אחרת, משוחחים. לומדים לשוחח כדי לשוחח. שיחה היא המטרה ולא רק האמצעי. האמצעי והמטרה.

מופתי שיחה 

כדי להבחין בשיחה כתופעה יש להיות טיפה מחוצה לה, להתבונן בה בעיצומה, להקשיב לא רק זה לזה, דיבור אחר דיבור, אלא למכלול השיחה, כמו לנגן בתזמורת ולשמוע תוך כדי נגינה מה מתרחש ליד (במיוחד כשמדובר באלתור) - מהלכים, כניסות ויציאות, טון שמתפתח, צרימות, שתיקות, היווצרות המחזה, הריקוד המשותף, סדר הפולחן; לשמוע ולהשמיע יחד. על ידי כך משתכללת ומתרחבת תודעת השיחה ומתפתחות גם הגויות שיחה המנסות לא רק להבין אותה ואת דרכיה אלא אף לעצבה: להציב מופתי שיחה המתווים את הדרך היאה והמשובחת לשוחח.

מישל מונטן, למשל, ב"אמנות השיחה" (1588) מבחין הבחנה ברורה בין שיחה ראויה לבין שיחה מטופשת המרדדת ומדרדרת את האדם ומשחיתה אותו. שיחה עבורו היא טעם החיים, ועל כן היא מהווה את שיא הפעילות האנושית. יש שיחות גסות וריקות שאינן מביאות את השיחה למימושה המושלם כדרכה של שיחת ג'נטלמנים מעודנת. כדי לדעת לשוחח ברמה גבוהה יש לפתח כושר מיוחד שהוא מכנה בשם: "אמנות השיחה".

לאמנות השיחה יש היסטוריה ארוכה, שבתקופה האחרונה, כפי שטוען סטיבן מילר, נמצאת בסימן ירידה. השיחה מידרדרת לכדי דיבור (talk), ומאבדת בהדרגה את ערכיה, כפי שבאו לידי ביטוי בכתביהם של אמנים והוגים של שיחה - מיוון העתיקה ועד אנגליה של המאה השמונה-עשרה. מה שמייחד שיחה הנחשבת ראויה הוא השוויוניות והעצמאות של המשוחחים, המחדדים באופן הדדי את דבריהם ומפתחים אותם כמו שחקנים טובים המעניקים תנופה למשחקם של אחרים. המתח הזה חיוני לשיחה, אולם השפעתו תלויה בעיצובו – כשההתנצחות השכלית והדיבורית תורמת לעידון ולשכלול היא יוצרת סַיִף מילולי מרתק ומרחיב דעת, אולם כשהיא מתבטאת בחוסר הקשבה ובהפרעות הדדיות ואף בביטול ובהטחת עלבונות, השיחה היא בשפל.

עם זה, לא כל שיחה שאינה מעודנת היא שיחה אלימה. מרבית השיחות בחיי היום-יום הן שיחות שרב בהן הפטפוט, הרכילות, העיסוק בזוטות כאלה ואחרות, כאלה שהרמב"ם מכנה "שיחה בטלה". הוא כותב בפירוש על שיחה בטלה בהשוואה לשיחה שאינה בטלה (שאין לה תואר חיובי משלה), אגב הפסוק ממסכת אבות (א יז) - "...כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה":

...הוא הדיבור הנמאס אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו ולא עברה ולא מרי כרוֹב סיפור ההמון במה שאירע ומה שהיה ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו ואיך היתה סיבת מות פלוני או איך התעשר פלוני ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטלה והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדיבור ונאמר על רב תלמידו של ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו.

מעניין כי רק אחד, אותו רב, תלמידו של ר' חייא (שהיה מגדולי תנאי ארץ ישראל במאה השלישית) מובא כמופת לכך שלא שח שיחה בטלה מימיו. כלומר כל השאר - אולי כן. כי שיחה בטלה היא חלק מהעניין. לעתים היא מעין אינטרמצו בין דברים בעלי משקל, ולעתים היא תופסת את העיקר. מי יכול להבטיח מין דבר כזה – שאף פעם לא שח, וגם בעתיד לא ישיח שיחה בטלה? ומי יחליט איזו שיחה היתה או לא היתה בטלה?

במקרא לא ניתן מקום לשיחות בטלות. רבות משיחותיו מצומצמות ועתירות עוצמה. הן לא בהכרח מוצגות כמופתיות, אך עוצמתן מעניקה להן מעמד מופתי - שיחות עם אלוהים, שיחות בין אנשים ושיחות של אדם עם עצמו, מסיפורי בראשית ועד איוב וקהלת. בספרות הבתר-מקראית אפשר למצוא מופת שיחה מרתק בתלמוד שמהותו חילופי דברים בין רבנים ותלמידי חכמים סביב סוגיה. התלמוד אף מייחד לשיחה וליחסים בין המשוחחים כמה שיחות מאלפות. כמו כן יש שיחות במסורת המדרש והאגדה, בהגדה, ובפילוסופיה הבנויה על דיאלוג – שיחות אפולוגיה (לימוד זכות) כמו בספר הכוזרי או עיון באמצעות שיחה בין רב לתלמיד כמו במקור חיים של שלמה אִבּן גבּירול.

המשתה של אפלטון מאפשר הצצה לדגם לא רחוק מאתנו, גם אם רחוק בשנים, של שיחה שבה מושג חיוני לתרבות אתונה – "ארוס" – הוא נושא ל"שיחת תרבות", כזו שהיא גם שיחה תרבותית, כלומר השומרת על כללי הטקס, אבל גם מודעת לכך שתרבות היא שיחה, ושיחה היא הארוס של התרבות. "ארוס", על פי אפלטון, הוא דיימון – אֵל שהוא "בין לבין", בין מכוער ליפה, כזה שלא יופיו אלא דווקא שאיפתו אל היפה היא יסודו. השיחה ארוטית, כי גם היא מצב דיימוני, בתנועה מתמדת, בסיבוב מדובר לדובר, בהסבה. במשתה מדברים לפי התור בשבחו ובטבעו של ארוס, כאשר כל נואם מפליא מקודמו, כמסופר שם, ותוך כדי כך עולה גם ארוס השיחה.

הגל, לעומת הארוס האפלטוני, מתאר בפנומנולוגיה של הרוח מפגש כמאבק, כדו-קרב על הכרה, המחייב עוצמה ואומץ לצאת נגד האחר עד שיוכנע, וישוכנע, וישתעבד, ויכיר במנצח - באדון הדיבור. אדם לא יכול להגיע לדיבור חזק אלא דרך מאבק באב, בסב, באדון קדמון המכניע את קולו מראש. בלי להיאבק בו, כמו יעקב במלאך, בלי לעלות אליו ועליו, הדיבור נותר בגדר "דיבור קטן", מובס וחלש. המאבק על ההכרה מצמיח כנגדו אתיקה דיאלוגית – הדרישה להכיר בזולת, ב"אחר", לפנות אליו, להקשיב לו, לענות ולהיענות לו.

פרויד העלה את הדיאלוג אל קדמת הבמה התרבותית כשהפך אותו לשיטה לטיפול נפשי. הפסיכואנליזה התפתחה כ"ריפוי בדיבור" (talking cure), שעיקרו שיחה (כתב העת של המטפלים בפסיכותרפיה בארץ נקרא "שיחות"). השיחה הטיפולית מבודדת מרעש היום-יום בתוך חדר הטיפולים, שבו המטופל אמור לגלות את נפשו לאוזנו של מטפל המתערב לעתים ועונה, כך שהשיחה תאפשר "עבודה" – הקשבה למה שנאמר, והגעה להכרה חדשה שגלומים בה כוחות שינוי וריפוי. בשיחה הפסיכואנליטית, על מורכבותה, תשומת הלב לדיבור מקנה לו עוצמת מרפא, בדומה לכתוב בספר משלי (טו 4):

מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים 

וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ

סילוף הלשון (שיחה מעוותת, פתולוגית, דיבור פוגע) שובר את הרוח, ואת השבר הזה ניתן גם (למנוע או) לתקן בלשון, במרפא לשון. הלשון הבריאה - עץ חיים היא. העבודה היא תיקון עץ החיים. הלשון נמשכת מאליה לשן הכואבת, לדיבור מתוך כאב, ועם הדיבור הזה עובדים. השעה היא שעת עבודה, שנים של עבודה מצטברת שאמורה להגיע לסיומה, לפרדה מהמטפל ומהטיפול; מתאמנים מחדש בדיבור ובהקשבה, בתשומת לב, בקישור בין דברים, באי דיבור, בבכי; המטפל וחדרו לא נועדו אלא כדי לקיים את שיחת הנפש הזאת ללא הרעש מבחוץ. כלומר, אם יש רעש - הוא מבפנים.

מופת הדיאלוג של מרטין בובר מציע גם הוא מרפא. הוא מעלה על נס את הזיקה הישירה בין אדם לאדם, את זיק הפנייה לאתה, שבה אין מבט-על, אלא רק זיקה אל, הימצאות בנוכחות, רק את/ה. על פי האידיאל של בובר – חשיבות השיחה היא דווקא בהשלת הדיבור, הדבר, כל מה ש"זה" (שאפשר להצביע עליו, לייחס לו זהות), כדי להגיע לישירות שבה כל הפנייה, הפנייה בכל מאודה, היא לאת/ה. רק דרך זיקה ישירה, דרך דיאלוג, מגיע האדם אל תיקונו ומיצוי עצמו. לגישה זו הצטרף, בדרכו, גם מיכאיל באחטין, שהציב גם הוא, בעקבות בובר, את הדיאלוג כערך עליון אך הפך אותו למושג של ריבוי, כך שהדיאלוג אינו חרישי ובלתי אמצעי אלא יצירה רב-קולית ורב-לשונית שהיא תשתיתה של כל תרבות.

במחצית השנייה של המאה ה-20 התפתחה הגות ביקורתית ששמטה את הקרקע מתחת לרעיון הזיקה הבלתי אמצעית. הוגים שונים ערערו על הסימטריה של אני ואתה, והדגישו את אחרוּת הזולת (עמנואל לוינס) ואת אחרוּת השפה (ז'אק לאקאן) באמצעותה מתקיימים אני ואתה. הפרת הסימטריה נקעה איזו הרמוניה, ולו רעיונית, והכניסה רעש מהותי לשיחה, הכרה שכל שיחה היא רועשת, מלאה הפרעות, קצרים, אי הבנות, ניתוקים. אחד העקרונות המרכזיים של ההגות הזאת, הצרפתית ברובה, מתמקד במה שמכונה "המהפך הלשוני" - ההכרה בקיום הלא-אישי, המערכתי, השרירותי, של השפה. כמערכת אין לשפה אני, רצון, נפש, כוונה. כל מה שאני אינו אלא סימן מסימניה. אי אפשר לשוחח עם השפה כעם ישות עצמאית, אבל גם אי אפשר לשוחח בלעדיה, שלא באמצעותה.

גם הזמן ממלא כאן תפקיד חשוב. השיחה מתרחשת בזמן, ועל כן אם המשמעות תלוית שיחה היא גם תלוית זמן. הזמן משהה ומעכב את המשמעות העולה מן השיחה ופועל "כנגד" הרגע המיוחד של הזיקה, רגע הניצוץ. גם הזמן הוא אחר גדול, כזה שאי אפשר לדבר אתו, אבל הוא מתערב כל הזמן בעניינים. עבור מוריס בלנשו האחרות של הדיבור היא יסוד השיחה, ועל כן השיחה היא בהכרח אין-סופית, אין-סופית ובלתי אפשרית. השיחה היא בגלות. וטוב שכך, אומר בלנשו. הגלות חיונית כדי לא להיתקע בסכֵמות קיימות החוזרות על עצמן ומכסות יותר משהן מגַלות. אין זה מקרה שהיהודי, וליתר דיוק דימויו הארכיטיפי, שיסודו גלות, מועלה על נס אצל בלנשו כַּדמות המגלמת את השיחה המוציאה מעבדות (הדיבור הכפוי) לחירות, לדיבור נודד, חופשי.

הביקורת דלעיל על השיחה שונה מן ההצבה של שיחה מופתית מול שיחה נחותה. כשההבחנה נעשית גם שמירת הפער בין שיחה משמעותית לבין שיחה של סתם חיונית, בייחוד משום שהפער בין פטפוט לשיחה הוא די עמום. כל שיחה יכולה להיחשב בתנאים מסוימים פטפוט, במיוחד ברגעי משבר, כשמשהו חמור קורע את היום-יום והשגרה על דיבוריה נראית לפתע פתטית, לא רצינית, חסרת ערך. אולם תפיסת השיחה כחסרת ערך מלכתחילה, בכל מצב, היא עמדה רדיקלית יותר שלא מניחה לפער הזה להתקיים. מנציגיה הבולטים של התפיסה הזאת במאה ה-20 הוא סמואל בקט. על פיו אין ולוּ תלמיד אחד של ר' חייא, כי שיחה מבטלת את עצמה תמיד. המופת, עבורו, הוא מחזה הכישלון, תיאטרון של כישלון, נוסח מילולי של אי-שיחה, פרודיה של עצם הצבת השיחה כאידיאל אנושי, ושל ההשתדלות לשוחח שיחה שאינה בטלה:

...להביע את זה שאין מה להביע, אין במה להביע, אין ממה להביע, אין כוח להביע, לא תשוקה להביע, יחד עם החובה להביע.

מול מונטן או הרמב"ם הדוחים את הפטפוט בפני השיחה הנעלה, המתעלה, בקט מציב את הפטפוט עצמו כמופת דרמטי. אין, על פיו, שיחה שאינה בטלה. היא מתבטלת מאליה, נכשלת בעצם ניסיונה. מה שלא מתבטל זו החובה. כלומר אי היכולת שלא להביע. כמו שביאליק מנסח זאת ב"גילוי וכיסוי בלשון": "אל התוהו תשוקתךָ והדיבור ימשול בךָ". אי אפשר להיפטר מהדיבור, כי הדיבור קיים מראש, הוא הנתון שלא ניתן לבטלו.

להביע פירושו לפנות. אי אפשר שלא לפנות. אם נגיד או לא נגיד, אם נכביר משמעות או לא, לא נוכל, גם ללא מילים, לבטל וגם לא להתבטל בפני הפְּנִיָה. בקט עצמו פונה במחזותיו, וגיבוריו גם הם פונים ללא הרף. הם אינם יכולים שלא לפנות, הם חייבים לפנות כי הם ניצבים על במה, הם שחקנים; גם כשהם שותקים הם מדברים, וגם אם אינם מצליחים לקשור שיחה הדיאלוג ממשיך להתקיים, זה אומר לזה וזה עונה לו, זה פונה לזה וזה פונה אליו בחזרה, שלא לדבר על הפנייה של הבמה אל הקהל ושל הקהל אליה.

הפנייה יכולה להיות ריקה: פֶּה אילם צועק, תנועת יד, הבעת פנים, הפניית גו, אבל היא לא יכולה להגיע לדרגת אפס, לאי-פנייה (מה שמתאפשר, אולי, רק במצב נירווני). כל עוד אנחנו במשחק הקשרים האנושי, בדרמת התשוקה, ביחסים, בדיבור - אנחנו חייבים להביע, חייבים לפנות. הפנים פונים. גם אם מַפנים את הראש ואת הגב - פונים. גם בלילה, בחלום - פונים. בראשית היתה הפנייה.