הסחרחורת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסחרחורת

הסחרחורת

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ז'ואל אגלוף

ז'ואל אגלוף נולד בצרפת ב-1970, למד קולנוע ועסק בכתיבת תסריטים. מאז ספרו הראשון שהתפרסם ב-1999 ושזיכה אותו בפרס אלן פורנייה, הוא מתמסר לכתיבת רומנים, שזיכו אותו בפרסים.
אגלוף מעיד על עצמו כי מעולם לא השתתף בשום מלחמה ולא הצטיין בזכות אף מעשה גבורה. הוא מתגורר כיום בפריז, אבל לטענתו, לא מצליח לראות את מגדל אייפל מחלון דירתו, גם אם הוא מתכופף החוצה.
ספרו הרביעי ״הסחרחורת״ זיכה אותו בפרס Livre Inter לשנת 2005, היה לרב מכר ותורגם ללשונות זרות. זהו ספרו הראשון שרואה אור בעברית.

תקציר

בין המזבלה למכון לטיהור שפכים, קרוב לתחנת השנאים הגדולה, ממש בקצה מסלול ההמראה הצפוני של שדה התעופה, שם נמצאת המשחטה, מקום העבודה שלו. הוא, רווק צעיר חסר שם, מתגורר לא הרחק עם הסבתא שלו. זאת כמובן לא סביבה בריאה. הילדים חיוורים, הקשישים לא ממש זקנים. גם לא תמיד אפשר להבדיל ביניהם. מאז שהוא זוכר את עצמו תמיד היה כאן חם ועכור, בלי קרן אחת של שמש. הוא, בכל אופן, לא מתכוון לגמור פה את החיים שלו. ובכל זאת, הוא יודע שביום שיסתלק מכאן הוא יזיל דמעה, זה בטוח. בינתיים, בכל בוקר הוא רוכב על האופניים שלו לעבודה, מחפש את הדרך בתוך הערפיח, נזהר מלהיתקל בכלבים משוטטים. במשחטה מחכים לו הפרות והחזירים, הבוס העצבני שנטפל אליו במיוחד, הקולגות, ואפילו התאהבות קטנה. על מה שהוא עושה בעבודה שלו הוא היה מעדיף לא לדבר, הוא לא היה רוצה שישפטו אותו לפי זה. אבל הוא מדבר בכל זאת. הסחרחורת הוא רומן פיוטי המתאר עולם סוריאליסטי שהוא מציאותי עד אימה ומצחיק עד כאב.

פרק ראשון

כשהרוח באה ממערב, יש ריח שמזכיר ביצה סרוחה. כשהיא נושבת ממזרח, יש מין ריח של גופרית שתופס אותנו בגרון. כשהרוח באה מצפון, עשן שחור מגיע ישר אלינו. וכשהרוח עולה מדרום, זה קורה לעתים רחוקות, למזלנו, אז זה מריח ממש כמו חרא, אין מילה אחרת.
אנחנו, באמצע כל זה, כבר מזמן לא שמים לב לזה. בסוף מתרגלים. מתרגלים לכל דבר.
גם מבחינת מזג אוויר, אין לנו מזל. מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד היה כאן חם ככה, ותמיד עכור. כמה שאני לא מנסה להיזכר, כמה שאני מפשפש בזיכרון שלי, לא זכור לי שום רגע קריר. אני לא זוכר שמים בהירים, גם לא חור בצמיג האפור שנופל עלינו מדי פעם ומשאיר אותנו בתוך ערפל מבוקר עד ערב ולפעמים גם כמה ימים ברציפות, ושבועות שלמים כשהרוח לא נושבת.
כמובן, זאת לא סביבה בריאה. הילדים חיוורים, הזקנים לא ממש זקנים. גם לא תמיד אפשר להבדיל ביניהם. אני, בכל אופן, לא מתכוון לגמור פה את החיים שלי, זה בטוח. יום אחד אלך לראות מקומות אחרים, אפילו שאומרים שבכל מקום זה אותו הדבר, אפילו שאומרים שיש מקומות שהם אפילו עוד יותר גרועים. כמה שאני לא מאמץ את הדמיון שלי, קשה לי להאמין.
כדי לגלות את הנוף, כדי להבין יותר טוב, הכי פשוט זה ללכת לעשות סיבוב בלשכת המסחר. שם, כשפתוח, בשבת הראשונה בכל חודש, משעה עשר עד שתים-עשרה, אפשר למצוא מפה קטנה של מסלול הליכה מצולמת באיכות גרועה, שהם נותנים בחינם ועוד עושים פרצוף. בשעתיים מקסימום, אם אתם מיטיבי לכת, אפשר לעשות טיול שמתחיל מאחורי מגרש החניה של הסופרמרקט ויורד דרך אזור התעשייה עד למסילת הרכבת. הנוף די פראי שם, יש שיחים לאורך כל הדרך, פרחים צהובים וקוצים שצומחים בין המרצפות. צריך ללכת קצת לאורך המסילה. עם קצת מזל, אפשר לראות רכבת משא עוברת. אחרי שניים או שלושה גשרים, לוקחים שביל צדדי שמביא אתכם עד המזבלה. זה בהחלט שווה את העיקוף, זאת המסעדה הגדולה של השחפים והזרזירים שבאים מרחוק לטעום את מטעמי המטבח המקומי. ואז ממשיכים בדרך צרה שמובילה למכון לטיהור שפכים. צריך לראות גם את זה, לפחות פעם אחת בחיים, זה די מרשים, המרק הגדול הזה. מכאן, לוקחים שביל שעובר דרך הסירפדים והקוצים. הכול משולט, אי אפשר להתבלבל. עוברים דרך סבך שיחים שעל האדמה שם זרוקים ג'ריקנים ישנים, שברי בקבוקים ופסולת מכל הסוגים. שם, אגב, מצאתי לא מזמן אגזוז חדש לגמרי ובִּידֶה בקושי סדוק. השביל ממשיך, בסוף הוא קצת בעלייה, ואז מגיעים לפסגה של גבעה קטנה שמשקיפה על הסביבה. אפשר לעשות שם פיקניק, אם רוצים, ליהנות מהפנורמה, מהארובות המעשנות, מטורי העמודים של המתח הגבוה שנמשכים עד האופק ומהמטוסים שממריאים ממסלולי ההמראה ממש קרוב לשם.
כדי לחזור, יש שתי אפשרויות: או לחזור באותה דרך, או, לאמיצים יותר, להמשיך הלאה ולעשות סיבוב שמחזיר אותנו לנקודת המוצא דרך תחנת השנאים הגדולה.
הנה, מין טיול קטן שנותן מושג על הסביבה. אבל לא נראה לי שיש דרישה גדולה לדף שמחלקים בלשכת המסחר. תיירים אף פעם לא רואים כאן, ואלה שגרים כאן לא צריכים את זה. זה מסלול הטיול שלהם של יום ראשון, הם מכירים אותו בעל פה.
ביום שאלך מכאן, אני יודע שזה בכל זאת יעשה לי משהו. העיניים שלי יהיו רטובות, זה בטוח. אחרי הכול, כאן השורשים שלי. ספגתי את כל המתכות הכבדות, הרבה כספית זורמת בוורידים שלי, ובמוח יש לי עופרת. אני זוהר בחושך, משתין שתן כחול, הריאות שלי מלאות כמו שקיות של שואב אבק, ובכל זאת, אני יודע שביום שאלך מכאן אזיל דמעה, זה בטוח. זה נורמלי, כאן נולדתי וגדלתי. אני עדיין זוכר את עצמי בתור ילד קטן, קופץ בשתי רגליים בשלוליות השמן, מתגלגל באשפה של בתי חולים. אני עדיין שומע את הסבתא צורחת עלי לשמור על הדברים שלי. ואת פרוסות הלחם המרוחות בשמן סיכה שהיתה מכינה לי לארוחת ארבע... ואת ריבת הצמיגים שהיתה קצת כמו תפוז מריר, רק יותר מריר...
הייתי משחק ליד המסילות, מטפס על העמודים, מתרחץ באגני החימצון. ומאוחר יותר, ידעתי אהבה במגרש הגרוטאות, על המושבים המעופשים של שלדי המכוניות. יש לי זיכרונות שנראים כמו ציפורים מכוסות בזפת, אבל הם בכל זאת זיכרונות. אנשים נקשרים גם למקומות הכי גרועים, ככה זה. כמו שיירי האוכל לקרקעית הסירים.

ז'ואל אגלוף

ז'ואל אגלוף נולד בצרפת ב-1970, למד קולנוע ועסק בכתיבת תסריטים. מאז ספרו הראשון שהתפרסם ב-1999 ושזיכה אותו בפרס אלן פורנייה, הוא מתמסר לכתיבת רומנים, שזיכו אותו בפרסים.
אגלוף מעיד על עצמו כי מעולם לא השתתף בשום מלחמה ולא הצטיין בזכות אף מעשה גבורה. הוא מתגורר כיום בפריז, אבל לטענתו, לא מצליח לראות את מגדל אייפל מחלון דירתו, גם אם הוא מתכופף החוצה.
ספרו הרביעי ״הסחרחורת״ זיכה אותו בפרס Livre Inter לשנת 2005, היה לרב מכר ותורגם ללשונות זרות. זהו ספרו הראשון שרואה אור בעברית.

עוד על הספר

הסחרחורת ז'ואל אגלוף
כשהרוח באה ממערב, יש ריח שמזכיר ביצה סרוחה. כשהיא נושבת ממזרח, יש מין ריח של גופרית שתופס אותנו בגרון. כשהרוח באה מצפון, עשן שחור מגיע ישר אלינו. וכשהרוח עולה מדרום, זה קורה לעתים רחוקות, למזלנו, אז זה מריח ממש כמו חרא, אין מילה אחרת.
אנחנו, באמצע כל זה, כבר מזמן לא שמים לב לזה. בסוף מתרגלים. מתרגלים לכל דבר.
גם מבחינת מזג אוויר, אין לנו מזל. מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד היה כאן חם ככה, ותמיד עכור. כמה שאני לא מנסה להיזכר, כמה שאני מפשפש בזיכרון שלי, לא זכור לי שום רגע קריר. אני לא זוכר שמים בהירים, גם לא חור בצמיג האפור שנופל עלינו מדי פעם ומשאיר אותנו בתוך ערפל מבוקר עד ערב ולפעמים גם כמה ימים ברציפות, ושבועות שלמים כשהרוח לא נושבת.
כמובן, זאת לא סביבה בריאה. הילדים חיוורים, הזקנים לא ממש זקנים. גם לא תמיד אפשר להבדיל ביניהם. אני, בכל אופן, לא מתכוון לגמור פה את החיים שלי, זה בטוח. יום אחד אלך לראות מקומות אחרים, אפילו שאומרים שבכל מקום זה אותו הדבר, אפילו שאומרים שיש מקומות שהם אפילו עוד יותר גרועים. כמה שאני לא מאמץ את הדמיון שלי, קשה לי להאמין.
כדי לגלות את הנוף, כדי להבין יותר טוב, הכי פשוט זה ללכת לעשות סיבוב בלשכת המסחר. שם, כשפתוח, בשבת הראשונה בכל חודש, משעה עשר עד שתים-עשרה, אפשר למצוא מפה קטנה של מסלול הליכה מצולמת באיכות גרועה, שהם נותנים בחינם ועוד עושים פרצוף. בשעתיים מקסימום, אם אתם מיטיבי לכת, אפשר לעשות טיול שמתחיל מאחורי מגרש החניה של הסופרמרקט ויורד דרך אזור התעשייה עד למסילת הרכבת. הנוף די פראי שם, יש שיחים לאורך כל הדרך, פרחים צהובים וקוצים שצומחים בין המרצפות. צריך ללכת קצת לאורך המסילה. עם קצת מזל, אפשר לראות רכבת משא עוברת. אחרי שניים או שלושה גשרים, לוקחים שביל צדדי שמביא אתכם עד המזבלה. זה בהחלט שווה את העיקוף, זאת המסעדה הגדולה של השחפים והזרזירים שבאים מרחוק לטעום את מטעמי המטבח המקומי. ואז ממשיכים בדרך צרה שמובילה למכון לטיהור שפכים. צריך לראות גם את זה, לפחות פעם אחת בחיים, זה די מרשים, המרק הגדול הזה. מכאן, לוקחים שביל שעובר דרך הסירפדים והקוצים. הכול משולט, אי אפשר להתבלבל. עוברים דרך סבך שיחים שעל האדמה שם זרוקים ג'ריקנים ישנים, שברי בקבוקים ופסולת מכל הסוגים. שם, אגב, מצאתי לא מזמן אגזוז חדש לגמרי ובִּידֶה בקושי סדוק. השביל ממשיך, בסוף הוא קצת בעלייה, ואז מגיעים לפסגה של גבעה קטנה שמשקיפה על הסביבה. אפשר לעשות שם פיקניק, אם רוצים, ליהנות מהפנורמה, מהארובות המעשנות, מטורי העמודים של המתח הגבוה שנמשכים עד האופק ומהמטוסים שממריאים ממסלולי ההמראה ממש קרוב לשם.
כדי לחזור, יש שתי אפשרויות: או לחזור באותה דרך, או, לאמיצים יותר, להמשיך הלאה ולעשות סיבוב שמחזיר אותנו לנקודת המוצא דרך תחנת השנאים הגדולה.
הנה, מין טיול קטן שנותן מושג על הסביבה. אבל לא נראה לי שיש דרישה גדולה לדף שמחלקים בלשכת המסחר. תיירים אף פעם לא רואים כאן, ואלה שגרים כאן לא צריכים את זה. זה מסלול הטיול שלהם של יום ראשון, הם מכירים אותו בעל פה.
ביום שאלך מכאן, אני יודע שזה בכל זאת יעשה לי משהו. העיניים שלי יהיו רטובות, זה בטוח. אחרי הכול, כאן השורשים שלי. ספגתי את כל המתכות הכבדות, הרבה כספית זורמת בוורידים שלי, ובמוח יש לי עופרת. אני זוהר בחושך, משתין שתן כחול, הריאות שלי מלאות כמו שקיות של שואב אבק, ובכל זאת, אני יודע שביום שאלך מכאן אזיל דמעה, זה בטוח. זה נורמלי, כאן נולדתי וגדלתי. אני עדיין זוכר את עצמי בתור ילד קטן, קופץ בשתי רגליים בשלוליות השמן, מתגלגל באשפה של בתי חולים. אני עדיין שומע את הסבתא צורחת עלי לשמור על הדברים שלי. ואת פרוסות הלחם המרוחות בשמן סיכה שהיתה מכינה לי לארוחת ארבע... ואת ריבת הצמיגים שהיתה קצת כמו תפוז מריר, רק יותר מריר...
הייתי משחק ליד המסילות, מטפס על העמודים, מתרחץ באגני החימצון. ומאוחר יותר, ידעתי אהבה במגרש הגרוטאות, על המושבים המעופשים של שלדי המכוניות. יש לי זיכרונות שנראים כמו ציפורים מכוסות בזפת, אבל הם בכל זאת זיכרונות. אנשים נקשרים גם למקומות הכי גרועים, ככה זה. כמו שיירי האוכל לקרקעית הסירים.