מטיגארי

חלק ראשון
נְגַארוּרוֹ וה קירירוֹ
לנגב את הדמעות
 

1
 

הוא החזיק רובה קלצ'ניקוב בידו הימנית. בשמאלית סוכך על פניו והביט מעבר לנהר. לאורך השנים עמד כך פעמים רבות, עמד וצפה אל גבעות ועמקים רבים, בארבע כנפות הארץ. עכשיו הכול נגמר, אבל עדיין צריך להיזהר.

סוס ללא רוכב חלף על פניו בדהרה. הסוס נעצר, הסתובב לאחור והביט בו לרגע, ואז נעלם אל תוך היער. הוא נזכר בסוסים של המתיישב ויליאמס וחבריו. הם היו רוכבים עליהם כשיצאו לצוד שועלים, מלוּוים חבורות של כלבים מפוטמים. נדמה שעבר כל כך הרבה זמן, ובכל זאת...

כמה אהבו המתיישבים לשפוך דם! הם היו לובשים אדום, והרוכב הראשון שתפס שועל היה חותך את זנבו לאות ניצחון; אז היה מורח את דם השועל על פניה של אישה... אכן, נדמה שעבר הרבה זמן... אבל אפילו הלילה הארוך ביותר מסתיים בעלות השחר... הוא קיווה שהאחרונה בבעיות הקולוניאליזם נגוזה עם ירידתו של המתיישב ויליאמס שאולה.

השמש עוד לא זרחה, אבל הארץ היתה אפופה ערפל. טווח הראייה שלו היה מצומצם. הוא היה גבר בגיל העמידה, גבוה ובנוי לתלפיות. לראשו חבש כובע רחב שוליים, מעוטר בסרט דק עם חרוזים צבעוניים, ורצועותיו קשורות תחת סנטרו. מעילו העשוי פרוות נמר שחוקה גלש מעל מכנסי הקורדורוי שלו והגיע עד ברכיו. מגפיו היו מכוסים טלאים.

הוא הלך על גדת הנהר. לפתע מצא את מבוקשו: עץ תאנה ענק, מוקף עצים אחרים. היה לו גזע רחב ומרשים, וארבעת שורשיו גלויים לעין, אחד מזדקר במרכז ושלושה מבצבצים מצדדיו. הוא חייך לעצמו, השעין את הקלצ'ניקוב על העץ ושלף את החרב ממחבואה תחת מעילו. הוא חפר באדמה ליד השורש הראשי, ריפד את תחתית הבור בעלים יבשים, ואז לקח את הקלצ'ניקוב, עטף אותו ביריעת פלסטיק והניח אותו בזהירות בפנים. את החרב שטף בנהר, השיבהּ לנדנה והניח אותה לצד הרובה.

חגורת כדורים מקושטת בחרוזים אדומים, כחולים וירוקים הקיפה את מותניו. בנרתיק שהשתלשל ממנה היה אקדח. הוא התיר לאט את החגורה וספר את הכדורים. אחר כך גלגל את החגורה והניח אותה בזהירות ליד החרב והקלצ'ניקוב. במשך זמן מה התבונן בחפצים, או שמא נפרד מהם לשלום, ואז כיסה אותם באדמה. הוא העלים את טביעות הרגליים, וברוב מיומנות פיזר במקום עלים יבשים. איש לא יחשוד שיש שם בור.

הוא ירד אל הנהר וכרע על ברכיו לשטוף את הפנים ואת הידיים. המים קרים כל כך! הם הזכירו לו מים אחרים בעברו, צוננים לא פחות. אז, נזכר, הם שרו באוויר הפתוח במשך כל הלילה:

לו רק הפציע כבר השחר,

לו רק הפציע כבר השחר,

כי אז הייתי חולק את המים הקרים עם ציפור הבוקר.

קור המים על העור הִקהה את התחושה, ואיש מהם לא הרגיש כאב כשחתכה הסכין בבשר. מרגע שריפו את אגרופיהם לא היו עוד ילדים כי אם גברים. דמם התמזג עם האדמה והם הפכו פטריוטים, מוכנים למאבק המזוין העתיד לבוא.¹

הוא הזדקף, הביט פעם נוספת לאחור, למקום שקבר בו את כלי הנשק, ומלמל לעצמו, "טוב שהנחתי סוף־סוף את נשקי." הוא קרע רצועה מקליפת הגזע והתעטף בה, ומלמל שוב, "במקומו חגרתי חגורת־שלום. עכשיו אשוב לביתי ואבנה אותו מחדש." הוא חצה את הנהר ויצא מהיער.

2
 

הוא טיפס על הרים וירד מגבעות, חצה עמקים ונהרות, צעד בשדות ובמישורים. הוא התקדם בנחישות אל לב הארץ. השמש זרחה באור גדול. הוא הסיר את המעיל, תלה אותו על כתפו הימנית והמשיך לצעוד מול השמש המישירה קרניה אל פניו. הוא לא היסס ולא הביט לאחור. חרציות ומיני עשבים נאחזו בבגדיו כמקדמים את שובו בברכה. הוא הזיע. כמה חם! כמה אבק מסביב! מה רבים המבחנים שצריך אדם לעבור כדי לשרוד במסע הארצי הזה! אבל רק תנופת הרגליים מוליכה למקום מבטחים.

הוא ניסה לדמיין את ביתו. בעיני רוחו ראה בבהירות את הגדרות החיות ואת שפעת השדות. רק עוד טיפוס אחד, טיפוס אחרון, ואז יגיע אל ביתו — הבית שבראש הגבעה!

רגליו כבדו, והוא החליט לעצור ולנוח. בצל עץ פרשׂ את מעילו, התיישב עליו והשעין את גבו כנגד העץ. הוא הסיר את הכובע, הניח אותו על ברכו השמאלית ובידו הימנית מחה את מצחו. בשׂערו הדק התערבבו שחור ואפור. קמטים של עייפות חרשו את מצחו. הוא פיהק והתנמנם. איך ייתכן שהחום כל כך מעיק בשעה כה מוקדמת?

שנתו היתה קלה.. הוא הפליג במחשבות. איך אחזור הביתה לבד? איך אחצה את המפתן לבד? ומהו בית בעצם? בית הוא הגברים, הנשים והילדים — המשפחה כולה. כעת עלי לקום וללכת לכל המקומות הציבוריים, לתקוע בקרן הצבא הפטריוטי ובחצוצרת הניצחון הפטריוטי, ולכנס את בני עמי — את הורי, את נשותי, את ילדַי. נתאסף כולנו, יחד נלך הביתה, יחד נדליק את האש ויחד נבנה את ביתנו. מי שאוכל לבד מת לבד. האם ייתכן שהספקתי לשכוח את השיר שנהגנו לשיר?

אהבה גדולה ראיתי שם,

בקרב הנשים והילדים.

חלקנו אף את תרמיל השעועית היחיד

אשר צנח לאדמה.

הוא הקיץ בבהלה, חבש את הכובע, הרים את המעיל ותלה אותו שוב על כתפו הימנית.

כרסם בו דחף בלתי נשלט ללכת לביתו, רק להציץ, אבל הוא נלחם בו. הוא החליט: תחילה יחפש את בני עמו; לפחות יגלה היכן הם גרים, מה הם אוכלים ושותים, מה הם לובשים. מה רבות המלכודות, מה רבים הפיתויים בדרכו של ההלך בארץ הזאת!