בכל בוקר, בשעה שאני פוקחת את העיניים למה שמכונה "יום חדש", מתחשק לי לעצום אותן שוב ולא לקום מהמיטה. אבל חייבים.
יש לי בעל נפלא שמאוהב בי עד כלות, בעליה של קרן השקעות מכובדת, שבכל השנים, ובניגוד לרצונו, מככב ברשימת שלוש מאות האנשים העשירים ביותר בשווייץ, המתפרסמת בכתב העת "בילאן".
יש לי שני ילדים שהם "תכלית הקיום שלי" (כפי שאומרות חברותי). בשעה מוקדמת בבוקר אני צריכה להגיש להם את ארוחת הבוקר ולקחת אותם לבית הספר, מרחק חמש דקות הליכה מהבית. בבית הספר הזה יש יום לימודים ארוך, וכך מתאפשר לי לעבוד ולהיות אדון לזמני. בתום הלימודים, מטפלת ממוצא פיליפיני משגיחה עליהם עד שבעלי ואני חוזרים הביתה.
אני אוהבת את העבודה שלי. אני עיתונאית מוערכת בעיתון מכובד שאפשר למצוא אותו כמעט בכל פינת רחוב בז'נבה, עיר מגורינו.
אחת לשנה אני נוסעת לחופשה משפחתית, בדרך כלל למקומות שמימיים, שיש בהם חופים נפלאים וערים "אקזוטיות", ושלמראה אוכלוסייתם הענייה אנחנו מרגישים עשירים ומיוחסים עוד יותר ואסירי תודה על כל הטוב והברכה שהחיים הרעיפו עלינו.
עדיין לא הצגתי את עצמי. נעים מאוד, שמי לינדה. אני בת שלושים ואחת, מטר שבעים וחמישה סנטימטרים, שישים ושמונה קילוגרם, ואני לבושה בבגדים המשובחים והיקרים ביותר שניתן לקנות (וזאת הודות לנדיבותו האינסופית של בעלי). ההופעה שלי מעוררת את תשוקתם של הגברים ואת קנאתן של הנשים.
ואף על פי כן, מדי בוקר, כשאני פוקחת את עיני לעולם האידיאלי הזה שכולם חולמים עליו, אך מעטים בלבד מצליחים להשיג, אני יודעת שהיום הזה עומד להיות אסון. עד תחילת השנה הזו לא היו לי ספקות ולא שאלתי שאלות, פשוט חייתי את חיי, אם כי מדי פעם נתקפתי רגשי אשם על כך שיש לי יותר מכפי שמגיע לי. יום בהיר אחד, בזמן שהכנתי ארוחת בוקר לכולם (אני זוכרת שכבר היה אביב והפרחים בגינה שלנו החלו ללבלב), שאלתי את עצמי: "אז מה, זה הכול?"
לא הייתי צריכה לשאול את השאלה הזאת. אבל היא התעוררה ערב קודם לכן, בעקבות ריאיון שערכתי עם סופר שברגע מסוים אמר לי:
"אין לי שום רצון להיות מאושר. אני מעדיף לחיות חיים של אהבה, וזו הרי סכנה ברורה, כי לעולם לא נוכל לדעת מה יקרה לנו בעתיד."
ואז חשבתי לעצמי: מסכן. האיש הזה אף פעם אינו מרוצה. הוא ימות עצוב ומר נפש.
למחרת הבנתי שאני מעולם לא הסתכנתי בדבר.
ברור לי לגמרי מה מחכה לי: עוד יום, זהה בדיוק ליום שלפניו. מאוהבת? ובכן, אני אוהבת את בעלי, וזו ערובה לכך שלא אשקע בדיכאון בשל העובדה שאני נאלצת לחיות עם אדם מסוים אך ורק ממניעים כספיים, או למען הילדים, או למראית עין.
אני חיה במדינה הבטוחה ביותר בעולם, חיי מתנהלים כשורה, אני אמא טובה ורעיה טובה, קיבלתי חינוך פרוטסטנטי קפדני, ואני רוצה לחנך ברוח זו גם את ילדי. אני לא חורגת ימינה ושמאלה, כי ברור לי שאני עלולה לקלקל הכול. אני פועלת ביעילות מרבית ובמעורבות אישית מועטה ככל האפשר. בצעירותי סבלתי מאהבות נכזבות, ממש כמו כל אדם אחר.
אבל מאז נישאתי, הזמן עצר מלכת.
עד שנתקלתי בסופר הארור ההוא ובתשובה שנתן לי. באמת, מה רע בשגרה או בשעמום?
אם להיות כנה, שום דבר. רק ה...
רק החרדה הסמויה שהכול ישתנה בבת אחת ויתפוס אותי לגמרי לא מוכנה.
מהרגע שהמחשבה המבהילה הזו עלתה בראשי, בעיצומו של בוקר נהדר, התחלתי לחוש פחד. האם אוכל להתמודד לבדי עם העולם במקרה שבעלי ימות? כן, השבתי לעצמי, כיוון שהירושה שישאיר אחריו תספיק לפרנס כמה וכמה דורות. ואם אמות אני, מי יטפל בילדים שלי? בעלי האהוב. אבל הוא יתחתן בסופו של דבר עם מישהי אחרת, כי הוא עשיר, רב קסם ואינטליגנטי. האם ילדי יהיו בידיים טובות?
בראש ובראשונה ניסיתי להשיב על כל השאלות שעלו בדעתי. אבל ככל שעניתי, כך צצו ועלו שאלות נוספות. האם יחפש לעצמו מאהבת כשאזדקן? אנחנו לא עושים עוד אהבה כפי שעשינו פעם - האם כבר יש לו מישהי אחרת? האם הוא חושב שמצאתי מישהו אחר כי אין לי עניין רב במין בשלוש השנים האחרונות?
מעולם לא רבנו בגלל קנאה, וזה תמיד נראה לי מצוין, אבל באותו בוקר אביבי התחלתי לחשוד שאיננו מקנאים זה לזה מפני שכבר איננו אוהבים זה את זה.
עשיתי כמיטב יכולתי לא לחשוב עוד על הנושא.
במשך שבוע שלם, בכל פעם שיצאתי מהעבודה, הלכתי לקנות משהו ברחוב היוקרתי, רוּ דוּ רוֹן. לא היה משהו שרציתי במיוחד, אבל לפחות הרגשתי - איך אנסח זאת? - שאני מחוללת איזה שינוי, שאני מוצאת פריט כלשהו שלא נזקקתי לו קודם, כמו מכשיר חשמלי לבית שטרם הכרתי, אף על פי שקשה מאוד למצוא חידוש כלשהו בממלכת מכשירי החשמל הביתיים. נמנעתי מלהיכנס לחנויות ילדים שמא אפנק את ילדי יתר על המידה עם מתנות יומיומיות. גם לחנויות לבגדי גברים לא נכנסתי. לא רציתי לעורר את חשדו של בעלי בנדיבותי הקיצונית.
כשהגעתי הביתה ונכנסתי לממלכה הקסומה של עולמי הפרטי, הכול נראה נפלא, שלוש ארבע שעות, עד שכולם שכבו לישון. ואז, עקב בצד אגודל, התחיל הסיוט.
אני חושבת שסערת חושים נועדה לצעירים, ושהיעדרה הוא תופעה שגרתית בגילי. לא זה הדבר שמהלך עלי אימים.
כבר עברו כמה חודשים, והיום אני אישה שסועה. האפשרות שהכול ישתנה והאפשרות שהכול יישאר כפי שהוא, עד סוף ימי, שתי האפשרויות הללו מטילות עלי אימה. יש האומרים שעם בוא הקיץ מתחילים לעלות בראשינו רעיונות משונים. אנחנו מרגישים קטנים יותר, כיוון שהשעות הארוכות שאנו מבלים תחת כיפת השמים מחדדות את ההכרה שלנו בממדיו העצומים של היקום. האופק שמעבר לעננים ולקירות ביתנו נעשה רחוק יותר.
יכול להיות. אבל איני מצליחה עוד לישון כהלכה, והסיבה איננה מזג האוויר החם. כשמגיע הלילה ואיש אינו רואה, כל דבר מעורר בי אימה: החיים; המוות; האהבה; היעדרה של האהבה; העובדה שכל החידושים נעשים הרגל; התחושה שאני מבזבזת את מיטב שנותי בשגרה שתחזור על עצמה עד יום מותי; והפאניקה אל מול הלא נודע, מלהיב והרפתקני ככל שיהיה.
באופן טבעי אני מנסה להתנחם בסבלם של אחרים.
אני מדליקה את הטלוויזיה וצופה במהדורת חדשות כלשהי. לנגד עיני שרשרת אינסופית של חדשות על תאונות, אנשים שפגעי טבע הותירו אותם ללא קורת גג, פליטים. כמה בני אדם חולים חיים על פני כדור הארץ ברגע זה? כמה מהם סובלים, בשקט או בצעקות רמות, ממעשי עוולה ובגידה? כמה עניים, מחוסרי עבודה ואסירים יש בעולם?
אני מחליפה ערוץ. אני צופה בטלנובלה, או בסרט כלשהו, שמסיחים את דעתי לכמה דקות או שעות. אני מבועתת מהאפשרות שבעלי יתעורר וישאל אותי: "מה קורה, אהובתי?" כי אז אצטרך להשיב שהכול בסדר. זה עלול להיות אף גרוע יותר - כפי שאכן קרה פעמיים או שלוש במהלך החודש שעבר - אם ברגע שנשכב לישון הוא יחליט להניח את ידו על הירך שלי, לטפס על פניה באטיות ולהתחיל לגעת בי. אני יכולה לזייף אורגזמה - כבר עשיתי זאת פעמים רבות - אבל אני לא יכולה להחליט להתגרות ולהיות רטובה.
אצטרך להגיד לו שאני ממוטטת מעייפות, והוא, שלעולם לא יפגין כעס או אכזבה, ייתן לי נשיקה, יסתובב לצד השני, יצפה בחדשות האחרונות מעל מסך הטאבלט שלו ויחכה ליום המחרת. ואני אקווה בכל לבי שכאשר יגיע יום המחרת, הוא יהיה עייף, עייף מאוד.
אבל לא תמיד זה המצב. מדי פעם אני צריכה ליזום. איני יכולה לדחות אותו שני לילות רצופים; בסופו של דבר הוא עשוי לחפש לעצמו מאהבת, ובשום אופן איני רוצה לאבד אותו. עם קצת אוננות אני מכינה את עצמי, והכול חוזר לשגרה.
"הכול חוזר לשגרה" פירושו: דבר לא יהיה עוד כמו קודם, כמו בימים שאווירת מסתורין שררה בינינו.
לשמור על אותה התשוקה אחרי עשר שנות נישואים - זה דבר שנראה בלתי מתקבל על הדעת. ובכל פעם שאני מעמידה פנים בזמן המשגל, אני מתה עוד קצת מבפנים. קצת? נדמה לי שאני מתרוקנת מהר מכפי ששיערתי.
החברות שלי אומרות שאני בת מזל - כי אני משקרת להן ואומרת שאנחנו עושים אהבה לעתים תכופות, בדיוק כפי שהן משקרות לי ואומרות שאין להן מושג כיצד הבעלים שלהן עדיין נמשכים אליהן. הן מצהירות שהמין בנישואים מלהיב רק בחמש השנים הראשונות, ולאחר מכן צריך להיעזר במעט "פנטזיה". לעצום את העיניים ולדמיין שהשכן שלך שוכב מעלייך ועושה לך דברים שבעלך לעולם לא היה מעז לעשות. לדמיין שגם השכן וגם בעלך שוכבים איתך בו בזמן. להעלות בדמיון כל סטייה אפשרית וכל משחק אסור.
*המשך העלילה בספר המלא*
