סוחרי הספינות החיות 3 - ספינת הגורל

סוף הקיץ

פרולוג: זאת אשר זוכרת

היא תהתה מה הייתה, לו הייתה מושלמת.

ביום בו בקעה, היא נלכדה לפני שיכלה להתפתל על החול אל חיבוקו הקריר והמלוח של הים. על זאת אשר זוכרת נגזר לזכור כל פרט של אותו היום בבירור. היה זה כל תפקודה והסיבה לקיומה. היא הייתה כלי קיבול לזיכרונות. לא רק חייה שלה, מהרגע בה החלה להיווצר בביצה, אלא גם חייהם המקושרים של כל אלו שהיו לפניה היו צפונים בתוכה. מביצה לנחש לפקעת לדרקון לביצה, כל זיכרון שושלתה היה שלה. לא כל נחש היה מחונן כך, או נושא בכזה עול. רק מעט יחסית הוטבעו במלוא סיפור גזעם, אך היה צורך רק במעטים.

בהתחלה הייתה מושלמת. גופה הקטנטן, החלק, גמיש ומכוסה קשקשים, היה ללא רבב. היא חתכה החוצה מהקליפה העורית בשן הביצה שעל חרטומה. היא בקעה מאוחר. האחרים באשכול הביצים כבר היו חופשיים מקליפותיהם ונערמו על החול היבש. הם השאירו את שביליהם מאחור כדי שתעקוב אחריהם. הים קרץ לה בעקשנות. כל תנועה של כל גל משכה אותה. היא התחילה את מסעה, מזדחלת על פני החול היבש תחת השמש הלוהטת. היא הריחה את רטיבות האוקיינוס. האור שריצד על פניו הקסומים משך אותה.

היא מעולם לא סיימה את מסעה.

התועבות מצאו אותה. הם הקיפו אותה, הציבו את גופותיהם הכבדים בינה לבין הים הקורץ. היא נקטפה מתפתלת מעל החול, נכלאה בבריכת מי גיאות בתוך מערה בצוקים. שם הם החזיקו בה, האכילו אותה רק באוכל מת ומעולם לא הניחו לה לשחות חופשיה. היא מעולם לא נדדה דרומה עם האחרים לימים החמים

בהם המזון היה מצוי בשפע. היא מעולם לא הגיעה לגודל ולכוח שחיים חופשיים היו מעניקים לה. ובכל זאת גדלה, עד שהבריכה במערה הייתה לה כשלולית צפופה, חלל שבקושי הספיק להרטיב את זימיה ועורה. ריאותיה התכווצו בתוך פיתוליה המקופלים. המים שהקיפו אותה היו מזוהמים מרעליה ומהפסולת שלה. התועבות החזיקו בה כאסירה.

כמה זמן כלאו אותה שם? היא לא יכלה למדוד, אך חשה בטוחה שהייתה שבויה במשך מספר תקופות חיים רגילות של מינה. שוב ושוב, היא חשה את קריאתה של עונת הנדודים. דחף חסר מנוחה היה משתלט עליה ולאחריו תשוקה נוראה לחפש את בני מינה. שקי הרעל בגרונה היו מתנפחים וכאבו מהיותם מלאים. לא הייתה לה מנוחה בזמנים האלו, שכן הזיכרונות חלחלו לתוכה וזעקו לשחרור. היא נעה בחוסר סבלנות בעינוי שהיה בריכתה הקטנה ונשבעה לנקמה נצחית בתועבות שהחזיקו בה כך. בזמנים כאלו, שנאתה להם הייתה הפראית ביותר. כששקיה תיבלו את המים בזיכרונות אבותיה, כשהמים הפכו למורעלים כל כך מהעבר שזימיה הנאבקים הרעילו אותה בהיסטוריה, אז התועבות היו באים. הם באו לכלאה, לשאוב מים מבריכתה ולהשתכר מהם. שתויים, הם חזו עתידות אחד לשני, מתלהמים ומקשקשים לאורו של הירח המלא. הם גנבו את זיכרונות גזעה, והשתמשו בהם כדי לנחש את העתיד.

אז הדו־רגליים, וינטרו וסטריט, שיחרר אותה. הוא בא לאי התועבות, לאסוף למענם את האוצרות שהים הותיר על החוף. בתמורה, הוא ציפה שיחזו את עתידו למענו. אפילו עכשיו, המחשבה גרמה לרעמתה להתקשח מרעל. התועבות חזו רק את מה שחשו בעתיד אחרי שגנבו את עבריה! לא הייתה להם את מתת הראיה. לו הייתה, היא הרהרה, הם היו יודעים שדו־הרגליים הביא את אובדנם. הם היו צריכים לעצור את וינטרו וסטריט. במקום זאת, הוא גילה אותה ושיחרר אותה.

למרות שעורה נגע בעורו, למרות שזיכרונותיהם התערבבו דרך רעליה, היא לא הבינה מה גרם לדו־הרגליים לשחרר אותה. הוא היה יצור בעל חיים קצרים כל כך שרוב זיכרונותיו לא יכלו להותיר בה אפילו סימן. היא חשה את דאגתו וכאבו. היא ידעה שהוא סיכן את קיומו החולף כדי לשחרר אותה. האומץ של אותו פרץ חולף של חיים נגע בה. היא קטלה את התועבות כשאלו ניסו ללכוד מחדש את שניהם. אז, כשדו־הרגליים היה עלול למות בים העוטף, היא עזרה לו לחזור לספיגתו.

זאת אשר זוכרת פערה את זימיה שוב. היא טעמה מסתורין על הגלים. היא החזירה את דו־הרגליים לספינתו, אך הספינה הפחידה ומשכה אותה גם יחד. גופה הכסוף־אפור של הספינה תיבל את המים שלפניה. היא עקבה אחריה, שותה את טעמם החמקמק של הזיכרונות.

הספינה הריחה, לא כמו ספינה, אלא כמו אחד מבני גזעה. היא עקבה אחריה זה שתים־עשר גיאויות, ולא הייתה קרובה יותר להבנה של כיצד יכול דבר כזה להיות. היא ידעה היטב מהן ספינות; לבני העתיקים היו ספינות, למרות שלא ספינות כמו זאת. זיכרונות הדרקון שלה אמרו לה שבני גזעה עפו לעיתים קרובות מעל ספינות כאלו, והשתעשעו בלגרום להן להיטלטל בפראות במשב רוח מכנפיים רחבות. ספינות לא היו תעלומה, אך זאת הייתה. איך יכלה ספינה להריח כמו נחש? יותר מזאת, היא לא הריחה כמו נחש רגיל. היא הריחה כמו זאת אשר זוכרת.

שוב, תפקידה משך אותה; כמו אינסטינקט חזק מהדחף לאכול או להזדווג. הזמן הגיע, וכבר עבר. היא הייתה צריכה להיות בין בני גזעה כעת, מובילה אותם בנתיב הנדודים שזיכרונותיה הכירו כה טוב. היא הייתה צריכה להזין את היזכרותם החלשה יותר ברעליה רבי העוצמה שהיו עוקצים את זיכרונותיהם הנמים עד לעירות. הצו הביולוגי דחק בעורקיה. הגיע הזמן להשתנות. היא קיללה שוב את גופה העקום הירוק־זהוב שהשתכשך ונאבק במים באופן כה מגושם. לא הייתה לה סיבולת לסמוך עליה. היה קל יותר לשחות בשובל הספינה ולתת לתנועתה לעזור ולמשוך אותה דרך המים.

היא התפשרה עם עצמה. כל עוד נתיב הספינה הכסופה תאם את שלה, היא תעקוב אחריה. היא תשתמש בתנועתה לעזור לה לנוע בעוד היא צברה כוח משלה. היא תתהה על פשר התעלומה

ותפתור אותה אם תוכל. אך היא לא יכלה לתת לחידה הזאת להסיח את דעתה מיעדיה הראשונים. כשיתקרבו לחוף, היא תעזוב את הספינה ותחפש את בני מינה. היא תמצא סבכים של נחשים ותדריך אותם במעלה הנהר הגדול אל אדמות הפקעות. בזמן הזה בשנה הבאה, דרקונים צעירים ינסו את כנפיהם על רוחות הקיץ.

כך הבטיחה לעצמה בשתים־עשרה הגיאויות הראשונות בהם עקבה אחרי הספינה. באמצע עלותה של הגיאות השלוש־עשרה, צליל שהיה בו זמנית זר ומוכר עד כדי כאב הרעיד את עורה. היה זה חיצצורו של נחש. מיד נפרדה משובל הספינה וצללה מטה, הרחק מהסחות הדעת של הגלים על פני השטח. זאת אשר זוכרת השמיעה תשובה, ואז החזיקה את עצמה בדממה מוחלטת והמתינה. כל מענה לא בא.

אכזבה הכבידה עליה. האם הטעתה את עצמה? בזמן שביה, היו תקופות שבהן בייסוריה הייתה זועקת שוב ושוב, מחצצרת עד שקירות המערה צלצלו מאומללותה. כשנזכרה במרירות הזאת, היא צמצמה את עיניה מעט. היא לא תענה את עצמה. היא פתחה את עיניה לבדידותה. בנחישות סירבה לרדוף אחר הספינה שייצגה את הרמז הקלוש היחיד לחברה שידעה.

הדממה הקצרה רק הפכה אותה מודעת יותר לחולשת גופה. נדרש כל כוח רצונה כדי לגרום לה להמשיך. רגע לאחר מכן, כל חולשה נעלמה למראה נחש לבן שחלק בבזק לידה. לא נראה שהבחין בה במרדפו העיוור אחר הספינה. ריחה המוזר של הספינה ודאי בלבל אותו. ליבה הלם בחוזקה. "אני כאן!" היא קראה אחריו. "כאן. אני זאת אשר זוכרת. באתי אליכם לבסוף!"

הלבן המשיך לשחות בתנועות גליות חסרות מאמץ של גופו העבה והחיוור. הוא אף לא הפנה את ראשו לעבר קריאתה. היא בהתה בתדהמה, ואז מיהרה אחריו, שוכחת לזמן מה את עייפותה. היא גררה עצמה אחריו, מתנשמת ממאמץ.

היא מצאה אותו אחרי הספינה כצל. הוא החליק בעמימות מתחתיה, ממלמל ומיילל ללא היגיון אל לוחות גוף הספינה. רעמת מחושיו הרעילים הייתה זקופה למחצה; זרם דק של רעלים חדר למים שמסביבו. לאיטה עלתה הזוועה בזאת אשר זוכרת כשצפתה בפעולותיו חסרות השחר. מעמקי נשמתה כל אינסטינקט שהיה לה הזהיר אותה מפניו. התנהגות מוזרה שכזאת התריעה על מחלה או טירוף.

אך הוא היה הראשון מבני מינה שאותו ראתה מהיום בו בקעה. משיכת הקרבה הזאת הייתה חזקה מכל דחייה והיא התקרבה אליו. "ברכות," ניסתה בחשש. "האם אתה מחפש את זאת אשר זוכרת? אני היא."

בתשובה, עיניו האדומות העצומות סבו אליה בעוינות, והוא כיוון אליה נהמת אזהרה. "שלי!" הוא חיצצר בצרידות. "שלי. אוכל שלי." הוא דחק את רעמתו הזקופה כנגד הספינה, דולפת רעלים כנגד גופה. "תאכילי אותי," הוא תבע מהספינה. "תני אוכל."

היא נסוגה במהירות. הנחש הלבן המשיך במסעו המגשש לאורך גוף הספינה. זאת אשר זוכרת חשה בריח קלוש של חרדה מהספינה. מוזר. המצב כולו היה זר כחלום, וכמו חלום, הציק לה במשמעויותיו האפשריות והבנות־הכמעט. הייתכן שהספינה הגיבה לרעליו וקריאותיו של הנחש הלבן? לא, זה היה מגוחך. הריח המסתורי של הספינה בלבל את שניהם.

זאת אשר זוכרת ניערה את רעמתה וחשה אותה מתקשה מרעליה החזקים. הפעולה נתנה לה תחושה של כוח. היא העמידה את עצמה מול הנחש הלבן. הוא היה גדול ממנה, וחזק יותר, גופו עז ומוכן. אך זה לא שינה דבר. היא יכלה להרוג אותו. למרות גופה המעוות וחוסר ניסיונה, היא יכלה לשתק אותו ולשלוח אותו לשקוע לקרקעית. ברגע שלאחר מכן, למרות כוחן המשכר של הפרשת גופה, ידעה שהיא אפילו חזקה יותר מכך. היא יכלה להאיר את עיניו ולתת לו לחיות.

"נחש לבן!" היא חצצרה. "שמע לי! יש לי זיכרונות לחלוק עמך, זיכרונות של כל מה שהיה גזענו, זיכרונות שיעירו את זיכרונותיך שלך. התכונן לקבל אותם."

הוא לא שעה למילותיה, הוא לא הכין את עצמו, אך לה לא היה אכפת. זה היה גורלה. למען זה בקעה. הוא יהיה הראשון שיקבל את מתנתה, אם רצה או אם לא. במגושמות, מוכשלת על ידי עיוותי גופה, היא שיגרה את עצמה לכיוונו. הוא פנה אל עבר התקפתה, רעמתו זקופה, אך היא התעלמה מרעליו הפחותים. בדחיפה חסרת חן, היא עטפה אותו. באותו רגע, היא ניערה את רעמתה, שיחררה את הרעל הזר מכולם, הרעלים שלזמן קצר ישתקו את מוחו שלו ויתנו למחשבות הנסתרות מאחורי חייו להיפתח שוב. הוא נאבק בטירוף, ואז לפתע התקשח כבול עץ באחיזתה. עיני האודם המסתחררות שלו עצרו ונפקחו, בולטות מחוריהן מהלם. הוא עשה מאמץ קלוש לבלוע נשימה אחרונה.

היא אך בקושי יכלה להחזיק בו. היא עטפה את מלוא אורכו בשלה והמשיכה להניע אותו במים. הספינה החלה להתרחק מהם, אך היא נתנה לה, כמעט ללא חרטה. הנחש הבודד הזה היה חשוב לה יותר מכל התעלומות שהכילה הספינה. היא החזיקה בו, פיתלה את צווארה להתבונן בפניו. היא ראתה את עיניו מסתחררות, אז שוקטות שוב. אלף תקופות חיים, היא החזיקה בו, בעוד עברו של הגזע שלו הגיע אליו. זמן מה הניחה לו לשקוע באותה היסטוריה. אז שחררה אותו מכך זה בעדינות כשהיא משחררת את הרעלים הפחותים יותר שהשקיטו את מחשבותיו העמוקות ונתנו לחייו הקצרים שלו לחזור למוחו.

"זכור," היא התנשמה ברוך, מטילה עליו את האחריות של כל אבותיו. "זכור והיה." הוא שקט בסבך פיתוליה. היא חשה את חייו שלו משתלטים עליו שוב לפתע ורעד חולף לאורכו. עיניו סבו שוב פתאום ואז התמקדו בעיניה שלה. הוא הרים את ראשו משלה. היא חיכתה לתורותיו מלאות ההערצה.

המבט שפגש בשלה היה מאשים.

"למה?" הוא תבע לפתע. "למה עכשיו? כשכבר מאוחר מדי לכולנו? למה לא יכולתי למות כשאיני מודע לכל מה שהייתי יכול להיות? למה לא יכלת להשאיר אותי כחייה?"

מי לותיו היממו אותה כל כך שאחיזתה בו החליקה. הוא משך את עצמו בגועל מחיבוקה וזינק הרחק ממנה. היא לא הייתה בטוחה אם נמלט, או אם נטש אותה. שתי המחשבות גם יחד היו בלתי נסבלות. התעוררות זיכרונותיו הייתה צריכה למלא אותו באושר ותחושת מטרה, לא ייאוש וזעם.

"חכה!" היא קראה אחריו, אבל המעמקים העכורים בלעו אותו. היא שכשכה במגושם אחריו כשהיא יודעת שלא תוכל לעמוד במהירות שלו. "לא יכול להיות מאוחר מדי! לא משנה מה, אנחנו חייבים לנסות!" היא חצצרה את המילים חסרות התועלת לתוך השפע הריק.

הוא הותיר אותה מאחור. שוב לבדה. היא סירבה לקבל זאת. גופה המעוות התחבט במים בניסיון מרדף, פיה פתוח וטועם את הריח המתפזר כבר שהשאיר אחריו. חלש, חלש יותר, ואז איננו עוד. הוא היה מהיר מדי; היא מעוותת מדי. האכזבה גאתה בה, הולמת כמעט כמו רעליה. היא טעמה את המים שוב. שום רמז של נחש לא היה בהם כעת.

היא פילחה את המים בתנועות גדולות יותר ויותר בחיפוש נואש אחר ריחו. כשסוף סוף מצאה אותו, שני ליבותיה נמלאו בנחישות. היא הצליפה בזנבה כדי להגיע אליו. "חכה!" היא חצצרה. "אנא. אתה ואני, אנחנו התקווה האחרונה של בני מיננו! אתה חייב להקשיב לי!"

טעמו של הנחש התגבר לפתע. התקווה היהירה של בני מיננו. נדמה שהמחשבה ריחפה לעברה על המים, כאילו המילים ננשמו באוויר ולא חוצצרצו במעמקים. היה זה העידוד היחיד שהזדקקה לו.

"אני באה אליך!" היא הבטיחה, ודחקה בעצמה להמשיך הלאה. אך כשהגיעה למקורו של ריח הנחש, היא לא מצאה שום יצור פרט לגוף הספינה הכסוף שחתך דרך הגלים מעליה.

1. הגשם הפראי

מלטה חפרה במשוט המאולתר שלה אל תוך המים הנוצצים ודחפה בחוזקה. הסירה הקטנה נעה קדימה במים. היא העבירה במהירות את קורת עץ הארז לצד השני של הסירה, מזעיפה פניה אל עבר טיפות המים שנשרו ממנה אל תוך הסירה כשעשתה זאת. לא הייתה ברירה. הקורה הייתה כל מה שהיה לה כמשוט, ולחתור בצד אחד בלבד של הסירה רק ישיט אותם במעגלים. היא סירבה לחשוב שהטיפות החומציות היו כבר עכשיו מאכלות את העץ תחת רגליה. כמות מזערית של מימי הגשם הפראי בוודאי לא תגרום נזק רב כל כך. היא בטחה במתכת הלבנה שבצד החיצוני של הסירה שתמנע מהנהר לפגוע בה, אך לא ידעה זאת בוודאות. היא גירשה את המחשבה ממוחה. הייתה לפניהם דרך ארוכה.

כל אבריה כאבו. היא עבדה כל הלילה במאמץ לעשות את דרכם בחזרה לטריהאוג. שריריה המותשים רעדו מכל מאמץ שתבעה מהם. לא רחוק, אמרה לעצמה שוב. התקדמותם הייתה איטית במידה מענה. ראשה כאב עד בחילה אך גרוע מכך היה הגירוד של הפציעה המחלימה במצחה. למה הגירוד חייב להיות גרוע ביותר כשלא הייתה לה יד פנויה לגרד?

היא ניווטה את הסירה הזעירה בין הגזעים האדירים והשורשים הזוחלים של העצים שעל גדת נהר הגשם הפראי. כאן, מתחת לכיפת יער הגשם, שמי הלילה וכוכביהם היו אגדה הנראית בנדיר; אך נצנוץ אקראי משך אותה הלאה בין הגזעים והענפים. אורות העיר הבנויה על עצים טריהאוג הדריכו אותה לחמימות, ביטחון, ויותר מכל, מנוחה. הצללים היו עבים עדיין מסביבה, אך קריאות ציפורים בצמרות הגבוהות סיפרו לה שבמזרח, השחר האיר את השמיים. אור השמש לא יחדור את

הצמרות עד יותר מאוחר, וכשיופיע, יהיה זה בצורת קרניים בודדות של אור כתחליף עלוב, ירקרק ומימי, לזוהר השמש. היכן שהנהר חתך לו דרך בין העצים העבים, היום ייזהר בכסף על מימיו הלבנים, החלביים של הערוץ הרחב.

חרטום הסירה נתפס לפתע בקצהו של שורש ניסתר. שוב. מלטה נשכה את לשונה כדי שלא תצרח בתסכול. למצוא את דרכה במים הרדודים וביער היה כמו להעביר את הסירה במבוך ששקע. שוב ושוב, שרידים נסחפים או שורשים נחבאים הניעו אותה מהדרך שכיוונה אליה. האורות הנמוגים ממול בקושי נראו קרובים משהיו כשיצאו לדרך. מלטה הזיזה את משקלה ונשענה מעבר לדופן הסירה כדי לחוש את המכשול בעזרת המשוט שלה. בגניחה, היא דחפה את הסירה לחופשי. היא השקיעה את המשוט שוב והסירה נעה מסביב למחסום הנסתר.

"למה שלא תשיטי אותנו לשם, איפה שהעצים פזורים יותר?" תבע המושל. השליט עד לא מזמן של כל ג׳מעיליה ישב בירכתים כשברכיו נוגעות כמעט בסנטרו, בעוד בת הלוויה שלו קיקי הסתודדה בפחד בחרטום. מלטה לא הסבה את ראשה. היא דיברה בקול קר, "כשתהיה מוכן לקחת משוט ולעזור בחתירה או בניווט, תוכל להחליט לאן נשוט. עד אז, שתוק." נמאס לה מגינוני המלכות של הנער־המושל וחוסר התועלת המוחלט שלו בכל משימה מעשית.

"כל שוטה יכול לראות שישנם פחות מכשולים שם. נוכל לשוט מהר בהרבה."

"אוה, מהר בהרבה," הסכימה מלטה בסרקזם. "במיוחד אם הזרמים יתפסו אותנו ויסחפו אותנו אל החלק המרכזי של הנהר."

המושל שאף אוויר ביאוש. "היות ואנחנו במעלה הנהר מהעיר, נראה שהזרם איתנו. נוכל לנצל אותו ולתת לו לשאת אותנו להיכן שאני רוצה, ולהגיע מהר בהרבה."

"נוכל גם לאבד לגמרי את השליטה בסירה, ולחלוף לנו על פני העיר."

"זה עוד רחוק?" קיקי יללה בפתטיות.

"את יכולה לראות בדיוק כמוני," החזירה מלטה. טיפת מי נהר נפלה על ברכה כשהעבירה את המשוט לצד השני. זה דגדג, ואז גרד והציק. היא הפסיקה לרגע כדי למחות אותה בשולי גלימתה הקרועה. הבד הותיר חול היכן שנגע. הוא היה מלוכלך ממאבקה הארוך באולמות ומסדרונות עיר בני העתיקים הקבורה בלילה שמקודם. כל כך הרבה קרה מאז שנדמה שעברו אלפי לילות. כשניסתה להיזכר, האירועים התערבבו במוחה. היא באה אל תוך המערות כדי להתעמת עם הדרקונית, לגרום לה לעזוב את ריין במנוחה. אך אז הייתה רעידת אדמה, ואז כשמצאה את הדרקונית... חוטי מחשבתה הסתבכו ללא תקווה באותה נקודה. הדרקונית הלכודה פתחה את מוחה של מלטה לכל הזיכרונות שאוחסנו באותו חדר בעיר. היא שקעה בחייהם של אלו ששכנו שם מלפנים, טבעה בזיכרונותיהם. מאותה נקודה ועד הרגע בו הובילה את המושל ובת לוויתו אל מחוץ למבוך הקבור, הכל היה מעורפל ודמוי חלום. רק עכשיו פענחה שסוחרי הגשם הפראי הסתירו את המושל ואת קיקי כדי להגן עליהם.

האמנם? מבטה חלף לרגע על קיקי שנחבאה בחרטום. האם היו אורחים מוגנים, או בני ערובה? אולי קצת מכל דבר. היא מצאה שהסכימה לחלוטין עם אנשי הגשם הפראי. ככל שתמהר להחזיר את המושל קוסגו וקיקי למחבואם, כך יהיה יותר טוב. הם היו יצורים בעלי ערך, שניתן להשתמש בהם כנגד האצילים הג׳מעיליים, הסוחרים החדשים והצ׳לסדים. כשפגשה לראשונה את המושל בנשף, היא סוחררה זמן מה על ידי אשליית הכוח שהחזיק. כעת ידעה שכסותו הנאה והתנהגותו האצילית היו רק מעטה דק שכיסה נער מושחת וחסר תועלת. ככל שתמהר להיפטר ממנו כן ייטב.

היא מיקדה את מבטה באורות שמקדימה. כשהובילה את המושל ובת הלוויה אל מחוץ לעיר בני העתיקים הקבורה, הם מצאו את עצמם רחוק מהמקום בו מלטה נכנסה להריסות התת־ קרקעיות. שטח רחב של בוץ טובעני וביצות רדודות ניצב ביניהם לבין העיר. מלטה חיכתה לרדת החשכה ולאורותיה המכוונים של העיר לפני שיצאו לדרך בסירה העתיקה שמצאו. כעת השחר איים לעלות והיא עדיין חתרה לעבר מנורותיה הקורצות של טריהאוג. היא קיוותה בקדחתנות שההרפתקה האומללה עמדה להיגמר.

טריהאוג העיר הייתה בנויה בין ענפיהם של העצים אדירי־ הגזעים. חדרים קטנים יותר נתלו והשתלשלו מהענפים העליונים, בעוד אולמות המשפחה הגדולים יותר נמתחו בין גזע לגזע. גרמי מדרגות עצומים עלו במעלה הגזעים, ושטחם סיפק מקום לסוחרים, אמנים וקבצנים. האדמה שתחת העיר הייתה מוכה הן בהיותה אדמת ביצות והן בנטייתו של האזור לרעידות אדמה. החלקות המעטות שהיו יבשות לחלוטין היו בעיקר איים קטנים בבסיסי העצים.

השטת סירתה הקטנה בינות העצים המתנשאים אל עבר העיר הייתה כמו ניווט סביב עמודי הענק במקדשו של אל נשכח. הסירה שוב נתקלה במשהו ונתקעה. המים שכשכו סביבה. המכשול לא הרגיש כמו שורש. "במה נתפסנו?" מלטה שאלה כשהיא רוכנת קדימה.

קיקי אף לא ניסתה להסתכל, אלא נותרה מכורבלת סביב בירכיה הכפופות. נראה שהיא פחדה לשים את רגליה על קרקעית הסירה. מלטה נאנחה. היא החלה לחשוב שמשהו היה פגום במוחה של בת הלוויה. אולי חוויות היום שחלף ערערו את חושיה, או, חשבה מלטה במרירות, היא הייתה מלכתחילה טיפשה ונדרשו רק הקשיים כדי שתפגין זאת. מלטה הניחה את המשוט וכשהיא מתכופפת, נעה קדימה בסירה. התנועה שיצרה גרמה לקיקי ולמושל להזדעק בפחד. היא התעלמה מהם. מקרוב, יכלה לראות שהסירה נדחקה אל ערב דחוס של זרדים, ענפים ושאר סחף מהנהר, אך באפלולית, היה קשה לראות את גודלו. היא חשדה שהזרם נשא אותו לכאן ומעך אותו לכדי ביצה. הוא היה סמיך מכדי שתוכל לדחוף דרכו את הסירה הקטנה. "נצטרך לשוט מסביב," הכריזה לשניים. היא נשכה את שפתה. פירוש הדבר היה להתקרב עוד יותר לזרם המרכזי של הנהר. טוב, כמו שהמושל אמר, כל זרם שיתקלו בו ישא אותם במורד הנהר אל טריהאוג ולא הרחק ממנה. יתכן שמשימתה חסרת הגמול אפילו תעשה קלה יותר. היא הניחה הצידה את פחדיה. במגושמות סובבה את הסירה מאסופת הסחף ואל עבר הערוץ המרכזי.

"זה בלתי נסבל!" המושל קוסגו קרא לפתע. "אני מלוכלך, עקוץ על ידי חרקים, רעב וצמא. וכל זה באשמתם של מתיישבי הגשם הפראי האומללים האלו. הם העמידו פנים שהביאו אותי לכאן כדי להגן עלי. אך מאז שבאתי בידיהם, ידעתי רק סבל. הם פגעו בכבודי, סיכנו את בריאותי ואת עצם חיי. אין ספק שהתכוונו לשבור אותי, אך אני לא אכנע להתעללות שלהם. מלוא חמת זעמי תרד על אותם סוחרי הגשם הפראי. אלו, כך נדמה לי, שהתיישבו כאן ללא כל הכרה רשמית בהם! אין להם זכות חוקית על האוצרות שהם חושפים ומוכרים. הם לא טובים מהפיראטים השורצים במעבר הפנימי ויש לטפל בהם בהתאם."

מלטה מצאה אוויר לנחרה של בוז. "אתה אינך בעמדה שמאפשרת לך לנבוח. במציאות, אתה תלוי ברצונם הטוב הרבה יותר משהם תלויים בשלך. יהיה להם קל מאד למכור אותך לכל המרבה במחיר, בין אם הוא ירצח אותך, יחזיק בך כבן ערובה או יושיב אותך מחדש על כיסאך! באשר לזכות שלהם על האדמות האלו, זאת ניתנה ישירות מידו של המושל אסקלפיוס. החוזה המקורי של סוחרי בינגטאון פירט רק את גודל שטחי האדמה שכל סוחר יכל לתבוע לעצמו, לא את מיקומם. סוחרי הגשם הפראי תבעו את חזקתם כאן - סוחרי בינגטאון תבעו את שלהם ליד מפרץ בינגטאון. זכות שניהם היא עתיקה ומכובדת, ומתועדת היטב בחוק הג׳מעילי. שלא כמו אותם סוחרים חדשים שהחדרת לבינינו."

לרגע, מילותיה נענו בשקט המום. אז צחק המושל צחוק קצר ומאולץ. "כמה משעשע לשמוע אותך מגינה עליהם! איזו בורה כפרית קטנה את. תראי את עצמך, לבושה בסחבות ומכוסה זוהמה ופניך מושחתות לעד על ידי הפושעים האלו! אך את מגינה עליהם. למה? אוה, תני לי לנחש, זה מפני שאת יודעת שאף גבר אמיתי לא ירצה אותך עכשיו. תקוותך היחידה היא להיכנס בנישואים אל משפחה בה קרובייך יהיו מעוותים כמוך, בה תתחבאי מאחורי רעלה ואיש לא יבהה בך באימה. פתטי! לולא המורדים האלו, אולי הייתי בוחר בך כבת לוויה של הלב. דאבאד ריסטראט דיבר עליך, וניסיונותיו המגושמים בריקוד ובשיחה היו פרובינציאלים להקסים. אבל עכשיו? אוח!" הסירה התנודדה מעט בעקבות ניד היד מלא הבוז שלו. "אין דבר מפלצתי יותר מאישה יפה שפניה הושחתו. המשפחות המעודנות יותר של ג׳מעיליה לא היו לוקחות אותך כשפחה בביתם. לחוסר הרמוניה כזה אין מקום בבית אצולה."

מלטה סירבה להחזיר לו מבט, אך יכלה לתאר לעצמה איך נמשכו שפתיו בגועל. היא ניסתה לכעוס על יהירותו; אמרה לעצמה שהוא נער בור ועלוב. אך היא לא ראתה את פניה שלה מאז אותו לילה בו כמעט נהרגה בהתהפכות הכרכרה. כשהתאוששה בטריהאוג, לא הרשו לה לגשת למראה. אמה ואפילו ריין נראו כמתעלמים מהפציעה בפניה. אך זה התאים להם, אמר לה ליבה הבוגדני. הם יהיו חייבים לעשות כן, אמה מפני שהייתה אמה, וריין מפני שהרגיש אחראי לתאונת הכרכרה. כמה גרועה הייתה הצלקת? החתך שבמצחה הרגיש ארוך ומשונן למגע אצבעותיה החוקרות. כעת תהתה כמה בלט, האם משך את פניה לצד אחד? היא לפתה את הקורה בחוזקה בעודה נוברת במים. היא לא תניח אותה; היא לא תיתן לו את הסיפוק שבראיית ידיה עולות אל הצלקת. היא חשקה את שיניה והמשיכה לחתור.

עוד תריסר תנועות משוט ולפתע כלי השיט הקטן צבר מהירות. הוא זינק זינוק קטן הצידה במים, ואז הסתובב פעם אחת כשמלטה תקעה את המשוט במים במאמץ נואש לחתור בחזרה לאזור הרדוד. היא הניחה את המשוט המאולתר ותפסה את הקורה הנוספת שבתחתית הסירה. "תצטרך לנווט בעודי חותרת," היא אמרה למושל במאמץ. "אחרת ניסחף למרכז הנהר."

הוא התבונן הקורה שהיא דחפה לעברו. "לנווט?" הוא שאל בעודו אוחז בעץ בחוסר רצון.

מלטה ניסתה להישמע רגועה. "הכנס את המשוט למים שמאחורינו. תחזיק בקצה אחד ותשתמש בו כמעצור שיסובב אותנו בחזרה למים הרדודים בזמן שאני חותרת באותו כיוון."

המושל החזיק את המשוט בידיו המעודנות כאילו מעולם לא ראה מוט עץ לפני כן. מלטה אחזה במשוט שלה, החזירה אותו אל תוך המים, ונדהמה לגלות את עוצמתו של הזרם. היא לפתה את הקצה במגושמות בעודה מנסה להתנגד לזרימת המים שסחפו אותם מכיוון החוף. לפתע אור השמש הצית את המים ועשה אותם בוהקים במידה שהייתה בלתי נסבלת אחרי האפלולית. מאחוריה, קריאה עצבנית התלוותה לקול התזה. היא סובבה את ראשה כדי לראות מה קרה. ידיו של המושל היו ריקות.

"הנהר חטף את זה מתוך ידי!" הוא התלונן.

"שוטה שכמותך!" מלטה צעקה. "איך ננווט עכשיו?"

פניו של המושל התכרכמו בכעס. "איך את מעיזה לדבר אלי כך! את היא השוטה שחשבה שכל זה יעזור לנו מלכתחילה. הצורה אפילו לא הייתה של משוט. חוץ מזה, אפילו אם זה היה מצליח, לא היה כל צורך. השתמשי בעיניך, נערה עלובה. אין לנו ממה לחשוש. הנה היא העיר! הזרם ישא אותנו הישר אליה."

"או מעבר לה," מלטה התיזה לכיוונו. היא פנתה ממנו בגועל, מרכזת את כל כוחה ומחשבתה בקרב היחיד שלה מול הנהר. היא הרימה את עיניה לרגע אל מראה המרשים של טריהאוג. במבט מתחת, העיר צפה על העצים האדירים כמו טירה עתירת מגדלים. בגובה המים, מזח ארוך חובר לשורה של עצים. הקנדרי היה קשור שם, אך חרטום הספינה החיה נפנה הלאה מהם, היא אפילו לא יכלה לראות את הפסלון החי. היא חתרה בפראות.

"כשנתקרב יותר," התנשמה בין תנועה לתנועה, "תקראו לעזרה. הספינה עשויה לשמוע אותנו, או אנשים על המזח. אפילו אם ניסחף הלאה, הם יוכלו לצאת אחרינו ולחלץ אותנו."

"איני רואה איש על המזח," המושל הודיע לה בלגלוג. "למעשה אינני רואה איש בשום מקום. עם עצלן, עדיין במיטותיו."

"אף אחד?" מלטה נחנקה בשאלה. פשוט לא נותר לה עוד כוח לאותו מאמץ אחרון. הקורה שהשתמשה בה קיפצה על פני המים. בכל רגע עובר, הם נישאו רחוק יותר במורד הנהר. היא הרימה את עיניה אל העיר. היא הייתה קרובה, קרובה בהרבה משהייתה לפני רגע. והמושל צדק. עשן עלה מארובות ספורות, אך מלבד זאת, טריהאוג נראתה נטושה. תחושה עמוקה של משהו שאינו במקומו גאתה בה. איפה כולם? מה קרה להמון מלא החיים על הגשרים וגרמי המדרגות?

"קנדרי?" היא קראה, אך צעקתה המתנשמת הייתה חלשה. המים הממהרים נשאו עמם את קולה.

נראה שבת הלוויה קיקי הבינה פתאום מה קורה. "הצילו! הצילו!" היא קראה בצרחה ילדותית. היא עמדה ללא מחשבה בסירה הקטנה, מנופפת בזרועותיה. "הצילו אותנו! עזרו לי!" המושל קילל כשהסירה נעה בפראות. מלטה זינקה על האישה ומשכה אותה מטה אל קרקעית הסירה, כשהיא כמעט מאבדת את המשוט. מבט מסביב הראה לה שלא היה עוד ערך אמיתי למשוט. הסירה הקטנה הייתה עמוק בתוך זרמו של הנהר ונסחפה במהירות מעבר לטריהאוג.

"קנדרי! הצילו! עזור לנו! כאן, בנהר! שלח מצילים! קנדרי! קנדרי!" צעקותיה נמוגו כשחוסר התקווה הכביד עליה.

הספינה החיה לא נתנה כל אות ששמעה. עוד רגע אחד, ומלטה התבוננה הישר בה. הפסלון פנה לעבר העיר, שקוע בנראה במחשבה עמוקה. מלטה ראתה דמות בודדת על אחד הגשרים, אך היא מיהרה לאנשהו ולא סובבה את ראשה. "הצילו! הצילו!" היא המשיכה לצעוק ולנופף בקורה כל עוד יכלה לראות את העיר, אך זה לא היה זמן רב. העצים שהצלו על הנהר הסתירו אותה מהעין במהרה. הזרם סחף אותם הלאה. היא ישבה שקטה ומובסת.

מלטה התבוננה בסביבותיה. כאן, נהר הגשם הפראי היה רחב ועמוק, החוף שמנגד כמעט אבד בערפל תמידי. המים נשקפו אפורים וחיוורים כשנשענה מעבר לצד. מעל השמיים היו כחולים, ויער הגשם חסם אותם משני צדדיהם. לא היו כל מראות אחרים, לא כל ספינות אחרות על המים, לא כל סימן למגורי אנוש על הגדות. כעוד הזרם הלופת משך אותם ללא רחם מהחופים הביצתיים, התקוות לחילוץ נמוגו. אפילו אם תצליח לכוון את סירתם הקטנה אל החוף, הם עדיין יהיו אבודים במורד הנהר הרחק מהעיר. חופי נהר הגשם הפראי היו ביצות וחול טובעני. המסע לטריהאוג בחזרה על אדמה יבשה היה בלתי אפשרי.

אצבעותיה הקפואות שמטו את המשוט אל תחתית הסירה. "אני חושבת שאנחנו הולכים למות," היא אמרה לאחרים בשקט.

ידה של קפריה כאבה נוראות. היא חשקה את שיניה והכריחה את עצמה ללפות מחדש את ידיות המריצה אותה סיימו החופרים להעמיס זה עתה. כשהרימה את הידיות והחלה לגרור את מטענה במעלה המסדרון הוכפל הכאב באצבעותיה המחליטות. היא ברכה עליו. הייתה ראויה לו. סכיניו הבוהקים כמעט והסיחו את דעתה מהצריבה בליבה. היא איבדה אותם, שני ילדיה הצעירים אינם בלילה אחד. היא למעשה לבדה בעולם עד כמה שיכול אדם להיות.

היא דבקה בספק עד כמה שיכלה. מלטה וסלדן לא היו בטריהאוג. איש לא ראה אותם מאז יום אתמול. חבר למשחק של סלדן, שטוף דמעות, הודה בין יפחותיו שאכן הראה לילד דרך אל תוך העיר העתיקה, דרך אותה חשבו המבוגרים לסודית ונעולה. ג׳אני קפרוס לא בזבזה מילים עם קפריה. חיוורת, שפתיה חשוקות, היא סיפרה לקפריה שאותו מעבר מסוים ננטש מפני שריין עצמו פסק שהוא לא יציב במידה מסוכנת. אם סלדן נכנס אל תוך המסדרונות הקבורים, אם לקח את מלטה איתו, הרי שהם נכנסו אל תוך האזור המועד ביותר להתמוטטות ברעידת אדמה. קפריה איבדה את חשבון הרעידות המשניות שחשה. כשהתחננה שהחופרים יישלחו לשם, הם מצאו שהמסדרון כולו התמוטט החל מצעדים ספורים מהכניסה אליו. לא נותר לה אלא להתפלל לסא שילדיה הגיעו לחלק איתן יותר של העיר הקבורה לפני הרעידה; שהיכנשהו הם הסתודדו יחדיו וחיכו להצלה.

ריין קפרוס לא חזר. לפני בוא הצהריים, הוא עזב את החופרים כשהוא מסרב לחכות עד שהמסדרון יפונה וייפתח. הוא הותיר את צוותי החילוץ מאחור, השתחל במנהרה חסומה ברובה ונעלם. לפני זמן לא רב הגיעו העובדים לקצה הקו שהשאיר כדי לסמן את דרכו. הם מצאו מספר סימני גיר, ביניהם הסימון שהותיר על דלת תאו של המושל. חסר תקווה, כתב ריין. בוץ סמיך ניגר ממתחת לדלת החסומה - יש להניח שהחדר כולו נתמלא בו. אם עבר ריין בדרך הזאת, או שנמחץ בהתמוטטות, או שנלכד מאחוריה.

קפריה הופתעה כשחשה מגע על זרועה. היא הסתובבה לעבר ג׳אני קפרוס המותשת. "מצאתם משהו?" שאלה קפריה מיכנית.

"לא," ג׳אני אמרה את המילה הנוראה ברכות. החשש לחיי בנה חי בעיניה. "הבוץ ממלא את המסדרון באותו קצב בו אנו מפנים אותו. החלטנו לנטוש אותו. העתיקים לא בנו את העיר הזאת כפי שבנינו את שלנו, כשבתיה מופרדים אחד מהשני. הם בנו את העיר כמו כוורת אחת ענקית. היא מבוך של מסדרונות נפגשים. ננסה לגשת לאותו חלק של המסדרון מזווית אחרת. הצוותים כבר נעים הלאה."

קפריה הסתכלה במריצה העמוסה, ואז שוב אל המסדרון. העבודה נפסקה. החופרים פנו לחזור על פני השטח. בעוד קפריה בוהה, זרם של גברים ונשים מלוכלכים ועייפים התפצל ועבר מסביבה. פניהם היו אפורות מאבק ודכדוך, צעדיהם נגררים. המנורות והלפידים שנשאו הבהבו והעלו עשן. מאחוריהם, אזור החפירה החשיך. האם כל העבודה הייתה לשווא, אם כן? היא שאפה. "איפה נחפור עכשיו?" שאלה בשקט.

ג׳אני נתנה בה מבט רדוף. "הוחלט שננוח למספר שעות. ארוחה חמה ומספר שעות שינה יועילו לכולנו."

קפריה התבוננה בה בלא להאמין. "לאכול? לישון? איך נוכל לעשות דבר מזה כשילדינו עדיין נעדרים?"

אשת הגשם הפראי תפסה ללא אומר את מקומה של קפריה בין ידיות המריצה. היא הרימה אותן והחלה לדחוף אותה קדימה. קפריה נשרכה אחריה. היא לא ענתה לשאלתה של קפריה ורק אמרה, "שלחנו ציפורים אל כמה מהיישובים הקרובים. הלקטים והחוואים של הגשם הפראי ישלחו עובדים שיעזרו לנו. הם בדרך, אבל ייקח זמן עד שיגיעו. עובדים רעננים ירוממו את רוחנו." מעבר לכתפה הוסיפה, "שמענו ממספר צוותי חפירה אחרים, פרט לזאת. מזלם האיר להם. ארבעה־עשר איש חולצו מהמקום לו אנו קוראים הרקמה, ועוד שלושה נתגלו במסדרון אבני האש. עבודתם התקדמה במהירות. ייתכן שנוכל להיכנס לאזור זה של העיר מאחד מהמקומות האלו. בנדיר כבר מתייעץ עם אלו המכירים את העיר יותר מכל."

"חשבתי שריין הכיר את העיר העתיקה יותר מכולם?" שאלה קפריה באכזריות.

"הוא הכיר. מכיר. זאת הסיבה שאני מקווה שהוא עדיין חי." סוחרת הגשם הפראי זרקה מבט אל בת דמותה מבינגטאון. "זאת הסיבה שאני מאמינה שאם מישהו יוכל למצוא את מלטה וסלדן, זהו ריין. אם הוא מצא אותם, הוא לא היה מנסה לחזור בדרך הזאת, אלא היה מנסה להגיע לחלקים היציבים יותר של העיר. עם כל נשימה, אני מתפללת שבקרוב מישהו יבוא בריצה למסור לנו את החדשות שהם יצאו החוצה בכוחות עצמם."

הן הגיעו לאולם גדול שנראה כמו אמפיתיאטרון. העובדים פינו לשם את הפסולת מעבודתם. ג׳אני הטתה את המריצה והניחה למטען האדמה והסלעים להגדיל את נפח הערמה שבמרכז החדר המפואר לשעבר. המריצה הצטרפה לטור של רבות אחרות. אתים ומכושים מכוסי בוץ הושלכו בערמה לידן. קפריה הריחה מרק לפתע, קפה ולחם חם של בוקר. הרעב שאליו התכחשה נעור בשאגה. זעקתו הפתאומית של גופה הזכירה לה שהיא לא אכלה דבר כל הלילה. "האם כבר עלה השחר?" היא שאלה את ג׳אני לפתע. "כמה זמן עבר?"

"הרבה אחרי השחר, אני חוששת," ענתה ג׳אני. "הזמן תמיד נראה מהיר ביותר כשאני מקווה שיעבור לאט."

בקצהו המרוחק של האולם הועמדו שולחנות וספסלים. הזקנים ביותר והצעירים ביותר עבדו שם כשהם מחלקים מרק לכלים, דואגים למחתות קטנות מתחת לסירים עמוסים, מוציאים ומסלקים צלחות וכוסות. גודלו העצום של החדר בלע את מלמול השיחה הלא נלהב. ילדה כבת שמונה מיהרה ובאה עם קערה של מים מעלי אדים. מגבת הונחה על זרועה. "רחצה?" היא הציעה להן.

"תודה לך." ג׳אני כוונה את קפריה אל הקערה. היא טבלה את ידיה וזרועותיה והרטיבה את פניה. החום גרם לה להבין כמה היה לה קר. התחבושות על אצבעותיה השבורות היו רטובות ומטונפות. "יש להחליף את אלו," אמרה ג׳אני בעוד קפריה השתמשה במגבת. ג׳אני התרחצה, הודתה לילדה שוב ואז הדריכה את קפריה לעבר מספר שולחנות בהם המרפאים עסקו במקצועם. חלקם עסקו רק במריחת משחה על ידיים חבולות או שפשוף גבות כואבים, אך היה גם אזור בו טופלו אברים שבורים ופציעות מדממות. עבודת פינוי המסדרונות שהתמוטטו הייתה מסוכנת. ג׳אני הושיבה את קפריה ליד שולחן בו חיכתה לתורה. אחד המרפאים כבר עסק בחבישת ידה מחדש כשג׳אני חזרה עם לחמנייה, מרק וקפה בשביל שתיהן. המרפא סיים במהירות, אמר בחדות לקפריה שהיא מוצאת מצוותי העבודה ועבר למטופל הבא.

"איכלי משהו," דחקה בה ג׳אני.

קפריה לקחה לידה את ספל הקפה. חומו בין ידיה היה מנחם בצורה מוזרה. היא לגמה ממנו ארוכות. כשהניחה אותו, מבטה שוטט ועבר על האמפיתאטרון. "הכל כל כך מאורגן," היא ציינה בבלבול. ״כאילו ציפיתם שזה יקרה, תכננתם - "

"ציפינו," אמרה ג׳אני בשקט. "הדבר היחיד שמייחד את ההתמוטטות הזאת הוא הגודל שלה. רעידת אדמה רצינית בדרך כלל גורמת לכמה קריסות. לפעמים מתמוטטים מסדרונות בלי סיבה נראית לעין. שני דודיי מתו בקריסת מנהרה. כמעט כל משפחה בגשם הפראי שבניה עובדים בעיר מאבדת אחד או שניים בכל דור כאן למטה. זאת אחת הסיבות שבעלי סטרב נחוש כל כך לדחוק במועצת יער הגשם הפראי שתסייע לו בפיתוח מקורות אחרים של מחיה בשבילנו. יש שאומרים שהוא מעוניין רק בבניית עושרו שלו. כבנו הצעיר של נכדו של סוחר גשם פראי, יש לו מעט מאד לתבוע מעושרה של משפחתו. אבל אני באמת ובתמים מאמינה שאלטרואיזם ולא עניין אישי גורם לו לעבוד ולפתח את יישוביי החקלאים והלקטים. הוא מתעקש שיער הגשם הפראי יכול לספק את כל צרכינו אם רק נפקח את עינינו ונראה את עושרו של היער." היא קפצה את שפתיה והנידה בראשה. "עדיין. זה לא עושה את זה קל יותר שהוא אומר ׳הזהרתי אתכם׳ כשמשהו כזה קורה. רובנו לא רוצים לנטוש את העיר העתיקה לטובת משאבי יער הגשם. העיר היא כל מה שמוכר לנו, החפירה והמחקר. רעידות אדמה כאלו הן הסכנה מולה אנו ניצבים, בדיוק כפי שמשפחותיכם הסוחרות בים יודעות שבמוקדם או במאוחר הוא ייקח מכם מישהו."

"בלתי נמנע," נאלצה קפריה להסכים. היא הרימה את הכף והחלה לאכול. לאחר כמה לגימות היא הניחה אותה שוב.

מולה, ג׳אני הניחה את ספל הקפה שלה. "מה יש?" היא שאלה בשקט.

קפריה החזיקה את עצמה בדממה. "אם ילדיי מתים, מי אני?" היא שאלה. רוגע קפוא עלה בתוכה בעודה מדברת. "בעלי ובני הבכור אינם, מוחזקים בידי פיראטים, אולי כבר מתים. אחותי היחידה הלכה עמם. אימי נותרה מאחור בבינגטאון כשברחתי - אינני יודעת מה עלה בגורלה. באתי לכאן רק למען ילדיי. עכשיו הם אינם, מתים אולי. אם רק אני שרדתי - " היא עצרה, לא מסוגלת לעצב מחשבה שתתמודד עם האפשרות הזאת. העוצמה שלה הכריעה אותה.

ג׳אני חייכה אליה חיוך מוזר. "קפריה וסטריט. רק לפני יום אחד ויחיד, התנדבת להשאיר את ילדייך בהשגחתי, ולחזור לבינגטאון ולרגל אחרי הסוחרים החדשים למעננו. לי נראה שאז הייתה לך תחושה טובה מאד של מי את, בנפרד מתפקידך כאם או כבת."

קפריה השעינה את מרפקיה על השולחן והניחה את ראשה בידיה. "ועכשיו כל זה מרגיש כמו עונש על זה. אם סא חושב שלא הערכתי את ילדיי, האם לא ייקח אותם ממני?"

"אולי. אם לסא היה רק היבט גברי. אך זכרי את הערצת סא העתיקה, האמיתית. זכר ונקבה, ציפור, חיית השדה, וכל צומח, אדמה, אש, אוויר ומים, כולם הם בסא וסא משתקף בכולם. אם האלוהי הוא גם נקבה, והנקבה היא גם אלוהית, הרי שהיא מבינה שהאישה היא יותר מאם, יותר מבת, יותר מאשת איש. אלו הם פנים של חיים מלאים, אך פן אחד איננו אבן החן השלמה."

האמרה הישנה, שבעבר הייתה כה מנחמת, נשמעה כעת חסרת ממשות לאוזניה. אך מחשבותיה של קפריה לא נותרו בה לזמן רב. המולה רועשת בפתחו של האולם לכדה את מבטי שתיהן. "שבי ונוחי," ייעצה לה ג׳אני. "אני אראה על מה מדובר."

אך קפריה לא יכלה לציית. איך יכלה לשבת ולתהות אם ההפרעה נגרמה על ידי חדשות על ריין או מלטה או סלדן? היא הרחיקה את כיסאה מהשולחן ועקבה אחרי סוחרת הגשם הפראי.

חופרים עייפים ומלוכלכים התקבצו סביב ארבעה צעירים שכרגע השליכו את דליי המים שלהם אל הרצפה. "דרקון! דרקון גדול וכסוף, אני אומר לכם! הוא עף ישר מעלינו!" אמר הנער הגבוה מכולם כאילו לקרוא תגר על מאזיניו. חלק מהעובדים נראו מוטרדים, חלק נרתעו מהסיפור המופרך בגועל.

"הוא לא משקר! זה עף! זה היה אמיתי, כל כך בוהק שבקושי יכולתי להסתכל עליו! אבל הוא היה כחול, כחול נוצץ," הוסיף נער צעיר יותר.

"כחול־כסוף!" נער שלישי הצטרף. "וגדול יותר מספינה!"

הנערה היחידה בקבוצה הייתה שקטה, אך עיניה בהקו מהתרגשות.

קפריה זרקה מבט אל ג׳אני וציפתה לפגוש במבטה העצבני של זאת. כיצד יכלו הצעירים הללו לספר סיפור מלא משובה שכזה בעוד חיים מוטלים על כף המאזניים? אך במקום זאת החווירו פניה של אשת הגשם הפראי. הדבר גרם לקשקשים העדינים שסביב עיניה ופיה להתבלט על עורה. "דרקון?" היא גמגמה. "ראיתם דרקון?"

בתקווה לאוזן קשבת, הנער הגבוה נדחק בינות הקהל לעבר ג׳אני. "זה היה דרקון, כמו שראינו בכמה מציורי הקיר. אני לא ממציא את זה, הסוחרת קפרוס. משהו גרם לי להסתכל למעלה, והוא היה שם. לא יכולתי להאמין למראה עיני. הוא עף כמו נץ! לא, לא, כמו כוכב נופל! זה היה יפיפה!"

"דרקון," חזרה ג׳אני חלושות.

המשך העלילה בספר המלא