בן עשרים שנה היה פייר במותו.
האם ישנם בני אדם, ילדים, דגים, ציפורים או קקטוסים שמסוגלים להבין את הכאב שתוקף אותנו כאשר כלב אהוב מת? איך נפער חור עמוק ואין במה למלא אותו?
פייר שלנו לא נולד. הוא הוליד את עצמו בתוך פח זבל ברמת גן. בִּתי מצאה אותו בפח הזבל הזה ליד בית צבי. הוא היה כבן חודש. גור אפור שחור, שכב רועד בפח האשפה, ישב בתוך הצחנה והביט בבתי בעיניים שנפקחו לכבודה מתוך הייאוש שאליו נולד.
היא הייתה האדם הראשון שלא רק הביט בו אלא גם ראה.
הוא לא נבח ולא נראה נפחד, הוא נולד מיואש. כל מה שידע עד אז היה להתחבא בפח האשפה, לחפש מגן.
בתי לקחה אותו בידיה, ליטפה אותו, בכתה, והדמעות שלה, שהיו גדולות וחמות, רחצו אותו בפעם הראשונה בחייו. היא ריחמה עליו ומייד התאהבה בו. הוא היה מסכן אבל מצחיק עם פני הליצן שלו.
הדמעות המשיכו לזלוג עד שנגמרו. היא לקחה אותו לווטרינר באוטובוס ואנשים שישבו שם זזו הצידה כי הסירחון היה עז.
הווטרינר הזקן טיפל בו וניקה אותו. הוא ובִּתי יחד, רחצו, סירקו אותו, וליטפו אותו. הוא רעד, עכשיו כבר רעד מפחד שהתחיל להכיר, כי גם הכיר בידיה של בתי את האי פחד ואכל מידי בתי את האוכל הראשון שנתנו לו ושלא היה צריך לגנוב.
אחרי זמן מה חדל לרעוד. הווטרינר נתן לו זריקת חיסון, בתי לקחה אותו לדירה שחלקה עם חברה ברחוב גאולה ליד הים. לחברה הייתה כלבה בשם נטָשָׁה.
נטשה הייתה כלבה רכה ושערה לבן ומתולתל, וכשבתי הגיעה עם הגור הרועד, נטשה הביטה בו והחליטה שהוא יהיה הבעל שלה.
פייר, ששמו עדיין לא היה פייר, הביט בנטשה ונראה כאילו מצא קרוב משפחה. בתי חשבה על נטשה ממלחמה ושלום וקראה לו פייר, על שם פייר בָּזוּחוֹב.
.jpg)
