פייר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פייר
ספר מודפס

עוד על הספר

יורם קניוק

יורם קניוק (2 במאי 1930 – 8 ביוני 2013) היה סופר, צייר ופובליציסט ישראלי.

על אף שמבחינת גילו שייך קניוק לדור הפלמ"ח, הרי שמבחינה ספרותית נהוג לזהותו עם ספרות דור המדינה שראשיתה בשנות ה-60 של המאה ה-20, השנים שבהן החלה יצירתו לפרוח. ספריו על-פי רוב כתובים בטכניקה של זרם התודעה. לעתים קרובות כתיבתו נעה בין הממשי להזוי, בין המיתוס לבין החוויה. לצד זאת, ניתן לזהות בכתיבתו ערבוב מתמיד בין רומנים בדיוניים ובין כתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. בראשית דרכו הספרותית פרסם קניוק סיפורים קצרים, וב-1963 הוציא את ספרו הראשון בעברית, קובץ הסיפורים "היורד למעלה" (ספר זה פורסם עוד קודם לכן באנגלית).
את כתיבתו של קניוק ניתן לחלק לשלוש סוגות עיקריות: רומנים בדיוניים ארוכים, נובלות וסיפורים קצרים, וכתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. עם זאת, אין החלוקה ברורה, בעיקר בגלל סגנון כתיבתו של קניוק ששובר בהתמדה את ההבחנה בין דמיון ומציאות. ספריו של קניוק, שזכו בפרסי ספרות רבים, תורגמו לעשרים שפות. בעבר עסק קניוק גם בכתיבת מאמרים פובליציסטיים.
ראיון "ראש בראש"

נושאים

תקציר

"...פייר שלנו לא נולד. הוא הוליד את עצמו בתוך פח זבל ברמת גן. בתי מצאה אותו. הוא היה כבן חודש. גור אפור שחור. שכב רועד בפח האשפה והביט בבתי בעיניים שנפקחו לכבודה מתוך הייאוש שאליו נולד"
 
יורם קניוק, שהלך לעולמו, הותיר אחריו קוראים אוהבים וספרים הרבה.
 
את הסיפור על פייר, כלבו האהוב שמת, כתב קניוק לפני שנים לכתב עת, אנחנו מפרסמים אותו כאן כספר שהוא שי יקר לקוראים המתגעגעים-כבר ולכל אוהבי החיות בכלל והכלבים בפרט (והאדם בכלל) באשר הם.

פרק ראשון

בן עשרים שנה היה פייר במותו.
האם ישנם בני אדם, ילדים, דגים, ציפורים או קקטוסים שמסוגלים להבין את הכאב שתוקף אותנו כאשר כלב אהוב מת? איך נפער חור עמוק ואין במה למלא אותו?
 
פייר שלנו לא נולד. הוא הוליד את עצמו בתוך פח זבל ברמת גן. בִּתי מצאה אותו בפח הזבל הזה ליד בית צבי. הוא היה כבן חודש. גור אפור שחור, שכב רועד בפח האשפה, ישב בתוך הצחנה והביט בבתי בעיניים שנפקחו לכבודה מתוך הייאוש שאליו נולד.
היא הייתה האדם הראשון שלא רק הביט בו אלא גם ראה.
הוא לא נבח ולא נראה נפחד, הוא נולד מיואש. כל מה שידע עד אז היה להתחבא בפח האשפה, לחפש מגן.
 
  
 
בתי לקחה אותו בידיה, ליטפה אותו, בכתה, והדמעות שלה, שהיו גדולות וחמות, רחצו אותו בפעם הראשונה בחייו. היא ריחמה עליו ומייד התאהבה בו. הוא היה מסכן אבל מצחיק עם פני הליצן שלו.
הדמעות המשיכו לזלוג עד שנגמרו. היא לקחה אותו לווטרינר באוטובוס ואנשים שישבו שם זזו הצידה כי הסירחון היה עז.
הווטרינר הזקן טיפל בו וניקה אותו. הוא ובִּתי יחד, רחצו, סירקו אותו, וליטפו אותו. הוא רעד, עכשיו כבר רעד מפחד שהתחיל להכיר, כי גם הכיר בידיה של בתי את האי פחד ואכל מידי בתי את האוכל הראשון שנתנו לו ושלא היה צריך לגנוב.
אחרי זמן מה חדל לרעוד. הווטרינר נתן לו זריקת חיסון, בתי לקחה אותו לדירה שחלקה עם חברה ברחוב גאולה ליד הים. לחברה הייתה כלבה בשם נטָשָׁה.
 
נטשה הייתה כלבה רכה ושערה לבן ומתולתל, וכשבתי הגיעה עם הגור הרועד, נטשה הביטה בו והחליטה שהוא יהיה הבעל שלה.
פייר, ששמו עדיין לא היה פייר, הביט בנטשה ונראה כאילו מצא קרוב משפחה. בתי חשבה על נטשה ממלחמה ושלום וקראה לו פייר, על שם פייר בָּזוּחוֹב.

יורם קניוק

יורם קניוק (2 במאי 1930 – 8 ביוני 2013) היה סופר, צייר ופובליציסט ישראלי.

על אף שמבחינת גילו שייך קניוק לדור הפלמ"ח, הרי שמבחינה ספרותית נהוג לזהותו עם ספרות דור המדינה שראשיתה בשנות ה-60 של המאה ה-20, השנים שבהן החלה יצירתו לפרוח. ספריו על-פי רוב כתובים בטכניקה של זרם התודעה. לעתים קרובות כתיבתו נעה בין הממשי להזוי, בין המיתוס לבין החוויה. לצד זאת, ניתן לזהות בכתיבתו ערבוב מתמיד בין רומנים בדיוניים ובין כתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. בראשית דרכו הספרותית פרסם קניוק סיפורים קצרים, וב-1963 הוציא את ספרו הראשון בעברית, קובץ הסיפורים "היורד למעלה" (ספר זה פורסם עוד קודם לכן באנגלית).
את כתיבתו של קניוק ניתן לחלק לשלוש סוגות עיקריות: רומנים בדיוניים ארוכים, נובלות וסיפורים קצרים, וכתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. עם זאת, אין החלוקה ברורה, בעיקר בגלל סגנון כתיבתו של קניוק ששובר בהתמדה את ההבחנה בין דמיון ומציאות. ספריו של קניוק, שזכו בפרסי ספרות רבים, תורגמו לעשרים שפות. בעבר עסק קניוק גם בכתיבת מאמרים פובליציסטיים.
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

נושאים

פייר יורם קניוק
בן עשרים שנה היה פייר במותו.
האם ישנם בני אדם, ילדים, דגים, ציפורים או קקטוסים שמסוגלים להבין את הכאב שתוקף אותנו כאשר כלב אהוב מת? איך נפער חור עמוק ואין במה למלא אותו?
 
פייר שלנו לא נולד. הוא הוליד את עצמו בתוך פח זבל ברמת גן. בִּתי מצאה אותו בפח הזבל הזה ליד בית צבי. הוא היה כבן חודש. גור אפור שחור, שכב רועד בפח האשפה, ישב בתוך הצחנה והביט בבתי בעיניים שנפקחו לכבודה מתוך הייאוש שאליו נולד.
היא הייתה האדם הראשון שלא רק הביט בו אלא גם ראה.
הוא לא נבח ולא נראה נפחד, הוא נולד מיואש. כל מה שידע עד אז היה להתחבא בפח האשפה, לחפש מגן.
 
  
 
בתי לקחה אותו בידיה, ליטפה אותו, בכתה, והדמעות שלה, שהיו גדולות וחמות, רחצו אותו בפעם הראשונה בחייו. היא ריחמה עליו ומייד התאהבה בו. הוא היה מסכן אבל מצחיק עם פני הליצן שלו.
הדמעות המשיכו לזלוג עד שנגמרו. היא לקחה אותו לווטרינר באוטובוס ואנשים שישבו שם זזו הצידה כי הסירחון היה עז.
הווטרינר הזקן טיפל בו וניקה אותו. הוא ובִּתי יחד, רחצו, סירקו אותו, וליטפו אותו. הוא רעד, עכשיו כבר רעד מפחד שהתחיל להכיר, כי גם הכיר בידיה של בתי את האי פחד ואכל מידי בתי את האוכל הראשון שנתנו לו ושלא היה צריך לגנוב.
אחרי זמן מה חדל לרעוד. הווטרינר נתן לו זריקת חיסון, בתי לקחה אותו לדירה שחלקה עם חברה ברחוב גאולה ליד הים. לחברה הייתה כלבה בשם נטָשָׁה.
 
נטשה הייתה כלבה רכה ושערה לבן ומתולתל, וכשבתי הגיעה עם הגור הרועד, נטשה הביטה בו והחליטה שהוא יהיה הבעל שלה.
פייר, ששמו עדיין לא היה פייר, הביט בנטשה ונראה כאילו מצא קרוב משפחה. בתי חשבה על נטשה ממלחמה ושלום וקראה לו פייר, על שם פייר בָּזוּחוֹב.