צפנת פענח

הקדמה

מאת שמעון פרס

יעקב הרצוג היה תלמיד חכם על-פי ידיעותיו ומדינאי חכם על-פי כישוריו. הידע הוא עניין של כשרון, המדינאות היא עניין של אינטואיציה. להיות בר אוריון אתה יכול לשהות עם עצמך, באוהלה של תורה. אתה חייב להיות קפדן, שקדן, לעכל ולשנן תורה שלמה וכל פרק בה.

כדי להיות מדינאי אתה חייב להתהלך בין הבריות, לעמוד על אופיין כראוי, לשפוט את הלך רוחן ולאמוד את מגמות פניהן, להבין לאן נע העולם. לזהות סכנות, לגלות הזדמנויות, לרכוש לבבות ולהשיב מלחמה שערה, כשצריך.

את המרחק הגדול הזה בין האישיות המופנמת, האינטלקטואלית, הביישנית כמעט, לבין האישיות המוחצת, האופרטיבית, הפומבית תמיד - עשה יעקב הרצוג בהרבה חן, בהרבה שכנוע ובעיקר בהרבה אמינות.

הוא ידע לתרגם את יכולתו האינטלקטואלית לכושר אסטרטגי. הוא בא מאהלי תורה למשכני פוליטיקה - והוא לא חש שצריך לוותר על אחד למען האחר. נהפוך הוא, הגישה המוסרית מונחת ביסוד האמונה היא השופטת את מהלכי היום יום.

"מילדות נמשכתי לשני עולמות - הוא כתב - עולם התלמוד הבבלי... להתעניינות עזה בהתפתחויות הבינלאומית".

והוא מוסיף:

"קונפוציוס בפקין היום יהיה כמו אפלטון או אריסטו ביוון... דמויות היסטוריות נשגבות, אבל לאו דווקא חלק מהוויות היום יום של תודעת העם שבתוכו חייו. ואילו - אני משוכנע בכך - אם רבי עקיבא יקום היום, יהודים רבים ידברו אליו, יחקרו אותו על יחסו למלחמת בר-כוכבא אישית, כיצד הוא ראה את חורבן בית המקדש. יסיחו עמו על מהות העם היהודי. הדו-שיח שבינו לבין אלוהי ישראל. הדו-שיח עם אומות העולם".

דוד בן-גוריון, בחושיו החדים עמד עד מהרה על כך שביעקב הוא ימצא אישיות הבקיא בעבר והיודע את ההווה, הרואה את העתיד ויודע לראות את החוליות המחברות את העולם המעשי לעולם הרוחני. הוא הפך לאחד היועצים, אם לא היועץ, המקורב לבן-גוריון, אינטלקטואלית וגם דיפלומטית.

דוד בן-גוריון היה מודאג מאוד מההיסטוריה היהודית. הוא ראה בה שפע של נבואה ודלות של מדינאות. ההיסטוריה היהודית בורכה בנביאים - ועל כן נשמרה רוחו הגדולה של העם היהודי. היא סבלה ממחסור במדינאים, ועל כן היא ידעה חורבן וגלות, כיבוש ושואה. רצינו להיות "אור לגויים" והיינו ל"מעט בעמים".

הוא חשב - וגם כך חשב יעקב - שמדינאות היא דו-שיח עם היסטוריה ולא רק עם אקטואליה. אבל גם ההיסטוריה, כפי שהיא כתובה, אינה מתת שמים. היא כתובה על ידי היסטוריונים. גדולים ככל שיהיו, אין הם בהכרח שופטים עליונים או אפילו שופטים אובייקטיבים.

וכך קרה שיעקב הרצוג התייצב אל מול מי שנחשב לגדול ההיסטוריונים, (או לפחות מהגדולים שבהם, ארנולד טוינבי), שתורתו ההיסטורית, הפכה לנחלתם של אינטלקטואלים רבים בעולם. טוינבי הוציא גזר דין מוות על העם היהודי. מלכתחילה הוא לא התרשם יתר על המידה מתורת משה, אבל עם ההתפתחות ההיסטורית הוא ראה בעם היהודי, עם מאובן, שחייו אבדו ועתידו נמחק.

יעקב הרצוג התייצב מולו באחד הפולמוסים המרתקים ביותר שידע עמנו. טוינבי שהיה כבר ידוע כענק אינטלקטואלי, ואילו יעקב עדיין לא נודע אלא בקרב חוגים מצומצמים, והנה התגלה יעקב כבר-פלוגתא מרשים מול הפוסק ההיסטורי המקובל על רבים. הוא הציל את כבוד ישראל. הוא הראה שהעם היהודי חי, פועם, נושם, בונה ונלחם. ושהידיעה על גוויעתו אין לה על מה לסמוך.

יעקב ידע שהמלחמות בימינו הן בין עמים. אבל המאבק הוא גם בין דתות. ועל כן גם הוא טיפח מערכות יחסים עם ראשי דתות לא יהודים, כדי ליצור נקודות הבנה ללא קווי טשטוש.

יעקב הבין שלא די להגן על גבולות הארץ צריך להגן על מורשת ישראל. כי אנחנו יכולים לנצח פיזית ולהפסיד רוחנית. גם כשאין ברירה אלא לגייס יהדות של שרירים, אסור לשכוח שהיהדות היא קודם כל יהדות של ערכים.

בן-גוריון טבע את האימרה המציינת את עמדתו: "גורלה של ישראל תלוי בכוחה ובצדקתה" יעקב תרם צדק לכוח, והעניק כוח לצדק.

מבוא

מאת חיים ישראלי

ראיתי ביעקב ידיד קרוב, אותו הערצתי ואהבתי. הוא היה עילוי, וכבר משנות נעוריו שירת את המדינה ואת ה'הגנה'. לא היה שטח ביחסי החוץ של המדינה שזה עתה נולדה שיעקב לא הטביע בו חותמו. ייחודו, בין השאר, היה בשילוב הלא-שגרתי שבין ידע בתחומים הבינלאומיים לבין מחויבות עמוקה לעולם ההגות היהודית, ידע בתולדות ישראל ובשבילי ההלכה, מורשת בית אביו הרב י"א הלוי הרצוג המנוח.

במשרד החוץ שימש יעקב יועץ מיוחד לשרי החוץ, והמקשר בינם לבין ראש-הממשלה, דוד בן-גוריון. מייד לאחר מלחמת סיני הופעל לחץ כבד על ישראל לסגת מסיני ומעזה. את המאבק מול הממשל האמריקני, שלא היה ידידותי במיוחד, ניהל אישית דוד בן-גוריון, והוא נשען על עזרתו, עצותיו ותבונתו של יעקב הרצוג.

המשא-ומתן נוהל עם מזכיר המדינה דאז, ג'ון פוסטר דאלס, עורך-דין מוכשר ונוקשה שעמד בראש מחלקת-המדינה.

בסופו של דבר השגנו, לאחר משא-ומתן מתיש, את המטרות שממשלת ישראל הציבה לעצמה - פתיחת מצרי אילת והפסקת פעולות ה"פדאיון".

פתיחת המְצרים ואבטחת השיט לאילת לווּ בהצהרה אמריקנית, מגובה על-ידי האו"ם, שאם ינסו לחסום את המְצרים מחדש, תהיה ישראל רשאית להפעיל כוח לפתיחתם. לאחר שנאצר חסם מחדש את המְצרים, איפשרה לנו הצהרה זו להפעיל כוח לפתיחתם מחדש.

יעקב הרצוג זכה להערכה רבה של בן-גוריון, ובהקדשה על תמונה אישית ששלח לו כינה אותו "צפנת פענח", אותו כינוי שכונה יוסף במקרא, אשר נתייחד בהיותו איש נבון וחכם.

יעקב הרצוג שימש לאחר מכן ציר בוושינגטון ושגריר בקנדה, ובהיותו בקנדה ניהל את הוויכוח המפורסם עם פרופ' ארנולד טוינבי, שקיבל פרסום עולמי, בדבר ישראל ומעמדה בעמים.

והיה עוד צינור דיפלומטי חשוב, שיעקב פיתח ביסודיות ובהצלחה - קיום הקשר עם מלך ירדן, שהיה חלוץ בהנחת יסודותיו. הוא עשה זאת בכישרון כרגיל, והצטערתי שלא זכה לטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן, שהוא תרם לא מעט בטיפוח הקשרים עימה. שמחתי שרעייתו פנינה תבל"א הוזמנה על-ידי ראש-הממשלה יצחק רבין ע"ה לטקס חתימתה של הצהרת וושינגטון עם המלך חוסיין המנוח ביולי 1994.

זמן-מה לפני מותו, הציע לי יעקב, כי לכשנפרוש, נכתוב יחד את סיפור המאבק המדיני לאחר מבצע סיני. לצערי, מותו הפתאומי ביטל את תוכניתו.

נזכור, אנוכי וכל ידידיו של יעקב, את דמותו כבעל סגולות מיוחדות שמעטים, אם בכלל, זכו להן.

פרק 1

סערת המלחמה

בליל ה26- באוקטובר 1956 נדדה שנתו של יעקב הרצוג.¹ יעקב, בנו של הרב הראשי לישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג, היה מנהל מחלקת ארצות-הברית במשרד החוץ. הוא היה גבר צעיר, בן 35, ובמשרד החוץ שירת בסך הכול כשנתיים. דק גזרה היה, צנום וממושקף, מצח גבוה, עיניים מחייכות. יצא לו שם של איש שליו, רגוע, שלא בקלות נתפס להתרגשות חריגה. אולם הלילה חש הרצוג סערת נפש לקראת "ההתפתחות הגדולה" שעמדה להתרחש בימים הקרובים. רק לפני שעות אחדות, כמעט כבדרך אגב, נודע לו בסוד שישראל עומדת לצאת למלחמה.

בבוקר אותו יום שישי, בעיצומו של דיון במשרד החוץ על תנועות מאיימות של הצבא העיראקי לעבר גבול ירדן, התקשר עימו טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש-הממשלה. האם יעקב יודע, שאל קולק, מה פשר הגיוס ההמוני שנערך בתל-אביב? כרגע פנה אליו הציר בשגרירות ארצות-הברית, וייט, ושאל על הגיוס.

יעקב הציע לקולק שיברר את העניין עם יצחק נבון, מזכירו המדיני של ראש-הממשלה בן-גוריון, או עם אל"מ נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי.

אולם קולק, שגאוותו העצמית נפגעה כנראה מכך שחבריו לא שיתפו אותו בעניינים, לחץ על הרצוג שהוא יפנה אליהם.

הרצוג טילפן לנבון, אך זה פסק ש"אין להגיד דבר לווייט", והתריס כלפי הרצוג שאם וייט לא פנה אליו ישירות, מה לו שיעשה בירורים בשבילו?²

אולם לפנות ערב התקשר וייט לביתו של הרצוג, וביקש ממנו פרטים על הגיוס. בתל-אביב אין שומרים על השבת, אמר וייט, והצבא מגייס מכוניות וחיילי מילואים.

הפעם לא היתה להרצוג ברירה. לבש בגדי שבת, והלך לביתו של דוד בן-גוריון בירושלים.

יעקב הכיר את בן-גוריון עוד מימי נעוריו. אישיותו של יעקב היתה שילוב מיוחד במינו של דיפלומט מיומן עם תלמיד חכם, מקורי ומעמיק. לדבריו, בן-גוריון "העריך וקירב" אותו,³ ובמהלך השנים קיים איתו כמה שיחות מקיפות בעניינים מדיניים ובענייני דת ורוח.⁴

בבית בן-גוריון פגש הרצוג את יצחק נבון ואת נחמיה ארגוב, והללו ניסו לשדלו להתנער מכל העניין. נראה היה שהם לא רוצים להשיב כלל לפנייתם של האמריקנים, ולמסור פרטים על הגיוס. אולם הוא טען כלעומתם, שאם האמריקנים לא יקבלו תשובה ראויה, הם עלולים להסיק מסקנות מרחיקות לכת, ומייד יגיע שדר מהנשיא אייזנהואר לבן-גוריון.

בלית ברירה הסכימו עוזריו של בן-גוריון שיש לשאול את ראש-הממשלה מה להשיב. בן-גוריון ירד מחדרו, שמע את שאלת הרצוג, והורה לו לענות לווייט שיש לישראל ידיעות כי צבא עיראק מתרכז בגבול ירדן; לרגל המצב המתוח בגבול, נקטה ישראל אמצעי זהירות.

הרצוג מיהר להעביר את התשובה לווייט, תוך הדגשה שהגיוס הוא חלקי בלבד, והתרשם שהדיפלומט האמריקני נרגע.

אבל נחמיה ארגוב, שליווה את הרצוג לביתו, סיפר לו בחשאי שגיוס המילואים נועד למטרה אחרת לגמרי - ישראל עומדת לתקוף את מצרים בתוך שלושה ימים!

התרגשות גדולה אחזה בהרצוג, אך הוא הצליח להסתיר אותה מאורחיו לסעודת הערב - כמה ממנהיגי המגבית היהודית המאוחדת בארצות-הברית.⁵ רק לאשתו פנינה, שממנה לא הסתיר דבר, גילה באותו לילה, "אנחנו יוצאים למלחמה נגד מצרים."⁶

למחרת היום ראה הרצוג את השר משה חיים שפירא בבית-הכנסת, והבחין בארשת של דאגה ומתיחות על פניו. "אף הוא ודאי יודע שהיננו עומדים בפני מאורעות גדולים," רשם לעצמו.⁷ במוצאי-שבת הוזמן לשיחה אצל שרת החוץ גולדה מאיר, בה השתתפה צמרת המשרד - המנכ"ל ולטר איתן, ארתור לוריא, גדעון רפאל, אמיל נג'אר ומרדכי שניאורסון. גולדה גילתה להם בקווים כלליים את התוכנית החשאית, והשביעה אותם לשמירת סודיות. מאוחר בערב חזר אליה הרצוג, וניתח את המצב: הידיעות על ריכוזי צבא עיראקי בגבול ירדן יקלו על ישראל זמנית, אמר, כי הן יהוו הצדקה לגיוס הנרחב הנערך כעת. אולם ברגע שיפרצו הקרבות, יפנה מנהיגה של מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, אל ארצות-הברית ויתבע ממנה לעצור את ישראל. נאצר עלול גם לבקש עזרה צבאית מברית-המועצות.

הרצוג הניח שהסובייטים לא יגישו עזרה צבאית למצרים, אולם עצם האפשרות הזו תדחף את ארצות-הברית להפעיל לחץ כבד על ישראל להפסקת מתקפתה. הוא הציע לגולדה מאיר להימצא בימים הקרובים ליד ראש-הממשלה, שכן "יהיו התפתחויות מדיניות גורליות, שיחייבו הכרעות מיידיות".⁸

הערכת המצב של הרצוג אומתה עוד בטרם החלו הקרבות. ביום ראשון גבר גיוס המילואים, והדיפלומטים האמריקנים כבר לא קיבלו את הסבריו של הרצוג בדבר גיוס חלקי.⁹ בצהריים התקשר איתו שגריר ארצות-הברית, אדוארד לאוסון, והודיע לו שיש בידיו שדר מהנשיא אייזנהואר לבן-גוריון, והוא רוצה להגישו בהקדם.

הרצוג הזעיק את גולדה מאיר, ויחד נחפזו לבית הנשיא בן-צבי, שם סעד בן-גוריון ארוחת צהריים כבכל יום ראשון. באותה ארוחה, שהפכה למסורת, נהג בן-גוריון לדווח לנשיא על ישיבת הממשלה השבועית.

בן-גוריון שמע את דיווחה של גולדה מאיר, והורה לזמן את לאוסון לביתו בתל-אביב בשעה שמונה בערב. גולדה הנחתה את הרצוג לרדת לתל-אביב, להשתתף בפגישה, ולהישאר לצד ראש-הממשלה.¹⁰ פנינה ארזה עבורו מזוודה קטנה, והוא יצא לדרכו.

לפני שירד לתל-אביב ביקר יעקב את אחיו, האלוף חיים הרצוג, במחנה שנלר שבירושלים. חיים הרצוג עסק בקליטת אלפי אנשי מילואים. הוא גילה ליעקב שקיבל הנחיה להתקיף בכוח את הירדנים בכל מקרה של התגרות מצידם.¹¹ יעקב הזהיר אותו מפני הפצצת העיר העתיקה, אך חיים הרגיעוֹ ואמר שיש בידו מפה מפורטת, שבה מסומנים האתרים הקדושים לנצרות.

יעקב יצא לתל-אביב, והגיע לבית בן-גוריון שבשדרות הקרן הקיימת (כיום שדרות בן-גוריון) דקות ספורות לפני השגריר האמריקני.

מרגע זה הפך יעקב הרצוג, מבלי דעת, לשר החוץ הפרטי ולאיש סודו של דוד בן-גוריון למשך חודשים ארוכים.

*

בבואו לבית בן-גוריון, ידע יעקב הרצוג רק חלק קטן מסודות "מבצע קדש" שעמד לפרוץ למחרת היום. רק קומץ מעוזריו הקרובים ביותר של בן-גוריון היה שותף להכנות החשאיות לפעולה שהחלו עוד לפני כשלושה חודשים. רוב שרי הממשלה, הפקידוּת הבכירה ומרבית מפקדי הצבא לא היו בתמונה. חוץ מגולדה מאיר, היו ראשי משרד החוץ שרויים בעלטה גמורה בנוגע להכנות למבצע.

יעקב לא ידע על ההכנות, אולם הוא הכיר היטב את הרקע למלחמה המתוכננת. השנה הקודמת, 1955, היתה שנה של מתיחות הולכת וגוברת ביחסי ישראל-מצרים. שליט מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, שיגר אל שטח ישראל יחידות מתאבדים פלסטינים, "פדאיון", מבסיסים בעזה ובירדן. המחבלים פגעו בעיקר במטרות אזרחיות, ורצחו אזרחים ביישובי הספר ואף עמוק בתוך שטח המדינה. על פגיעות ה"פדאיון" הגיבה ישראל בפעולות תגמול עזות נגד בסיסי צבא מצריים וירדניים, וכך נוצר מעגל שטני של חדירות מחבלים, פעולות תגמול, וחוזר חלילה.

אולם ישראל לא שקלה לצאת למלחמה נגד מצרים עד לסתיו 1955, כאשר התפרסמו הידיעות המדהימות על עיסקת הנשק הצ'כית-מצרית. על-פי אותן ידיעות, עמדה מצרים לקבל מצ'כוסלובקיה כמויות נשק שנראו אימתניות במושגי המזרח-תיכון: כ200- מטוסי קרב והפצצה סילוניים, מדגמי 'מיג' 15 ו'איליושין' 28, 230 טנקים, 200 נגמ"שים, 100 תותחים מתנייעים, 500 תותחים מסוגים אחרים, ספינות טורפדו, משחתות ושש צוללות.¹²

העיסקה הזו סתמה את הגולל על מאזן הכוחות השברירי במזרח-התיכון, ועל מאמצי שלוש מעצמות המערב, ארצות-הברית, צרפת ואנגליה, לפקח על אספקת הנשק למדינות ערב ולישראל. עד עתה נחשב המזרח-התיכון ל"אחוזת הציד פרטית" של המערב. אולם באמצעות העיסקה הצ'כית, פרצה עכשיו ברית-המועצות לאזור, כבשה לה דריסת רגל חיונית, והעניקה למצרים יתרון כביר על ישראל. נאצר חש עתה מחוזק, ומיהר להודיע בנובמבר 1955 על סגירת מצרי טיראן לשיט ישראלי.

ישראל הרגישה שסכנת השמדה מאיימת עליה. "העיסקה הצ'כית הטילה אותנו לחרדה עמוקה," כתב הרצוג עצמו במסמך רקע על התקופה הזו.¹³ הממשלה ניסתה תחילה לפעול לביטול עיסקת הנשק, ולאחר שנכשלה - החלה פועלת בקדחתנות להשיג נשק ממקורות אחרים, בעיקר מארצות-הברית. המאמצים הללו נכשלו, וכבר בדצמבר 1955 העלה בן-גוריון בישיבת הממשלה את הרעיון של מלחמת-מנע נגד מצרים. תוכניתו הוכשלה על-ידי מרבית שרי הממשלה בהנהגת שר החוץ המתון, משה שרת; עוד קודם לכן, באפריל 1955, דחתה הממשלה גם את הצעתו של בן-גוריון לכבוש את רצועת עזה.

אולם באביב 1956 נפתח לישראל מקור חדש לנשק - צרפת. מאז נובמבר 1954 היתה צרפת שרויה במלחמה אכזרית באלג'יריה, שם התמרדו המוסלמים נגד המשך השלטון הצרפתי. נשיא מצרים נאצר היה פעיל מאוד מאחורי הקלעים של המרד: הוא הסית, אימן וצייד את מורדי אלג'יריה. בעיני צרפת הוא הצטייר כאויב העיקרי, והצרפתים האמינו בתמימות מוזרה שאם ימחצו את נאצר - תתמוטט המרידה באלג'יריה. הממשלה הצרפתית החדשה, שהקים מנהיג הסוציאליסטים גי מולה בראשית 1956, שאפה להכות את נאצר מכה קשה, ועל-ידי כך למוטט את הגורם הראשי שליבה את התבערה האלג'ירית.

ממשלת מולה חשה גם רגשי הזדהות ואהדה למנהיגות הסוציאליסטית של ישראל, וגמרה אומר למנוע "מינכן שנייה", בה תוקרב ישראל על מזבח התוקפנות הערבית. בשיחות חשאיות שנערכו בפריז בין מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס למנהיגי צרפת, סוכם על משלוחי נשק גדולים לישראל, חלקם הגדול ללא תיאום עם ארצות-הברית וחברות נאט"ו. צרפת היתה גם בעלת-ברית אפשרית לפעולה צבאית משותפת נגד מצרים, בגלל מלחמת אלג'יריה.

ישראל עדיין קיוותה למוצא של שלום מן המשבר, וזאת עשוי היה להשיג רוברט אנדרסון, סגן-מזכיר ההגנה האמריקני לשעבר, שבא לאזור בשליחותו האישית של הנשיא אייזנהואר. אנדרסון הגיע בחשאי לישראל בינואר 1956, ויעקב הרצוג היה מעורב אישית בשיחות שקיים בירושלים.¹⁴ לאחר שניהל שיחות מקיפות עם ראשי המדינה, טס אנדרסון למצרים. אולם שליחותו התנפצה מול עמדתו הנוקשה של נאצר. מרגע זה גברה בישראל הנטייה לצאת למלחמת-מנע. שר החוץ משה שרת, שניהל מדיניות מתונה, אולץ להתפטר; וגולדה מאיר התמנתה במקומו. הסבירות למלחמה גברה לאחר שב23- ביולי 1956 הלאים נאצר את תעלת סואץ, עורר בכך את חמתם של הבריטים, וגם סיפק לצרפתים עילה מצוינת להתקפה על מצרים. אולם מאותו רגע ירד מסך כבד של סודיות גם על ההכנות הצרפתיות-בריטיות וגם על השיחות בין ישראל לצרפת.

יעקב הרצוג היה שותף לרבים מהמהלכים הדיפלומטיים בשנים 1956-1955. הוא היה מקורב מאוד לשר החוץ שרת, והכיר היטב את לבטיו בעניין המדיניות שיש לנקוט; הוא היה גם האיש הבכיר במשרד החוץ שטיפל, יחד עם טדי קולק, בשליחות התיווך של רוברט אנדרסון. למעשה, כבר נחשב בעיני רבים ל"יועצו המדיני" של בן-גוריון, למרות שלא היה לו כל תואר רשמי. "ליעקב היתה כניסה חופשית לבן-גוריון," אמר עליו טדי קולק.¹⁵

הקשרים בין בן-גוריון לבנו הצעיר של הרב הראשי החלו עוד לפני מלחמת-השחרור. בן-גוריון התרשם ממנו מאוד. כאשר עבד במשרד הדתות, בא יעקב לדווח ל"זקן" על היחסים בין ישראל לעולם הנוצרי, ובמיוחד עם הוותיקן; בשנת 1950, כשיעקב היה רק בן 28, קיים עימו בן-גוריון שיחות ארוכות בענייני יהדות.¹⁶ אולם כבר באותה שנה, ובהזדמנויות נוספות, יעץ יעקב הרצוג לבן-גוריון בעניין יחסי ישראל-ארצות-הברית. הוא היה יותר אופטימי מראש-הממשלה בקשר למדיניות האמריקנית ויחסו של אייזנהואר לישראל.¹⁷ הוא היה חבר בצוות המקורב לבן-גוריון, שפעל עימו להשגת נשק מארצות-הברית באביב 1956.¹⁸ אף-על-פי כן באה לו הודעתו של נחמיה ארגוב על המלחמה הקרובה כהפתעה גמורה.

*

"מצאתי ראש-הממשלה יושב בכורסתו," רשם יעקב הרצוג ביומנו בליל ה28- באוקטובר, לאחר שבא לביתו של בן-גוריון בתל-אביב.¹⁹ במהלך הדרך מירושלים כבר גיבש כמה הצעות על הצעדים המדיניים המתבקשים. "העליתי באוזניו רעיונות מספר לגבי המבצע שעמד מאחורי כותלנו. הקשיב ולא הגיב." יעקב התרשם שבן-גוריון אינו יודע עדיין "שהוכנסתי בסוד, בכל אופן באופן חלקי".

השגריר האמריקני לאוסון הופיע בלִוויית יועצו המילטון, ומסר לבן-גוריון את השדר של הנשיא אייזנהואר. הנשיא התייחס לדאגה שהביע בן-גוריון מפני כניסת צבא עיראקי לירדן. "אינני בטוח שאני שותף לעמדתך זו," קבע אייזנהואר, "אך מכל מקום, ועד כמה שידוע לי, לא היתה כניסת צבא עיראקי לירדן... אני חייב בכנות להביע את דאגתי בעקבות הדיווחים על גיוס כבד מצידך, פעולה אשר אני חושש כי רק תגביר את המתח, שאתה מציין כי אתה חפץ בהפגתו." בהמשך השדר שלו ביקש אייזנהואר מבן-גוריון "שלא תהיה יוזמה תוקפנית על-ידי ממשלתכם, העלולה לסכן את השלום ואת הידידות הגוברת בין ארצותינו."

בהמשך השיחה ניסה לאוסון לקבל מבן-גוריון תשובה ברורה על מה שעומד להתרחש. בן-גוריון התחמק מתשובה חד-משמעית, ורק הדגיש את הסכנות האורבות לקיומה של ישראל, ובעיקר את פעילות ה"פדאיון". בתום השיחה שאל לאוסון אם עליו להתחיל לפנות את האזרחים האמריקנים מישראל. תשובה חיובית של בן-גוריון היתה מייד מתפרשת כהודאה בכוונות ישראל לפתוח במלחמה. בן-גוריון השיב שאין הוא יכול לחוות-דעה וגם לא הערכה באיזו מידה נשקפת סכנה לאזרחים האמריקנים.

לאחר שלאוסון עזב, אמר בן-גוריון להרצוג שהוא חייב לחזור למיטתו בגלל מחלתו. בן-גוריון קיים את השיחה עם השגריר האמריקני על אף החום הגבוה שתקף אותו - אולי משום מחלת השפעת, ואולי בגלל ההתרגשות היתרה שאחזה בו כבכל אירוע גורלי, ושאחד מסממניה האופייניים היה חולשה וחום. "בגלל החום," אמר ראש-הממשלה ליעקב הרצוג, "לא אוכל לנסח תשובה לאייזנהואר." הוא ביקש ממנו להגיש לו טיוטה לאיגרת תשובה למחרת בבוקר,²⁰ אך הדגיש שבתשובתו לנשיא לא צריכה להיות התחייבות מצד ישראל שלא לנקוט פעולה צבאית.²¹ מחד-גיסא רצה בן-גוריון להשלים את הגיוס, ולהתחיל במבצע בטרם ינקטו מדינות העולם צעדים שימנעו את ההתקפה הישראלית; אולם מאידך-גיסא, לא רצה להוליך שולל את נשיא ארצות-הברית.

יעקב נחפז למשרד הביטחון, ובא ללשכת השר. שם פגש בשמעון פרס ובנחמיה ארגוב, והללו גילו לו לראשונה את הסוד האמיתי מאחורי המבצע המתוכנן.

בעקבות הלאמת תעלת סואץ, סיפרו לו השניים, פתחו ישראל וצרפת בשיחות חשאיות, שהגיעו לשיאן ב20- באוקטובר 1956, כאשר ראש-הממשלה דוד בן-גוריון, מלווה בשמעון פרס וברמטכ"ל משה דיין, באו בחשאי לצרפת. בוועידה החשאית שנערכה בפרבר סוור, ליד פריז, השתתפו ראשי צרפת - ראש-הממשלה גי מולה, שר החוץ כריסטיאן פינו, שר ההגנה מוריס בורג'ס מונורי, קציני צבא בכירים ויועצים בדרג עליון; את ממשלת בריטניה ייצג שר החוץ הבריטי סלווין לויד. בתום הוועידה, סוכם על מבצע משולש נגד מצרים. המבצע ייפתח בתקיפה ישראלית בקרבת תעלת סואץ, שתיצור "איום" על השיט בנתיב המים. בעקבות התקיפה ישוגר אולטימטום צרפתי-בריטי לישראלים ולמצרים, שיתבע כי צבאותיהם ייסוגו משני צידי התעלה. ישראל תסכים מייד, והמצרים בוודאי יסרבו, שכן פירוש הדבר עבורם יהיה לסגת מכל מדבר סיני ומהגדה המזרחית של תעלת סואץ. בריטניה וצרפת יפעלו אם כן נגד מצרים, תחילה בתקיפה שדות-התעופה שלה ואחר-כך בהנחתת כוחות יבשה מן הים.

ההסכם בין שלוש המדינות נרשם ונחתם כדת וכדין. בהתקשרות נפרדת עם ישראל, התחייבה צרפת להגן על ערי ישראל וחופיה מפני תקיפות של מפציצים וספינות של מצרים על ריכוזי אוכלוסייה. טייסות-קרב צרפתיות הגיעו לארץ, ואילו ספינות מלחמה צרפתיות החלו לסייר בקרבת חופי ישראל.

בישיבת הבוקר אישרה הממשלה את עריכת המבצע, אמרו פרס וארגוב ליעקב הרצוג, אולם סודות רבים אינם ידועים לחברי הממשלה. המבצע, הוסיפו, ייפתח למחרת היום, ב29- באוקטובר, בשעה 17:00, בהצנחת כוח של צה"ל בקרבת תעלת סואץ.

יעקב הבין שהוא אחד האנשים הבודדים בארץ השותף לסוד הכמוס, ובוודאי האיש היחיד במשרד החוץ, להוציא את גולדה מאיר, שידע את האמת על המבצע המתוכנן. הוא ידע אף יותר ממרבית שרי הממשלה! אולם הוא התגבר במהרה על התדהמה שאחזה בו, ועבר לפסים מעשיים. "יש לתת מייד הוראות ברורות לצנזורה," פסק. פרס וארגוב הזעיקו למקום את הצנזור הצבאי הראשי ואת הממונה על יחידת הקשר הצבאית לעיתונות. בו-בזמן דיווח הרצוג טלפונית לגולדה מאיר על השיחה עם לאוסון, ולאחר מכן הסתגר בלשכה שהעמידו לרשותו, ושעות ארוכות הוגיע את מוחו על דרכי הסברת המבצע ועל התשובה שיש לתת לנשיא אייזנהואר.²² הוא חטף כמה שעות שינה במלון 'דן', והגיע למשרד ב7:30-, מצויד בטיוטת התשובה. אך עכשיו התברר לו שב5:00- לפנות בוקר הופיע פקיד של השגרירות האמריקנית בשער משרד הביטחון, ותחב לידיו של ה-ש.ג. הנדהם מעטפה חתומה. היה זה שדר נוסף של הנשיא אייזנהואר לבן-גוריון. זו היתה למעשה חזרה על השדר הראשון, בסגנון תקיף יותר.

ב12:00- בצהריים, לאחר שגולדה מאיר אישרה את טיוטת התשובה שהכין, נכנס הרצוג לביתו של בן-גוריון. בן-גוריון שכב במיטתו, קודח מחום, ולידו נמצא רופאו, הפרופסור צונדק. פולה סירבה בתוקף להרשות לאורח להיכנס לחדרו של החולה, ורק לאחר ששיכנע את פרופסור צונדק בדחיפות העניין, הורשה הרצוג להיכנס לראש-הממשלה. בן-גוריון קרא בעיון את האיגרת, שתיארה את הסכנות הגוברות נגד ישראל, עיסקת הנשק הצ'כית מצרית, וחדירות ה"פדאיון". את הקמת הפיקוד הערבי המשולש של מצרים, סוריה וירדן תיאר הרצוג כ"יצירת טבעת פלדה סביב גבולות ישראל". הרצוג שקד במיוחד על הפיסקה המסכמת, והעיקרית, באיגרת:

"תהיה זו מעילה בחובתה הראשית מצד ממשלתי [ממשלת בן-גוריון] אם לא תנקוט בכל האמצעים האפשריים להבטיח כי המדיניות המוצהרת של שליטי ערב לחסל את ישראל בכוח - תיעשה לאל. ממשלתי פונה לעם בישראל למזג עירנות ושקט. אני בטוח, כי בעושר נסיונך הצבאי הנרחב תדע להעריך הסכנה הגדולה והרת-הגורל שבה אנו מוצאים עצמנו."

זו היתה הפיסקה שנועדה שלא להוליך שולל את נשיא ארצות-הברית. ישראל לא התחייבה שלא לפתוח במלחמה.

ברגע שאישר בן-גוריון את הטיוטה, העביר אותה הרצוג למזכירת ראש-הממשלה, שעבדה באותו היום בבית בן-גוריון, כדי שתדפיס אותה ותעביר אותה לשגריר ארצות-הברית.

אולם כאשר ירד יעקב הרצוג לקומת הקרקע של הבית, נמסר לו שהשגריר לאוסון טילפן וביקש לראותו בדחיפות. הרצוג נסע מייד לשגרירות האמריקנית, והורה לעוזריו של בן-גוריון להעביר אליו את האיגרת המודפסת ברגע שתהיה מוכנה.

במשרדו שבשגרירות, הראה לאוסון להרצוג מברק שקיבל משר החוץ ג'ון פוסטר דאלס, ובו הוראה לפנות בהקדם את כל האזרחים האמריקנים מישראל. פירוש הדבר היה שארצות-הברית צופה פתיחתה של מלחמה קרובה. לאוסון ביקש את עזרת ממשלת ישראל בפינוי האזרחים האמריקנים, והרצוג הבטיחוֹ שאגף הנספחים הצבאיים של צה"ל יעמוד לרשות הנספחות הצבאית של ארצות-הברית בארץ.

השגריר האמריקני שאל בעצבנות היכן איגרת התשובה של בן-גוריון לנשיא ארצות-הברית. לאוסון כנראה חשש, כי הדחייה במתן התשובה נובעת מסחבת מכוּונת. האיגרת נמסרה להדפסה, אמר הרצוג, ולמען האמת, הוא מתפלא שהיא לא הגיעה עדיין לשגרירות. כדי להסיר ספקות, נטל את שפופרת הטלפון, והתקשר למזכירתו של בן-גוריון. הוא דיבר אליה באנגלית כדי שהשגריר יעקוב אחר השיחה.

המזכירה הנרגשת סיפרה לו שנפלה טעות בהדפסה, ומאחר שאין ברשותה מחק של דיו מכונת-כתיבה, שלחה מישהו לקנות מחק. האיש עוד לא חזר, אמרה המזכירה.

אין דבר, אמר לה הרצוג, "תשלחי את האיגרת כמות שהיא, מתוקנת בכתב-יד."

אבל המזכירה נתקפדה. אין לה סמכות לכך, הכריזה, "וכל עוד אני מזכירת ראש-הממשלה, לא ייצא מתחת ידי מכתב ראש-ממשלה לקוי מבחינת התקתוק."²³

כדי למנוע פריצת משבר דיפלומטי בגלל מחסור במחק, גייס הרצוג את מיטב כשרון השכנוע שלו, והסביר בסבלנות למזכירה כי שגריר ארצות-הברית יעביר את נוסח האיגרת בצורת מברק לארצות-הברית, כך שאיש לא יבחין בטעות ההדפסה, ואילו האיגרת המודפסת בכתיב מלא תישלח רק מאוחר יותר, עד אז תספיק לתקן את כל השגיאות. אבל עכשיו, נא לשלוח לשגרירות את האיגרת כמות שהיא.

לבסוף נתרצתה המזכירה, והאיגרת הגיעה ליעדה בשלום.

מהשגרירות נסע יעקב הרצוג למשרד הביטחון. הוא הציע לעוזריו של בן-גוריון לנקוט מייד שני צעדים: לשלוח מברק לאבא אבן, שגריר ישראל בוושינגטון (ששימש בו-זמנית גם שגריר ישראל באו"ם), כדי שיכניס אותו בסוד המבצע המתקרב; ולהכין הודעה מדינית על הפעולה.

נחמיה ארגוב פסל מייד את ההצעה הראשונה. אף שגריר לא צריך לדעת על תוכנית המבצע, פסק, ואסור לשלוח מברק, אפילו מוצפן, שמא ייקלט ויפוענח על-ידי זרים. ביום הקודם שיגר אבן דיווח מפורט על שיחה שקיים עם שר החוץ ג'ון פוסטר דאלס, שהאיץ בו כי ישראל תימנע מפעולות שיסכנו את השלום. אבן סיים את דיווחו בשאלה: "מה הולך לקרות?" אולם על-פי החלטת בן-גוריון ומקורביו, לא זכה למענה על שאלתו, ולא הוכנס בסוד המבצע. (להחלטה זו היה ספח אומלל: אבן, שלא ידע על המבצע, נפגש ב29- באוקטובר עם עוזר שר החוץ האמריקני ראונטרי, וניסה כמיטב יכולתו לשכנעו שאין לישראל שום כוונות תוקפניות. באמצע דבריו נכנסה פנימה מזכירתו של ראונטרי, ובידה מברק של סוכנות ידיעות שבישר על צניחת חיילי צה"ל בסיני. ראונטרי עיין במברק, והעיר לאבן, "אדוני השגריר, נדמה לי שהשיחה שלנו הפכה עכשיו לאקדמית...")

אשר להודעה המדינית, גילה הרצוג להפתעתו שאיש לא חשב על הכנת הודעה כזו. כשהעלה את השאלה, אמר לו נחמיה ארגוב שבשעה 16:30 תיערך התייעצות בבית בן-גוריון, וכדאי שיעקב יכין נקודות להודעה מדינית.

ההתייעצות נערכה ליד מיטתו של בן-גוריון, בהשתתפות הרמטכ"ל משה דיין, מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס, הממונה על שירותי הביטחון איסר הראל, ראש אמ"ן האלוף יהושפט הרכבי, נציג שירות הביטחון יצחק נבון ויעקב הרצוג. בדיון התגלע ויכוח בין הרצוג לדיין, בשאלה מי יוציא את ההודעה על תחילת מערכת סיני. דיין תבע שזה יהיה דובר צה"ל, הרצוג דרש שזה יהיה משרד החוץ. לבסוף פסק בן-גוריון, שדובר צה"ל יפרסם את ההודעה על המבצע הצבאי, ואילו משרד החוץ יוציא הודעה מדינית רשמית. דיין מסר שהודעת דובר צה"ל על הפשיטה בקרבת תעלת סואץ תפורסם בשעה 20:20. היה ברור שההודעה המדינית לא תהיה מוכנה עד אותה שעה. עד שהשלים הרצוג את ניסוח ההודעה, יחד עם סמנכ"ל משרד החוץ ארתור לוריא; עד שהעביר את הטיוטה לשמעון פרס, וקיבל את אישורה של גולדה מאיר; ועד שתורגמה - היתה כבר השעה 22:30. באותן שעתיים שחלפו בין שתי ההודעות תהה העולם על כוונותיה המדיניות של ישראל בפעולתה.

הפעולה אכן נפתחה בשעה היעודה, 17:00, כאשר 395 צנחנים בפיקודו של רב-סרן רפאל איתן (רפול) צנחו בכניסה המזרחית למעבר המיתלה, כמה עשרות קילומטרים מתעלת סואץ; באותה עת פרץ טור משוריין דרך הגבול המצרי ומשטרת כונתילה, ודהר מערבה בסיני כדי להתחבר עם הצנחנים; טור אחר חדר למצרים באזור קסיימה.

דובר צה"ל פירסם הודעה לקונית על כוחות ישראליים אשר "נכנסו ופגעו ביחידות פדאיון" בראס אל-נקב וכונתילה "ותפסו עמדות מערבית מצומת הדרכים נח'ל בקרבת תעלת סואץ".

כעבור שעתיים פורסמה ההודעה המדינית, שניסחו הרצוג ולוריא. זו היתה מלאכת מחשבת של גמישות דיפלומטית. היא הציגה את פעולת צה"ל בסיני כפעולת תגמול גדולה, שאחת ממטרותיה היא ביעור קיני ה"פדאיון", אולם גם דיברה על זכות ההגנה העצמית של ישראל, ובכך הותירה פתח להצדקת המשך הפעולות הצבאיות. הלשון הזהירה וההצגה של המבצע כפעולת תגמול נועדו להקדים רפואה למכה, שמא ימנעו הארגונים הבינלאומיים את המשך מתקפתה של ישראל, ויעצרו אותה כבר ביום הראשון ללחימה, או שמא לא ימלאו הצרפתים והבריטים את התחייבותם ולא יתערבו בלחימה באזור, ואז תוכל ישראל לטעון שמלכתחילה תוכנן כל המבצע כפעולה קצרה ומוגבלת.

את היום הסוער הזה נעלה מסיבת עתונאים שערכו פרס והרצוג בשעה 1:00 אחר חצות. השניים נאלצו להתמודד עם שאלות "נוקבות במיוחד" של העיתונות הבינלאומית.

בתוך אותה סערה התחוללה פרשה שזיעזעה את מנהיגי המדינה, ואת יעקב הרצוג - הטֶבח בכפר קאסם. באותו כפר ערבי, בשטח ישראל, ירו אנשי משמר-הגבול למוות ב43- ערבים ישראלים שלווים ששבו מעבודתם בשדה, מבלי לדעת שבינתיים הוטל עוצר על כפרם. "בחילה אחזה אותנו וכן את אנשי הביטחון כששמענו על המקרה המתועב," כתב הרצוג כעבור כמה שבועות. "עלינו בהחלט להודות בכך שדבר-מה לא בסדר אם צעירים יהודים מסוגלים למעשה כזה."²⁴ (בתום מבצע סיני הועמדו האחראים לטבח בכפר קאסם לדין, והוטלו עליהם עונשי מאסר ארוכים).

למחרת היום, בהתאם להסכם סוור, פורסם האולטימטום הבריטי-צרפתי לישראל ולמצרים. האולטימטום עורר זעם רב בארצות-הברית, שכן האמריקנים תפשו מייד את הקשר בין ההתקפה הישראלית לבין צעדי צרפת ואנגליה. שתיהן היו בעלות-בריתה הקרובות ביותר של ארצות-הברית, והנה, הסתבר שהן נכנסו לברית חשאית עם ישראל מאחורי גבו של אייזנהואר. בגלל הזעם הרב נגד ה"הונאה", ניתק למעשה משרד החוץ האמריקני כל קשר דיפלומטי עם ישראל במהלך ימי הלחימה.

ה30- באוקטובר היה היום שממנו חשש בן-גוריון ביותר. באותו יום היתה ישראל צריכה לשאת לבדה בכל כובד המערכה. בן-גוריון חרד מהפצצות מצריות על ערי ישראל. הוא חשש גם מפני עיכובים בפרסום האולטימטום הבריטי-צרפתי, והטיל ספק בנחישותו של אנתוני אידן, ראש-ממשלת אנגליה.

אולם חששותיו היו מוגזמים. להוציא נסיון סרק של 'איליושין' מצרי בודד להפציץ שדה בדרום, לא תקפו המצרים את שטח ישראל; ואילו הבריטים והצרפתים אכן פירסמו את האולטימטום שלהם לישראל ולמצרים. בשעה 22:30 התייצב שוב יעקב הרצוג בביתו של בן-גוריון, ובידו נוסח האולטימטום הצרפתי-בריטי. את נוסח האולטימטום הביא אליו שגריר אנגליה בישראל. עכשיו צריך היה לנסח תשובה לאולטימטום הזה. יעקב הזדרז והכין טיוטה לאישורו של בן-גוריון. הוא מצא את ראש-הממשלה ללא חום, אך שוכב במיטתו. לידו היה מונח ספר של הרמב"ם. הרצוג ביקש מבן-גוריון שיקרא ויאשר את טיוטת התשובה שהכין. השעה היתה מאוחרת, וכל רגע יקר.

להפתעתו, גילה יעקב שלבן-גוריון לא אצה הדרך. הוא הזמין את הרצוג לשבת, ופתח בשיחה על...הלכות עבדים ב"יד החזקה" של הרמב"ם. הרצוג הביט בו בתדהמה. העולם מחכה, בסיני סוערים קרבות, ו"הזקן" שח לו בהלכות עבדים. הוא העיר לעומתו, שהכנת התשובה לאולטימטום היא "דבר בוער".²⁵

אולם בן-גוריון המשיך בשלו. הוא מיאן לשנות את הנושא, והמשיך לשוחח ולשאול על כתבי הרמב"ם.

הרצוג ענה לו בפיזור-נפש, תוך מצוקה ומתח רב. שוב ושוב ביקש מבן-גוריון להתפנות לעניין החשוב באמת, ושוב הוטל אל חיקו של הרמב"ם. הוא הרגיש שהוא יושב על מחטים. "עניתי על שאלותיו כמיטב יכולתי," סיפר הרצוג, "וכל אותה עת ניסיתי בקוצר-רוח להמריץ אותו להתייחס לניירות שהיו עימי - אך הוא פשוט התעלם מהפצרותי."²⁶

רק אחרי כעשר דקות של שיחה, "נראה שביב בעיניו" של ראש-הממשלה. בן-גוריון הזדקף, לפתע מעשי וענייני. הוא הפך את הספר. "תן לי הניירות!" אמר להרצוג, חטף את המסמכים מ"ידיו הרועדות", וקרא בעיון את נוסח האולטימטום ואת הצעת התשובה. הרצוג הבין שלשיחה על הרמב"ם היתה מטרה מוסווית: "באותן עשר דקות, שלכאורה לא היה להן קץ, ניסה לברר לעצמו אל-נכון שאומנם הוא שליט במצב ושיוכל לקרוא את המסמכים מתוך רוגע ושלווה גמורה."²⁷

אישית התמוגג הרצוג מחוויה אחרת, שהיתה לה משמעות עמוקה לגביו. "תאר לעצמך," אמר ליצחק נבון לאחר מכן. "אני במשרדי, מולי יושב השגריר האנגלי, ואני עם רגליים על השולחן ועם שלייקעס. עד לפני כמה זמן אנגליה היתה השליט והכובש שלנו - והנה היום אנחנו יושבים ומגלגלים שיחה על פעולה צבאית משותפת. מה משמעות האולטימטום, איך נפעל בעקבותיו... היה לי קשה להאמין. וחשתי באותו רגע שהנה, אנחנו מדינה עצמאית!"²⁸

הערות

1. יומן יעקב הרצוג, 26.10.1956.

2. יומן הרצוג, שם.

3. ראיונות הרצוג עם שבתי טבת, 'הארץ', 4 ו11- בנובמבר 1966.

4. שם.

5. יומן הרצוג, שם.

6. ראיון עם פנינה הרצוג, 10.2.2000.

7. יומן הרצוג, 27.10.1956.

8. יומן הרצוג, שם.

9. יומן הרצוג, 28.10.1956.

10. יומן הרצוג, שם.

11. יומן הרצוג, שם.

12. מיכאל בר-זהר, בן-גוריון, עם עובד, תל-אביב, 1978, כרך ג' עמ' 1149.

13. מסמך רקע של יעקב הרצוג, "סיני" באנגלית, ללא תאריך.

14. ראו פירוט להלן, בפרק שישי.

15. ראיון טדי קולק.

16. יומן בן-גוריון, 27.12.50.

17. יומן בן-גוריון, 16.5.50, 25.8.54.

18. יומן משה דיין, 3.4.1956, מצוטט באבני דרך, עמ' 185.

19. יומן הרצוג, 28.10.1956.

20. שם.

21. ראיונות הרצוג עם שבתי טבת, שם.

22. יומן הרצוג, שם.

23. ראיונות הרצוג עם שבתי טבת, שם.

24. מכתב אישי של יעקב הרצוג לגדעון רפאל, 19.12.56.

25. שם.

26. ראיון הרצוג עם יעקב רעואל, 'ג'רוזלם פוסט', 8.10.1971.

27. שם.

28. ראיון המחבר עם יצחק נבון, יולי 1999.