סוגרים את הים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סוגרים את הים
מכר
מאות
עותקים
סוגרים את הים
מכר
מאות
עותקים

סוגרים את הים

2 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

יהודית קציר

יהודית קציר (נולדה ב-1963) היא סופרת ישראלית. ספריה תורגמו לשפות רבות.

נולדה בחיפה. סבה הוא נין ליואל משה סלומון. למדה ספרות וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בשנות ה-80 החלה לפרסם סיפורים קצרים בעיתונות הישראלית. קובץ הסיפורים הראשון שלה, "סוגרים את הים", שאותו פירסמה בשנות העשרים לחייה, זכה לתשומת לב רבה והעניק לה פרסום מיידי.

בשנים 1996 ו2007 זכתה בפרס ראש הממשלה ליצירה על-שם לוי אשכול. ב 2004 זכתה בפרס ויצ"ו הצרפתי על הרומן 'למאטיס יש את השמש בבטן'. ספרה האחרון 'צילה' זכה בפרס היצירה הציונית ב-2014 ונכלל ברשימה הקצרה לפרס ספיר 2013.

קציר מתגוררת בתל אביב, עובדת כעורכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד ואם לשתי בנות.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/p8vjmyex

תקציר

ספרה הראשון של יהודית קציר, שהוכר מיד כהבטחה גדולה וגם כמימוש של כשרון בשל. עוד טרם ראה אור כבר הוכתרו הנובלות והסיפורים שבו בפרס 'עיתון 77', בפרס אקו"ם בעילום שם, ובפרס היצירה של קרן ת"א. על הסיפור "דיסניאל" כתבו אורפז, באר וזיוה שמיר כי הוא "עשוי להעמיד את המספרת בשורה הראשונה של כותבי הפרוזה הצעירים"; וחיים באר כתב: "לרגע חסד שכזה ממתין כל מי שאוהב באמת ובתמים את הספרות העברית... שליטה מעוררת השתאות בחוקיה של הנובלה, יכולת סיפורית רגישה ובוגרת..." ואכן, הספר הוא חגיגה של מצבים ודמויות ססגוניים, ויש בו פנטזיה, חמלה אנושית והומור משוחרר, הכתובים בלשון עשירה, מתוזמרת היטב, שאינה מתביישת להיות קריאה מאוד.

הדמויות הראשיות של קציר, שדרכן נמסר הסיפור, יש להן תמיד דמות-שכנגד כמין מודל להזדהות, שבאמצעותה הן שוגות בפנטזיה, ובה הן כמו מבקשות להיבלע. הן מאמצות את חלומה וגם מתאהבות בה. הכניסה לנעליה השאולות מביאה להן כוח חיים, הבטחה לקשר נצחי ולפרויקט משותף. אלא שהדמות המבטיחה מתגלה כחלולה, "שרלטנית", או שהיא פורשת אל חיים משלה.

קציר מפליאה לרקום את פרטי ההתרחשות ויוצרת פרוזה רב-מפלסית, מתוחכמת, עתירת הדהודים לסרטים וליצירות ספרות, ועם זאת ספונטנית ואנושית מאוד. אין פלא שספרה זכה לא רק לשבחים חסרי-תקדים של הביקורת, אלא גם להצלחה מסחררת בקרב הקוראים.

הנובלות והסיפורים הכלולים בספר: "שלאף שטונדה", "הנעליים של פֶליני", "דיסניאל", "סוגרים את הים". כולן ראו-אור בנוסח מחודש בספרי הספריה הקטנה 'סיפורי חיפה' ו'סיפורי תל-אביב'.

פרק ראשון

שְׁלאף שטוּנדֶה

 

פעם, כשהחופש הגדול התמתח כל הקייץ, והיה לו טעם של חול וריח של ענבים, ושמש ג׳ינג׳ית ציירה נמשים על הפנים, ואחרי סוכות שרקה הרוח לכנופיה של עננים, ודהרנו הביתה בוואדי בסופת רעמים, והגשם דקר את הלשון מנטה ואורנים, וכלבי השכונה התחרו בנביחות כמו דודים משתעלים בהפסקה של קונצרט חורפי, ופתאום התנפל האביב בצריחות חתולים ופריחת לימונים, ושוב היה חמסין ובאוטובוס עמד האוויר, אבל קמנו רק לגברת בלה בלום מהדואר, שהיתה חוטפת־ילדים־מסוכנת, ובאה אלינו למיטה בלילה עם שיער אפור פרוע של חוטפת־ילדים מסוכנת ומשקפיים צרים על קצה האף המחודד כמו עיפרון אדום של חוטפת־ילדים־מסוכנת ומחייכת בחנפנות ערמומית של חוטפת־ילדים־מסוכנת ושולחת אל פנינו אצבעות קרח יבשות, ורק אם היינו נותנים לה את כל הבולים המשולשים יכולנו איכשהו להינצל, או אם התפללנו לאלוהים, שהתחפש לליצן בקירקס ההונגרי, והתנדנד בשיווי־מישקל על חבל מתוח מתחת ליריעה הכחולה של האוהל, בנעליים ענקיות ובמכנסיים רחבים משובצים אדום־לבן, ואחר־כך התחפש לפיל, וסובב אלינו את אחוריו המקומטים, והלך לאכול ארוחת־ערב.
פעם, כשהעולם היה כולו כתום מבעד לוואזה הקרירה המנצנצת שעל המזנון בסאלון, שאולי נעלמה עם שאר הרהיטים ברגע שיצאנו מהחדר, והצצנו דרך חור המנעול כדי לבדוק שהם עוד שם, אבל אולי הם ראו שאנחנו מציצים וחזרו מהר, ובגאראז׳ מתחת לסופרמרקט הסתתרה כנופיית פושעים איומה, שרק אֶמיל ואתה יכולתם לפענח אותה, כי היה ברור שתהיה בלש חשוב שכותבים עליו ספרים, ואני אהיה הסגנית שלך, ועשינו נסיונות בדיו־סתרים מבצל, וחיממנו את הפתק מול הנר כדי שהכתוב יצוף, ואחריכך התאמנו בלבלוע אותו, שלא יפול לידי האוייב, ועשינו עוד אימונים, בהגנה עצמית ובלא־לגלות־סודות אפילו אם מענים וקושרים למיטה ומקרבים גפרורים בוערים לאצבעות של הרגליים, ועירבבנו רעלים מאדמה ומעלים ומשבלולים מעוכים, ושמרנו אותם בצנצנות של לבֶּניה, שציירנו עליהן גולגלות עם שתי עצמות צלובות, והחבאנו אותן עם כל האוצרות האחרים.
כשהחופש הגדול התמתח כל הקייץ, והעולם היה כולו כתום, והכל היה אפשרי, והכל עמד לקרות, ודוד אלפרד עוד היה בחיים ובא לשתות תה של אחר־צהריים, וסבא וסבתא הלכו לנוח בין שתיים לארבע והשאירו לנו זמן אינסופי, התגנבנו במדרגות־העץ החורקות שמאחורי הבית, לחדרון שלנו מתחת לגג, שהיה המטה הראשי, ועמדנו ליד החלון, שאפשר לראות ממנו את כל הים שמעבר לבית־הקברות, ונגעת לי בפנים בקצות האצבעות, ואמרת שאתה אוהב אותי.
עכשיו התאספנו כאן, כמו קרובי־משפחה עצובים לפרידה בשדה־תעופה, ליד לוח ההמראות השחור בכניסה, שנכתב עליו בגיר לבן, שתיים אפס אפס, אהרון גרץ, לוויה, ואני מביטה באשה שיושבת על ספסל האבן לידך, כובע־קש סגול מצל על עיניה ומבשיל את פיה לעינב, והשמש ממרטת שני סכינים של אור לאורך שוקיה השזופות, ואחר ניגשת אליכם ומסירה את משקפי־השמש ואומרת בשקט, שלום, ואתה קם ואומר בחיפזון, תכירו, אשתי. בת־דודתי. ואני מבחינה בנצנוץ טבעת ושיניים לבנות בין הצללים, ונוגעת ביד הרכה שאצבעותיה ארוכות ארוכות, ואומרת שוב, שלום. והנה כבר פועלי־המוות, חרוצים כמלאכים בשרווליהם הלבנים, פניהם מזוקנים, מיוזעים, נושאים באלונקה את הגוף המצומק מתחת לבד הכהה, המאובק, הראש כמעט נוגע באחוריו השחורים השמנים של המלאך הראשון, הרגליים מיטלטלות מול הרוכסן הפתוח של המלאך השני, ורוח כפור נושבת בתוכי, כמו אז, ואני מבקשת בעיניך את הזיכרון, אבל אתה משפיל אותן אליה, אוחז בזרועה ועוזר לה לעמוד, ועיני־המרגלת שלי קופאות על בטנה המתעגלת בשימלתה הפרחונית, ורואות בתוכה את כל הילדים שלך, שקברת מאחורי הבית, בחורשה, בחופש הגדול שבין כיתה ז' לח', שבבוקר הראשון שלו סבא בא, כמו בכל שנה, לקחת אותי מהבית במכונית השחורה הישנה שלו, עם מישה, הנהג של המישרד, שהתגנדר לכבודי בכובע־מצחיה לבן ובחיוך ענק עם שן זהב. מישה הניח את המזוודה האדומה שלי בבגאז', ופתח לי את הדלת האחורית בהצדעה ובקריצה, ונסענו לקחת אותך מתחנת־הרכבת שליד הנמל. בדרך שירבבתי את הראש בינו לבין סבא, וביקשתי שיספר לי שוב איך ניגן לפני מלך יוגוסלביה, ומישה נאנח ואמר, זה היה מזמן, אבל אני זוכר את זה כמו אתמול. הייתי אז ילד, אולי בן תשע, אולי עשר, וניגנתי בחצוצרה הכי טוב מכל הבית־ספר, ויום אחד הביאו לי בגד כחול עם כפתורים מזהב, ועניבה, וגרביים עד לברך, וכובע מצחיה, ואמרו, תלבש, ושמו אותי ליד הדגל ואמרו, תנגן, וניגנתי יפה יפה וחזק, והמלך פאבל נכנס, והדגל עלה לראש התורן, והחצוצרה ניצנצה ככה בשמש, וגם הכפתורים מזהב, מי היה מאמין, חבּיבּי, ילד יהודי קטן כזה מנגן בחצוצרה למלך, והוא התקרב אלי וליטף לי את הראש ושאל, איך קוראים לך, ואמרתי לו, מישה, ואמא עמדה שם ובכתה ככה, שהיו צריכים להחזיק אותה, ואבא אמר לה, עכשיו אני שמח שיש לנו אותו, כי בהתחלה הוא בכלל לא רצה אותי, הם נסעו לאוסטריה רק לנוח, וכשחזרו אמא אמרה, אני בהריון, ואבא אמר לה, חמישה זה מספיק, תעשי הפלה, אבל אמא היתה מאוד עקשנית, כמו האמא של אלברט איינשטיין, גם אותו האבא לא רצה, ואחר־כך הוא היה גרוע בבית־ספר, והמורים קראו לאבא, והאבא אמר לו, אלברט, אתה כבר בן שבע־עשרה, לא ילד, מה יהיה, אבל בגיל עשרים ושש הוא נפגש עם לנין ועם צ׳רצ׳יל והראה להם את תורת היחסיות, והיו הרבה דיסקוסיות, והוא נהיה מפורסם בכל העולם, אז כשאני שומע על הפלות אני אומר, מי יודע מה יכול לצאת מהילד הזה, למה להרוג בן־אדם. מישה נאנח שוב, והדליק סיגריה. מרחוק כבר אפשר היה לראות את השעון הגדול שמעל לתחנת־הרכבת. בחמישה לתשע הגענו. סבא ואני ירדנו לרציף, ומישה נשאר לחכות במכונית. שני סבלים בקאסקטים אפורים נשענו על עגלותיהם החלודות, הציצו זה בזה מדי פעם בעיניים חצי־עצומות ועישנו סיגריות מסריחות מחבילות צהובות עם ציור של סוסים שחורים. מרוב התרגשות הייתי צריכה פיפי, ורקדתי מרגל לרגל. בתשע בדיוק נשמעה צפירה ארוכה ושמחה של הקטר שמשך אחריו חמישה קרונות משתקשקים. הסבלים התעוררו, דרכו בנעל ענקית על הסיגריות שלהם, והתחילו להתרוצץ לאורך הרציף הלוך ושוב ולצעוק, מזוודות, מזוודות. בחרדה חיפשתי את פניך בין מאות הפרצופים שנתמעכו, מבהילים, כנגד זגוגיות החלונות. ואז נפתחו הדלתות בנשיפה, ואתה ירדת, ראשון מכולם, בג׳ינס קצרים שהיו לכל הילדים, ובחולצה ירוקה עם סמלים על הכיסים, שהיתה רק למעטים, וכובע משובץ של בלשים, שהביאו לך מאנגליה פעם ולא היה לאף ילד אחר, וככה עמדת לך שם ליד המזוודה השחורה של אבא שלך, והסתכלת מסביב בעיניים מכווצות כשני סדקים ירוקים מתחת לתלתלים הבהירים הפרועים, ואני הרגשתי שוב את הכאב הזה בין הגרון לבטן, שלפת את נשימתי בכל פעם שראיתי אותך וגם כשחשבתי עליך, וצעקתי, הנה אוּלִי, הנה אוּלִי, ורצתי אליך, ואז ראית אותי וחייכת והתחבקנו בכוח, וגם סבא בא, וטפח לך על הכתף ואמר, כמה גדלת שאול, ולא לקח לך את המזוודה כי כבר היית בן שלוש־עשרה וחצי ויותר חזק ממנו, ושמת אותה בבגאז' ליד האדומה שלי. ומישה הסיע אותנו למישרד של סבא ברחוב הרצל, שקירותיו כוסו תמונות גדולות מבריקות עם הרבה צבע כחול של מקומות יפים בארץ, של הכינרת ושל ים־המלח וראש־הניקרה ואילת, שהיו בהם בתי־הבראה, והממשלה היתה משלמת לו כדי לשלוח לשם את ניצולי־השואה, ואני דימיינתי לעצמי תמיד איך הם מגיעים לשם ברכבות, עם מעילים וכובעים מצחיקים שמתחתיהם פנים צהובים ועצובים כמו בתמונות שהראו לנו בכיתה ביום־השואה־והגבורה, ומסתדרים שם בשורה ארוכה עם כל המזוודות שלהם שקשורות בחבלים, וכל אחד נכנס לפי התור ומוריד את המעיל ואת הכובע, ומקבל במקומם בגד־ים צבעוני וכובע־טמבל בצבע תפוז, והם יושבים בכסאות־נוח בשמש ומתרחצים בים ואוכלים הרבה ומבריאים, ואחרי שבוע נהיים שמנים ושזופים ומחייכים כמו האנשים שבתמונות הפרסומת, ואז שולחים אותם הביתה, כי ניצולים חדשים הגיעו ברכבת, וכבר מחכים בתור. עד שפעם, בשבת, נסענו עם סבא וסבתא ומישה לבקר באחד מבתי־ההבראה האלה, שנקרא כפר הנופש ראש־הניקרה, ובכניסה לא היה שום תור של ניצולים, ובכלל אי אפשר היה לדעת מי ניצול־שואה ומי סתם איש, כי לכולם היו כרסים שמנות ונפולות, ואף אחד לא נראה במיוחד עצוב, כולם שחו בבריכה וזללו סנדוויצ׳ים עם מיץ־פז ודיברו בקול רם ושיחקו בינגו. ואז המצאנו שיטה לבדוק מי ניצול על באמת, אבל לי לא היה אומץ, רק הסתכלתי מרחוק איך אתה עובר בין כסאות־הנוח שעל הדשא ליד הבריכה ולוחש לכל אחד באוזן, היטלר, וראיתי שרוב האנשים לא עשו כלום, רק פקחו את עיניהם במין מבט מוזר, כאילו התעוררו מאיזה חלום ועוד לא הספיקו להיזכר איפה הם נמצאים, ומייד עצמו את העיניים והמשיכו לישון, ורק איש אחד, גדול ושמן עם הרבה שערות שחורות על החזה ועל הגב כמו גורילה ענקית, קם ורדף אחריך בכל המדשאה מתנשם ומתנשף כמו קטר והעיניים שלו אדומות וענקיות כמו פנסים, ובסוף תפס אותך והכניס לך סטירה וטילטל אותך בכתפיים בכוח, ונבח, פּאסקוּצוֶה חולירע, פּאסקוּצוֶה חולירע, ואתה חזרת אלי עם אוזניים אדומות, ולא בכית ואמרת שבכלל לא כאב, אבל מאז, בכל פעם שהיו מזכירים את היטלר, בכיתה או בטלוויזיה, הייתי מדמיינת את הגורילה מבית־ההבראה, במקום את היטלר האמיתי, עם השפם הקטן והפוני.
ובצהריים ירדנו, כמו תמיד ביום הראשון של החופש, לאכול במרתף בלפור, והמלצר הרזה, הגבוה, שנראה כמו פרופסור, וסבא סיפר לנו שלפני הרבה שנים באמת היה פרופסור בברלין, עם משקפיים במסגרת כסף וזקן באותו צבע ועניבת פרפר שחורה, קד קידה קטנה כי כבר הכיר אותנו, ובמיוחד את סבא, שהיה קליינט קבוע, ומשך את הכסאות כדי שנשב, והניח לפנינו בזריזות את התפריטים, ואמר, מה בשבילו, הֶר גרין, למרות שסבא הזמין תמיד אותו הדבר, צלי ופירה תפוחי־אדמה וכרוב כבוש, ואשכול ענבים סגולים למנה אחרונה, וגם הסועדים הקבועים שמסביב לשולחנות כבר הכירו אותנו וחייכו ונופפו אלינו במפיותיהם הלבנות, ובזמן שאכלתי הסתכלתי בשני הטבחים מדיקט שהיו תלויים על הקיר עם מצנפותיהם הגבוהות וסינריהם הארוכים ושפמיהם השחורים המתעקלים כלפי מעלה כמו שני חיוכים נוספים מעל לפיותיהם, והם הסתכלו אלי בחזרה, נשענים על חצי חבית עץ שבלטה מהקיר והיתה מלאה, בזה הייתי בטוחה, בכרוב כבוש טעים טעים, כמו זה שבצלחת שלי. ופעם סיפרת לי שלמסעדה, בדיוק מתחתינו, יש מרתף־סתרים, שבגללו היא נקראת מרתף בלפור, ובמרתף יש עוד המוני חביות כאלה, וכולן מלאות כרוב כבוש שיכול להספיק להרבה זמן למיקרה שתהיה עוד פעם שואה, ואז נכנס מוכר העיתונים הצולע בגופיה אפורה מלוכלכת רטובה מזיעה וצעק, מעריב אידיוט, מעריב אידיוט, מי רוצה עיתון־ערב, עד שכל חלל המסעדה נמלא הבל נשימתו החמוצה, וסבא סימן לו בידו, והוא ניגש לשולחן שלנו, והגיש לו את העיתון ביד שחורה, וסבא שילם לו עשרים גרוש, אפילו שממש ליד המסעדה היה קיוסק נקי שהיו בו גם עיתונים וגם גזוז וארטיקים. אחר־כך חזרנו הביתה בכביש התלול שעובר ליד כיפת־הזהב ואפשר לראות ממנו את כל המיפרץ, ובדרך השתוללנו במושב האחורי ושיחקנו צבוֹטוֹתי וכוֹתוֹתי והחטפנו בוקסים וצעקנו וקראנו אחד לשני בשמות, וסבא הסתובב פתאום ואמר בשקט וברצינות, לא לריב, ילדים, בני־אדם צריכים רק לאהוב ולרחם זה על זה, כי בסוף כולנו נמות. ולא הבנו למה הוא מתכוון אבל הפסקנו, ומישה קרץ אלינו דרך הראי, וסיפר על לואי ארמסטרונג, שהיה נגן החצוצרה הגדול ביותר, עם הריאות הכי עמוקות, וכשבטי גרייבל, שהיו לה הרגליים הכי יפות בהוליווד, חלתה בסרטן, הוא בא עם כל התזמורת שלו לנגן לה בדשא של בית־החולים, מתחת לחלון. אחר־כך הגענו הביתה, וסבתא פתחה את הדלת, בתסרוקתה המהודקת, המגולגלת בצמה על קודקודה, וניקרה לכל אחד מאיתנו על הלחי, ואמרה, עכשיו, שְׁלַאף שטוּנדֶה, שנשמעה לי תמיד כמו שם של עוגה, כמו שְׁווארצוואלד קירש־טוֹרְט או זאכֶר־טוֹרְט או אפּפֶל־שטרודל, שהיתה אופה כי הזכירו לה את הבית שלה בחוץ־לארץ, ואת בתי־הקפה המהבילים, הריחניים, כשבחוץ קר ויורד שלג, אבל ד"ר שמידט לא הרשה לה לאכול מהן, כי היה לה סוכר גבוה בדם, שמסוכן מאוד ללב. לכן רק כיבדה אותנו ואת דוד אלפרד ואת סבא, שתמיד אמר בנימוס, לא תודה, וסירב לטעום אפילו ביס אחד, למרות שהיה בריא לגמרי. אבל לפעמים, כשיצא ללוות את דוד אלפרד עד לשער, סבתא היתה חותכת לה פרוסה קטנה ואוכלת בנגיסות מהירות, כפופה על צלחתה, וסבא חזר, ועמד בפתח, והתבונן בגבה בעיניים רכות, וחיכה עד שתגמור, ורק אחר־כך נכנס לסאלון, והתיישב עם העיתון, והעמיד פנים כאילו לא ראה. והם הלכו לחדר שלהם, ואנחנו יצאנו לחורשה מאחורי הבית, ומתחנו חבל חזק בין שני אורנים, וניסינו ללכת עליו בשיווי־מישקל, כמו הליצן ההוא שראינו פעם, כשהיינו קטנים וסבא לקח אותנו לקירקס ההונגרי בכיכר־פאריז, שהיו בו סוסים אציליים ונמרים צהובי־עיניים ופילים מאולפים, ולוליינית יפהפיה עם שיער בלונדיני ארוך ופני־מלאך, שרקדה גם היא על החבל ושמשיה כתומה בידה, והחלטנו שנברח ונצטרף לקירקס הזה כשנהיה מאומנים, אבל גם עכשיו הצלחנו רק הליכת־זיקית, שהסברת לי שחשוב לדעת אותה למיקרה שצריך לעבור מעל מים. אחר־כך טיפסנו למטה־הריגול שלנו שמתחת לגג, שלפעמים היה גם המחבוא של אנה פראנק, שהיינו מצטופפים בו רועדים מתחת לשולחן, ומכרסמים קליפות של תפוחי־אדמה, וקוראים אחד לשני אנה ופיטר, ושומעים בחוץ קולות של חיילים גרמניים, וצנחנו על ספת הקטיפה הירוקה, שסבתא הביאה איתה כשבאה לארץ באוניה, וכשאחת משתי משענות העץ התפרקה קנו לסאלון ספה חדשה והעבירו את זאת לכאן, כי חבל לזרוק רהיט טוב, ופתאום אמרת בקול מהורהר, מעניין מה מרגישים אחרי שמתים, ואמרתי, אחרי שמתים לא מרגישים כלום, וניסינו לעצום חזק את העיניים ולסתום את האוזניים ולעצור את הנשימה כדי להרגיש כמו מתים, אבל לא הצלחנו, כי גם בעיניים עצומות אפשר לראות צבעים, ואמרת, אולי עד שנהיה זקנים כבר ימציאו תרופה נגד המוות, ואמרתי, אולי תהיה מדען ותמציא אותה בעצמך, ותהיה מפורסם כמו אלברט איינשטיין. אחר־כך שיחקנו בלכתוב מלים עם האצבע על הגב של השני ולנחש אותן. בהתחלה כתבנו שמות של פרחים, נרקיס וכלנית ורקפת, ושמות של חיות, פנתר והיפופוטם, ושמות של אנשים שהיכרנו, אבל אחרי כמה זמן אמרת שזה משעמם, ושקשה לנחש בגלל החולצות, אז הורדתי את החולצה ונשכבתי על הספה, פני בריח האבק והבושם ועשן הסיגרים שדבק בריפוד עוד משם, והרגשתי איך האצבע הנעימה שלך כותבת לאט מלים שאף פעם לא העזנו להגיד, בהתחלה תו חית תו, ואחר־כך, שין דלת יוד יוד מם סופית, ובסוף, זין וו נון הא, ובזמן שלחשתי את המלים בקול כבוש אל בין כריות הספה, הרגשתי איך בוערים פני ואיך הפטמות שלי, שרק התחילו לצמוח, מתקשות לתוך הקטיפה.
אחר־הצהריים יצאו סבא וסבתא מחדר־השינה עם לחיים ורודות, צעירים בעשרים שנה, ובחמש בדיוק הגיע דוד אלפרד, שאף פעם לא הבנו בדיוק איך הוא קרוב שלנו, אולי היה בן־דוד רחוק של סבתא, שפיה נידקק כחוט־תפירה בכל פעם שהזכירו את שמו, וגם סבא היה נוהם בזעף, בטלן, ולא ידענו למה לא אהבו אותו, אם משום שהיה עני או בגלל שניסה פעם להיות זמר אופרה בפאריס או מאיזו סיבה אחרת שלא יכולנו לנחש, ולמה בכל־זאת קיבלו אותו יפה, וסבתא הגישה לו תה ועוגה, שהיה שותה ואוכל וממצמץ בשפתיים העבות האדומות שלו, ומספר שוב, ועיניו נמסות מרוב געגועים, איך היה סטודנט בקונסרבטוריון של פאריס וגר בעליית־גג פיצפונת בלי מקלחת ובלי שירותים בכיכר הרפובליקה, והיה אוכל חצי באגט עם חמאה ליום, אבל בשבע בערב היה לובש את חליפתו הטובה היחידה ועונד פאפיון ומזלף על לחייו או־דה־קולון והולך לאופרה, שם היה עומד מתחת לקשתות המקושטות, המוארות, וגונב באוזניו צלילים בודדים שחמקו מבעד לאשנבים ללטף את פסלי המוזות ואת כרכובי המלאכים, ובהפסקה היה מתערב איכשהו בקהל ונכנס, כי כבר לא בדקו כרטיסים, ומוצא לעצמו כיסא פנוי באחד היציעים, וככה, בלב מתייפח, לחלוחי כמימחטה ממועכת, ראה את המערכות האחרונות של האופרות העולמיות הכי מפורסמות. וכאן בדרך־כלל היה נעמד, מתנדנד כמו נחום־תקום, לופת באצבעות שמנמנות את מיסעד הכורסה, ופוצח באריָה מריגולטו או מלה־טראוויאטה או מנישואי פיגארו, וקולו היה כהה וריחני ומתוק כמו התה ששתה קודם, ורק בסוף החריק ונשבר כמו זכוכית, וידיה הרזות של סבתא סטרו זו לזו מחיאות כפיים יבשות, וסבא השפיל מבטו אל ריבועי השטיח ומילמל, בראבו, בראבו, ואנחנו לא ידענו למה נזרק הדוד אלפרד יום אחד מן הקונסרבטוריון ולא נהיה זמר גדול באופרה של פאריס, וסבתא לא הסכימה לגלות לנו, ורק הידקה עוד יותר את פיה, כאילו אם תפתח אותו תקפוץ מתוכה איזו צפרדע ענקית. ודוד אלפרד היה מתיישב ונאנח, ומקנח את אפו האדמדם כתות־שדה במימחטה מקומטת ששלף מהכיס השמאלי של הז׳אקט, ומושיט לנו את זרועותיו להזמיננו לרכוב משני צדדיו על משענות הכורסה, והיה מחבק את מותנינו ומספר על בתי־הקפה של מונפארנאס ומונמארטר, שהיו מקום מיפגש לסופרים ולאמנים ולסטודנטים, והפריח מפיו שמות מוזרים בעלי צליל מופלא, שלא שמעתי קודם בשום מקום, כמו סארטר וסימון דה־בובואר וקוקטו וסאטי ופיקאסו, ואז ליטף לך את השיער ואמר, גם אתה תהיה פעם צייר, והחליק על גבך ואמר, או סופר, והשעין את ידו הקטנה הלבנה על רגלך בג'ינס הקצרים ואמר, או מוסיקאי, והמשיך לפרוט באצבעותיו על הירך העירומה החלקה שלך כאילו ניגן על פסנתר, ולי לא אמר שום דבר. ולא יכול היה לדעת שפעם, בצהריים הבילים רוטטים של אמצע הקייץ, נעמוד בבית־העלמין הישן שבחוף־הכרמל, גבינו המבויישים אל המציבה שלו, שעליה נחקקו באותיות זהב, לפי בקשתו, מלותיו של המשורר הסיני מתוך שירת האדמה של מאהלר -

בהתקרב הצער ניטשים גני־הנפש
נובלות ומתות השימחה, השירה
מה קודרים החיים
קודר המוות
עתה הוא הרגע, ידידים, שאו את הכוסות

ופנֵינו אל סבא העטוף בסדין, נחפז להחליק אל שלאף שטונדה נצחית לצד סבתא, שמתה בחורף לפני הרבה שנים, ולא לקחו אותנו ללוויה, כדי שלא נתקרר ולא נפסיד לימודים, ואל החזן, שעיניו העצומות מופנות לשמיים, והוא מסלסל בקולו, אל מלא רחמים שוכן במרומים, ואל אביך שהאפיר כולו, ממלמל, יתגדל ויתקדש שמה רבא, ואל אמי המסתירה את פניה בידיה, קרע בחולצתה, ואל הזקנים העונים אמן, פניהם המוכרים מתעתעים בי מתחת למסיבות הקמטים, רגע מנופפים לי ומחייכים מסביב לשולחנות מרתף בלפור שכבר אינו קיים, ורגע מתנמנמים בכסאות־הנוח של בית־ההבראה שנסגר לפני שנים, והנה גם מישה, שלא הזדקן כמעט, אבל הסיר מעליו את כובע־המצחיה ואת החיוך עם שן הזהב, והוא חובש כיפה שחורה ומקנח ברעש את האף, ומבטי נתלה בפניה הצמוקים, המחודדים, של ישישה קטנה וכפופה, שטבועים בי במיוחד, כאילו ליוו אותי כל ילדותי, ואינני מצליחה להיזכר מהיכן, ואני מפנה את פני אליך, ומחפשת בעיניך שאינן מישירות אלי מבט, בפניך הדהויים, בחוטים הלבנים בשערך, מבקשת בי את הכאב החד הפראי בצפירת הרכבת שדוהרת עכשיו לאורך החוף בדרכה לתחנה החדשה של בת־גלים, אבל רק קרעי זכרונות נימשים מתוכי, קשורים זה לזה בזנבם כמו מיטפחות צבעוניות מכיסו של הקוסם בקירקס ההונגרי, שבערך שבוע אחרי תחילת החופש כבר לא רצית להצטרף אליו ולהתאמן בהליכה על חבל בשיווי־מישקל בין האורנים, ולא רצית שנשחק באנה פראנק ולא בחסמבה או באמיל והבלשים, בכלל לא רצית לשחק אתי בכלום, רק ישבת לך מתחת לאורן הגדול וקראת כל היום ספרים קטנים בכריכות מקומטות, ונראית מודאג ועצוב ומלא מחשבות סודיות מתחת לכובע המשבצות. בהתחלה השתדלתי לא להפריע, אפילו שדי נעלבתי, אבל ביום השלישי כבר נמאס לי. חיכיתי עד אחרי ארוחת־הצהריים, וכשסבא וסבתא הלכו לזלול את השלאף שטונדה שלהם, התגנבתי אליך מאחורי הגב, חטפתי לך את הספר, ששמו היה ׳וידויה של אהובת המפקד׳ ועל הכריכה שלו צוייר חייל במדים חומים ובמגפיים שחורים עד הברכיים, מכוון אקדח ענקי לעבר בלונדינית השרועה על השלג בין רגליו, לבושה רק תחתונים וחזיה. החבאתי את הספר, ואמרתי שאני לא מחזירה לך עד שלא תגיד לי מה קרה. הסתכלת בי במבט מוזר מבעד לריסים הארוכים הבהירים שלך ואמרת, תישבעי בקבר השחור של היטלר שלא תגלי לאף אחד לעולם לעולם. אני נשבעת, לחשתי חגיגית, ובלב דימיינתי בור עמוק ושחור, שבתוכו עומד היטלר הגדול והשעיר מבית־ההבראה. ואז סיפרת לי שבזמן האחרון, מאז שהתחלת לקרוא את הספרים האלה, הוא מתנפח לך במכנסיים ונהיה קשה כל־כך, שאתה מוכרח לשפשף אותו עם היד עד שנשפרץ ממנו מין נוזל לבן, וזו ההרגשה הכי נפלאה שהיתה לך בחיים, כמו התפוצצות על־כוכבית, אבל אחר־כך אתה מודאג, כי בכיתה הסבירו לכם שנשים נכנסות מזה להריון, וכשאתה שוטף את הידיים זה זורם בצינורות הביוב יחד עם המים ונשפך לים, ובים מתרחצות הרבה נשים, וזה יכול להיכנס להן מתחת לבגד־הים, ולא הכל יורד בכיור, כי ממיליוני זרעים קטנים בטוח נשארים לך ביד איזה עשרים שלושים, ולפעמים אתה צריך לנסוע אחר־כך באוטובוס לכדורסל או לצופים, וזה עובר לכסף שאתה משלם לנהג, ודרך הידיים של הנהג לכרטיסים, שהוא נותן לילדות ולנשים בכל הגילים, ואחר־כך הן חוזרות הביתה והולכות לבית־שימוש ותולשות נייר ומנגבות, וכבר זה אצלן בפנים והן אפילו לא יודעות, ועכשיו מסתובבות ברחובות אלפי נשים עם תינוקות ממך בבטן הנפוחה שלהן, ולא רק בארץ, כי הזרעים יכולים להיסחף עם זרמי הים ולהגיע אפילו עד אירופה. ניצוץ נכלם של גאווה היבהב לרגע בעיניך, וכבה. ישבתי כמה זמן בשקט וחשבתי, כוססת מחטי אורן יבשות. זאת באמת היתה בעיה רצינית. בינתיים זרקת איצטרובלים, מנסה לקלוע בגזע שממול, טראח טראח טראח. פתאום בא לי רעיון. קמתי ורצתי למיטבח, פתחתי את המגירה שבצד הכיור, שהיו בה כל מיני דברים שצריך בבית, גפרורים ופלסטרים וגומיות, והוצאתי כמה שקיות ניילון של סנדוויצ׳ים שסבתא היתה אורזת בהן צידה לדרך כשנסעו בשבתות לבקר באחד מבתי־ההבראה, וחזרתי בריצה, ונתתי לך, ואמרתי, קח, תעשה באלה ותקבור אותם באדמה. מאותו יום נעלמו מפניך הדאגה והגאווה, ושוב היינו חברים ושיחקנו בכל המישחקים הישנים, ורק לפעמים היית מפסיק פתאום ומשיט לעברי מבטים ארוכים מהורהרים, ואני התגנבתי בלילות למיטבח, וספרתי את השקיות לדעת כמה חסרות, ויצאתי יחפה לחורשה בשׂוּמת החשיכה, אפלת הצמרות, רוחשת צרצורים ויללות ואיוושות מיסתוריות, וגיליתי את המקומות שנערמו גבעות של מחטי אורן יבשות והאדמה מתחתיהן תחוחה, וחפרתי בידיים להוטות סקרנות ואימה, והקמתי את שקיות הניילון מקברן, והרבה זמן התבוננתי לאור הירח בנוזל המופלא. ויום אחד צירפת לאוצר שלנו את הספרים הקטנים המקומטים, ואמרת, אני לא צריך יותר את הזבל הזה, אני יכול להמציא בעצמי סיפורים יותר טובים, ואמרתי, בטח תהיה פעם סופר, ונזכרתי שדוד אלפרד כבר אמר את זה לפני. ותיכף פירקנו את הספרים לדפים והתיישבנו לגזור מהם מלים, במיוחד את הכי גסות, והדבקנו מיכתבי־איומים מפחידים בעילום־שם לכנופיית הפושעים שמתחת לסופרמרקט ולגברת בלה בלום מהדואר, וזללנו שוקולד שגנבת קודם מהמחבוא של סבתא, ששמרה אותו כדי לאפות את העוגות שלה, ונהיה לו קצת טעם של דבק־שקדים, ופתאום נגעת לי בפנים בקצות האצבעות, כאילו לנגב שפם של שוקולד, ובאת אלי מאחורי הגב, וכתבת לי עליו לאט, מלה אחרי מלה, אני-נורא-אוהב-אותך, וחיבקת אותי בכוח. שכבת על הספה, ואני שכבתי עליך, פני בצֵל הרך שבין הכתף לצוואר, ריח דבק ועמילן מהחולצה הירוקה שלך, ואצבעותיך הלחות מלטפות לי את העורף הרבה זמן, רועדות, מפרפרות לי בשיער. דבוקים בלי לזוז, בלי לנשום כמעט, רק הלבבות דוהרים כמו סוסים במירוץ מטורף, וליטפתי לך את הפנים לאט, כאילו פיסלתי אותם מחדש, את התלתלים הבהירים ואת המצח החלק ואת העפעפיים שמתחת להם גר כל העולם, ואת האף הקטן שהאצבע מתחלקת עליו כמו על מגלשה עד לשפתיים, שאוויר חם נושב מביניהן על אצבעותי הקפואות, ומשכת לי את החולצה, ידך הקרירה על גבי מלמטה למעלה, מלמעלה למטה, עד למקום הנעים הזה, שאם היינו חתולים היה צומח לנו שם זנב, והנחתי את פי על פיך, טועמת את השוקולד הגנוב של קודם, לשונותינו מתנגשות, מקיפות והודפות זו את זו בחיפזון ובכוח אילם כמו שני מתאבקים מבוהלים, ומשכתי את החולצה מעל לחזך החלק ואת חולצתי מעל לשדיים שלי, להצמיד את הפטמות הקשות מקור לעור החם הרך של בטנך המתנשמת, והרגשתי מתיקות בין הרגליים כאילו מרחו לי שם דבש שקצת ממנו נזל על התחתונים, וזה הכריח אותי לפתוח אותן ולשוט אחורה וקדימה על הירך שלך, וחיבקת אותי חזק ומצצת לי את השפתיים כמו סוכריות, והצמדת לי את היד אל הבליטה הקשה שבמכנסיך הקצרים, והפנים שלך נהיו רציניים ושכירים, עד שיכולתי לראות דרכם מה ששום אדם לפני עוד לא גילה, ונשמתי מהר מהר כמו חיה קטנה בלי זכרונות, הבטן נמסה נדבקה לשלך המתיקות בתחתונים עוד יותר ועוד יותר עד כאב עד שלא יכולתי ופתאום ההתכווצויות האלה בתוכי הראשונה הכי חזקה וחדה וארוכה ואחריה עוד קצרות ומהירות כמו פרפורים והתאפקתי לא לצעוק שהם לא יתעוררו ורציתי שזה לא ייגמר לעולם אבל בסוף זה נגמר, ונפלתי עליך בלי נשימה, עם דופק מהיר כמו אחרי ריצת שישים, וראיתי שגם אתה חצי מעולף, מתאמץ לבלוע אוויר, פניך לוהטים, וירדתי מעליך ושכבתי לידך, מגלה כתם גדול על המכנסיים שלך, ונפעמת נשמתי את הריח החי, שעלה משנינו ונתערבב, ולא דמה לשום ריח אחר.

יהודית קציר

יהודית קציר (נולדה ב-1963) היא סופרת ישראלית. ספריה תורגמו לשפות רבות.

נולדה בחיפה. סבה הוא נין ליואל משה סלומון. למדה ספרות וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בשנות ה-80 החלה לפרסם סיפורים קצרים בעיתונות הישראלית. קובץ הסיפורים הראשון שלה, "סוגרים את הים", שאותו פירסמה בשנות העשרים לחייה, זכה לתשומת לב רבה והעניק לה פרסום מיידי.

בשנים 1996 ו2007 זכתה בפרס ראש הממשלה ליצירה על-שם לוי אשכול. ב 2004 זכתה בפרס ויצ"ו הצרפתי על הרומן 'למאטיס יש את השמש בבטן'. ספרה האחרון 'צילה' זכה בפרס היצירה הציונית ב-2014 ונכלל ברשימה הקצרה לפרס ספיר 2013.

קציר מתגוררת בתל אביב, עובדת כעורכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד ואם לשתי בנות.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/p8vjmyex

סקירות וביקורות

תמיד אזכור את עיניו של הקורא הראשון שלי יהודית קציר הארץ, מוסף הספרים 14/10/2005 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

תמיד אזכור את עיניו של הקורא הראשון שלי יהודית קציר הארץ, מוסף הספרים 14/10/2005 לקריאת הסקירה המלאה >
סוגרים את הים יהודית קציר

שְׁלאף שטוּנדֶה

 

פעם, כשהחופש הגדול התמתח כל הקייץ, והיה לו טעם של חול וריח של ענבים, ושמש ג׳ינג׳ית ציירה נמשים על הפנים, ואחרי סוכות שרקה הרוח לכנופיה של עננים, ודהרנו הביתה בוואדי בסופת רעמים, והגשם דקר את הלשון מנטה ואורנים, וכלבי השכונה התחרו בנביחות כמו דודים משתעלים בהפסקה של קונצרט חורפי, ופתאום התנפל האביב בצריחות חתולים ופריחת לימונים, ושוב היה חמסין ובאוטובוס עמד האוויר, אבל קמנו רק לגברת בלה בלום מהדואר, שהיתה חוטפת־ילדים־מסוכנת, ובאה אלינו למיטה בלילה עם שיער אפור פרוע של חוטפת־ילדים מסוכנת ומשקפיים צרים על קצה האף המחודד כמו עיפרון אדום של חוטפת־ילדים־מסוכנת ומחייכת בחנפנות ערמומית של חוטפת־ילדים־מסוכנת ושולחת אל פנינו אצבעות קרח יבשות, ורק אם היינו נותנים לה את כל הבולים המשולשים יכולנו איכשהו להינצל, או אם התפללנו לאלוהים, שהתחפש לליצן בקירקס ההונגרי, והתנדנד בשיווי־מישקל על חבל מתוח מתחת ליריעה הכחולה של האוהל, בנעליים ענקיות ובמכנסיים רחבים משובצים אדום־לבן, ואחר־כך התחפש לפיל, וסובב אלינו את אחוריו המקומטים, והלך לאכול ארוחת־ערב.
פעם, כשהעולם היה כולו כתום מבעד לוואזה הקרירה המנצנצת שעל המזנון בסאלון, שאולי נעלמה עם שאר הרהיטים ברגע שיצאנו מהחדר, והצצנו דרך חור המנעול כדי לבדוק שהם עוד שם, אבל אולי הם ראו שאנחנו מציצים וחזרו מהר, ובגאראז׳ מתחת לסופרמרקט הסתתרה כנופיית פושעים איומה, שרק אֶמיל ואתה יכולתם לפענח אותה, כי היה ברור שתהיה בלש חשוב שכותבים עליו ספרים, ואני אהיה הסגנית שלך, ועשינו נסיונות בדיו־סתרים מבצל, וחיממנו את הפתק מול הנר כדי שהכתוב יצוף, ואחריכך התאמנו בלבלוע אותו, שלא יפול לידי האוייב, ועשינו עוד אימונים, בהגנה עצמית ובלא־לגלות־סודות אפילו אם מענים וקושרים למיטה ומקרבים גפרורים בוערים לאצבעות של הרגליים, ועירבבנו רעלים מאדמה ומעלים ומשבלולים מעוכים, ושמרנו אותם בצנצנות של לבֶּניה, שציירנו עליהן גולגלות עם שתי עצמות צלובות, והחבאנו אותן עם כל האוצרות האחרים.
כשהחופש הגדול התמתח כל הקייץ, והעולם היה כולו כתום, והכל היה אפשרי, והכל עמד לקרות, ודוד אלפרד עוד היה בחיים ובא לשתות תה של אחר־צהריים, וסבא וסבתא הלכו לנוח בין שתיים לארבע והשאירו לנו זמן אינסופי, התגנבנו במדרגות־העץ החורקות שמאחורי הבית, לחדרון שלנו מתחת לגג, שהיה המטה הראשי, ועמדנו ליד החלון, שאפשר לראות ממנו את כל הים שמעבר לבית־הקברות, ונגעת לי בפנים בקצות האצבעות, ואמרת שאתה אוהב אותי.
עכשיו התאספנו כאן, כמו קרובי־משפחה עצובים לפרידה בשדה־תעופה, ליד לוח ההמראות השחור בכניסה, שנכתב עליו בגיר לבן, שתיים אפס אפס, אהרון גרץ, לוויה, ואני מביטה באשה שיושבת על ספסל האבן לידך, כובע־קש סגול מצל על עיניה ומבשיל את פיה לעינב, והשמש ממרטת שני סכינים של אור לאורך שוקיה השזופות, ואחר ניגשת אליכם ומסירה את משקפי־השמש ואומרת בשקט, שלום, ואתה קם ואומר בחיפזון, תכירו, אשתי. בת־דודתי. ואני מבחינה בנצנוץ טבעת ושיניים לבנות בין הצללים, ונוגעת ביד הרכה שאצבעותיה ארוכות ארוכות, ואומרת שוב, שלום. והנה כבר פועלי־המוות, חרוצים כמלאכים בשרווליהם הלבנים, פניהם מזוקנים, מיוזעים, נושאים באלונקה את הגוף המצומק מתחת לבד הכהה, המאובק, הראש כמעט נוגע באחוריו השחורים השמנים של המלאך הראשון, הרגליים מיטלטלות מול הרוכסן הפתוח של המלאך השני, ורוח כפור נושבת בתוכי, כמו אז, ואני מבקשת בעיניך את הזיכרון, אבל אתה משפיל אותן אליה, אוחז בזרועה ועוזר לה לעמוד, ועיני־המרגלת שלי קופאות על בטנה המתעגלת בשימלתה הפרחונית, ורואות בתוכה את כל הילדים שלך, שקברת מאחורי הבית, בחורשה, בחופש הגדול שבין כיתה ז' לח', שבבוקר הראשון שלו סבא בא, כמו בכל שנה, לקחת אותי מהבית במכונית השחורה הישנה שלו, עם מישה, הנהג של המישרד, שהתגנדר לכבודי בכובע־מצחיה לבן ובחיוך ענק עם שן זהב. מישה הניח את המזוודה האדומה שלי בבגאז', ופתח לי את הדלת האחורית בהצדעה ובקריצה, ונסענו לקחת אותך מתחנת־הרכבת שליד הנמל. בדרך שירבבתי את הראש בינו לבין סבא, וביקשתי שיספר לי שוב איך ניגן לפני מלך יוגוסלביה, ומישה נאנח ואמר, זה היה מזמן, אבל אני זוכר את זה כמו אתמול. הייתי אז ילד, אולי בן תשע, אולי עשר, וניגנתי בחצוצרה הכי טוב מכל הבית־ספר, ויום אחד הביאו לי בגד כחול עם כפתורים מזהב, ועניבה, וגרביים עד לברך, וכובע מצחיה, ואמרו, תלבש, ושמו אותי ליד הדגל ואמרו, תנגן, וניגנתי יפה יפה וחזק, והמלך פאבל נכנס, והדגל עלה לראש התורן, והחצוצרה ניצנצה ככה בשמש, וגם הכפתורים מזהב, מי היה מאמין, חבּיבּי, ילד יהודי קטן כזה מנגן בחצוצרה למלך, והוא התקרב אלי וליטף לי את הראש ושאל, איך קוראים לך, ואמרתי לו, מישה, ואמא עמדה שם ובכתה ככה, שהיו צריכים להחזיק אותה, ואבא אמר לה, עכשיו אני שמח שיש לנו אותו, כי בהתחלה הוא בכלל לא רצה אותי, הם נסעו לאוסטריה רק לנוח, וכשחזרו אמא אמרה, אני בהריון, ואבא אמר לה, חמישה זה מספיק, תעשי הפלה, אבל אמא היתה מאוד עקשנית, כמו האמא של אלברט איינשטיין, גם אותו האבא לא רצה, ואחר־כך הוא היה גרוע בבית־ספר, והמורים קראו לאבא, והאבא אמר לו, אלברט, אתה כבר בן שבע־עשרה, לא ילד, מה יהיה, אבל בגיל עשרים ושש הוא נפגש עם לנין ועם צ׳רצ׳יל והראה להם את תורת היחסיות, והיו הרבה דיסקוסיות, והוא נהיה מפורסם בכל העולם, אז כשאני שומע על הפלות אני אומר, מי יודע מה יכול לצאת מהילד הזה, למה להרוג בן־אדם. מישה נאנח שוב, והדליק סיגריה. מרחוק כבר אפשר היה לראות את השעון הגדול שמעל לתחנת־הרכבת. בחמישה לתשע הגענו. סבא ואני ירדנו לרציף, ומישה נשאר לחכות במכונית. שני סבלים בקאסקטים אפורים נשענו על עגלותיהם החלודות, הציצו זה בזה מדי פעם בעיניים חצי־עצומות ועישנו סיגריות מסריחות מחבילות צהובות עם ציור של סוסים שחורים. מרוב התרגשות הייתי צריכה פיפי, ורקדתי מרגל לרגל. בתשע בדיוק נשמעה צפירה ארוכה ושמחה של הקטר שמשך אחריו חמישה קרונות משתקשקים. הסבלים התעוררו, דרכו בנעל ענקית על הסיגריות שלהם, והתחילו להתרוצץ לאורך הרציף הלוך ושוב ולצעוק, מזוודות, מזוודות. בחרדה חיפשתי את פניך בין מאות הפרצופים שנתמעכו, מבהילים, כנגד זגוגיות החלונות. ואז נפתחו הדלתות בנשיפה, ואתה ירדת, ראשון מכולם, בג׳ינס קצרים שהיו לכל הילדים, ובחולצה ירוקה עם סמלים על הכיסים, שהיתה רק למעטים, וכובע משובץ של בלשים, שהביאו לך מאנגליה פעם ולא היה לאף ילד אחר, וככה עמדת לך שם ליד המזוודה השחורה של אבא שלך, והסתכלת מסביב בעיניים מכווצות כשני סדקים ירוקים מתחת לתלתלים הבהירים הפרועים, ואני הרגשתי שוב את הכאב הזה בין הגרון לבטן, שלפת את נשימתי בכל פעם שראיתי אותך וגם כשחשבתי עליך, וצעקתי, הנה אוּלִי, הנה אוּלִי, ורצתי אליך, ואז ראית אותי וחייכת והתחבקנו בכוח, וגם סבא בא, וטפח לך על הכתף ואמר, כמה גדלת שאול, ולא לקח לך את המזוודה כי כבר היית בן שלוש־עשרה וחצי ויותר חזק ממנו, ושמת אותה בבגאז' ליד האדומה שלי. ומישה הסיע אותנו למישרד של סבא ברחוב הרצל, שקירותיו כוסו תמונות גדולות מבריקות עם הרבה צבע כחול של מקומות יפים בארץ, של הכינרת ושל ים־המלח וראש־הניקרה ואילת, שהיו בהם בתי־הבראה, והממשלה היתה משלמת לו כדי לשלוח לשם את ניצולי־השואה, ואני דימיינתי לעצמי תמיד איך הם מגיעים לשם ברכבות, עם מעילים וכובעים מצחיקים שמתחתיהם פנים צהובים ועצובים כמו בתמונות שהראו לנו בכיתה ביום־השואה־והגבורה, ומסתדרים שם בשורה ארוכה עם כל המזוודות שלהם שקשורות בחבלים, וכל אחד נכנס לפי התור ומוריד את המעיל ואת הכובע, ומקבל במקומם בגד־ים צבעוני וכובע־טמבל בצבע תפוז, והם יושבים בכסאות־נוח בשמש ומתרחצים בים ואוכלים הרבה ומבריאים, ואחרי שבוע נהיים שמנים ושזופים ומחייכים כמו האנשים שבתמונות הפרסומת, ואז שולחים אותם הביתה, כי ניצולים חדשים הגיעו ברכבת, וכבר מחכים בתור. עד שפעם, בשבת, נסענו עם סבא וסבתא ומישה לבקר באחד מבתי־ההבראה האלה, שנקרא כפר הנופש ראש־הניקרה, ובכניסה לא היה שום תור של ניצולים, ובכלל אי אפשר היה לדעת מי ניצול־שואה ומי סתם איש, כי לכולם היו כרסים שמנות ונפולות, ואף אחד לא נראה במיוחד עצוב, כולם שחו בבריכה וזללו סנדוויצ׳ים עם מיץ־פז ודיברו בקול רם ושיחקו בינגו. ואז המצאנו שיטה לבדוק מי ניצול על באמת, אבל לי לא היה אומץ, רק הסתכלתי מרחוק איך אתה עובר בין כסאות־הנוח שעל הדשא ליד הבריכה ולוחש לכל אחד באוזן, היטלר, וראיתי שרוב האנשים לא עשו כלום, רק פקחו את עיניהם במין מבט מוזר, כאילו התעוררו מאיזה חלום ועוד לא הספיקו להיזכר איפה הם נמצאים, ומייד עצמו את העיניים והמשיכו לישון, ורק איש אחד, גדול ושמן עם הרבה שערות שחורות על החזה ועל הגב כמו גורילה ענקית, קם ורדף אחריך בכל המדשאה מתנשם ומתנשף כמו קטר והעיניים שלו אדומות וענקיות כמו פנסים, ובסוף תפס אותך והכניס לך סטירה וטילטל אותך בכתפיים בכוח, ונבח, פּאסקוּצוֶה חולירע, פּאסקוּצוֶה חולירע, ואתה חזרת אלי עם אוזניים אדומות, ולא בכית ואמרת שבכלל לא כאב, אבל מאז, בכל פעם שהיו מזכירים את היטלר, בכיתה או בטלוויזיה, הייתי מדמיינת את הגורילה מבית־ההבראה, במקום את היטלר האמיתי, עם השפם הקטן והפוני.
ובצהריים ירדנו, כמו תמיד ביום הראשון של החופש, לאכול במרתף בלפור, והמלצר הרזה, הגבוה, שנראה כמו פרופסור, וסבא סיפר לנו שלפני הרבה שנים באמת היה פרופסור בברלין, עם משקפיים במסגרת כסף וזקן באותו צבע ועניבת פרפר שחורה, קד קידה קטנה כי כבר הכיר אותנו, ובמיוחד את סבא, שהיה קליינט קבוע, ומשך את הכסאות כדי שנשב, והניח לפנינו בזריזות את התפריטים, ואמר, מה בשבילו, הֶר גרין, למרות שסבא הזמין תמיד אותו הדבר, צלי ופירה תפוחי־אדמה וכרוב כבוש, ואשכול ענבים סגולים למנה אחרונה, וגם הסועדים הקבועים שמסביב לשולחנות כבר הכירו אותנו וחייכו ונופפו אלינו במפיותיהם הלבנות, ובזמן שאכלתי הסתכלתי בשני הטבחים מדיקט שהיו תלויים על הקיר עם מצנפותיהם הגבוהות וסינריהם הארוכים ושפמיהם השחורים המתעקלים כלפי מעלה כמו שני חיוכים נוספים מעל לפיותיהם, והם הסתכלו אלי בחזרה, נשענים על חצי חבית עץ שבלטה מהקיר והיתה מלאה, בזה הייתי בטוחה, בכרוב כבוש טעים טעים, כמו זה שבצלחת שלי. ופעם סיפרת לי שלמסעדה, בדיוק מתחתינו, יש מרתף־סתרים, שבגללו היא נקראת מרתף בלפור, ובמרתף יש עוד המוני חביות כאלה, וכולן מלאות כרוב כבוש שיכול להספיק להרבה זמן למיקרה שתהיה עוד פעם שואה, ואז נכנס מוכר העיתונים הצולע בגופיה אפורה מלוכלכת רטובה מזיעה וצעק, מעריב אידיוט, מעריב אידיוט, מי רוצה עיתון־ערב, עד שכל חלל המסעדה נמלא הבל נשימתו החמוצה, וסבא סימן לו בידו, והוא ניגש לשולחן שלנו, והגיש לו את העיתון ביד שחורה, וסבא שילם לו עשרים גרוש, אפילו שממש ליד המסעדה היה קיוסק נקי שהיו בו גם עיתונים וגם גזוז וארטיקים. אחר־כך חזרנו הביתה בכביש התלול שעובר ליד כיפת־הזהב ואפשר לראות ממנו את כל המיפרץ, ובדרך השתוללנו במושב האחורי ושיחקנו צבוֹטוֹתי וכוֹתוֹתי והחטפנו בוקסים וצעקנו וקראנו אחד לשני בשמות, וסבא הסתובב פתאום ואמר בשקט וברצינות, לא לריב, ילדים, בני־אדם צריכים רק לאהוב ולרחם זה על זה, כי בסוף כולנו נמות. ולא הבנו למה הוא מתכוון אבל הפסקנו, ומישה קרץ אלינו דרך הראי, וסיפר על לואי ארמסטרונג, שהיה נגן החצוצרה הגדול ביותר, עם הריאות הכי עמוקות, וכשבטי גרייבל, שהיו לה הרגליים הכי יפות בהוליווד, חלתה בסרטן, הוא בא עם כל התזמורת שלו לנגן לה בדשא של בית־החולים, מתחת לחלון. אחר־כך הגענו הביתה, וסבתא פתחה את הדלת, בתסרוקתה המהודקת, המגולגלת בצמה על קודקודה, וניקרה לכל אחד מאיתנו על הלחי, ואמרה, עכשיו, שְׁלַאף שטוּנדֶה, שנשמעה לי תמיד כמו שם של עוגה, כמו שְׁווארצוואלד קירש־טוֹרְט או זאכֶר־טוֹרְט או אפּפֶל־שטרודל, שהיתה אופה כי הזכירו לה את הבית שלה בחוץ־לארץ, ואת בתי־הקפה המהבילים, הריחניים, כשבחוץ קר ויורד שלג, אבל ד"ר שמידט לא הרשה לה לאכול מהן, כי היה לה סוכר גבוה בדם, שמסוכן מאוד ללב. לכן רק כיבדה אותנו ואת דוד אלפרד ואת סבא, שתמיד אמר בנימוס, לא תודה, וסירב לטעום אפילו ביס אחד, למרות שהיה בריא לגמרי. אבל לפעמים, כשיצא ללוות את דוד אלפרד עד לשער, סבתא היתה חותכת לה פרוסה קטנה ואוכלת בנגיסות מהירות, כפופה על צלחתה, וסבא חזר, ועמד בפתח, והתבונן בגבה בעיניים רכות, וחיכה עד שתגמור, ורק אחר־כך נכנס לסאלון, והתיישב עם העיתון, והעמיד פנים כאילו לא ראה. והם הלכו לחדר שלהם, ואנחנו יצאנו לחורשה מאחורי הבית, ומתחנו חבל חזק בין שני אורנים, וניסינו ללכת עליו בשיווי־מישקל, כמו הליצן ההוא שראינו פעם, כשהיינו קטנים וסבא לקח אותנו לקירקס ההונגרי בכיכר־פאריז, שהיו בו סוסים אציליים ונמרים צהובי־עיניים ופילים מאולפים, ולוליינית יפהפיה עם שיער בלונדיני ארוך ופני־מלאך, שרקדה גם היא על החבל ושמשיה כתומה בידה, והחלטנו שנברח ונצטרף לקירקס הזה כשנהיה מאומנים, אבל גם עכשיו הצלחנו רק הליכת־זיקית, שהסברת לי שחשוב לדעת אותה למיקרה שצריך לעבור מעל מים. אחר־כך טיפסנו למטה־הריגול שלנו שמתחת לגג, שלפעמים היה גם המחבוא של אנה פראנק, שהיינו מצטופפים בו רועדים מתחת לשולחן, ומכרסמים קליפות של תפוחי־אדמה, וקוראים אחד לשני אנה ופיטר, ושומעים בחוץ קולות של חיילים גרמניים, וצנחנו על ספת הקטיפה הירוקה, שסבתא הביאה איתה כשבאה לארץ באוניה, וכשאחת משתי משענות העץ התפרקה קנו לסאלון ספה חדשה והעבירו את זאת לכאן, כי חבל לזרוק רהיט טוב, ופתאום אמרת בקול מהורהר, מעניין מה מרגישים אחרי שמתים, ואמרתי, אחרי שמתים לא מרגישים כלום, וניסינו לעצום חזק את העיניים ולסתום את האוזניים ולעצור את הנשימה כדי להרגיש כמו מתים, אבל לא הצלחנו, כי גם בעיניים עצומות אפשר לראות צבעים, ואמרת, אולי עד שנהיה זקנים כבר ימציאו תרופה נגד המוות, ואמרתי, אולי תהיה מדען ותמציא אותה בעצמך, ותהיה מפורסם כמו אלברט איינשטיין. אחר־כך שיחקנו בלכתוב מלים עם האצבע על הגב של השני ולנחש אותן. בהתחלה כתבנו שמות של פרחים, נרקיס וכלנית ורקפת, ושמות של חיות, פנתר והיפופוטם, ושמות של אנשים שהיכרנו, אבל אחרי כמה זמן אמרת שזה משעמם, ושקשה לנחש בגלל החולצות, אז הורדתי את החולצה ונשכבתי על הספה, פני בריח האבק והבושם ועשן הסיגרים שדבק בריפוד עוד משם, והרגשתי איך האצבע הנעימה שלך כותבת לאט מלים שאף פעם לא העזנו להגיד, בהתחלה תו חית תו, ואחר־כך, שין דלת יוד יוד מם סופית, ובסוף, זין וו נון הא, ובזמן שלחשתי את המלים בקול כבוש אל בין כריות הספה, הרגשתי איך בוערים פני ואיך הפטמות שלי, שרק התחילו לצמוח, מתקשות לתוך הקטיפה.
אחר־הצהריים יצאו סבא וסבתא מחדר־השינה עם לחיים ורודות, צעירים בעשרים שנה, ובחמש בדיוק הגיע דוד אלפרד, שאף פעם לא הבנו בדיוק איך הוא קרוב שלנו, אולי היה בן־דוד רחוק של סבתא, שפיה נידקק כחוט־תפירה בכל פעם שהזכירו את שמו, וגם סבא היה נוהם בזעף, בטלן, ולא ידענו למה לא אהבו אותו, אם משום שהיה עני או בגלל שניסה פעם להיות זמר אופרה בפאריס או מאיזו סיבה אחרת שלא יכולנו לנחש, ולמה בכל־זאת קיבלו אותו יפה, וסבתא הגישה לו תה ועוגה, שהיה שותה ואוכל וממצמץ בשפתיים העבות האדומות שלו, ומספר שוב, ועיניו נמסות מרוב געגועים, איך היה סטודנט בקונסרבטוריון של פאריס וגר בעליית־גג פיצפונת בלי מקלחת ובלי שירותים בכיכר הרפובליקה, והיה אוכל חצי באגט עם חמאה ליום, אבל בשבע בערב היה לובש את חליפתו הטובה היחידה ועונד פאפיון ומזלף על לחייו או־דה־קולון והולך לאופרה, שם היה עומד מתחת לקשתות המקושטות, המוארות, וגונב באוזניו צלילים בודדים שחמקו מבעד לאשנבים ללטף את פסלי המוזות ואת כרכובי המלאכים, ובהפסקה היה מתערב איכשהו בקהל ונכנס, כי כבר לא בדקו כרטיסים, ומוצא לעצמו כיסא פנוי באחד היציעים, וככה, בלב מתייפח, לחלוחי כמימחטה ממועכת, ראה את המערכות האחרונות של האופרות העולמיות הכי מפורסמות. וכאן בדרך־כלל היה נעמד, מתנדנד כמו נחום־תקום, לופת באצבעות שמנמנות את מיסעד הכורסה, ופוצח באריָה מריגולטו או מלה־טראוויאטה או מנישואי פיגארו, וקולו היה כהה וריחני ומתוק כמו התה ששתה קודם, ורק בסוף החריק ונשבר כמו זכוכית, וידיה הרזות של סבתא סטרו זו לזו מחיאות כפיים יבשות, וסבא השפיל מבטו אל ריבועי השטיח ומילמל, בראבו, בראבו, ואנחנו לא ידענו למה נזרק הדוד אלפרד יום אחד מן הקונסרבטוריון ולא נהיה זמר גדול באופרה של פאריס, וסבתא לא הסכימה לגלות לנו, ורק הידקה עוד יותר את פיה, כאילו אם תפתח אותו תקפוץ מתוכה איזו צפרדע ענקית. ודוד אלפרד היה מתיישב ונאנח, ומקנח את אפו האדמדם כתות־שדה במימחטה מקומטת ששלף מהכיס השמאלי של הז׳אקט, ומושיט לנו את זרועותיו להזמיננו לרכוב משני צדדיו על משענות הכורסה, והיה מחבק את מותנינו ומספר על בתי־הקפה של מונפארנאס ומונמארטר, שהיו מקום מיפגש לסופרים ולאמנים ולסטודנטים, והפריח מפיו שמות מוזרים בעלי צליל מופלא, שלא שמעתי קודם בשום מקום, כמו סארטר וסימון דה־בובואר וקוקטו וסאטי ופיקאסו, ואז ליטף לך את השיער ואמר, גם אתה תהיה פעם צייר, והחליק על גבך ואמר, או סופר, והשעין את ידו הקטנה הלבנה על רגלך בג'ינס הקצרים ואמר, או מוסיקאי, והמשיך לפרוט באצבעותיו על הירך העירומה החלקה שלך כאילו ניגן על פסנתר, ולי לא אמר שום דבר. ולא יכול היה לדעת שפעם, בצהריים הבילים רוטטים של אמצע הקייץ, נעמוד בבית־העלמין הישן שבחוף־הכרמל, גבינו המבויישים אל המציבה שלו, שעליה נחקקו באותיות זהב, לפי בקשתו, מלותיו של המשורר הסיני מתוך שירת האדמה של מאהלר -

בהתקרב הצער ניטשים גני־הנפש
נובלות ומתות השימחה, השירה
מה קודרים החיים
קודר המוות
עתה הוא הרגע, ידידים, שאו את הכוסות

ופנֵינו אל סבא העטוף בסדין, נחפז להחליק אל שלאף שטונדה נצחית לצד סבתא, שמתה בחורף לפני הרבה שנים, ולא לקחו אותנו ללוויה, כדי שלא נתקרר ולא נפסיד לימודים, ואל החזן, שעיניו העצומות מופנות לשמיים, והוא מסלסל בקולו, אל מלא רחמים שוכן במרומים, ואל אביך שהאפיר כולו, ממלמל, יתגדל ויתקדש שמה רבא, ואל אמי המסתירה את פניה בידיה, קרע בחולצתה, ואל הזקנים העונים אמן, פניהם המוכרים מתעתעים בי מתחת למסיבות הקמטים, רגע מנופפים לי ומחייכים מסביב לשולחנות מרתף בלפור שכבר אינו קיים, ורגע מתנמנמים בכסאות־הנוח של בית־ההבראה שנסגר לפני שנים, והנה גם מישה, שלא הזדקן כמעט, אבל הסיר מעליו את כובע־המצחיה ואת החיוך עם שן הזהב, והוא חובש כיפה שחורה ומקנח ברעש את האף, ומבטי נתלה בפניה הצמוקים, המחודדים, של ישישה קטנה וכפופה, שטבועים בי במיוחד, כאילו ליוו אותי כל ילדותי, ואינני מצליחה להיזכר מהיכן, ואני מפנה את פני אליך, ומחפשת בעיניך שאינן מישירות אלי מבט, בפניך הדהויים, בחוטים הלבנים בשערך, מבקשת בי את הכאב החד הפראי בצפירת הרכבת שדוהרת עכשיו לאורך החוף בדרכה לתחנה החדשה של בת־גלים, אבל רק קרעי זכרונות נימשים מתוכי, קשורים זה לזה בזנבם כמו מיטפחות צבעוניות מכיסו של הקוסם בקירקס ההונגרי, שבערך שבוע אחרי תחילת החופש כבר לא רצית להצטרף אליו ולהתאמן בהליכה על חבל בשיווי־מישקל בין האורנים, ולא רצית שנשחק באנה פראנק ולא בחסמבה או באמיל והבלשים, בכלל לא רצית לשחק אתי בכלום, רק ישבת לך מתחת לאורן הגדול וקראת כל היום ספרים קטנים בכריכות מקומטות, ונראית מודאג ועצוב ומלא מחשבות סודיות מתחת לכובע המשבצות. בהתחלה השתדלתי לא להפריע, אפילו שדי נעלבתי, אבל ביום השלישי כבר נמאס לי. חיכיתי עד אחרי ארוחת־הצהריים, וכשסבא וסבתא הלכו לזלול את השלאף שטונדה שלהם, התגנבתי אליך מאחורי הגב, חטפתי לך את הספר, ששמו היה ׳וידויה של אהובת המפקד׳ ועל הכריכה שלו צוייר חייל במדים חומים ובמגפיים שחורים עד הברכיים, מכוון אקדח ענקי לעבר בלונדינית השרועה על השלג בין רגליו, לבושה רק תחתונים וחזיה. החבאתי את הספר, ואמרתי שאני לא מחזירה לך עד שלא תגיד לי מה קרה. הסתכלת בי במבט מוזר מבעד לריסים הארוכים הבהירים שלך ואמרת, תישבעי בקבר השחור של היטלר שלא תגלי לאף אחד לעולם לעולם. אני נשבעת, לחשתי חגיגית, ובלב דימיינתי בור עמוק ושחור, שבתוכו עומד היטלר הגדול והשעיר מבית־ההבראה. ואז סיפרת לי שבזמן האחרון, מאז שהתחלת לקרוא את הספרים האלה, הוא מתנפח לך במכנסיים ונהיה קשה כל־כך, שאתה מוכרח לשפשף אותו עם היד עד שנשפרץ ממנו מין נוזל לבן, וזו ההרגשה הכי נפלאה שהיתה לך בחיים, כמו התפוצצות על־כוכבית, אבל אחר־כך אתה מודאג, כי בכיתה הסבירו לכם שנשים נכנסות מזה להריון, וכשאתה שוטף את הידיים זה זורם בצינורות הביוב יחד עם המים ונשפך לים, ובים מתרחצות הרבה נשים, וזה יכול להיכנס להן מתחת לבגד־הים, ולא הכל יורד בכיור, כי ממיליוני זרעים קטנים בטוח נשארים לך ביד איזה עשרים שלושים, ולפעמים אתה צריך לנסוע אחר־כך באוטובוס לכדורסל או לצופים, וזה עובר לכסף שאתה משלם לנהג, ודרך הידיים של הנהג לכרטיסים, שהוא נותן לילדות ולנשים בכל הגילים, ואחר־כך הן חוזרות הביתה והולכות לבית־שימוש ותולשות נייר ומנגבות, וכבר זה אצלן בפנים והן אפילו לא יודעות, ועכשיו מסתובבות ברחובות אלפי נשים עם תינוקות ממך בבטן הנפוחה שלהן, ולא רק בארץ, כי הזרעים יכולים להיסחף עם זרמי הים ולהגיע אפילו עד אירופה. ניצוץ נכלם של גאווה היבהב לרגע בעיניך, וכבה. ישבתי כמה זמן בשקט וחשבתי, כוססת מחטי אורן יבשות. זאת באמת היתה בעיה רצינית. בינתיים זרקת איצטרובלים, מנסה לקלוע בגזע שממול, טראח טראח טראח. פתאום בא לי רעיון. קמתי ורצתי למיטבח, פתחתי את המגירה שבצד הכיור, שהיו בה כל מיני דברים שצריך בבית, גפרורים ופלסטרים וגומיות, והוצאתי כמה שקיות ניילון של סנדוויצ׳ים שסבתא היתה אורזת בהן צידה לדרך כשנסעו בשבתות לבקר באחד מבתי־ההבראה, וחזרתי בריצה, ונתתי לך, ואמרתי, קח, תעשה באלה ותקבור אותם באדמה. מאותו יום נעלמו מפניך הדאגה והגאווה, ושוב היינו חברים ושיחקנו בכל המישחקים הישנים, ורק לפעמים היית מפסיק פתאום ומשיט לעברי מבטים ארוכים מהורהרים, ואני התגנבתי בלילות למיטבח, וספרתי את השקיות לדעת כמה חסרות, ויצאתי יחפה לחורשה בשׂוּמת החשיכה, אפלת הצמרות, רוחשת צרצורים ויללות ואיוושות מיסתוריות, וגיליתי את המקומות שנערמו גבעות של מחטי אורן יבשות והאדמה מתחתיהן תחוחה, וחפרתי בידיים להוטות סקרנות ואימה, והקמתי את שקיות הניילון מקברן, והרבה זמן התבוננתי לאור הירח בנוזל המופלא. ויום אחד צירפת לאוצר שלנו את הספרים הקטנים המקומטים, ואמרת, אני לא צריך יותר את הזבל הזה, אני יכול להמציא בעצמי סיפורים יותר טובים, ואמרתי, בטח תהיה פעם סופר, ונזכרתי שדוד אלפרד כבר אמר את זה לפני. ותיכף פירקנו את הספרים לדפים והתיישבנו לגזור מהם מלים, במיוחד את הכי גסות, והדבקנו מיכתבי־איומים מפחידים בעילום־שם לכנופיית הפושעים שמתחת לסופרמרקט ולגברת בלה בלום מהדואר, וזללנו שוקולד שגנבת קודם מהמחבוא של סבתא, ששמרה אותו כדי לאפות את העוגות שלה, ונהיה לו קצת טעם של דבק־שקדים, ופתאום נגעת לי בפנים בקצות האצבעות, כאילו לנגב שפם של שוקולד, ובאת אלי מאחורי הגב, וכתבת לי עליו לאט, מלה אחרי מלה, אני-נורא-אוהב-אותך, וחיבקת אותי בכוח. שכבת על הספה, ואני שכבתי עליך, פני בצֵל הרך שבין הכתף לצוואר, ריח דבק ועמילן מהחולצה הירוקה שלך, ואצבעותיך הלחות מלטפות לי את העורף הרבה זמן, רועדות, מפרפרות לי בשיער. דבוקים בלי לזוז, בלי לנשום כמעט, רק הלבבות דוהרים כמו סוסים במירוץ מטורף, וליטפתי לך את הפנים לאט, כאילו פיסלתי אותם מחדש, את התלתלים הבהירים ואת המצח החלק ואת העפעפיים שמתחת להם גר כל העולם, ואת האף הקטן שהאצבע מתחלקת עליו כמו על מגלשה עד לשפתיים, שאוויר חם נושב מביניהן על אצבעותי הקפואות, ומשכת לי את החולצה, ידך הקרירה על גבי מלמטה למעלה, מלמעלה למטה, עד למקום הנעים הזה, שאם היינו חתולים היה צומח לנו שם זנב, והנחתי את פי על פיך, טועמת את השוקולד הגנוב של קודם, לשונותינו מתנגשות, מקיפות והודפות זו את זו בחיפזון ובכוח אילם כמו שני מתאבקים מבוהלים, ומשכתי את החולצה מעל לחזך החלק ואת חולצתי מעל לשדיים שלי, להצמיד את הפטמות הקשות מקור לעור החם הרך של בטנך המתנשמת, והרגשתי מתיקות בין הרגליים כאילו מרחו לי שם דבש שקצת ממנו נזל על התחתונים, וזה הכריח אותי לפתוח אותן ולשוט אחורה וקדימה על הירך שלך, וחיבקת אותי חזק ומצצת לי את השפתיים כמו סוכריות, והצמדת לי את היד אל הבליטה הקשה שבמכנסיך הקצרים, והפנים שלך נהיו רציניים ושכירים, עד שיכולתי לראות דרכם מה ששום אדם לפני עוד לא גילה, ונשמתי מהר מהר כמו חיה קטנה בלי זכרונות, הבטן נמסה נדבקה לשלך המתיקות בתחתונים עוד יותר ועוד יותר עד כאב עד שלא יכולתי ופתאום ההתכווצויות האלה בתוכי הראשונה הכי חזקה וחדה וארוכה ואחריה עוד קצרות ומהירות כמו פרפורים והתאפקתי לא לצעוק שהם לא יתעוררו ורציתי שזה לא ייגמר לעולם אבל בסוף זה נגמר, ונפלתי עליך בלי נשימה, עם דופק מהיר כמו אחרי ריצת שישים, וראיתי שגם אתה חצי מעולף, מתאמץ לבלוע אוויר, פניך לוהטים, וירדתי מעליך ושכבתי לידך, מגלה כתם גדול על המכנסיים שלך, ונפעמת נשמתי את הריח החי, שעלה משנינו ונתערבב, ולא דמה לשום ריח אחר.