פתח דבר
יום אחד, לפני שבעים וחמישה אלף שנה בערך, הייתה האנושות קרובה למוות.1
התפוצצות אדירה מאין כדוגמתה באינדונזיה שיגרה מעלה ענן עצום של אפר, עשן ושברי אבן שכיסה אלפי קילומטרים. ההתפרצות האלימה של טוֹבָּה נחשבת כיום לאירוע הגעשי הגדול ביותר בעשרים וחמישה מיליוני השנים האחרונות. היא הפריחה לחלל האוויר כמות שפוכת שלא תיאמן, בנפח של 2,800 קילומטרים מעוקבים. אזורים רחבי ידיים במלזיה ובהודו נחנקו תחת שכבת אפר געשי בעובי עשרה מטרים. העשן הרעיל והאבק נסחפו עם הרוחות מעל אפריקה, והותירו בעקבותיהם שובל של מוות וחורבן.
שוו בנפשכם לרגע את התוהו ובוהו שחולל אירוע החורבן הזה. אבותינו הקדמונים נבעתו עד מוות מהחום היוקד ומענני האפר האפורים שהחשיכו את עין השמש. לאחר מכן צנחו הטמפרטורות מטה, והשתרר "חורף געשי". צמחים ובעלי־חיים מתו ככל שהרחיקה העין לראות, ומאחור נותר רק נוף שומם וקודר. בני־האדם ובעלי־החיים לא יכלו אלא לחטט בישימון בחיפוש אחר בדלי מזון, ורוב האנושות מתה מרעב. הדבר נראה כאילו כדור הארץ כולו גוֹוע. לניצולים המועטים הייתה רק מטרה אחת: לנוס הרחק ככל שיכלו ממסך המוות שירד על העולם.
(מוטב לציין כי יש אמנם תמימות דעים גמורה על כך שהתפרצות הר הגעש האדירה כל־כך בטובּה הייתה אירוע קטסטרופלי באמת ובתמים, אבל לא כל המדענים משוכנעים שהיא אכן שינתה את מהלך האבולוציה של האדם. קבוצה מאוניברסיטת אוקספורד ניתחה משקעים מאגם מלאווי באפריקה, מהלך רבבות שנים אל העבר. בקידוח בקרקעיות אגמים אפשר לחלץ משקעים שהצטברו בעבר הרחוק, ולשחזר לפיהם את התנאים האקלימיים הקדומים. ניתוח הנתונים הללו מתקופת התפרצות טובּה אינו מראה סימנים משמעותיים לשינוי אקלימי קבוע, מה שמעמיד בספק את התיאוריה בדבר "חורף געשי". עם זאת, עדיין לא ברור אם אפשר להקיש מתוצאה זו לגבי אזורים אחרים, מעבר לאגם מלאווי. תיאוריה אחרת גורסת שהסיבה לצוואר הבקבוק באבולוציה של האדם לפני שבעים וחמישה אלף שנה, כמתואר להלן, הייתה שינוי סביבתי אטי, ולאו דווקא התמוטטות סביבתית פתאומית. יש צורך במחקר נוסף בטרם תיושב שאלה זו אחת ולתמיד.)
אם כך ואם כך, ראיות מובהקות לאסון הנורא ההוא נמצאות כנראה בדמנו.
הגנטיקאים עמדו על העובדה המסקרנת שלכל שני בני־אדם נתונים יש דנ"א כמעט זהה. לעומת זאת, בין שני שימפנזים נתונים עשויה להימצא שונוּת גנטית גדולה ממה שניתן למצוא בכל האוכלוסייה האנושית כולה. בראייה מתמטית, אחת התיאוריות שיכולות להסביר זאת מבוססת על ההנחה שהתפוצצות טובּה חיסלה את רוב האנושות, והותירה רק קומץ בני־אדם — אלפיים נפשות בערך. מופלא הרעיון שאותה קבוצה מזוהמת ומרוטה של אנשים, היא אשר פרתה ורבתה ומילאה את כל הארץ. כל אחד מאיתנו הוא כמעט שיבוט של משנהו, כולנו אחים ואחיות, צאצאיה של קבוצה זעירה וידועת סבל של בני־אדם שהייתה נכנסת כולה, בקלות, לאולם הנשפים של בית מלון מודרני.
כאשר שירכו אותם בני־אדם את רגליהם בנוף הצחיח, לא היה להם מושג שיבוא יום וצאצאיהם יחלשו על כל קרן זווית של כוכב הלכת שלנו.
כיום, כשאנו נושאים את מבטנו אל העתיד, אנו רואים כי האירועים שהתרחשו לפני שבעים וחמישה אלף שנה אולי היו חזרה כללית לקראת קטסטרופות עתידיות. נזכרתי בזאת ב-1992, כשהגיעה לאוזני הידיעה המדהימה על גילוי — ראשון מסוגו — של כוכב לכת המקיף כוכב רחוק. בתגלית זו עלה בידי האסטרונומים להוכיח את דבר קיומם של כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש שלנו. היה זה שינוי פרדיגמה חשוב בהבנתנו את היקום. אבל הדבר הבא ששמעתי על תגלית זו העציב אותי: כוכב הלכת הרחוק ההוא חג סביב כוכב מת — פּוּלסָר, שריד מהתפוצצות סוּפֶּר־נוֹבָה שמן הסתם הכחידה כל זכר לחיים שאולי התקיימו בכוכב הלכת ההוא. שום יצור חי הידוע למדע לא היה שורד את השטף המצמית של אנרגיה גרעינית, היוצא מכוכב מתפוצץ בקרבה שכזו.
ואז דמיינתי לי ציוויליזציה בכוכב הלכת ההוא, היודעת שהשמש, מקור חייה, נוטה למות. היא בוודאי שוקדת בקדחתנות על בניית צי ענקי של חלליות שיטיסו את התושבים למערכת שמש אחרת. כאוס מוחלט שורר בלי ספק בכוכב הלכת הזה, ששוכניו המבוהלים והנואשים נדחקים להשיג את המושבים הפנויים האחרונים בחלליות העומדות להמריא. ראיתי בדמיוני את הזוועה שחשו הנותרים מאחור, הנטושים למר גורלם בהתפוצץ השמש שלהם.
ידוע לנו שהמין האנושי יתייצב ביום מן הימים לפני אירוע כלשהו ברמת ההכחדה המוחלטת; הדבר בלתי־נמנע, כמוהו כחוקי הפיזיקה. אבל האם יהיו בנו הדחף וההחלטיות שהיו באבותינו הקדמונים, לשרוד ואף לשגשג?
אם נעביר מבט על כל צורות החיים שהתקיימו אי־פעם בכדור הארץ, מהחיידקים המיקרוסקופיים ועד עצי היער הנישאים, מהדינוזאורים המגושמים ועד בני־האדם עתירי התושייה, נמצא כי 99.9 אחוז מהם נכחדו בסופו של דבר. מכאן שהכחדה היא הנורמה, שכף המאזניים נוטה מלכתחילה בכבדות נגדנו. כשאנו חופרים באדמה שמתחת לכפות רגלינו וחושפים את רשומות המאובנים, אנו מוצאים ראיות לצורות חיים קדמוניות רבות. אבל רק קומץ קטן שבקטנים קיים כיום. מיליוני מינים הופיעו לפנינו; הם חיו את חייהם תחת השמש, ולאחר מכן גוועו ומתו. זהו סיפורם של החיים.
אין זה משנה עד כמה יקרים ללבנו מראות השקיעה הדרמטית והרומנטית, הניחוחות הרעננים של רוח הים וחמימות קרני השמש ביום קיץ, כל אלה יגיעו לקצם בבוא היום, וכוכב הלכת שלנו יחדל להיות מקום מסביר פנים לחיים אנושיים. הטבע יפנה בסופו של דבר נגדנו, כפי שפנה נגד כל צורות החיים הנכחדות הללו.
הסיפור המפואר של החיים עלי אדמות מלמד כי לנוכח סביבה עוינת, אורגניזמים צפויים לאחד משלושה גורלות. הם יכולים לעזוב את הסביבה, להסתגל אליה, או למות. אבל אם נשקיף למרחק מספיק אל העתיד, נמצא בו ביום מן הימים אסון כה נורא, שהסתגלות אליו לא תיתכן כלל. יהיה עלינו לעזוב את כדור הארץ, או למות. לא תהיה שום דרך אחרת.
אסונות כאלה קרו שוב ושוב בעבר, ובהכרח יקרו בעתיד. כדור הארץ כבר ידע חמישה מחזורים גדולים של הכחדה, שבכל אחד מהם נעלמו עד 90 אחוז מכל צורות החיים מעל פני כדור הארץ. כשם שהיום בא אחרי הלילה, כן יבואו עוד אירועים כאלה, בוודאות גמורה.
בטווח של עשורים, ניצבות בפנינו סכנות שאינן מעשה ידי הטבע אלא מעשה ידינו שלנו, מחמת איוולתנו וקוצר ראייתנו. נשקפת לנו סכנת ההתחממות הגלובלית, שאז תפנה האטמוספירה שלנו עצמה נגדנו. נשקפת לנו סכנת הלוחמה המודרנית, עם התפשטות הנשק הגרעיני לאחדים מהאזורים הכי פחות יציבים בעולמנו. נשקפת לנו סכנת השימוש בחיידקים כנשק, למשל איידס נישא באוויר או אֶבּוֹלָה שתעבור מאדם לאדם בשיעול או בעיטוש. כך יהיה אפשר לחסל יותר מ-98 אחוז מהמין האנושי. זאת ועוד, נשקפת לנו סכנת התפוצצות האוכלוסין, הצורכת משאבים בקצב תזזיתי. אנו עלולים לחצות יום אחד את גבול יכולתו של כדור הארץ לקיים אותנו, ואז נמצא את עצמנו ביום הדין האקולוגי, במאבק לחיים ולמוות על שאריות המצרכים שנותרו לפלֵטה.
מלבד השואות שאנו יוצרים בעצמנו, ישנם גם אסונות הטבע שאין לנו שליטה בהם. בטווח של אלפי שנים, צפויה לנו ראשיתה של תקופת קרח חדשה: במאה אלף השנים האחרונות, חלק גדול מפני כדור הארץ היה מכוסה בשכבת קרח מוצק שעובייה הגיע כמעט לקילומטר אחד. הנוף הקפוא והצחיח הביא כליה על מינים רבים. אלא שלפני עשרת אלפים שנה החל מזג האוויר להפשיר. תקופת החמימות הקצרה הזאת אִפשרה את עלייתה הפתאומית של הציוויליזציה המודרנית, והאנושות ניצלה אותה להתפשטות ולשגשוג. אבל הפריחה הזאת התרחשה בתקופה בין־קרחונית, ומכאן שצפויה לנו עוד תקופת קרח בתוך עשרת אלפים השנים הבאות. כשתבוא, ייעלמו ערינו תחת הררי שלג והציוויליזציה תתמוטט מעומס הקרח.
קיימת גם האפשרות שהר הגעש הכביר שמתחת לפארק הלאומי יֶלוֹסטוֹן בארצות הברית יתעורר מתרדמתו הממושכת, יקרע את אמריקה הצפונית לגזרים ויאפוף את כדור הארץ בענן רעיל ומחניק של פיח ושפוכת אחרת. ההתפרצויות הקודמות אירעו שם לפני 630,000 שנה, 1.3 מיליון ו-2.1 מיליון. בין אירוע לאירוע הפרידו 700,000 שנה בערך; מכאן שצפויה לנו עוד התפרצות אדירים, מתישהו ב-100,000 השנים הבאות.
בטווח של מיליוני שנים צפויה הסכנה של עוד פגיעת מטאור או שביט, מעין זו שתרמה להשמדת הדינוזאורים לפני 65 מיליון שנה. ביום המר והנמהר ההוא פגע סלע בקוטר עשרה קילומטר בחצי האי יוּקָטָן שבמקסיקו והפריח למרומים טונות של אבן לוהטת, ששבה וניתכה על פני הארץ. כמו בהתפרצות טובּה, אבל בממדים הרבה יותר גדולים, ענני האפר החשיכו את עין השמש וגרמו לצלילת הטמפרטורות בכל רחבי העולם. הצמחייה כמשה, שרשרת המזון קרסה. הדינוזאורים אוכלי הצמחים גוועו מרעב, ואחריהם נספו דודניהם אוכלי הבשר. בסופו של דבר, 90 אחוז מכל צורות החיים בכדור הארץ נעלמו בעקבות האירוע הנורא ההוא.
במשך אלפי שנים נעלמה מעינינו, למרבה הנחת, עובדה מציאותית וחשובה: כדור הארץ מרחף בתוך נחיל של סלעים העלולים להתגלות כקטלניים. רק בעשור האחרון החלו מדענים להצמיד מספרים ממשיים לסכנתה של פגיעה רצינית. כיום ידוע לנו שיש כמה אלפי עצמים קרובי־ארץ — גרמי שמים זעירים החוצים את מסלולו של כדור הארץ סביב השמש ומהווים סכנה לחיים בעולמנו. נכון ליוני 2017 זוהו וקוטלגו 16,294 עצמים כאלה — אבל הם רק אלה שכבר מצאנו. האסטרונומים מעריכים שיש אולי כמה מיליונים של עצמים לא־ממופים במערכת השמש, החולפים בקרבת כדור הארץ.
פעם ראיינתי את האסטרונום קרל סֵייגן, ושאלתי אותו על הסכנה הזאת. הוא הטעים באוזני ש"אנחנו חיים בתוך מטווח קוסמי", מוקפים במקורות סכנה. זו רק שאלה של זמן, אמר לי, לפני שיפגע בכדור הארץ אסטרואיד גדול. אילו יכולנו איכשהו להאיר את האסטרואידים האלה, היינו רואים את שמי הלילה מלאים באלפי נקודות אור מאיימות.
גם אם נניח שיעלה בידינו לחמוק מכל הסכנות האלה, יש עוד אחת — וכל השאר מתגמדות לעומתה. בעוד חמישה מיליארד שנים, השמש תהפוך לכוכב אדום ענקי, תתנפח ותמלא את כל השמים. כה גדולה תהיה השמש, עד שמסלול כדור הארץ יימצא בתוך האטמוספירה היוקדת שלה, והחום הצורב לא יאפשר את קיומם של חיים בתופת הזאת.
בניגוד לכל שאר צורות החיים בכוכב הלכת שלנו, שאינן יכולות אלא לחכות לגורלן בלי יכולת לשנותו, אנו בני־האדם אדונים לגורלנו. למרבה השמחה, אנו בונים עכשיו את הכלים שבכוחם לגבור על הסיכויים הדלים שמעניק לנו הטבע, על־מנת שלא נהיה בין 99.9 האחוזים של צורות חיים שנחרץ גורלן להכחדה. בספר זה נפגוש את החלוצים שהיו להם המרץ, החזון והתושייה הדרושים לשינוי גורלה של האנושות. נפגוש את החולמים המאמינים כי האנושות יכולה לחיות ולשגשג בחלל החיצון. וננתח את פריצות הדרך המהפכניות בטכנולוגיה שיאפשרו לנו לעזוב את כדור הארץ ולהתיישב במקומות אחרים במערכת השמש, או אפילו מעבר לה.
אם יש לקח אחד שאנו יכולים ללמוד מההיסטוריה שלנו, הרי זה שהאנושות, כל אימת שניצבה בפני משבר שסיכן את עצם קיומה, נענתה לאתגר ונשאה את עיניה ליעדים נעלים עוד יותר. במובן ידוע, הרוח שנשאה קדימה את חוקרי עולמנו טבועה בגֶנים שלנו ומחוּוטת בנשמתנו.
עכשיו עומד בפנינו אתגר שהוא אולי הגדול מכול: לעזוב את תחום מושבנו בכדור הארץ ולהפליג לחלל החיצון. חוקי הפיזיקה ברורים ומפורשים; במוקדם או במאוחר נעמוד בפני משברים גלובליים שיסכנו את עצם קיומנו.
החיים יקרים מכדי שנגביל אותם לכוכב לכת יחיד, יקרים מכדי שנפקיר אותם לחסדי הסכנות הכלל־עולמיות הללו.
דרושה לנו פוליסת ביטוח, אמר לי סייגן. הוא הוסיף לסיכום שאנו חייבים להפוך ל"מין דו־עולמי". במילים אחרות, נחוצה לנו תוכנית גיבוי.
בספר זה נסקור את ההיסטוריה, את האתגרים ואת הפתרונות האפשריים המונחים לפנינו. הדרך לא תהיה קלה, ויהיו בה מפלות, אבל אין לנו ברֵרה.
מכמעט־הכחדה לפני שבעים וחמישה אלף שנה הרהיבו אבותינו עוז ויצאו להתנחל בכל רחבי כדור הארץ. ספר זה, אני מקווה, יתאר את השלבים שיהיה עלינו לעבור כדי לגבור על המכשולים שיתייצבו בפנינו בהכרח בעתיד. אולי נועדנו להיות מין רב־עולמי, החי בין הכוכבים.
אם קיומנו לאורך זמן הוא המונח בכף המאזניים, מוטלת עלינו אחריות בסיסית כלפי מיננו, להרהיב עוז ולהפליג לעולמות אחרים.
— קרל סייגן
הדינוזאורים נכחדו מפני שלא הייתה להם תוכנית חלל. אם אנו ניכחד מפני שאין לנו תוכנית חלל, זה יגיע לנו.
— לארי ניבן
