פרק 1
עד ששברו לי את הרגליים, אף אחד לא רץ מהר כמוני. כשחלפתי ברחובות העיר בריצה אדירה אנשים נעצרו בפליאה. מה זה היה? שאלו, וכשהבינו שאני רק ילד התמלאו תקווה שיום אחד אשתתף באולימפיאדה ואביא לכולנו ניצחון וכבוד. כן, בגלל זריזות הרגליים יוצאת הדופן שלי ניצחתי בתחרויות, ברחתי מכנופיות או מסתם בריונים, וגם הצלחתי לגנוב. התגאיתי במהירות שלי, אבל לא בגנֵבות. במיוחד שנאתי שאמרו שאני גנב בן גנב, אבל זה היה נכון.
פעם — ממש מזמן, כשהייתי קטן — לקחתי שלושה חיילי צעצוע אפורים קטנים מאיזה ילד. וזו הגנֵבה הראשונה שאני זוכר. אחותי מירה, שמבוגרת ממני בעשר שנים, תפסה אותי משחק עם החיילים האידיוטיים האלה והכריחה אותי להחזיר אותם. הילד בכלל לא הרגיש שלקחו לו, היו לו אולי מאה כאלה, אבל מירה התעקשה וגם דרשה שאבקש סליחה מאמא שלו — איך היא בכלל קשורה? — וזה היה החלק הכי גרוע בסיפור הזה.
הגנבה השנייה היתה של ספר. לא יודע למה החלטתי לגנוב דווקא את הספר הזה, אולי כי היתה לו כריכה יפה ואולי בגלל האמא שהקריאה ממנו לבן שלה. הוא לבש חליפת פסים של מַלח, נראה כמו בובה בחנות, ולא הקשיב לאמא שלו. נראה לי שהספר לא עניין אותו בכלל. הם ישבו על ספסל בקצה גן ציבורי גדול, ואני רצתי סביבם איזה עשר דקות. מתישהו הניחה האמא את הספר על הספסל כדי לנגב לילד־צעצוע שלה את האף, ואז זינקתי לעברם, חטפתי את הספר ורצתי איתו עד הבית. חוץ מכמה חלקים משעממים הוא היה נחמד, הספר. אחר כך נתתי אותו במתנה לילדה מהשכונה שלי.
מאז לא גנבתי יותר ספרים, אבל עיתונים סחבתי בכמויות. בדרך כלל חטפתי אותם מכיסי מעילים של גברים או מתחת לזרועות שלהם, ברחוב עמוס או בתחנת רכבת. קראתי את כל העיתונים שסחבתי, מהעמוד הראשון עד האחרון, כי אם לא השתמשתי במה שגנבתי, נהניתי ממנו רק ברגע הראשון. אחר כך הוא נראה לי לא שווה ומיד התקלקל לי מצב הרוח. לפעמים אחרי שקראתי עיתון החזרתי אותו למוכר העיתונים — אחד מהילדים האלה שעמדו ברחוב וצעקו את הכותרות — כדי שימכור אותו שוב. מדי פעם קיבלתי קצת כסף בתמורה לעיתונים. זה נראה לי הוגן. וחוץ מזה, ממוכרי העיתונים אף פעם לא גנבתי.
אוכל גנבתי הכי הרבה: לחם, חמאה, גבינות, נקניקים, ממתקים, עוגות, עוגיות, בייגלה, פירות, ירקות, ואפילו דגים מהשוק או מִסלים של אנשים. פעם שדדתי לביבות מצלחת במסעדה. כשכמעט הצלחתי לצאת בריצה דרך הדלת הפתוחה, מישהו שם לי רגל ונחַתִי על הרצפה. שני גברים קמו אלי במהירות, ובפיות מלאים בדגים מלוחים החטיפו לי סטירות.
ברור שהיה לי לא נעים ואפילו כואב, אבל אי־אפשר להשוות את זה למה שהרגשתי כששברו לי את הרגליים. זה קרה בבית המחסה ליתומים. כמה ילדים גדולים ומדריכים טמנו לי מלכודת ותפסו אותי גונב. הם הצמידו אותי לרצפה ובעטו בי אבל רק ברגליים. המנהל עמד בצד וראה הכול. מתישהו הוא אמר להם להפסיק. לפני שאיבדתי את ההכרה שמעתי אותו אומר, "נראה איך הוא ירוץ עכשיו." עבר לא מעט זמן עד שהצלחתי להתחזק מספיק בשביל לברוח מבית המחסה ולגרור את עצמי בשלג כל הדרך לבית של אחותי. במשך כמה חודשים שכבתי שם על מזרן ולא יצאתי מהבית. לא רציתי שיראו שנשארתי צולע.
ובכל זאת השמועה התפשטה. מדי פעם עבר מישהו בחצר וצעק, "יָאנֶק, הגנב הצולע!" או "נראה אותך מנצח אותי בריצה עכשיו, גנב צולע." אחותי מירה עשתה את עצמה לא שומעת, כאילו היא עסוקה עם התינוק שלה, אבל ברור ששמעה וגם ידעה שהכול באשמתה. הרי היא שלחה אותי לשם. לכן לא האמנתי כשיום אחד — בזמן שקירצפה חיתולים רטובים על קרש הכביסה — היא אמרה, "יאנק, שמעתי על בית יתומים נהדר." סובבתי אליה את הגב וחייכתי במרירות בגלל הצירוף הבלתי אפשרי של המילים "בית יתומים" ו"נהדר". אני אולי גנב צולע, חשבתי, אבל היא שקרנית. ובוגדת.
