הרי קולורדו 1 - ההימור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הרי קולורדו 1 - ההימור
מכר
אלפי
עותקים
הרי קולורדו 1 - ההימור
מכר
אלפי
עותקים

הרי קולורדו 1 - ההימור

4.1 כוכבים (340 דירוגים)

עוד על הספר

  • שם במקור: The Gamble
  • תרגום: דורון דנסקי
  • הוצאה: אהבות הוצאה לאור
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 631 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 10 שעות ו 31 דק'

תקציר

נינה שרידן זקוקה נואשות לפסק זמן. היא צריכה רגע שקט כדי לבחון את החיים שלה, ובייחוד את האירוסים שלה לגבר שלא זוכר איך היא אוהבת לשתות קפה. היא היתה בטוחה שלהגיע מאנגליה, לבקתה מבודדת בעיירה קטנה בהרי קולורדו יעשה את העבודה. אבל כשהיא מגיעה לבקתה ומוצאת שהיא אינה לבד שם כלל, מסתבר לה שלחיים תכניות משל עצמם, ושום דבר כבר לא יהיה כשהיה. 

הבעלים של הבקתה – מקס הולדן מופתע לחלוטין מהיפיפה שהופיעה פתאום על סף דלתו. ואז היא גם חולה ומקס מבלה ימים בטיפול בה. מקס, גבר השומר מאוד על פרטיותו, וליבו שבור וחסום, מוצא עצמו נמשך לאישה הדעתנית. מהר מאוד המשיכה בין השניים הופכת לבלתי ניתנת להתעלמות. אבל סודות מהעבר שצצים מאיימים להרוס את הסיכוי לאהבה, שמצאו שתי נשמות פצועות. 

אהבה היא ההימור הגדול מכולם....

קריסטן אשלי, 'מלכת הקראק' של הרומנים, ברומן שאי אפשר לעמוד בפניו. ראשון בסדרה האייקונית שלה – הרי קולורדו, שבה לכולם מגיעה הזדמנות שניה לאהבה. 

"מה יש בהם בספרים של קריסטן אשלי שמשאיר אותך תחושה של חמימות והתרגשות? הם פשוט חודרים לך ללב ומייצרים חיבור כל כך עמוק לכל אחת מהדמויות. אני מאוהבת בכתיבה שלה!" - Aestas Book Blog

קריסטין אשלי היא סופרת של רבי מכר רבים. היא כותבת על נשים אמיתיות, המוצאות את כוחן דווקא ולמול האתגר הקשה מכולם – האהבה. והיא עושה זאת ללא מתחרים. זהו ספרה השני של אשלי בעברית. "הצוואה", ספרה הראשון שיצא בעברית, הפך לרב מכר היסטרי. 

פרק ראשון

פסק זמן
 
הבטתי בשעון שעל לוח המחוונים במכונית השכורה, ואז שוב החוצה, אל השלג.
כבר איחרתי בעשרים דקות לפגישה עם האחראי. דאגתי לא רק בגלל האיחור — דאגתי גם כי אחרי שסוף סוף אגיע לשם, הוא יהיה צריך לנהוג הביתה בשלג. מצב הכבישים החמיר מרגע לרגע. הרטיבות הפכה לקרח שחור במקומות מסוימים ולמעטה שלג עבה במקומות אחרים. פשוט קיוויתי שהוא גר קרוב ל"משולש".
אלא שהוא כנראה היה רגיל לזה, הרי הוא גר בעיירה הררית קטנה בקולורדו. מבחינתו זה בטח לא משהו מיוחד.
אני מַתִּי מפחד.
התאפקתי לא להביט בהוראות שאותן שיננתי במטוס (או ליתר דיוק לפני שעליתי למטוס) והיו מונחות בארנק שלי, על המושב שליד הנהג. לא היה לי מושג עוד כמה זמן נשאר לי לנסוע, ומה שהחמיר את המצב הוא שכנראה נסעתי בחצי מהמהירות המותרת; אבל לא הייתי סגורה על זה.
שלא לדבר על העובדה שהייתי מותשת וסבלתי מג'ט לג, אחרי שהעברתי את שבע־עשרה השעות האחרונות בכביש, במטוס או במכולת.
שלא לדבר על העובדה שאתמול (או אולי שלשום? לא הצלחתי לקבוע באיזה יום מדובר בגלל אזורי הזמן המשתנים) הרגשתי משהו מוזר בסינוסים שלי, ופירוש הדבר הוא שהשפעת בדרך או מחלה גרועה ממנה, והתחושה הזאת לא עברה לי.
ושלא לדבר על העובדה הנוספת, שהלילה ירד ואיתו הגיעה סופת שלגים שמחריפה מדקה לדקה. היא התחילה במשב קל ועכשיו בקושי הצלחתי לראות את המטרים הספורים שלפני המכונית. בדקתי את דיווחי מזג האוויר, ולפיהם השמיים אמורים להיות בהירים בימים הקרובים. חודש אפריל התקרב, עוד יומיים בלבד. איך ייתכן שיש כל כך הרבה שלג?
שאלתי את עצמי מה ניילס חושב עכשיו, אם כי הוא בטח לא חושב על כלום, כי סביר להניח שהוא ישן. לעומת זאת אילו הוא היה יוצא להרפתקה בכוחות עצמו, או אפילו אם היה עם חברים (לא סביר במיוחד, כי לניילס לא היו הרבה חברים), אני הייתי ערה מרוב דאגה ותוהה אם הצליח להגיע ליעד בריא ושלם. במיוחד אם היה מרגיש את הצריבה בסינוסים, שעליה סיפרתי לו לפני שיצאתי לדרך.
הייתי מוכרחה להודות, שהוא לא ביקש ממני להתקשר כשאגיע ל"משולש" בריאה ושלמה. הוא לא אמר כמעט כלום. גם כשאמרתי לו, לפני שקבענו כנסיות ותאריכים, שאני צריכה פסק זמן של שבועיים. זמן לחשוב על הקשר ועל העתיד שלנו. זמן לעצמי כדי לסדר את הראש. זמן להרפתקה, לנער קצת את החיים שלי, לסלק את קורי העכביש שבראש ואת אלה שחשבתי שמחוברים (ומתעבים מיום ליום) אל כל היבט בחיי המשעממים, השגרתיים והצפויים.
הייתי גם מוכרחה להודות, שלא משנה לאן הלכתי ומה עשיתי, ניילס לא היה מוטרד כלל אם הגעתי בשלום. הוא לא בדק מה שלומי, גם אם נסעתי בענייני עבודה לכמה ימים. וכשעדכנתי אותו, לא הטרידה אותו העובדה שאני זו שמעדכנת אותו. או לאחרונה (כי בחנתי את זה כמה פעמים), כשלא עדכנתי ואז הגעתי הביתה בבטחה — לפעמים כעבור כמה ימים — לא הפריע לו שלא דיווחתי מה קורה איתי.
הכיוון הלא נעים שאליו חתרו מחשבותיי השתנה, כשראיתי את הפנייה שלי ושמחתי על כך. פירוש הדבר שאני מתקרבת וכבר לא כל כך רחוקה. על פי ההוראות הבנתי, שאם הלילה בהיר, אני אמורה להגיע לשם תוך חמש דקות. פניתי ימינה בזהירות והתמקדתי בראות ההולכת ופוחתת. פניתי שמאלה ואז שוב ימינה ואז שיפוע, שחששתי כי המכונית שלי לא תוכל לעמוד בו. אבל ראיתי אותו זוהר לכבודי בגאווה כמו לפיד מואר.
"המשולש," ממש כפי שנראה באינטרנט רק בלי עצי האורן מסביב, ההרים שברקע והשמש הזורחת. מובן שהם היו שם (חוץ מהשמש, כי הרי ירד הלילה), פשוט לא יכולתי לראות אותם.
פשוט מושלם.
"קדימה, מותק, קדימה, את יכולה," עודדתי את המכונית, וההקלה הציפה אותי מעצם המחשבה שסופו של המסע שלי קרב. גחנתי קדימה כאילו התנועה תעניק למכונית שלי תנופה כדי לצלוח את השיפוע.
המזל האיר לי (ולמכונית) פנים, והצלחנו להגיע אל תיבת הדואר עם האותיות המכוסות בחלקן שלג, היוצרות את השם "מקסוול." התיבה סימנה את תחילתו של שביל גישה המשתרע לאורך חזית הבית. פניתי שוב ימינה ונהגתי בזהירות אל עבר ג'יפ הצ'רוקי שחנה מול הבית.
"תודה לאל," לחשתי, כשעצרתי והרמתי את בלם היד. ראשי חישב מיד את הצעד הבא.
לפגוש את המשגיח, לקחת את המפתחות ולקבל הוראות.
לרוקן מכונית ממזוודות ומהמוני שקיות מצרכים, אוכל לחופשה בת שבועיים, ובמילים אחרות — דברים שעוזרים לי בדרך כלל אבל גם דברים שממש לא, שלא כבדרך כלל.
לסדר במקרר אוכל מתכלה.
להציע את המיטה (אם צריך).
להתקלח.
לקחת תרופה לצינון שקניתי במכולת.
להתקשר לניילס, גם אם רק כדי להשאיר הודעה במשיבון.
לישון.
השינה היתה הדבר שחיכיתי לו יותר מכול. נדמה לי שמעולם לא הרגשתי מותשת כל כך.
כדי להפחית מכמות הצעדות למכונית הלוך ושוב לקחתי את התיק שלי, יצאתי מהמכונית והעמסתי אותו על הכתף. לאחר מכן ניגשתי לתא המטען ולקחתי שקיות מצרכים רבות ככל שהצלחתי לסחוב. פסעתי בזהירות. השלג כיסה את כביש הגישה הקדמי ואת חמש המדרגות שהובילו למרפסת המשתרעת לאורך ה"משולש", ואני נעלתי מגפיים עם עקבים גבוהים. למרות שהיה מאוחר מדיי, גם אם בדקתי מראש את תחזית מזג האוויר ולכן חשבתי שיהיה בסדר, שקלתי מחדש את הבחירה שלי במגפיים עם עקבים גבוהים כשהגעתי למרפסת.
עוד בטרם עליתי מדרגה אחת, נפתחה דלת הכניסה מזכוכית ואיש עמד בפתח. הלילה האפיל על חזית גופו, וגבו הואר קלושות באורות מתוך הבית.
"אה, היי, אני ממש־ממש מצטערת על האיחור. הסערה עיכבה אותי," מיהרתי להסביר את גסות הרוח שלא ממש דרשה הסבר (שהרי ברור היה שיורד שלג, ולכן כל נהג שעיניו בראשו אמור להיזהר), והמשכתי להתקדם לאורך המרפסת.
האיש זז, והאור בחוץ נדלק וסנוור אותי לרגע.
עצרתי כדי לאפשר לעיניי להתרגל, ואז שמעתי, "מה קורה פה?"
מצמצתי ואז מיקדתי את מבטי. הדבר היחיד שיכולתי לעשות עכשיו הוא לבהות בו.
לא חשבתי שככה אמור שרת להיראות.
הוא היה גבוה, גבוה מאוד, וכתפיו היו רחבות מאוד. שערו כהה, כמעט שחור, גלי, וחלק ניכר ממנו נמשך לאחור כאילו זה עתה סיימו לעצב אותו לתפארת. הוא לבש חולצת פלאנל משובצת ותחתיה גופייה חמה, ושרוולי החולצה הופשלו וחשפו את הגופייה שכיסתה את זרועותיו. מכנסי הג'ינס היו דהויים, גרביים עבים כיסו את רגליו, ועורו השזוף נמתח על פניו בעלות מבנה העצמות המושלם, שאפילו עיוור היה נכנס לאקסטזה אילו היה ממשש אותן באצבעותיו. לסת ומצח חזקים, עצמות לחיים מסותתות. לא ייאמן.
לפי הערכתי, עברו עליו כמה ימים מאז שהתגלח כמו שצריך.
"מר אנדרוז?" שאלתי.
"לא," ענה ולא אמר עוד.
"אני..." התחלתי להגיד משהו, אבל אז לא ידעתי מה לומר.
ראשי נע מצד לצד. ואז הבטתי אחורה אל המכונית שלי ואל ג'יפ הצ'רוקי ושוב נשאתי את מבטי אל ה"משולש".
זו אכן היתה התמונה מהאתר, התמונה הזאת בדיוק. לא?
השבתי אליו מבט. "סליחה. הייתי אמורה לפגוש את האחראי."
"האחראי?"
"כן, מישהו בשם מר אנדרוז."
"את מתכוונת לסְלים?"
סלים?
"אה..." עניתי.
"סלים לא פה."
"אתה אמור להביא לי את המפתחות?" שאלתי.
"מפתחות למה?"
"לבית."
הוא הביט בי במשך כמה שניות, מלמל, "שיט" ומיד לאחר הקללה נכנס הביתה, תוך שהוא משאיר את הדלת פתוחה.
לא ידעתי מה לעשות, לכן עמדתי בחוץ לפני שהחלטתי שאולי הדלת הפתוחה היא, למעשה, הזמנה להיכנס בעקבותיו.
זה מה שעשיתי וסגרתי את הדלת בעזרת הרגל. ניגבתי את רגליי על השטיחון כדי להיפטר מהשלג והבטתי סביבי.
חלל פתוח לחלוטין, הכול עשוי עץ בוהק, פשוט מרהיב. אתרי חופשה שרואים באינטרנט מוצגים בדרך כלל בצורה מחמיאה הרבה יותר מהמציאות. כאן קרה ההיפך — אף תמונה לא היתה מסוגלת לשקף כמה טוב נראה המקום הזה.
מצד שמאל שכן אזור אירוח ובו ספה גדולה, רחבה וארוכה עטוית שמיכות. לצד הספה, מול החלונות, עמדה כורסא ענקית, ששני אנשים היו יכולים לשבת בה בכיף (ובנוחות), ולפניה ניצב הדום לרגליים. שולחן עץ מרובע ואיתן ניצב בין הכיסא לספה, ושולחן מרובע נוסף, נמוך אך רחב מהשני, עמד מול הספה. מנורה שניצבה על השולחן הקטן, שבסיסה עשוי מענף, האירה את החלל. מנורה עומדת אחרת ניצבה בפינת החדר ליד החלונות, וגם היא היתה עשויה מענף אחר וארוך יותר. גם המנורה הזאת היתה דלוקה, ותאואים רצו לאורך האהיל המכסה אותה. בתוך קמין עם ארובת אבן מרהיבה, שנעלמה בשיפוע המשולש, בערה אש עליזה. בירכתי החדר הבחנתי בגומחה ובה שולחן כתיבה ומאחוריו כיסא מסתובב ישן. כיסא נדנדה עמד בפינה, ליד מנורה נוספת שהאירה גם היא את החדר ושבסיסה נראה כמו בול עץ. גרם מדרגות לולייני הוביל אל לופט תחום במעקה, שחולש על אזור האירוח המרכזי, ושתי דלתות ניצבו מתחת ללופט. ידעתי שאחת מהן מובילה לחדר אמבטיה עם שירותים ומקלחת והשנייה, ככל הנראה, למחסן.
התמונות של הלופט, שהופיעו באתר, הראו שיש בו מיטת קווין סייז, חדר אמבטיה ראשי עם סאונה קטנה וארון בגדים ענק.
מימין ראיתי מטבח, אולי לא מפואר או עדכני במיוחד אבל ממש לא עלוב. דלפקי השיש נפרשו בצורת ח' ארוכה: אחד מהם לאורך צדו של הבית, והשני דלפק כפול, נמוך ורחב עם בר גבוה יותר. שניהם חצו את החלל הפתוח ושני כסאות גבוהים ניצבו מול הבר. שפע ארונות עץ אורן בהקו. מכשירי חשמל ברמה סבירה מפלדת אל־חלד. גומחה נוספת מאחור במקום שבו עמד הכיור, ומצדה השמאלי — המקרר. שולחן אוכל לשישה סועדים ובקצהו חלונות משולשים, גם הם עשויים עץ אורן, עם מחזיק נרות בצורת עששית, שחול ירקרק ממלא את מרכזו ונר עבה בצבע שמנת תחוב בו. על השולחן עמד פמוט דולק, וגם הוא היה עשוי מענפים.
"יש לך מסמכים?" שאל האיש. מרוב שהייתי שקועה בסקירת החלל ובמחשבות כמה הכול יפה כל כך, ואיך כל השבועות שביליתי בחששות אם אני עושה את הדבר הנכון, ואם שבע־עשרה שעות הנסיעה המפרכת היו שוות כדי להגיע לבית המהמם הזה, נבהלתי ואז הבטתי בו.
הוא עמד במטבח והרים טלפון אלחוטי. הלכתי לעברו, הנחתי את שקיות המצרכים על הבר ואז נברתי בתיק שלי כדי למצוא את נרתיק הנסיעות. שלפתי אותו, פתחתי ואיתרתי את דפי האישור.
"הנה," אמרתי, נופפתי בהם ומסרתי אותם לידיו.
הוא לקח אותם, על אף שחייג באותה עת בטלפון בעזרת אגודלו.
"יש בע...?" שאלתי, עיניו ננעצו בי, ואני השתתקתי.
עיניו היו אפורות, גוון אפור בהיר וצלול. אף פעם לא ראיתי עיניים כאלה. במיוחד לא תחומות בריסים עבים, ארוכים ושחורים.
"סלים?" אמר לתוך הפומית. "כן, יש פה איזו אישה..." הוא הביט בדפים, "מיס שרידן אחת."
"מיז," תיקנתי אותו אוטומטית, ועיניו האפורות והצלולות שבו אליי.
בשלב זה גיליתי שגם קולו מושך להפליא. קול עמוק, עמוק מאוד אבל לא עדין. הוא היה מחוספס, כמעט צרוד.
"מיז שרידן אחת." הוא קטע את מחשבותיי והדגיש את ה"מיז" בצורה לא נחמדה במיוחד, לדעתי. "היא רוצה מפתחות."
חיכיתי לסלים הזה, שלפי חשדותיי היה כנראה מר אנדרוז, השרת הנעדר, כדי שיסביר לחתיך ההורס שיש לי הזמנה מאושרת לשבועיים, אשר שולמה מראש עם פיקדון לא קטן למקרה נזק לא סביר. וגם חיכיתי שהסלים הזה יגיד לחתיך ההורס שכנראה חלה טעות ואולי הוא צריך לפנות את המקום, כדי שאוכל לפרוק את מה שיש במכונית, לשים במקרר את המוצרים המתכלים, להתקלח, לדבר עם ניילס והכי חשוב — ללכת לישון.
"כן, פישלת," אמר החתיך ההורס לטלפון וסיכם את השיחה במילים, "אסדר את זה." ואז הוא לחץ על כפתור, הטיח את הטלפון בדלפק ואמר לי, "סלים פישל."
"אה, כן, את זה התחלתי להבין."
"יש מלון למרגלות ההר במרחק של עשרים וחמישה קילומטר."
נדמה לי שהלסת שלי נשמטה, אבל ראשי התרוקן, לכן אני לא סגורה על זה.
ואז אמרתי, "מה?"
"מלון בעיר, נקי, נוף נחמד, מסעדה טובה. למרגלות ההר, מאיפה שבאת. את נוסעת לכביש הראשי, פונה שמאלה ומשם זה בערך חמשה־עשר קילומטר."
ואז הוא הושיט לי את הניירות שלי, ניגש לדלת הכניסה, פתח אותה והמשיך לעמוד שם בעודו אוחז בה בלי להוריד ממני את העיניים.
עמדתי קפואה במקום, ואז הבטתי לעבר חלונות "המשולש" אל השלג המסתחרר ולאחר מכן הסתכלתי על הגבר המהמם, אך כפי שהבנתי באיחור, הלא־ידידותי במיוחד.
"יש לי הזמנה," אמרתי לו.
"מה?"
"ה־ז־מ־נ־ה," חזרתי באיטיות כדי שיבין.
"כן, סלים פישל."
נענעתי בראשי. הנענוע היה קצר ומבולבל. "אבל שילמתי מראש על שבועיים."
"כמו שאמרתי, סלים פישל."
"ונתתי פיקדון," המשכתי.
"תקבלי החזר."
מצמצתי אליו ואז שאלתי, "החזר?"
"כן," אמר לי, "החזר, כאילו, יחזירו לך את הכסף."
"אבל..." התחלתי לומר משהו, אבל הפסקתי כשהוא נאנח בקול רם.
"תקשיבי, מיס..."
"מיז," שוב תיקנתי אותו.
"מה שתגידי," אמר בקוצר רוח. "קרתה כאן טעות. אני כאן."
זה לא קרה לי הרבה זמן, אבל הרגשתי שאני מתחילה להתעצבן. הרי נסעתי במשך יותר משבע עשרה שעות. הגעתי לארץ אחרת באזור זמן שונה. השעה היתה מאוחרת, השלג ירד והכבישים היו מסוכנים. במכונית שלי חיכו מצרכים בשווי אלפי דולרים, שחלקם היו עתידים להתקלקל אם לא יוכנסו לקירור. ובבתי מלון אין מקררים, לפחות לא מקררים גדולים. והייתי עייפה, התחיל לי צינון, לכן אפשר היה לסלוח לי על העצבים.
"טוב, גם אני," השבתי לו.
"כן, נכון, אבל זה הבית שלי."
"מה?"
"הוא שייך לי."
נענעתי את ראשי שוב — אותם נענועים קצרים ומבולבלים.
"אבל הבית מושכר."
"הוא מושכר כשאני לא כאן. הוא לא מושכר כשאני בבית."
לבסוף הבנתי מה קורה כאן.
"אז מה שאתה בעצם אומר הוא שההזמנה המאושרת שלי היא, בעצם, הזמנה לא־מאושרת, ואתה מבטל אותה בדקה התשעים, במלוא מובן המילה?"
"זה בדיוק מה שאני אומר."
"אני לא מבינה."
"אני מדבר אנגלית. אנחנו מדברים באותה שפה. אני מבין אותך."
שוב התבלבלתי. "מה?"
"את אנגלייה."
"אני אמריקאית."
גבותיו נצמדו זו לזו ושיוו לו מראה קצת מפחיד, בעיקר כי פניו הוצללו באותו רגע. "את לא נשמעת לי אמריקאית."
"אבל זה מה שאני."
"שיהיה," מלמל והניף את זרועו לעבר הדלת הפתוחה. "תקבלי החזר ביום שני על הבוקר."
"אסור לך לעשות את זה."
"חבל, כי הרגע הרשיתי לעצמי."
"זה... אני... אתה לא..."
"תקשיבי, מיז שרידן, כבר מאוחר. ככל שתמשיכי לעמוד פה ולקשקש, ככה ייקח לך יותר זמן להגיע למלון."
שוב הבטתי אל השלג שבחוץ ובחזרה אליו.
"יורד שלג," הודעתי לו את המובן מאליו.
"בדיוק בגלל זה אני אומר לך — כדאי שתצאי לדרך."
נעצתי בו מבט לרגע, שהתארך לעשרה.
ואז לחשתי, "אני לא מאמינה."
עכשיו כבר התעצבנתי על בטוח. כי ידעתי שאני רותחת ועייפה מכדי לחשוב על המשפט הבא שייצא לי מהפה.
תחבתי את הניירות לארנק, לקחתי את שקיות המצרכים, ניגשתי אליו, עצרתי והטיתי את ראשי כדי להביט בו.
"אז מי יחזיר לי את הכסף על הדלק למכונית?" שאלתי.
"מיס שרידן..."
"מיז," סיננתי, בעודי גוחנת לעברו וממשיכה. "ומי יחזיר לי את הכסף על כרטיס הטיסה מאנגליה, שבה אני גרה גם אם הדרכון שלי כחול?" לא אפשרתי לו לענות ומיד המשכתי, "ומי יחזיר לי את הכסף על החופשה שתכננתי בבית משולש יפהפה בהרי קולורדו, שהייתי צריכה להקדיש יותר משבע־עשרה שעות נסיעה כדי להגיע אליו, ואם יורשה לי להוסיף — ליעד ששילמתי בשבילו מחיר מלא אבל לא זכיתי ליהנות ממנו כלל?" הוא פתח את פיו, אבל אני לא הפסקתי לדבר. "לא חציתי את האוקיינוס ואת רוב היבשת הזאת כדי לישון במלון נקי עם נופים יפים. עשיתי את זה כדי להיות כאן."
"תקשיבי..."
"לא, אתה תקשיב. אני עייפה, הסינוסים שלי מתפוצצים, ויורד שלג. כבר שנים שלא נהגתי בשלג, לא בצורה כזאת." הצבעתי על החשיכה בזרועי עמוסת שקיות המצרכים. "ואתה מגרש אותי מכאן, הרבה אחרי השעה תשע, תוך כדי הפרת חוזה."
בזמן שדיברתי, שינו פניו הבעה מרוגז למשהו שלא הצלחתי לפענח, ואז הוא חייך לפתע, ועצבן אותי לגלות שיש לו שיניים ישרות, לבנות ומושלמות.
"הסינוסים שלך מתפוצצים?" שאל.
"כן," יריתי. "הסינוסים שלי מתפוצצים, ממש," אמרתי לו ושוב נענעתי בראשי, והפעם הנענועים היו קצרים ועצבניים. "תשכח מזה. מה אכפת לך בכלל? אני עייפה מדיי בשביל כל הסיפור הזה."
מה שנכון. עייפה מתה. מחר כבר אחשוב מה לעשות.
ואז יצאתי בצעדים דרמטיים (ולדעתי, הגיע לי שיסלחו לי על זה) אל הלילה וחשבתי שזו התשובה. היקום בישר שכדאי לי ללכת על בטוח. להתחתן עם ניילס. לאמץ לחיקי את החיים הבטוחים, גם אם הם משעממים בדרך כלל; אבל ביני לביני הודיתי, שמעולם לא הרגשתי בודדה יותר.
בודדה עד כדי שיתוק.
למי אכפת?
אם זו ההרפתקה שלי, היא דפוקה ברמות.
הייתי כבר מעדיפה לשבת ולראות טלוויזיה עם ניילס (נגיד).
פתחתי את תא המטען והחזרתי את השקיות פנימה, וכשניסיתי לסגור אותו, הוא לא זז.
זה קרה מפני שהאיש הלא־ידידותי־אבל־חתיך־הורס עמד בחוץ ליד המכונית שלי והניח את ידו עליה בחוזקה.
"שחרר," דרשתי.
"תיכנסי חזרה הביתה. נמצא איזה פתרון, לפחות ללילה."
הוא יצא מדעתו? נמצא פתרון? כאילו שהוא ואני נישן יחד בבית המשולש? אפילו לא ידעתי איך קוראים לו, שלא לדבר על העובדה שהוא שמוק.
"ממש תודה רבה," אמרתי בזלזול. "לא. שחרר."
"תיכנסי חזרה הביתה," חזר ואמר.
"שחרר," חזרתי ואמרתי לו שוב.
הוא רכן והתקרב אליי. "תקשיבי, דוכסית, קר פה. יורד שלג. שנינו עומדים בחוץ כמו מטומטמים ורבים על מה שרצית מלכתחילה. תיכנסי כבר לבית המחורבן. את יכולה לישון על הספה."
"אני לא מתכוונת לישון על ספה." ואז הראש שלי הזדקף ושאלתי, "דוכסית?"
"הספה נוחה, ולקבצנים אסור להיות בררנים."
התעלמתי וחזרתי, "דוכסית?"
הוא הניף את ידו השנייה, סקר אותי במבטו ואמר, "בגדים מפונפנים, ארנק מפונפן, מגפיים מפונפנים, מבטא מפונפן." עיניי נישאו אל פניי, והוא סיכם בנוקשות. "דוכסית."
"אני אמריקאית!" צעקתי.
"גם אני," הוא ענה.
"אין דוכסיות באמריקה," התחכמתי אותו.
"אבל זו האמת."
למה אני בכלל מסבירה לו על אריסטוקרטיה? חזרתי למטרה.
"שחרר!" צעקתי שוב.
הוא התעלם ממני לחלוטין והביט אל תוך תא המטען.
ואז הוא שאל שאלה שנשמעה מטורפת באוזניי, "מצרכים?"
"כן," יריתי. "קניתי אותם בדנוור."
הוא הביט בי וחייך שוב, ואני שוב חשבתי שהוא מטורף לפני שמלמל, "טעות של טירונים."
"אתה מוכן לשחרר כדי שאוכל לסגור את תא המטען ולצאת לדרך?"
"תא המטען?"
"בגאז'!"
"דברי אנגלית."
נדמה לי שבשלב זה כבר נהמתי, אבל מרוב כעס לא ממש שמתי לב.
"מר..." היססתי ואז אמרתי, "איך שקוראים לך..."
"מקס."
"מר מקס..."
"לא, סתם מקס."
רכנתי לעברו ואמרתי בקוצר רוח, "מה שתגיד." ואז דרשתי, "שחרר את המכונית שלי."
"את רצינית?"
"כן," רשפתי. "רצינית. שחרר. לי. את. המכונית. עכשיו."
הוא הרפה מהמכונית ואמר, "כרצונך."
"אילו הייתי יכולה לעשות כרצוני, הייתי חוזרת בזמן ולא לוחצת על 'הזמן עכשיו' באתר המטופש," מלמלתי וטרקתי את דלת תא המטען. צעדתי בנחישות אל הדלת של צד הנהג. "בית משולש אידילי בהרי קולורדו — אפילו לא קרוב. יותר כמו סיוט של סופת שלגים מזעזעת בהרי קולורדו."
ישבתי במכונית וטרקתי את הדלת, אבל הייתי בטוחה למדיי ששמעתי אותו מצחקק.
גם אם כעסתי, לא הייתי טיפשה, ויצאתי בנסיעה זהירה לאחור משביל הגישה שלו; בטח נראיתי כמו סבתא שנוהגת, אבל לא היה לי אכפת. אמנם, רציתי לצאת מטווח הראייה שלו, להתרחק מהבית המשולש המרהיב שנחסם בפניי ולהתקרב למיטה, שיכולתי ממש לישון בה, אבל לא רציתי שהמיטה הזו תהיה מיטה בבית חולים.
יצאתי משביל הגישה ונהגתי במהירות רבה יותר (אבל לא מופרזת), ממשיכה ככה בלי להביט במראות כדי לחמוק מהמראה של הבית המשולש.
האדרנלין המשיך לגעוש בגופי ועדיין כעסתי בכל הכוח, כשהתקרבתי למה שנראה כמו הכביש הראשי (אבל לא הייתי בטוחה) ופגעתי בקרח מכוסה בשלג, איבדתי שליטה על המכונית השכורה והחלקתי לתוך תעלה.
כשלבי הפסיק להלום בכוח והגוש בגרוני כבר לא איים לחסל אותי, הבטתי בשלג מול המכונית שלי ומלמלתי, "כמה יפה." ואז המשכתי למלמל, "מהמם."
ופרצתי בבכי.
 
 
התעוררתי, או לפחות חשבתי שהתעוררתי.
ראיתי אור בהיר, אור בהיר מאוד, וציפית רכה בצבע בז'.
אבל הרגשתי שהעיניים שלי גדולות פי שלושה מגודלן הרגיל. הרגשתי שהעפעפיים שלי נפוחים. כאילו הראש שלי מלא בצמר גפן. היתה לי תחושה מוזרה באוזניים, כאילו הן הפכו למנהרות ענקיות שרכבת היתה יכולה לעבור בתוכן. הגרון שלי כאב בטירוף. ובנוסף הרגשתי שהגוף שלי כבד כמו עופרת ושכל תזוזה קלה דורשת מאמץ עילאי.
התאמצתי והצלחתי להרים זרוע. ואז התאמצתי עוד קצת והסטתי את השיער מפניי.
מה שראיתי היה יום בהיר ושטוף שמש מבעד לחלון משולש ומעקה. ראיתי שלג בכמויות אדירות ועצי אורן בכמויות אדירות לא פחות. אם לא הייתי מרגישה נורא כל כך, הייתי מבינה כמה יפה הנוף.
כיוון שהסינוסים סתמו לי את הראש והרגשתי כאילו הוא שוחה, הבטתי בזהירות סביבי וראיתי את חדר השינה בלופט מהאתר של הבית המשולש.
"אני חולמת," מלמלתי וקולי היה צרוד. הדיבור גרם לגרוני לכאוב.
הייתי צריכה להשתמש בשירותים וראיתי את הדלת המובילה אליהם מולי.
השתמשתי במעט האנרגיה שנותרה לי כדי להניף את רגליי מעל המיטה. קמתי מתנודדת והבנתי שאני חולה גמורה. ואז שוב התנודדתי והשפלתי מבט כדי להסתכל על עצמי.
לבשתי חולצת טריקו של גבר, חולצה אדומה ענקית — או לפחות זה היה הצבע שלה בעבר הרחוק. האדום היה דהוי. על החזה מצד שמאל הופיע ציור של איש עם שיער פרוע, מנגן בפסנתר ומעליו הכיתוב "הבר של אחי" בקשת.
פתחתי את צווארון החולצה, הצצתי לתוכו והסתכלתי על גופי העירום פרט לתחתונים שלי, שלא זזו ממקומם.
שחררתי את הצווארון ולחשתי, "אלוהים אדירים."
משהו קרה.
הדבר האחרון שזכרתי הוא שנשכבתי במושב האחורי של המכונית השכורה, כיסיתי את עצמי בסוודרים וקיוויתי שמישהו ייתקל בי בשעות הבוקר המוקדמות.
ניסיתי ללא הצלחה להוציא את המכונית מן התעלה, ומרוב תשישות וחולי הרמתי ידיים. החלטתי לא לצעוד באזור לא מוכר כדי לנסות למצוא את הכביש הראשי או להיתקל במישהו מספיק מטומטם לנהוג בסופת שלגים מטורפת. במקום זאת החלטתי לחכות שהסופה תעבור.
הנחתי גם שלא אצליח לישון במכונית, בתעלה, בסופת שלגים, אחרי היתקלות עם גבר הורס אבל מאוד לא ידידותי. אז לקחתי תרופות לילה נגד שיעול כדי להביס את הצינון שאיים להשתלט עליי, כיסיתי את עצמי בסוודרים ונשכבתי לישון במושב האחורי.
מסתבר שלא התקשיתי להירדם.
עכשיו אני כאן.
שוב ב"משולש".
לבושה רק בתחתונים ובחולצת טריקו של גבר.
אולי זה באמת היה סיוט של סופת שלגים מזעזעת בהרי קולורדו. דברים משונים קרו לנשים שנסעו לבדן. דברים משונים, זאת אומרת שהנשים האלה לא נראו עוד לעולם.
והכול קרה באשמתי. אני זו שרציתי פסק זמן מהחיים שלי. אני זו שרציתי הרפתקה.
חשבתי שאולי כדאי לברוח, אבל הבעיה היתה שאני חולה והייתי צריכה ללכת לשירותים.
החלטתי לגשת קודם לשירותים ואז לחשוב על אסטרטגיה, שתוציא אותי מסרט האימה האישי שלתוכו נקלעתי.
אחרי שסיימתי את ענייני בשירותים (שהיו, חייבת להודות, מהממים בדיוק כמו בתמונות) ושטפתי ידיים, יצאתי וראיתי את הגבר החתיך והלא ידידותי, הידוע גם בשם מקס, יורד בגרם המדרגות הלולייני.
כמו כל גיבורה מטומטמת, חסרת היגיון ואידיוטית בסרט אימה קפאתי ונשבעתי, שאם אצא מהסיפור הזה בחיים, לא אצחק לעולם על אף גיבורה מטומטמת, חסרת היגיון ואידיוטית כפי שעשיתי בכל פעם שצפיתי בסרט אימה.
הוא נכנס לחדר והביט בי.
"את ערה," ציין.
"כן, "עניתי בזהירות.
הוא הביט במיטה ואז בי. "התקשרתי לשירותי דרך. הם יגיעו ויגררו לך את האוטו."
"בסדר."
הוא היטה את ראשו הצדה, בחן את פניי ושאל, "את בסדר?"
"כן," שיקרתי.
"את לא נראית מי־יודע־מה."
מיד זקפה את ראשה המכוער עוד תכונה נשית, מטומטמת, חסרת היגיון ואידיוטית — ונעלבתי.
"תודה רבה," סיננתי בארסיות.
שפתיו התעקלו בקצוות והוא התקרב אליי.
צעדתי צעד לאחור.
הוא נעצר, גבותיו התעקלו נוכח הנסיגה שלי ואז אמר, "זאת אומרת, לא נראה לי שאת מרגישה טוב."
"אני בסדר גמור" שיקרתי.
"ואת לא נשמעת כאילו את מרגישה טוב."
"ככה אני נשמעת בדרך כלל," שיקרתי שוב.
"לא נשמעת ככה אתמול."
"עכשיו בוקר. הרגע התעוררתי. זה הקול שלי כשאני מתעוררת."
"הקול שלך כשאת מתעוררת נשמע כאילו כואב לך הגרון והאף שלך סתום?"
המשכתי לשקר. "יש לי אלרגיות."
הוא הביט אל מחוץ לחלון ואז אליי. "בשלג?" גם אני הבטתי אל מחוץ לחלון, וכשהוא המשיך לדבר, השבתי אליו את המבט. "אין שום דבר חי בקרח שבחוץ שיכול לשגע לך את האלרגיות, דוכסית."
החלטתי לשנות את נושא השיחה, אבל דאגתי קצת שאני עומדת לקבל סחרחורת.
"איך הגעתי לכאן?" שאלתי אותו.
ראשו נטה שוב הצדה והוא שאל בתגובה, "מה?"
הצבעתי על עצמי ושאלתי, "אני," ואז הצבעתי על הרצפה, "כאן. איך הגעתי לכאן?"
הוא הביט ברצפה שעליה הצבעתי, נענע בראשו ומלמל, "שיט." ואז שוב הביט בי ואמר, "היית בחוץ. בחיים לא ראיתי דבר כזה. חשבתי שאת עושה את עצמך."
"סליחה?"
הוא צעד צעד נוסף לעברי, ואני צעדתי צעד נוסף לאחור. הוא שוב עצר, הביט ברגליי ומשום מה חייך. ואז הוא שוב הביט בי.
"חיכיתי קצת, התקשרתי למלון כדי לבדוק אם נכנסת. הם אמרו שלא. התקשרתי לעוד כמה מלונות. גם הם אמרו שלא. אז נסעתי בעקבותייך, כי חשבתי שאולי נקלעת לצרה. ובאמת נקלעת. מצאתי את המכונית שלך בתעלה ואותך ישנה במושב האחורי. הבאתי אותך ואת החפצים שלך הביתה. התרסקת ולא היה עם מי לדבר." הוא סובב את גופו והצביע על המזוודה שלי, שנחה על ספה נוחה למראה בצד השני של החדר, ואז שוב פנה אליי. "השכבתי אותך לישון וישנתי על הספה."
אין ספק שקיבלתי סחרחורת, לא רק מפני שהייתי חולה אלא גם בגלל מה שאמר. אז כדי לא ליפול ולא להשפיל את עצמי עוד יותר עקפתי אותו, ניגשתי למיטה והתיישבתי — או ליתר דיוק צנחתי עליה.
ואז הבטתי בו ושאלתי, "השכבת אותי לישון?"
הוא פנה אליי וגבותיו נצמדו. הוא כבר לא נראה משועשע.
"את לא בסדר," אמר.
"השכבת אותי לישון?" חזרתי ושאלתי.
עיניו נישאו אליי והוא אמר, "כן."
משכתי את חולצת הטריקו ושאלתי, "הלבשת לי אותה?"
החיוך חזר, אבל הפעם היה שונה, שונה לחלוטין. הסחרחורת שלי הלכה וגברה.
ואז הוא אמר, "כן."
זינקתי על רגליי, ואז הראייה היטשטשה, ידי עלתה אל מצחי ושוב צנחתי על המיטה.
לפתע הוא כרע ברך מולי ומלמל, "אלוהים, דוכסית."
"הפשטת אותי," האשמתי אותו.
"שכבי," ציווה.
"הפשטת אותי."
"כן, עכשיו תשכבי."
"אתה לא יכול להפשיט אותי!" צעקתי, אבל שמעתי את מילותיי הרמות דופקות בקירות גולגולתי. ראשי החל לצוף, והייתי נופלת אחורנית אלמלא ידו שהושטה כדי לייצב אותי.
"אני יכול, זה מה שעשיתי, שום דבר שלא ראיתי קודם. עכשיו שכבי."
התחלתי להדוף אותו והכרזתי, "אני הולכת."
הוא הזדקף והניח את ידיו על כתפיי כדי להושיב אותי בכוח. הישבן שלי פגע במיטה, והבטתי בו כל כך עייפה לפתע, שבקושי הצלחתי להרים את הראש.
"את לא הולכת," הכריז.
"לא היית צריך להחליף לי בגדים."
"דוכסית, אני לא אומר את זה שוב, שכבי."
"אני חייבת לזוז."
עוד לפני שהספקתי לומר את המילה "לזוז," שתי שוקיי הונפו באוויר וגופי זז במיטה. לא הצלחתי להחזיק את פלג גופי העליון וגם הוא צנח למיטה, ואז השמיכות כיסו אותי.
"יש לך תרופות בין המצרכים. אביא לך, ואת צריכה לאכול."
"אני חייבת לזוז."
"אוכל, תרופות ונדבר."
"תקשיב..."
"אני כבר חוזר."
הוא יצא, ולי לא היה כוח להרים את הראש כדי לראות לאן הלך. רציתי ללכת למזוודה שלי, ללבוש בגדים ולהסתלק משם; ואז החלטתי שאעשה זאת אחרי שאעצום קצת עיניים. הן כאבו, יותר מדיי, וכל השלג והשמש אילצו אותי לתת להן הפוגה. האור היה בוהק מדיי.
ואז כנראה התעלפתי.
 
 
"נינה, את איתי?" שמעתי קול מוכר, עמוק וצרוד בוקע ממקום רחוק מאוד.
"איך אתה יודע איך קוראים לי?" שאלתי בלי לפקוח את העיניים. קולי החורקני היה מבהיל אותי מאוד אלמלא הייתי עייפה כל כך.
"את איתי," מלמל הקול המוכר, העמוק והצרוד.
"כואב לי הגרון."
"נשמע ככה."
"וכואבות לי העיניים."
"אני בטוח."
"וכואב לי כל הגוף."
"יש לך חום, דוכסית."
"ברור," מלמלתי. "אני בחופשה. כל החיים המשעממים שלי אני בריאה, וכשאני יוצאת לחופשה, עולה לי החום."
שמעתי צחוק, שממש אי אפשר להגיד עליו שהוא לא מושך. "מותק, אני צריך שתקומי כדי שאוכל להביא לך קצת תרופות ונוזלים."
"לא."
"נינה."
"איך אתה יודע איך קוראים לי?"
"רישיון נהיגה, כרטיסי אשראי, דרכון."
עיניי נפקחו מעט, ומרוב שזה היה מאמץ גדול מדיי, עצמתי אותן שוב.
"חיטטת לי בארנק."
"אישה חולה אצלי במיטה. כן, חשבתי שכדאי שאדע איך קוראים לה."
ניסיתי להסתובב, אבל זה דרש יותר מדיי מאמץ; לכן הפסקתי לנסות ואמרתי, "לך מפה."
"תעזרי לי."
"עייפה," מלמלתי.
"מותק."
הוא קרא לי "מותק" פעמיים. ניילס בחיים לא קרה לי "מותק" או "חמודה" או "אהובה" או משהו כזה — רוב הזמן הוא אפילו לא קרא לי נינה, וזה הפאקינג שם שלי. במחשבה שנייה ניילס בכלל לא דיבר אליי הרבה, לא שהיה לי כוח למחשבות באותו רגע.
כמעט נרדמתי שוב, ואז הרגשתי את גופי מורם בעדינות ואת הפלג התחתון של גופי מחליק אל חיקו של גבר. משהו שהרגיש כמו כוס הוצמד לשפתיי.
"תשתי," הורה לי הקול המוכר, העמוק והצרוד.
שתיתי.
הכוס נעלמה ואז שמעתי, "לפתוח את הפה, דוכסית."
עשיתי כפי שאמר לי ואז הרגשתי משהו בלשון.
הכוס חזרה ואז "תבלעי את אלה."
בלעתי והנפתי את ראשי. הגלולות ירדו בגרוני הכואב להחריד.
בסופו של דבר הרגשתי כאילו המצח שלי מוצמד לצווארו של מישהו, ובד עדין התחכך בלחיי.
"אאוץ'," לחשתי.
"מצטער, חומד."
שוב מישהו הזיז אותי בין הסדינים, ראשי הונח על הכר, ולפני שהשמיכות כיסו אותי כמו שצריך כבר נרדמתי.
 
 
התעוררתי, ואז הרגשתי משהו קריר, קריר מדיי, בצווארי.
"לא," אמרתי בצרידות.
"את בוערת, בייבי."
לא בערתי. היה לי קר. רעדתי מרוב קור, כאילו אני רעידת אדמה אנושית.
"קר לי מאוד." המילים גירדו את גרוני והתכווצתי.
הקור נטש את צווארי והוצמד למצחי.
"נינה, יש לך ביטוח נסיעות?"
ניסיתי להתמקד, אבל לא הצלחתי ושאלתי, "מה?"
"אם החום לא יירד בקרוב, אני אצטרך לקחת אותך לבית החולים."
המשכתי לשתוק, בעיקר כי ניסיתי להתרכז בהתחממות. הצמדתי את השמיכה לגופי והתכרבלתי בתוכה.
"נינה, תקשיבי לי, יש לך ביטוח נסיעות?"
"ארנק," אני אומרת. "תיק."
"טוב, מותק, תנוחי."
הנהנתי והצמדתי לגופי את השמיכות, אבל לא הצלחתי להתחמם.
"אני צריכה עוד שמיכה."
"מותק."
"בבקשה."
המטלית הקרירה נשארה על מצחי, אבל הרגשתי אצבעות חסונות מתקפלות סביב צווארי ויורדות אל כתפי.
ואז שמעתי את המילה "פאק" נאמרת בשקט, והשמיכות הוסרו מעליי.
"לא!" זעקתי חלושות, אבל זו היתה עדיין זעקה.
"עוד רגע, בייבי."
המיטה זזה, וזזתי איתה בשעה שמשקל משמעותי נצמד אליי מאחור.
ואז גופו נצמד לאורך גבי והתאים את עצמו לקימורי גופי. נשענתי לאחור והתמקמתי עמוק בתוך חמימותו היציבה, בעוד הרעידות ממשיכות להרטיט את גופי. זרועו נכרכה סביבי, ידו מצאה את ידי, ואצבעות שתי ידיי התקפלו סביב אצבעותיו בכוח ונאחזו בו חזק.
"קר לי מאוד, מקס."
"אל תוותרי, דוכסית."
הנהנתי על הכר ואמרתי, "אשתדל."
לקח לי זמן, כי הרעידות הפריעו לי לישון וגם החיבוק החזק שלו וגופו הצמוד אל גופי.
כשהרעידות החלו פוחתות, כעבור זמן שנדמה כמו נצח, קראתי אליו חלושות, "מקס?"
"אני כאן," הגיעה תשובה צרודה אך מנומנמת.
"תודה," לחשתי.
ואז שקעתי בשינה, מותשת כאילו זה עתה נלחמתי בקרב אדירים.
 
 
המטלית הקרה הוצמדה שוב למצחי ואחר כך הועברה בשיערי.
"מקס?"
"החום ירד."
"ממ," מלמלתי וחזרתי לישון.
המילים "תעזרי לי, נינה" עזרו לנחיתה שלי.
"או.קיי," לחשתי, והוא השכיב אותי על גבי והרים את פלג גופי העליון.
"תרימי את הזרועות."
עשיתי כמצוותו, ואז הוא הוריד את חולצת הטריקו.
"הזעת את זה החוצה, דוכסית. את כבר בקו הסיום."
"בסדר."
"אל תורידי את הידיים."
"בסדר."
הרגשתי שעוד חולצת טריקו מולבשת על ראשי ועל זרועותיי. הרגשתי שמושכים אותה למטה על בטני וצדי גופי. צנחתי קדימה והרגשתי את מצחי נח על משהו רך וקשה. הבד היה רך וכיסה את מה שחשבתי שהוא כתף נוקשה.
"את יכולה להוריד ידיים."
"בסדר."
שמטתי את זרועותיי, ואז עטפתי בהן משהו שתחושתו הזכירה לי מותני גבר. התכרבלתי צמוד יותר. הרגשתי זרועות נכרכות סביב מותניי וגם יד מלטפת בעדינות לאורך צווארי.
"את חמודה כשאת חולה."
"באמת?"
"את סיוט כשאת ערנית."
"כן?"
"כן."
"מממ."
ואז הוא מלמל, "לא בטוח מה אני אוהב יותר."
לא ידעתי מה לענות. בעיקר כי חזרתי שוב לישון.

עוד על הספר

  • שם במקור: The Gamble
  • תרגום: דורון דנסקי
  • הוצאה: אהבות הוצאה לאור
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 631 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 10 שעות ו 31 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
340 דירוגים
174 דירוגים
83 דירוגים
39 דירוגים
23 דירוגים
21 דירוגים
24/10/2023

יפה מאוד, חבל שיש הרבה טעויות כתיב וטעויות הדפסה.

5
2/1/2024

כתוב טוב אבל אפשר היה לקצר טיפה. דמויות מענינות

2
17/11/2020

ספר מקסים. רומנטיקה במיטבה. נכון, הסופרת הזאת מרבה בתיאורים מיותרים, אבל ברגע שמתרגלים לזה אי אפשר לעזוב! קראתי כבר 3 פעמים...

1
19/4/2025

בעייני הספר השני הרבה יותר מוצלח. אבל..אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלה יש איזה דיסונסס בין הגילאים של הדמויות הראשיות בשני הספרים לבין איך שהם מתנהגים. קשה להאמין שבחורה בת 36 מתנהגת כמו ילדה מפגרת אבל בכל זאת נהנתי, מתה על אנשי הרים מצ'ואיסטים

10/4/2025

מענין

29/11/2024

ספר מדהים של סופרת מדהימה קראתי כמעט כל ספר שלה וכולם מדהימים.

17/10/2024

מקסים, קליל, מעניין, מותח, מרגש, כייפי וסוחף!!!!

8/8/2024

ואאוווו! אהבתי מאוווד! אותנטי ומאוד מרגש!

3/8/2024

זה בין הספרים הראשונים שקראתי אז אני תמיד אוהב אותו אבל אחרי כמה שנים של קריאה חוזרת אני קצת מפקפקת בהחלטה שלי שזהו ספר טוב. נינה הדמות המרכזית חסרת כל עמוד שידרה (בספרים אחרים כשזה עשוי טוב זה יכול להיות נחמד אם זה קשור לעלילה) אבל פה מציגים אותה כעורכת דין חכמה והחלטית ובכל שאר הנושאים בחייה שלא קשורים לגברים היא מאוד עקבית וחזקה ומשום מה בשניה שזה נוגע לגברים בחייה היא מתהפכת 180 מעלות. מקס מצד אחד חמוד מצד שני בלתי נסבל כל הפוזה של גבר הרים קשוח ומצואיסט אבסורדית בעיני. בחלק מהסיפור הוא מוצג כגבר המושלם שלא מצא אישה עד כה כי כל הנשים בחייו היו לא שפויות נפשית והוא רק נקלע לסיטואציה הלא נעימה הזאת ופתאום מגיעה אישה חדשה לחייו ומשום מה זה שהוא כולא אותה בביתו נראה הגיוני לכל ואפילו זכות בשבילה להיות כלואה איתו הזייה בעיניי. העלילה מסביב לסיפור הכביכול רומנטי שלהם לא הגיונית בעליל אין שום רקע ושום דבר מעבר הכל קורה בצד הדרך ולא באמת זוכה לפרטים נוספים למרות המילים הבלתי נגמרות. זוג אנשים בוגרים שמתנהגים כמו ילדים בני 3 ומאידך עברו תהפוכות בחייהם שמספיקים ל80 שנה קדימה. בקיצור הדעות שלי חצויות לגביו הייתי ממליצה לקרוא רק אם אין עוד אופציות טובות יותר.

5/5/2024

מותח רומנטי גורם לחיוך בסוף. אי אפשר לעזוב

4/5/2024

התרגשתי, בכיתי, צחקתי ובעיקר נהנתי. כתוב קולח אם כי קצת ארוך.

2/5/2024

ספר מהמם!! לא הצלחתי להניח מיד.

1/4/2024

קצת כמו לראות סרט אמריקאי... הרבה אקשן עם סוף טוב. קולח וכיף לקריאה

23/3/2024

נהנתי . מסתבר שאני אוהבת את הסופרת - גם הסדרה הרי קולורדו וגם החיבור מוצלחים. הסיפור יוצא מהרומן הרגיל וכולל מתח. אהבתי שהגיבורים לא מושלמים.התאהבתי בנינה, העצבנית שתמיד מסתבכת עם פה גדול וטמפרמנט, שלא רואה ממטר ותתווכחו על כל דבר, ומצד שני תלחם עבור אהוביה גם בדוב.

10/3/2024

מדהים!!!!!!!!!!!!!!!!

17/2/2024

מקסים!

7/2/2024

ספר מרתק שכולו הרפתקה נהדרת. לא יכולתי לעזוב לרגע עד שסיימתי את הספר!! מומלץ מאוד!!

5/2/2024

מה חשבתי על הספר...? ההמ...קצת קשה לי לתאר במילים בודדות, אז ארחיב. קודם כל ספר ארוך מאוד...מעל 3000 עמודים (דיגיטלי),זה נחמד מצד אחד אך מצד שני לפעמים הרגיש לי שקצת נמתח שלא לצורך, והתמלא בפרטים מדוייקים מידי, מפורטים מידי ואפשר היה טיפונת לקצר. עכשיו, לגבי נינה הגיבורה של הספר. שמחתי ממש לראות את השינוי שחל בה במהלך הספר. בהתחלה חשבתי שהיא חננה בריטית, לא הכי חכמה ופקחית, וכמות הפעמים שהיא אמרה "סליחה?" כי לא הבינה משהו או לא שמעה משהו פשוט עיצבנה אותי. אח''כ הדמות שלה התפתחה, וגיליתי את נינה המשוגעת זאת שלא סותמת את הפה ומצליחה איכשהו תמיד להסתבך אך גם מושכת אליה אנשים כמו מגנט. לגבי הגיבור, מקס. מודה שלא התחברתי כל-כך...הוא נשמע טוב על הנייר, אבל יותר מידי שתלטן לטעמי. הדמות שהכי עיצבנה אותי זו אמא של נינה. כאילו דייייי שחררי כמה את יכולה לצעוק ולהתערב בהכל?! הכי אהבתי בספר, שהדמויות בוגרות מעל גיל 35, לא ילדים בני 20 וקצת. אנשים בוגרים שחוו דברים קשים, שעברו חיים מלאים עד שמצאו זה את זה בשלב הכי מושלם והכי מתאים בחייהם. הסוף, כשמסופר פעם ראשונה על הצד של מקס, גמר אותי וגרם לי להזיל דמעות. מרגש. לסיכום, התלבטתי בין 4 ל5 כוכבים, אבל בסופו של דבר מדובר באמת בסיפור מקסים אופטימי ומרגש, עם קטעים מצחיקים וסקסיים בטירוף. בחרתי לתת 5.

25/1/2024

מאוהבת בספר הזה!!! בבקשה שיתרגמו את ההמשכים😍

3/1/2024

רומן יפה נהנתי

24/11/2023

ספר שמחמם את הלב , קראתי אותו יותר מ5 פעמים והוא לא נמאס אף פעם

21/11/2023

ספר שמהנה לקרוא. העלילה טובה וגם כתוב טוב. ממשיכה לספר הבא

21/11/2023

אהבתי שונה מהנוף הרגיל קליל מצחיק מלא מלא תהפוכות אבל מנחם ממש נחמד

13/11/2023

אני חושבת שזה בין הספרים הראשונים שקראתי/ שמעתי ופשוט גרם לי להתאהב בז'אנר !! ספר מושלם, הדמויות, צורת הכתיבה הכל פשוט מושלם. ספר שלא ניתן להניח מהיד לא משנה כמה פעמים קראת. נקודה אחת מבאסת היא לעניין התרגום מאנגלית בריטית לעברית. מי ששמעה את האודיו של הסיפור תדע על מה אני מדברת. חוץ מזה מושלם!

5/11/2023

פשוט מושלם, מההתחלה ועד הסוף. מומלץ בגדול!

3/11/2023

כתוב בצורה מצויינת! סוחף! כייף להתאהב ולעבור את המסע עם מקס ונינה

2/11/2023

איזה ספר !!! פשוט מומלץ לקרוא ולהתאהב ❤️

2/11/2023

מקסים

28/10/2023

אהבתי לא יכולתי להפסיק לקרוא

22/10/2023

ספר מקסים, לא יכולתי להפסיק לקרוא

22/10/2023

מהמם

22/10/2023

אמא פשוט מושלם

22/10/2023

ספר מצוין

22/10/2023

נהנתי מאוד. ספר מקסים, ארוך אבל לא שעמם לרגע. התרגום היה פחות מוצלח והעריכה גם אבל למי אכפת, הסיפור עצמו היה טוב. הדמויות מצויינות ואותנטיות, אהבתי את הנופים והאווירה של עייריה קטנה בהרים ובעיקר, היו מספיק דרמות להרים את הספר.

21/10/2023

מושששששלם!!! מצחיק בטירוף. רומנטי. סקסי. מותח. עצוב. מתוק. לא יכולתי להניח לרגע!

21/10/2023

אסקפיזם מוחלט דמויות שנונות צחקתי בקול כתוב כייפי עיירה קטנה, אוסף טיפוסים חמים, אמא קורעת... פעם שניה שאני קוראת ונהנית לא פחות

20/10/2023

ספר מדהים וסוחף. שווה קריא

19/10/2023

מהמם. מלא אקשן. לא משעמם לרגע.

19/10/2023

מושלםםםם

18/10/2023

אני מתההההה על מקס אוףףףף בא לי גם איש הרים סקסי, ספר טובבבבבבב מותח ומלא אהבה 😁

18/10/2023

מעולה

18/10/2023

מתה על הכתיבה של קריסטן על התיאורים המפורטים 1500 עמודים שסחפו אותי וריתקו אותי כתיבה מדוייקת לא רציתי שיגמר 😍

17/10/2023

וואוווו

16/10/2023

כמו כל ספר של קריסטן אשלי מעולה!!! גיל בוגר יותר, אין רגע דל, אישה חזקה ודעתנית וגבר..... גבר גבר! תהנו ♥️

11/9/2023

עפתי!!! על הספר הזה הספר הראשון של קריסטן שאני קוראת ובהחלט לא האחרון!

6/9/2023

ספר ארוך כמו שאני אוהבת. איפה שהוא במחצית מתחיל להיות מעניין מעבר לסיפור הרגיל של רומן בין שהי אנשים. הדמויות מעניינות אם כי קצת סטריאוטיפית. אבל בתאכלס זה ספר קליל שנקרא במהירות .

18/8/2023

ספר מדהים!! כתיבה כ"כ יפה ומרגשת

27/7/2023

הספר סוחף ומרתק, נהנתי ממנו מאוד עד כדי שלא רציתי שייגמר! ממליצה באהבה❤️

19/7/2023

ארוך אבל שווה

24/12/2022

אני אוהבת את קריסטן . יש לה כתיבה חכמה זורמת , מצחיקה שסוחפת לתוך ספור מרתק. ממליצה באהבה

10/11/2022

מעולה. כתיבה סוחפת מרגשת. סוף סוף ספר על אנשים נורמלים ולא ילדים. פשוט מצויין. מומלץ מאד

9/11/2022

ואווו אין מספיק מילים כדי לתאר את הספר הזה. ספר מדהים וסוחף

26/10/2022

מצויין מצחיק ומרגש

3/10/2022

אהבתי את הספר הראשון עם זאת שהוא טיפה נמרח. בספר השני כבר לא הצלחתי שלא לדלג על דפים- העלילה מצוינת הכתיבה טובה אך כ דבר קורה כלכך לאט בספר וכלכך מרוח

29/4/2022

זה הספר שני של הסופרת הזו שאני קוראת ואין ספק שהיא סובלת מאיזו הפרעה כפייתית טורדנית 😂 אבל התרגלתי לזה ואני ממש נהנית מהספרים שלה. עם האורך הניכר, הגברים השתלטנים בטירוף, התיאורים המפורטים של כל מיני שטויות, מריחות קרם הגוף המרובות וכו וכו... אז גם הספר הזה, קצת קיטצ'י לפעמים, אבל מאוד מהנה! ממליצה לנסות פרק ראשון ואם זה לא מעצבן מדי, אז מאמינה שמאוד תהנו. מומלץ 💕

9/3/2022

מדהים! מצחיק,מרגש,מרתק סקסי,הכל. מומלץ ביותר!

31/1/2022

וואו וואו וואו איזה ספר מרגש וסוחף, לא הצלחתי להפסיק לקורא!

27/1/2022

אהבתי ממש, מסוגלת לקרוא אותו עכשיו שוב בשניות! כיפי וקליל ואני מתה על המסרים הנחבאים שלה! כרגיל קריסטין אשלי לא מאכזבת…

25/1/2022

מדהים,מושלם,נכון. קראתי אותו פעמיים.אוהבת את סגנון הכתיבה והתיאורים,הדמויות העמוקות והסוף המושלם

13/12/2021

ספר מצוין

15/10/2021

מומלץ

21/9/2021

ספר מהמם וסוחף ממש! אבל הכל קרה נורא מהר ולי זה היה קצת קשה אבל ספר מושלם

19/9/2021

מושלם כהרגלה של קריסטן אשלי!

19/8/2021

מרגש וסוחף, אהבתי מאוד

8/8/2021

אהבתי, כתוב יפה וסוחף בעלילה.

6/7/2021

נהניתי מאוד. עלילה מרתקת , רומנטית עם מתח והומור. לא הפסקתי לקרוא עד שסיימתי את הספר, מומלץ מאוד

20/6/2021

מקסים!!.. פשוט מקסים...

22/5/2021

אוקי ואוו אין רגע דל בסיפור הזה. והאהבה ואו.

12/5/2021

ספר מושלם!

4/5/2021

אין ולא תהיה סופרת כמו קריסטן אשלי! כל ספר שלה, שלמות!!! אני אוהבת את הדמויות הצבעוניות שלה. את העלילה, שהיא רומן מדהים, משולב במתח ומיליון ואחד פרטים ותיאורים של כל סצינה או מחשבה. הדמויות הראשיות תמיד בוגרות ומרתקות. נשים אמיתיות, חזקות ודעתניות. מחכה בשקיקה לתרגום של ספרים חדשים ונוספים של אשלי...

18/4/2021

מקסים. קצת ארוך

15/4/2021

טוב ומרגש לא הרגשתי שהוא ארוך מידי כמו שרשמו לפני

10/4/2021

זורם

3/4/2021

אחד הספרים היותר יפים שקראתי

28/3/2021

מקסים

14/3/2021

ספר מעולה!!! מרגש וסוחף

3/2/2021

חולההה על הסגנון של קריסטין אשלי! ספר יפה, רומנטיקה במיטבה! אם אהבתם את הספר הזה רוצו לקרוא את חלומות מתוקים, ספר פצצה, חזק יותר מההימור בכל הרבדים, גם דמות הגיבור זכר אלפא מהממם וגם יותר מתח! בקיצור, עוברת עכשיו לצוואה חחח

30/1/2021

מקסים מתחכם שנון וכייפי

29/1/2021

ספר מ.ה.מ.ם סיפור מלא בהפתעות צחוקים סיפור אהבה מושלם. ממליצה בחום

29/1/2021

נהדר וקולח

27/12/2020

צחקתי, בכיתי ואהבתי את העוקצנות והציניות של הדמויות. ממש אהבתי!

9/12/2020

ספר כיפי.

1/11/2020

ספר נחמד.

11/10/2020

חמוד ורומנטי כמו כל הספרים שלה למרות שנמתח קצת יותר מדי

5/10/2020

סוחף, מרגש, הופך את הבטן מחכה כבר להתחיל את הספר הבא

4/10/2020

כמו שספר טוב צריך להיות!

2/10/2020

מדהים. קשה לי למצוא מילים שיתארו כמה נהניתי ממנו. הלוואי שיכולתי לקרוא אותו מחדש, שוב ושוב ושוב

28/9/2020

כתיבה טובה וסיפור מהממם

10/9/2020

וואו! וואו! וואו! זה מה שיש לי להגיד. אין דבר אחד לא אהבתי בספר הזה.

6/9/2020

ספר מקסים!

26/8/2020

איזה כיף של ספר, אהבתי את נינה הלוחמנית והרגישה, ואת מקס המרגיע והנוגע. ספר מלא אקשן סקס אהבה אוכל וחברות נשית טובה. והכל בנוף של הרי קולורדו. חוזרת לקרוא שוב

13/8/2020

הספר הכי טוב שלה בעיני

3/8/2020

רומנטי ומקסים, ממליצה לאוהבי הז'אנר הרומנטי

28/7/2020

אחד הטובים!!

1/5/2020

נעים לקריאה. עלילה קלילה וזורמת.

23/4/2020

ספר מקסים, כתיבה מעולה, נהניתי

26/3/2020

וואו!

26/3/2020

ספר מדהים, מצחיק, שנון, רומנטי, אהבתי מאד!!!

13/3/2020

ספר מקסים. לקריאה קלילה עם טוויסטים בעלילה.

7/2/2020

ספר מעולה מומלץ מאוד

25/1/2020

מדהים! שווה קריאה. אומנם 1800 עמודים אבל קשה להניח אותו. פעם 1 שבאמצע הספר הגיבורים לא נפרדים על שטויות כמו בכל הרומנים ורבים הרבה כמו בחיים האמיתיים

21/1/2020

ספר נהדר כתוב בצורה קולחת המעניינת לא יכולתי להפסיק לקרוא... מעלה חיוך על השפתיים ושמחה בלב

20/12/2019

ספר מעולה

7/10/2019

קסם של ספר שילוב של הנאה צרופה והומור
מומלץ בחום
וכמובן … 5 כוכבים !!!

21/2/2019

קריא ומהנה, אהבתי

16/12/2018

ספר פשוט קסום!

29/11/2018

ספר כיף וקליל.

20/11/2018

ספר מקסים ומהנה

16/11/2018

ספר מקסים .

20/10/2018

מדהים. נהניתי מכל רגע
חוויה צרופה.

15/10/2018

יש בו כל מה שצריך ברומן רומנטי ההיכרות ההתחכמויות ורגעי המתח המיני. מצחיק, מרגש, כיף. רק לטעמי הסוף שלו קצת נמתח אפשר היה לסיים לפני אבל בכל מקרה מומלץ לאוהבי הז׳אנר.

7/10/2018

ספר פשוט מהמם! נהניתי נורא נורא, וגם אם ניחשתי את הסוף- עדיין קיוויתי שהכל יסתדר ועקבתי בנשימה עצורה!
רק מצער קצת שהייתה קפיצה כזו גדולה בין סוף הספר לאפילוג, ולא קיבלנו דיווח מפורט לגבי מה שקרה במהלך הזמן שעבר.

2/10/2018

ספר נהדר כתוב בצורה יפה מותח עם סוף בהחלט מפתיע. מומלץ בחום

30/8/2018

מקסים! אפי אנדינג! זורם! הדמויות מתחברות בצורה מושלמת! יכולתי לגמריי להזדהות עם הדוכסית הנוירוטית.. הכתיבה,הסיפור, ההפתעה כשמגלים מי באמת הרוצח הכל מתחבר בצורה קולעת.
מומלץ בחום 👌

28/8/2018

נהנתי מכול רגע .סקסי שובב ומצחיק שילוב מנצח.

13/8/2018

ספר חמוד, כיפי ומהנה. רומנטיקה במיטבה.

21/10/2023

חוץ מהעובדה שהדמות הראשית אמרה "מקס.." בצורה מוגזמת ובלתי פרופורציונלית לדמות שלה או לספר עצמו - הספר חמוד מאוד, כתוב כמו שחברה מספרת סיפור ואת מרגישה איתה את על התיאורים, משעשע, מעצבן, נבנה יפה, דמויות משנה מעניינות..

1
17/10/2023

ספר מעולה לא הפסקתי לקרוא. הפריע לי החזרה על השמות( מקס...) והחזרה הלא פוסקת של סליחה?

1
20/2/2025

ממממממ

17/11/2024

ספר מעולה. טיפה ארוך מדי והיה שר לקצר ב200 עמודים

15/7/2024

ספר יפה , כתיבה טובה ועלילה יפה

7/6/2024

חמוד אבל קצת נמרח

21/4/2024

חמודדד מאוד

10/3/2024

ספר ממש נחמד קצת הרגיש לי מרוח אבל העלילה מעניינת

1/3/2024

כרגיל כתוב קסום וקולח אבל, משהו לא הכי הסתדר בעלילה ובמהירות שלה אם כבר, עדיף את חלומות מתוקים, הספר השני (כל אחד בפני עצמו)

25/2/2024

בסך הכל נהניתי מהספר. אהבתי את הדמויות ואת כתיבתה של הסופרת. הספר היה מעט ארוך, אך לא הורגש כך. הוא היה מלא בתיאורים, דיאלוגים משעשעים, סיטואציות מצחיקות ומרגשות, וזמן להכיר את הדמויות לעומק. עם זאת, העלילה לא הייתה אמינה במיוחד והיו בה מעט חזרות מייגעות, אך עדיין היה מהנה לקרוא אותה כבריחה מהמציאות. אגב, יש לא מעט שגיאות כתיב וטעויות הדפסה, וזה חבל.

29/1/2024

מקסים!

27/1/2024

ממש חמוד למרות שקורים יותר מידי דברים בפרק זמן של שבועיים ומזלה של הגיבורה שנשארה בחיים.

26/1/2024

נהניתי לקרוא מרתק מותח קצת יותר מידי תיאורים על לבוש ריהוט כל מיני פרטים וכ"ו

19/1/2024

ספר זורם וכיפי לקריאה, הרבה התרחשויות מעניינות. נהניתי

16/1/2024

Fun book to read, very romantic. But I thought the drama was all over the place, and the author should have picked one dramatic lane. Also, I dis not appreciate the "knock grabbing" all the time in the book, its too violent.

15/1/2024

טוב.. העלילה טובה כנ''ל לגביי הדמויות אבל.... הכל קצת נמרח... היה אפשר לקצר את הספר לפחות המאה עמודים.

15/1/2024

ספר מהנה, דמויות מקסימות ומצחיקות קצת נמרח לקראת הסוף

30/12/2023

הספר סוחף ומרתק שזה אופייני לז'אנר, קשה להתנתק מהספר עד סיום קריאתו, אבל מאוד לא אמין מבחינת ההספק בשבוע - שבועיים.. גם בהתרחשויות (רצח, ניסיון התאבדות, מחלה, התאוששות, המון אלכוהול, קפה, היכרות והתחברות להרבה דמויות) וגם רגשית, כאילו צימצמו חצי שנה - שנה לשבועיים, כולל מעורבות הורים וכו'...

13/12/2023

סיפור חמוד עם קטעי מתח אבל היה לי מעט ארוך מידי. לקראת הסוף לפני הפלוט טוייסט האחרון כבר מיציתי ורציתי לסיים אותו. אבל למרות האורך שלו הכתיבה מאוד זורמת.

7/11/2023

ספר יפה אבל ארוך מדי...

6/11/2023

הפמיניסטית שבי מתכווצת, אבל כל כך היה לי כיף להגיע לספר בכל ערב! ממש ציפיתי לזה. מקס הוא שתלטן ואומר דברים שבמציאות לא היו מתקבלים בעין יפה אבל יש משהו מנחם בדבר שאפשר לבטוח בו לחלוטין עם הכל. יש לפעמים תיאורים קצת מוגזמים של פעולות שגרתיות כמו פירוט מה אכלו ומתי וכמה וכמו למשל סדר הפעולות של התארגנות בכל בוקר. אבל שורה תחתונה, ספר כייפי לשחרר בו את המח לעולם קיטשי.

31/10/2023

ספר מדהים ממליצה ממש!

23/10/2023

מקסים, רומנטי וסקסי. העלילה והגיבורים שזורים בצורה מקסימה. מומלץ!

21/10/2023

קצת יותר מידי קפה ומפגשים חברתיים הייתי מקצר בחצי תיאורים חיצוניים, תלבושות ודמויות מיותרות

15/8/2023

האמת אני לא יודעת איך להגיב.... בשלב מסויים התחלתי להריץ את התיאורים המיותרים והמפורטים של כל מיני שטויות. קצת קיטצ'י, ארוך מאוד, אבל בסופו של דבר מהנה!

14/6/2023

הדמויות קצת עצבנו, הסוף מתוק מידי- לא מדהים, רק בסדר.

17/9/2022

סיפור חמוד ורומנטי על אהבה בין שניים שרק הנסיבות המיוחדות הביאו אותם להכיר ולהתאהב. ספר שכיף לשקוע בו ולהנות מהסיפור, הנופים, הדמויות השונות. הבעיה העיקרית היא התרגום והעריכה של הספר. כל כך הרבה שגיאות כתיב ותרגום שגוי. יש הרגשה שהוציאו את הספר לדפוס בלי לקרא אותו אפילו פעם אחת. חבל כי זה פוגם בהנאת הקריאה ולכן רק 4 כוכבים.

13/5/2022

ספר יפה ומתוק אבלל ויש אבל גדול הספר מתפתח בצורה איטית נורא.אבל זה הקטע של הכותבת. פעם ראשונה שניסיתי ספר מהסוג הזה ולא ככ התחברתי אבל עדיין היה כיף לנסות משהו חדש. דמויות מדהימות. זוג מדהים. מרגש ורומנטי. מדבר על נושאים חשובים!

14/4/2022

נמתח כמו מסטיק ....

10/3/2022

סיפור נחמד ..אך ארוך , יותר מידי פרטים קטנים שמפריעים לעלילה . לא מבייש טלנובלה

15/1/2022

אהבתי את הספר, אבל הוא מרגיש לי קצת ארוך מדי ובאיזשהו שלב די נמאס לי לקרוא. אבל בכל מקרה מומלץ

22/9/2021

קודם כל ספר מהמם! אך יש שני דברים שקצת עצבני אותי בספר: 1. היא אומרת את השם שלו, ולא יותר מזה, פשוט השם ללא המשך, וזה ככללל הספר. 2. היא אומרת לאורך כל הספר "סליחה?", זה גורם לך לתהות אם היא מטומטמת או סתם עושה את עצמה. למרות שני אלה, הספר רומנטי, מצחיק, ומשאיר אותך במתח עד לרגע האחרון. שווה לקריאה.

3/9/2021

חמוד וקליל, טוב להעביר איתו סופ"ש רגוע

21/6/2021

ספר נחמד, המון מילים חוזרות על עצמן כמו סליחה בייב מייק. לתרגום ממוצע. ממליצה בכל זאת

12/3/2021

ספר חמוד, ארוך יחסית ועמוס אירועים בהצחשב בזה שהוא פרוש על שבועיים. אין סוף שגיאות כתיב, תרגום ושפה - דבר שפוגע משמעותית בחווית הקריאה

29/1/2021

כתיבה ועלילה מעולה רק ש א ר ו ךךךךך מדיי

22/1/2021

חמוד, רומנטי קיטשי כזה..

25/10/2020

ספר כיפי וזורם, ארוך מאוווד ולעיתים נמשך מידי. בסך הכול נהנתי

19/9/2020

ספר קליל ומעניין מאוד.

19/9/2020

נחמד

18/6/2020

ארוךךךךךך אפשר היה לקצר בחצי. המון אירועים. אבל למרות כל זה סיפור אהבה יפה

2/5/2020

סיפור אהבה מרגש, עלילה סבוכה, אבל ארוך ונמרח מידי.

18/4/2020

ארוך מדי, אבל יפה- יש אוירה של שכונה אמיתית

24/3/2020

בהתחלה היה קצת מעייף אבל הסיפור מקסיםםםם נהנתי כל כך

21/2/2020

ספר חביב, משקיעה בעלילה. אבל כל הספרים שלה מרגישים שנכתבו ע"י סופרת בת 80

3/12/2019

ארוך מידי..מקס כפייתי מידי לטעמי., כבר מתחילת הספר, הרגשתי שנלקחה מנינה הזכות להחליט למרות שהיא זרמה באהבה עם כל מה שמקס רצה. על הרבה מלל היה אפשר לוותר ולתמצת לרומן נחמד וקליל..

10/9/2019

נהנתי מאוד, תמיד אוהבת ספר ארוך שלא נגמר אחרי שעתיים קריאה בלבד וכאן יכולתי להיכנס לסיפור. שעות נעימות של רומנטיקה עם חיוך - זה מה שחיפשתי וזה מה שקבלתי. ממליצה !

11/4/2019

ספר נחמד להעביר איתו את הזמן. קליל ונחמד, לא יותר מזה.

14/11/2018

חמוד, קליל, קצת מייגע לפעמים. לא מאסטר פיס.

11/11/2018

קריאה מהנה , זורמת, סוף טיפה נמשך מידי.

9/10/2018

שווה קריאה

12/9/2018

ספר נחמד מאוד.אך ארוך מידי לטעמי

23/8/2018

זורם קליל אהבתי את הדמויות הראשיות. אך כמו שאמרו לפניי המון טעויות.

20/8/2018

ספר נחמד אבל הדמות הראשית פרקליטה, והמילה היחידה שהיא יודעת להוציא מהפה שלה זה מקס, לא קרה לי הרבה זמן שספר עיצבן אותי במהלך הקריאה

27/5/2025

ארוך, הגיבור רדנק מתיש. הגיבורה די שרוטה.

24/4/2025

הרבה רעיונות נחמדים וגם תיאורים שבדרך כלל לא נמצאים בספרים מהסוגה הזאת של חיי היוםיום שאהבתי. הדיאלוגים יכלו להיות טובים יותר. בסך הכל ניתן היה לערוך את הסיפור ולהדקו

28/12/2024

ספר יפה, קטעים ממש מותחים אבל השגיאות כתיב לאורך כל הספר מבאסות ממש, ההגייה לא נכונה, זכר ונקבה. ספר מתורגם ברמה מאוד נמוכה, זילזול באינטלגנציה של הקוראים!

20/12/2024

ספר חביב. יש המון קטעים ארוכים שאפשר היה לוותר עליהם

9/11/2024

וואו אוקיי. דבר ראשון, הספר כן כתוב יפה, כן סיפור יפה, אבל בהחלט יכלה לקצר, קצת יותר מידי דרמות וחזרה על דברים , היה קשה לי שהוא לא נותן לה לדבר והיא רק אומרת 'מקס' 700 פעם... אז היו רגעי התשה אבל ספר.נחמד סהכ. לא חושבת שאקרא עוד אחד מהסדרה אם זה אותו סגנון.

28/3/2024

ארוך מדי. לא אמין. הבחורה מעצבנת, כל מלה שלישית שלה זה ״סליחה״… יש יותר טובים

5/2/2024

ספר שהוא רכבת הרים מתחילתו ועד סופו. הרעיון מקסים, העלילה קצבית, מעניינת וזורמת והאקשן בלתי פוסק. קשה להתנתק מהספר וסה״כ הוא מספק אסקיפיזם מזוקק. עם זאת המשלב הלשוני נמוך וילדותי. חלק מהעלילה לא מאוד הגיוני מבחינת העיתוי והיתכנות. נראה שהתרגום נעשה בגוגל, כי הוא פשוט עלוב בצורה מחפירה, כולל כמות בלתי נסלחת של שגיאות, טעויות ותרגום מונחים מביש. באופן כללי הספר נראה כמו טיוטה, ולא בהכרח טיוטה סופית. הדמות הראשית, נינה, עתירת סתירות. נעה בין יכולות וורבליות גבוהות ושנונות, תעצומות נפש, אומץ ונחישות לבין תגובות עילגות, חסרות אופי, חסרות כנות, ורופסות בצורה מעוררת סלידה. לוחמת מצד אחד אבל מניחה לגבר לנהל את החיים שלה ולהחליט עבורה במקומות מאוד מוזרים. באיזה שהוא שלב שאלתי את עצמי Haven’t she suffered enough ואיך לעזאזל זה מקדם את העלילה. מקס לכאורה הוא הנסיך המושלם, הרגיש, האכפתי, המגונן, אבל מצד שני מתגלה גם כאיש מערות חשוך, סקסיסט וחונק. ולסיום, אם היו מקצצים 400 עמודים בספר, כנראה שלא היינו חשים בחסרונם

29/1/2024

טוב, טיפה נמרח והאקשן מיותר מבחינתי. הייתי שמחה לסיפור אהבה מתוק בלי תעלומת רצח

12/1/2024

בינוני. לא אמין הקטע שהיא לא מתעמתת איתו ברגע שנודע לה על... אישה כאילו חזקה, אבל מול מקס חלשה והקטע הפיזי שביניהם לפעמים גבל באלימות מצד מקס השתלטן.

8/1/2024

יודעת שיש המון בנות שעפות על הספר, אבל אני מרגישה שגם ה3 שנתתי זה נדיב מדי… סיפור המסגרת מקסים, אבל הספר היה צריך להיות לפחות חצי באורך, הודות לדיאלוגים ומריבות חוזרים ובלתי נגמרים. הדמויות די מעיקות… הכינויים אלוהים. והסוף כבר די מופרך. לא.

18/12/2023

יש לה טובים יותר

13/11/2023

נמתח ונמתח ונמתח... שיחה שלמה זה ''מקס....... מקס... מקס...'' כאילו היא מגמגמת. מעייף מאוד. וחבל שזה ככה! כי הסיפור עצמו יפה, למרות מקס שתלטן ונינה קצת כנועה. חביב אבל ארוך מידי ולא מצדיק

21/10/2023

אהבתי מאוד את "חלומות מתוקים" ולכן ציפיתי ליותר. עלילה לא ברורה, תלושה מהמציאות וקיטשית להחריד. אבל ספר נחמד להעביר את הזמן...

18/10/2023

הספר מתחיל יפה, מעניין ומצחיק. כשמתפתחת העלילה היא נהיית חופרת ומתישה. מצאתי את עצמי מדלגת על מלל ועמודים. הדיאלוגים בין מקס לנינה מעט מתישים כאשר כל פעם היא מנסה להגיד משהו והוא קוטע אותה ותמיד הוא צודק. זה מוזיל מהדמות שהיא כביכול חזקה. הספר ארוך מאוד הייתי מקצרת אותו וממעיטה בעלילות מוגזמות של חטיפה, מכות וירי.

18/10/2023

ספר נחמד, אופטימי שנחוץ בזמנים אלה אך הפריע לי שאשה בת 36 מתנהגת כמו תינוקת

3/9/2023

הספר השני יותר טוב, הדמות הגברית קצת רעילה בעיני סהכ ספר חמוד

10/4/2023

נחמד נמרחחחח נורא

13/12/2022

היה לי קשה עם הספר הזה- מצד אחד הכתיבה מעולה וסוחפת אבל הדמויות הראשיות בעייתיות, מצד אחד הוא דאג לה אבל באותה נשימה הוא גם לקח ממנה את העצמאות בשביל שהיא תהיה תלויה בו וניסו להציג את זה בתור משהו רומנטי ומצד שני היא כביכול מוצגת בתור מישהי חזקה אבל היא כל כך מהר נותנת לאחרים ובעיקר לו לשנות לה את דעתה. לא יודעת, לא סגורה עליו.

14/10/2022

ארוך מדי

26/9/2022

ארוך ומייגע.... עלילה מופרכת. לסיכום, אופרת סבון

1/9/2022

נחמד אבל ארוווווך ללא סיבה

14/6/2022

בעני ספר יפה אבל יותר מידי נמרח בנוסף היה לי ממש קשה איך הדמות הראשית היית חלשה ולא עמדה על שלה להוציא את הגבר תמיד ״נכון״ בסיטואציות זה מעצבן . 3.8

5/3/2022

ספר נחמד מפריע לי מאוד שבשבוע הופכים הכל מתאהבים מפרקים אירוסים גם אם לא התאימו וזורקים הכל בגלל שהגיבור החליט הזוי

14/11/2021

ארוך מתיש וצפוי.

12/4/2021

הכתיבה מעט ילדותית. סיפור לא אמין אבל הכל זאת נהניתי לקרוא

22/10/2020

לעומת חלומות מתוקים והצוואה שהם ספרים מעולים הספר הזה פחות מוצלח

9/10/2020

נמתח כמו מסטיק,היה יכול להיות שליש

23/9/2020

630 עמודים של שבירת עיניים בניסיון לקרוא בצורה ברורה. קניתי כספר לכיפור והתבאסתי לא על הספר אלא על זה שלא ניתן לקרוא מרוב שהכתב פיצי. אדאג להישאר בגירסאות הדיגיטליות.

5/5/2020

ספר נחמד אך ארוך ומתיחל להלאות,קיים נסיון להפוך אותו לפתע לעלילה מעט מסתורית-בלשית ,סוף די מפתיע ניתן היה לקצר

24/2/2019

ספר חמוד. יש בו דיאלוגים קצת ארוכים ומתישים ופרקים שלמים שאפשר לדלג עליהם, חורים בעלילה אבל הדמויות סוחפות והסיפור מקסים.

15/8/2018

הספר עצמו מקסים. א ב ל!!! לא ניראה שעבר הגהה. פשוט זלזול חמור בקוראים! וזה כבר הספר השני שהוצאת אהבות מוציאה בצורה כזאת!!!
אם היה ערוך ומסודר כמו שצריך היה מקבל 5 כוכבים.

13/4/2025

תוך שבוע היא חולה אנוש,מבריאה,כל העיירה מתאהבת בה,נפרדת מהארוס,מתאהבת,אמא שלה מגיעה,אבא שלה מגיע.מזל שהיה שבוע שני לסיפור...פענוח רצח.

14/2/2025

מיותר. ספר מלא בקלישאות, שלא החליט אם הוא רומן רומנטי, אירוטי או בכלל ספר מתח. חיכיתי כבר לסיים אותו (במאמץ רב).

29/11/2024

ספר ארוך בלי סיבה, התרגום לא מוצלח. שפה דלה וחזרתית, המון משפטים נקטעים באמצע, מרגיש קצת כאילו תורגם בעזרת ai ובלי הגהה.

21/8/2024

ארוך מדי…חלק מהעלילה לא אמין….לא נותנת ציון גבוה לספר…

3/2/2024

סיפור חביב על הזדמנויות נוספות בחיים. אבל, ארוך מידי. התיאורים של חיי היום יום מפורטים מידי עד כדי שיעמום. זה מכביד על הסיפור ומאד מכביד על הקורא. סיפור חביב, אבל לא ריאלי. לא אמין שיקרו כל כך הרבה דברים בטווח זמן של שבוע, שבועיים. עומס האירועים גם הוא מעמיס וממסמס את הסיפור. תכל'ס אחרי האמצע פשוט קיוויתי שיגמר. גם התרגום מקשה על הקריאה, חלק מהמשפטים רשומים כתרגום ולא כמשפט בעברית. חסרות מילים או אותיות ובכמה פעמים יש טעויות בשמות הדמויות. הקיצר, בשביל מספר עמודים כה רב נדרשת עלילה מהודקת ואמינה, זה לא קורה כאן.

18/1/2024

ארוך, מתמשך. יש עלילה והסתבכויות אבל יותר מידי. דילגתי המון. לא רק על תיאורים שיש שם בלי סוף. אלא ממש פשוט קפצתי מלא עמודים קדימה והבנתי עדיין את העלילה הנמרחת.

30/11/2023

ארוך מידי, מיגע, מפורט יותר מידי, דילגתי לאפילוג שגם הוא ארוך ומיגע לטעמי.

4/11/2023

נחמד

4/11/2023

נטשתי... אחרי שני שליש מהספר. ילדותי, ארוך, לא מעניין, קראתי בכוח עד כאן. לא ממליצה.

7/3/2022

ספר ככ ארוך ומשעמם. עלילה לא הגיונית שמתרחשת תוך שבוע מסכן אחד. מיותר לגמרי וחבל על הכסף

25/9/2021

קודם כל בעיות תרגום והגהה באופן ממש מרגיז. הספר השני בסדרה (חלומות מתוקים), עם כל הביקורת עליו עדיין מתוחכם הרבה יותר, ויש הרגשה שהדמויות טיפה התפתחו. (טייט הרבה יותר מפותח רגשית ממקס, למרות שהוא לגמרי אדם קדמון, ולורי פחות מאותגרת שכלית מנינה, למרות שעדיין מאותגרת..). העלילה ריקה מכל תוכן או התרחשות, כך שנשארנו עם 630 עמודים שמתארים שבוע וחצי של התאהבות פלוס הרבה תיאורי סקס מעייפים. שלא לדבר על הדמויות שהן מוקצנות באופן מוגזם. לדוגמא, לתאר את ניילס כבן זוג אדיש שתמיד עסוק מדי ולא ממש מקשיב זה דבר אחד, אבל כשהיא כותבת לו מייל על ביטול האירוסים והוא לא הספיק לקרוא לעומק כי הוא היה עסוק זה כבר לא אמין. בדיעבד הייתי מוותרת. אם כבר לקרוא ספר מהסדרה הזו אז חלומות מתוקים הרבה יותר טוב.

13/2/2021

היה נחמד...היו חלקים לא אמינים שהיה לי קשה להתחבר לעלילה, למשל איך אחרי הכרות של פחות משבוע הם מתאהבים אחד בשניה מעל הראש ונינה מחליטה גם לעבור לגור במדינה אחרת וגם למכור את בית אחיה

26/1/2021

נתחיל מזה שהספר ארוך ללא סיבה , שיחות קפה כל הזמן , קורה משהו , מישהו רוצה קפה? , נמשיך בזה שהדמות הנשית כביכול פרקליטה מצליחה אבל בעצם לא מסוגלת לדבר חוץ מהמילה מקס, ושהוא כבר מתעצבן מה היא רוצה היא כבר שוכחת מה היא רצתה, אפשר לוותר , הגיה על הפנים

14/11/2020

פרשתי ברבע ספר. המון דיבורים כלכך לא רלוונטיים.. מעייף וטרחני.

20/10/2020

התחיל מבטיח ומהר מאוד הדרדר. העלילה לא התרוממה ולא אמינה. מאוכזבת

8/10/2020

ספר ארוך מדי!! א. ערוך לא טוב עם שגיאות ב. הגיבורה הראשית כנועה ורק אומרת מקס.. בלי תוכן.. ג. יש המון מילים שחוזרות על עצמן כמו קפה ...כל היום קפה ומקס.. מיותר לקנות

4/8/2020

2 כוכבים כי התחיל טוב וכי סיימתי לקרוא אותו. אבל חוץ מזה.. ארוך ומייגע ושובינסטי להחריד. לא ממליצה להתחיל

21/8/2018

הספר מתחיל מצויין, ההמשך הרבה פחות. הוא ארוך, מתיש ומופרך. כמות השגיאות מוגזמת ואינה מכבדת את ההוצאה.

4/1/2022

לא התחברתי בכלל. הדמויות מאוד שטוחות, כתיבה מאוד כללית שמרגישה כמו רשימת מכולת. היא נותנת לו להחליט בשבילה הכל, למרות שהם מכירים שבוע. הוא לא נותן לה לדבר או להביע דעה. אפשר להגיד שהוא בעצם חטף אותה וכלא אותה בבית שלו. עצרתי לקראת 70 אחוז מהספר כי זה היה עינוי וזה חד משמעית הספר השנוא עליי.

1
9/9/2024

אני מחוברות הז'אנר ובקושי עברתי את החצי. הכתיבה לא מוצלחת, העלילה לא מעניינת או מקורית, ממש מאכזב. לא מבינה את ההתלהבות מהסדרה

25/11/2023

גרוע, טקסטים ירודים, חצי מהספר הם רק קוראים אחד לשני בשמם הפרטי. גררתי עד הסוף מבלי לקרוא כי זה באמת היה משעמם מידי. לא מומלץ.

17/10/2023

wtf המדריך לאנס המתחיל? הוא שוב ושוב נוגע בה ונכנס איתה לסיטואציות אינטימיות בלי רשותה, ואפילו בזמן שהיא ישנה, והיא כולה מתמלאת בשמחה מזה. בעולם האמיתי זה לא עובד ככה. פה יש זיהוי מסוכן של רומנטיקה עם חוסר כבוד לגבולות אישיים ולצורך בהסכמה של שני הצדדים. הוא פשוט מתעלם מכל המחאות שלה, כמה גברי, סקסי ואסרטיבי מצידו. מסוכן, מתועב ולא מחובר למציאות.

8/1/2023

בזבוז של זמן

4/8/2021

ספר משעמם למות !!! לא הצלחתי אפילו לסיים אותו מרוב שלא קורה בו כלום . והדמויות פשוט מוזרות הדיאלוגים ביניהם .

22/6/2021

בזבוז זמן! תיאורים טרחניים ובלתי נגמרים שלא תורמים דבר לעלילה. לוותר ומהר!

12/6/2021

ספר ארוך מדיי משעמם רדוד ומלא תיאורי בגדים לא מומלץ

9/5/2021

נורא התאכזבתי. בדיוק כמו ספר קודם שכתבה, כמעט אותה עלילה באותם פרקים. כשקוראים אחד קוראים את כולם. שפה נבובה, זולה. הגברים שהיא כותבת עליהם בכל ספר תמיד עם אותה התנהגות. הסופרת הזאת צריכה להתקדם.

19/3/2021

איום ונורא אין עומק דמויות פלקטיות ומאד לא מענינות עלילה אין בקיצור לא מומלץ בהחלט!!!

19/12/2020

הספר הזה באורך של סדרת היפים והאמיצים! וללא סיבה מוצדקת...אני לא אוהבת איך שהגיבור דיקטטור ומבטל את הגיבורה לאורך כל הספר, הוא מבטל את רצונה פעם אחר פעם, מומלץ לוותר

4/10/2020

בזבוז זמן וכסף! לא אמין בעליל גם אם היה מוגדר כפנטזיה לא היה אמין! דיאלוגים ברמה נמוכה, עלילה לא ברורה או משעממת. מאכזב ממש.

20/8/2020

ארוך מידי ודי מתיש בסוף יש רצון לא מוצלח מיוחד להפוך אותו לספר מתח.

2/1/2020

שיא הרדידות בזבוז זמן

19/8/2018

קניתי למרות הביקורת הגרועה על בעיות העריכה והצטערתי. ההתחלה נחמדה. בהמשך הסיפור מתחיל הימרח. אבל הכי גרוע היא עריכה זוועתית. לפעמים קשה לשייך את הטקסט לדמות הנכונה. לא כתוב במפורש מי הדובר ויש ערבוב של זכר ונקבה באופן לא הגיוני. בושה להוצאה לאור

12/8/2018

מאכזב!!!! המון המון שגיאות הגהה.ניסוחי המשפטים בתרגום מזעזעים.חבל שמוציאים כך ספר.

הרי קולורדו 1 - ההימור קריסטן אשלי
פסק זמן
 
הבטתי בשעון שעל לוח המחוונים במכונית השכורה, ואז שוב החוצה, אל השלג.
כבר איחרתי בעשרים דקות לפגישה עם האחראי. דאגתי לא רק בגלל האיחור — דאגתי גם כי אחרי שסוף סוף אגיע לשם, הוא יהיה צריך לנהוג הביתה בשלג. מצב הכבישים החמיר מרגע לרגע. הרטיבות הפכה לקרח שחור במקומות מסוימים ולמעטה שלג עבה במקומות אחרים. פשוט קיוויתי שהוא גר קרוב ל"משולש".
אלא שהוא כנראה היה רגיל לזה, הרי הוא גר בעיירה הררית קטנה בקולורדו. מבחינתו זה בטח לא משהו מיוחד.
אני מַתִּי מפחד.
התאפקתי לא להביט בהוראות שאותן שיננתי במטוס (או ליתר דיוק לפני שעליתי למטוס) והיו מונחות בארנק שלי, על המושב שליד הנהג. לא היה לי מושג עוד כמה זמן נשאר לי לנסוע, ומה שהחמיר את המצב הוא שכנראה נסעתי בחצי מהמהירות המותרת; אבל לא הייתי סגורה על זה.
שלא לדבר על העובדה שהייתי מותשת וסבלתי מג'ט לג, אחרי שהעברתי את שבע־עשרה השעות האחרונות בכביש, במטוס או במכולת.
שלא לדבר על העובדה שאתמול (או אולי שלשום? לא הצלחתי לקבוע באיזה יום מדובר בגלל אזורי הזמן המשתנים) הרגשתי משהו מוזר בסינוסים שלי, ופירוש הדבר הוא שהשפעת בדרך או מחלה גרועה ממנה, והתחושה הזאת לא עברה לי.
ושלא לדבר על העובדה הנוספת, שהלילה ירד ואיתו הגיעה סופת שלגים שמחריפה מדקה לדקה. היא התחילה במשב קל ועכשיו בקושי הצלחתי לראות את המטרים הספורים שלפני המכונית. בדקתי את דיווחי מזג האוויר, ולפיהם השמיים אמורים להיות בהירים בימים הקרובים. חודש אפריל התקרב, עוד יומיים בלבד. איך ייתכן שיש כל כך הרבה שלג?
שאלתי את עצמי מה ניילס חושב עכשיו, אם כי הוא בטח לא חושב על כלום, כי סביר להניח שהוא ישן. לעומת זאת אילו הוא היה יוצא להרפתקה בכוחות עצמו, או אפילו אם היה עם חברים (לא סביר במיוחד, כי לניילס לא היו הרבה חברים), אני הייתי ערה מרוב דאגה ותוהה אם הצליח להגיע ליעד בריא ושלם. במיוחד אם היה מרגיש את הצריבה בסינוסים, שעליה סיפרתי לו לפני שיצאתי לדרך.
הייתי מוכרחה להודות, שהוא לא ביקש ממני להתקשר כשאגיע ל"משולש" בריאה ושלמה. הוא לא אמר כמעט כלום. גם כשאמרתי לו, לפני שקבענו כנסיות ותאריכים, שאני צריכה פסק זמן של שבועיים. זמן לחשוב על הקשר ועל העתיד שלנו. זמן לעצמי כדי לסדר את הראש. זמן להרפתקה, לנער קצת את החיים שלי, לסלק את קורי העכביש שבראש ואת אלה שחשבתי שמחוברים (ומתעבים מיום ליום) אל כל היבט בחיי המשעממים, השגרתיים והצפויים.
הייתי גם מוכרחה להודות, שלא משנה לאן הלכתי ומה עשיתי, ניילס לא היה מוטרד כלל אם הגעתי בשלום. הוא לא בדק מה שלומי, גם אם נסעתי בענייני עבודה לכמה ימים. וכשעדכנתי אותו, לא הטרידה אותו העובדה שאני זו שמעדכנת אותו. או לאחרונה (כי בחנתי את זה כמה פעמים), כשלא עדכנתי ואז הגעתי הביתה בבטחה — לפעמים כעבור כמה ימים — לא הפריע לו שלא דיווחתי מה קורה איתי.
הכיוון הלא נעים שאליו חתרו מחשבותיי השתנה, כשראיתי את הפנייה שלי ושמחתי על כך. פירוש הדבר שאני מתקרבת וכבר לא כל כך רחוקה. על פי ההוראות הבנתי, שאם הלילה בהיר, אני אמורה להגיע לשם תוך חמש דקות. פניתי ימינה בזהירות והתמקדתי בראות ההולכת ופוחתת. פניתי שמאלה ואז שוב ימינה ואז שיפוע, שחששתי כי המכונית שלי לא תוכל לעמוד בו. אבל ראיתי אותו זוהר לכבודי בגאווה כמו לפיד מואר.
"המשולש," ממש כפי שנראה באינטרנט רק בלי עצי האורן מסביב, ההרים שברקע והשמש הזורחת. מובן שהם היו שם (חוץ מהשמש, כי הרי ירד הלילה), פשוט לא יכולתי לראות אותם.
פשוט מושלם.
"קדימה, מותק, קדימה, את יכולה," עודדתי את המכונית, וההקלה הציפה אותי מעצם המחשבה שסופו של המסע שלי קרב. גחנתי קדימה כאילו התנועה תעניק למכונית שלי תנופה כדי לצלוח את השיפוע.
המזל האיר לי (ולמכונית) פנים, והצלחנו להגיע אל תיבת הדואר עם האותיות המכוסות בחלקן שלג, היוצרות את השם "מקסוול." התיבה סימנה את תחילתו של שביל גישה המשתרע לאורך חזית הבית. פניתי שוב ימינה ונהגתי בזהירות אל עבר ג'יפ הצ'רוקי שחנה מול הבית.
"תודה לאל," לחשתי, כשעצרתי והרמתי את בלם היד. ראשי חישב מיד את הצעד הבא.
לפגוש את המשגיח, לקחת את המפתחות ולקבל הוראות.
לרוקן מכונית ממזוודות ומהמוני שקיות מצרכים, אוכל לחופשה בת שבועיים, ובמילים אחרות — דברים שעוזרים לי בדרך כלל אבל גם דברים שממש לא, שלא כבדרך כלל.
לסדר במקרר אוכל מתכלה.
להציע את המיטה (אם צריך).
להתקלח.
לקחת תרופה לצינון שקניתי במכולת.
להתקשר לניילס, גם אם רק כדי להשאיר הודעה במשיבון.
לישון.
השינה היתה הדבר שחיכיתי לו יותר מכול. נדמה לי שמעולם לא הרגשתי מותשת כל כך.
כדי להפחית מכמות הצעדות למכונית הלוך ושוב לקחתי את התיק שלי, יצאתי מהמכונית והעמסתי אותו על הכתף. לאחר מכן ניגשתי לתא המטען ולקחתי שקיות מצרכים רבות ככל שהצלחתי לסחוב. פסעתי בזהירות. השלג כיסה את כביש הגישה הקדמי ואת חמש המדרגות שהובילו למרפסת המשתרעת לאורך ה"משולש", ואני נעלתי מגפיים עם עקבים גבוהים. למרות שהיה מאוחר מדיי, גם אם בדקתי מראש את תחזית מזג האוויר ולכן חשבתי שיהיה בסדר, שקלתי מחדש את הבחירה שלי במגפיים עם עקבים גבוהים כשהגעתי למרפסת.
עוד בטרם עליתי מדרגה אחת, נפתחה דלת הכניסה מזכוכית ואיש עמד בפתח. הלילה האפיל על חזית גופו, וגבו הואר קלושות באורות מתוך הבית.
"אה, היי, אני ממש־ממש מצטערת על האיחור. הסערה עיכבה אותי," מיהרתי להסביר את גסות הרוח שלא ממש דרשה הסבר (שהרי ברור היה שיורד שלג, ולכן כל נהג שעיניו בראשו אמור להיזהר), והמשכתי להתקדם לאורך המרפסת.
האיש זז, והאור בחוץ נדלק וסנוור אותי לרגע.
עצרתי כדי לאפשר לעיניי להתרגל, ואז שמעתי, "מה קורה פה?"
מצמצתי ואז מיקדתי את מבטי. הדבר היחיד שיכולתי לעשות עכשיו הוא לבהות בו.
לא חשבתי שככה אמור שרת להיראות.
הוא היה גבוה, גבוה מאוד, וכתפיו היו רחבות מאוד. שערו כהה, כמעט שחור, גלי, וחלק ניכר ממנו נמשך לאחור כאילו זה עתה סיימו לעצב אותו לתפארת. הוא לבש חולצת פלאנל משובצת ותחתיה גופייה חמה, ושרוולי החולצה הופשלו וחשפו את הגופייה שכיסתה את זרועותיו. מכנסי הג'ינס היו דהויים, גרביים עבים כיסו את רגליו, ועורו השזוף נמתח על פניו בעלות מבנה העצמות המושלם, שאפילו עיוור היה נכנס לאקסטזה אילו היה ממשש אותן באצבעותיו. לסת ומצח חזקים, עצמות לחיים מסותתות. לא ייאמן.
לפי הערכתי, עברו עליו כמה ימים מאז שהתגלח כמו שצריך.
"מר אנדרוז?" שאלתי.
"לא," ענה ולא אמר עוד.
"אני..." התחלתי להגיד משהו, אבל אז לא ידעתי מה לומר.
ראשי נע מצד לצד. ואז הבטתי אחורה אל המכונית שלי ואל ג'יפ הצ'רוקי ושוב נשאתי את מבטי אל ה"משולש".
זו אכן היתה התמונה מהאתר, התמונה הזאת בדיוק. לא?
השבתי אליו מבט. "סליחה. הייתי אמורה לפגוש את האחראי."
"האחראי?"
"כן, מישהו בשם מר אנדרוז."
"את מתכוונת לסְלים?"
סלים?
"אה..." עניתי.
"סלים לא פה."
"אתה אמור להביא לי את המפתחות?" שאלתי.
"מפתחות למה?"
"לבית."
הוא הביט בי במשך כמה שניות, מלמל, "שיט" ומיד לאחר הקללה נכנס הביתה, תוך שהוא משאיר את הדלת פתוחה.
לא ידעתי מה לעשות, לכן עמדתי בחוץ לפני שהחלטתי שאולי הדלת הפתוחה היא, למעשה, הזמנה להיכנס בעקבותיו.
זה מה שעשיתי וסגרתי את הדלת בעזרת הרגל. ניגבתי את רגליי על השטיחון כדי להיפטר מהשלג והבטתי סביבי.
חלל פתוח לחלוטין, הכול עשוי עץ בוהק, פשוט מרהיב. אתרי חופשה שרואים באינטרנט מוצגים בדרך כלל בצורה מחמיאה הרבה יותר מהמציאות. כאן קרה ההיפך — אף תמונה לא היתה מסוגלת לשקף כמה טוב נראה המקום הזה.
מצד שמאל שכן אזור אירוח ובו ספה גדולה, רחבה וארוכה עטוית שמיכות. לצד הספה, מול החלונות, עמדה כורסא ענקית, ששני אנשים היו יכולים לשבת בה בכיף (ובנוחות), ולפניה ניצב הדום לרגליים. שולחן עץ מרובע ואיתן ניצב בין הכיסא לספה, ושולחן מרובע נוסף, נמוך אך רחב מהשני, עמד מול הספה. מנורה שניצבה על השולחן הקטן, שבסיסה עשוי מענף, האירה את החלל. מנורה עומדת אחרת ניצבה בפינת החדר ליד החלונות, וגם היא היתה עשויה מענף אחר וארוך יותר. גם המנורה הזאת היתה דלוקה, ותאואים רצו לאורך האהיל המכסה אותה. בתוך קמין עם ארובת אבן מרהיבה, שנעלמה בשיפוע המשולש, בערה אש עליזה. בירכתי החדר הבחנתי בגומחה ובה שולחן כתיבה ומאחוריו כיסא מסתובב ישן. כיסא נדנדה עמד בפינה, ליד מנורה נוספת שהאירה גם היא את החדר ושבסיסה נראה כמו בול עץ. גרם מדרגות לולייני הוביל אל לופט תחום במעקה, שחולש על אזור האירוח המרכזי, ושתי דלתות ניצבו מתחת ללופט. ידעתי שאחת מהן מובילה לחדר אמבטיה עם שירותים ומקלחת והשנייה, ככל הנראה, למחסן.
התמונות של הלופט, שהופיעו באתר, הראו שיש בו מיטת קווין סייז, חדר אמבטיה ראשי עם סאונה קטנה וארון בגדים ענק.
מימין ראיתי מטבח, אולי לא מפואר או עדכני במיוחד אבל ממש לא עלוב. דלפקי השיש נפרשו בצורת ח' ארוכה: אחד מהם לאורך צדו של הבית, והשני דלפק כפול, נמוך ורחב עם בר גבוה יותר. שניהם חצו את החלל הפתוח ושני כסאות גבוהים ניצבו מול הבר. שפע ארונות עץ אורן בהקו. מכשירי חשמל ברמה סבירה מפלדת אל־חלד. גומחה נוספת מאחור במקום שבו עמד הכיור, ומצדה השמאלי — המקרר. שולחן אוכל לשישה סועדים ובקצהו חלונות משולשים, גם הם עשויים עץ אורן, עם מחזיק נרות בצורת עששית, שחול ירקרק ממלא את מרכזו ונר עבה בצבע שמנת תחוב בו. על השולחן עמד פמוט דולק, וגם הוא היה עשוי מענפים.
"יש לך מסמכים?" שאל האיש. מרוב שהייתי שקועה בסקירת החלל ובמחשבות כמה הכול יפה כל כך, ואיך כל השבועות שביליתי בחששות אם אני עושה את הדבר הנכון, ואם שבע־עשרה שעות הנסיעה המפרכת היו שוות כדי להגיע לבית המהמם הזה, נבהלתי ואז הבטתי בו.
הוא עמד במטבח והרים טלפון אלחוטי. הלכתי לעברו, הנחתי את שקיות המצרכים על הבר ואז נברתי בתיק שלי כדי למצוא את נרתיק הנסיעות. שלפתי אותו, פתחתי ואיתרתי את דפי האישור.
"הנה," אמרתי, נופפתי בהם ומסרתי אותם לידיו.
הוא לקח אותם, על אף שחייג באותה עת בטלפון בעזרת אגודלו.
"יש בע...?" שאלתי, עיניו ננעצו בי, ואני השתתקתי.
עיניו היו אפורות, גוון אפור בהיר וצלול. אף פעם לא ראיתי עיניים כאלה. במיוחד לא תחומות בריסים עבים, ארוכים ושחורים.
"סלים?" אמר לתוך הפומית. "כן, יש פה איזו אישה..." הוא הביט בדפים, "מיס שרידן אחת."
"מיז," תיקנתי אותו אוטומטית, ועיניו האפורות והצלולות שבו אליי.
בשלב זה גיליתי שגם קולו מושך להפליא. קול עמוק, עמוק מאוד אבל לא עדין. הוא היה מחוספס, כמעט צרוד.
"מיז שרידן אחת." הוא קטע את מחשבותיי והדגיש את ה"מיז" בצורה לא נחמדה במיוחד, לדעתי. "היא רוצה מפתחות."
חיכיתי לסלים הזה, שלפי חשדותיי היה כנראה מר אנדרוז, השרת הנעדר, כדי שיסביר לחתיך ההורס שיש לי הזמנה מאושרת לשבועיים, אשר שולמה מראש עם פיקדון לא קטן למקרה נזק לא סביר. וגם חיכיתי שהסלים הזה יגיד לחתיך ההורס שכנראה חלה טעות ואולי הוא צריך לפנות את המקום, כדי שאוכל לפרוק את מה שיש במכונית, לשים במקרר את המוצרים המתכלים, להתקלח, לדבר עם ניילס והכי חשוב — ללכת לישון.
"כן, פישלת," אמר החתיך ההורס לטלפון וסיכם את השיחה במילים, "אסדר את זה." ואז הוא לחץ על כפתור, הטיח את הטלפון בדלפק ואמר לי, "סלים פישל."
"אה, כן, את זה התחלתי להבין."
"יש מלון למרגלות ההר במרחק של עשרים וחמישה קילומטר."
נדמה לי שהלסת שלי נשמטה, אבל ראשי התרוקן, לכן אני לא סגורה על זה.
ואז אמרתי, "מה?"
"מלון בעיר, נקי, נוף נחמד, מסעדה טובה. למרגלות ההר, מאיפה שבאת. את נוסעת לכביש הראשי, פונה שמאלה ומשם זה בערך חמשה־עשר קילומטר."
ואז הוא הושיט לי את הניירות שלי, ניגש לדלת הכניסה, פתח אותה והמשיך לעמוד שם בעודו אוחז בה בלי להוריד ממני את העיניים.
עמדתי קפואה במקום, ואז הבטתי לעבר חלונות "המשולש" אל השלג המסתחרר ולאחר מכן הסתכלתי על הגבר המהמם, אך כפי שהבנתי באיחור, הלא־ידידותי במיוחד.
"יש לי הזמנה," אמרתי לו.
"מה?"
"ה־ז־מ־נ־ה," חזרתי באיטיות כדי שיבין.
"כן, סלים פישל."
נענעתי בראשי. הנענוע היה קצר ומבולבל. "אבל שילמתי מראש על שבועיים."
"כמו שאמרתי, סלים פישל."
"ונתתי פיקדון," המשכתי.
"תקבלי החזר."
מצמצתי אליו ואז שאלתי, "החזר?"
"כן," אמר לי, "החזר, כאילו, יחזירו לך את הכסף."
"אבל..." התחלתי לומר משהו, אבל הפסקתי כשהוא נאנח בקול רם.
"תקשיבי, מיס..."
"מיז," שוב תיקנתי אותו.
"מה שתגידי," אמר בקוצר רוח. "קרתה כאן טעות. אני כאן."
זה לא קרה לי הרבה זמן, אבל הרגשתי שאני מתחילה להתעצבן. הרי נסעתי במשך יותר משבע עשרה שעות. הגעתי לארץ אחרת באזור זמן שונה. השעה היתה מאוחרת, השלג ירד והכבישים היו מסוכנים. במכונית שלי חיכו מצרכים בשווי אלפי דולרים, שחלקם היו עתידים להתקלקל אם לא יוכנסו לקירור. ובבתי מלון אין מקררים, לפחות לא מקררים גדולים. והייתי עייפה, התחיל לי צינון, לכן אפשר היה לסלוח לי על העצבים.
"טוב, גם אני," השבתי לו.
"כן, נכון, אבל זה הבית שלי."
"מה?"
"הוא שייך לי."
נענעתי את ראשי שוב — אותם נענועים קצרים ומבולבלים.
"אבל הבית מושכר."
"הוא מושכר כשאני לא כאן. הוא לא מושכר כשאני בבית."
לבסוף הבנתי מה קורה כאן.
"אז מה שאתה בעצם אומר הוא שההזמנה המאושרת שלי היא, בעצם, הזמנה לא־מאושרת, ואתה מבטל אותה בדקה התשעים, במלוא מובן המילה?"
"זה בדיוק מה שאני אומר."
"אני לא מבינה."
"אני מדבר אנגלית. אנחנו מדברים באותה שפה. אני מבין אותך."
שוב התבלבלתי. "מה?"
"את אנגלייה."
"אני אמריקאית."
גבותיו נצמדו זו לזו ושיוו לו מראה קצת מפחיד, בעיקר כי פניו הוצללו באותו רגע. "את לא נשמעת לי אמריקאית."
"אבל זה מה שאני."
"שיהיה," מלמל והניף את זרועו לעבר הדלת הפתוחה. "תקבלי החזר ביום שני על הבוקר."
"אסור לך לעשות את זה."
"חבל, כי הרגע הרשיתי לעצמי."
"זה... אני... אתה לא..."
"תקשיבי, מיז שרידן, כבר מאוחר. ככל שתמשיכי לעמוד פה ולקשקש, ככה ייקח לך יותר זמן להגיע למלון."
שוב הבטתי אל השלג שבחוץ ובחזרה אליו.
"יורד שלג," הודעתי לו את המובן מאליו.
"בדיוק בגלל זה אני אומר לך — כדאי שתצאי לדרך."
נעצתי בו מבט לרגע, שהתארך לעשרה.
ואז לחשתי, "אני לא מאמינה."
עכשיו כבר התעצבנתי על בטוח. כי ידעתי שאני רותחת ועייפה מכדי לחשוב על המשפט הבא שייצא לי מהפה.
תחבתי את הניירות לארנק, לקחתי את שקיות המצרכים, ניגשתי אליו, עצרתי והטיתי את ראשי כדי להביט בו.
"אז מי יחזיר לי את הכסף על הדלק למכונית?" שאלתי.
"מיס שרידן..."
"מיז," סיננתי, בעודי גוחנת לעברו וממשיכה. "ומי יחזיר לי את הכסף על כרטיס הטיסה מאנגליה, שבה אני גרה גם אם הדרכון שלי כחול?" לא אפשרתי לו לענות ומיד המשכתי, "ומי יחזיר לי את הכסף על החופשה שתכננתי בבית משולש יפהפה בהרי קולורדו, שהייתי צריכה להקדיש יותר משבע־עשרה שעות נסיעה כדי להגיע אליו, ואם יורשה לי להוסיף — ליעד ששילמתי בשבילו מחיר מלא אבל לא זכיתי ליהנות ממנו כלל?" הוא פתח את פיו, אבל אני לא הפסקתי לדבר. "לא חציתי את האוקיינוס ואת רוב היבשת הזאת כדי לישון במלון נקי עם נופים יפים. עשיתי את זה כדי להיות כאן."
"תקשיבי..."
"לא, אתה תקשיב. אני עייפה, הסינוסים שלי מתפוצצים, ויורד שלג. כבר שנים שלא נהגתי בשלג, לא בצורה כזאת." הצבעתי על החשיכה בזרועי עמוסת שקיות המצרכים. "ואתה מגרש אותי מכאן, הרבה אחרי השעה תשע, תוך כדי הפרת חוזה."
בזמן שדיברתי, שינו פניו הבעה מרוגז למשהו שלא הצלחתי לפענח, ואז הוא חייך לפתע, ועצבן אותי לגלות שיש לו שיניים ישרות, לבנות ומושלמות.
"הסינוסים שלך מתפוצצים?" שאל.
"כן," יריתי. "הסינוסים שלי מתפוצצים, ממש," אמרתי לו ושוב נענעתי בראשי, והפעם הנענועים היו קצרים ועצבניים. "תשכח מזה. מה אכפת לך בכלל? אני עייפה מדיי בשביל כל הסיפור הזה."
מה שנכון. עייפה מתה. מחר כבר אחשוב מה לעשות.
ואז יצאתי בצעדים דרמטיים (ולדעתי, הגיע לי שיסלחו לי על זה) אל הלילה וחשבתי שזו התשובה. היקום בישר שכדאי לי ללכת על בטוח. להתחתן עם ניילס. לאמץ לחיקי את החיים הבטוחים, גם אם הם משעממים בדרך כלל; אבל ביני לביני הודיתי, שמעולם לא הרגשתי בודדה יותר.
בודדה עד כדי שיתוק.
למי אכפת?
אם זו ההרפתקה שלי, היא דפוקה ברמות.
הייתי כבר מעדיפה לשבת ולראות טלוויזיה עם ניילס (נגיד).
פתחתי את תא המטען והחזרתי את השקיות פנימה, וכשניסיתי לסגור אותו, הוא לא זז.
זה קרה מפני שהאיש הלא־ידידותי־אבל־חתיך־הורס עמד בחוץ ליד המכונית שלי והניח את ידו עליה בחוזקה.
"שחרר," דרשתי.
"תיכנסי חזרה הביתה. נמצא איזה פתרון, לפחות ללילה."
הוא יצא מדעתו? נמצא פתרון? כאילו שהוא ואני נישן יחד בבית המשולש? אפילו לא ידעתי איך קוראים לו, שלא לדבר על העובדה שהוא שמוק.
"ממש תודה רבה," אמרתי בזלזול. "לא. שחרר."
"תיכנסי חזרה הביתה," חזר ואמר.
"שחרר," חזרתי ואמרתי לו שוב.
הוא רכן והתקרב אליי. "תקשיבי, דוכסית, קר פה. יורד שלג. שנינו עומדים בחוץ כמו מטומטמים ורבים על מה שרצית מלכתחילה. תיכנסי כבר לבית המחורבן. את יכולה לישון על הספה."
"אני לא מתכוונת לישון על ספה." ואז הראש שלי הזדקף ושאלתי, "דוכסית?"
"הספה נוחה, ולקבצנים אסור להיות בררנים."
התעלמתי וחזרתי, "דוכסית?"
הוא הניף את ידו השנייה, סקר אותי במבטו ואמר, "בגדים מפונפנים, ארנק מפונפן, מגפיים מפונפנים, מבטא מפונפן." עיניי נישאו אל פניי, והוא סיכם בנוקשות. "דוכסית."
"אני אמריקאית!" צעקתי.
"גם אני," הוא ענה.
"אין דוכסיות באמריקה," התחכמתי אותו.
"אבל זו האמת."
למה אני בכלל מסבירה לו על אריסטוקרטיה? חזרתי למטרה.
"שחרר!" צעקתי שוב.
הוא התעלם ממני לחלוטין והביט אל תוך תא המטען.
ואז הוא שאל שאלה שנשמעה מטורפת באוזניי, "מצרכים?"
"כן," יריתי. "קניתי אותם בדנוור."
הוא הביט בי וחייך שוב, ואני שוב חשבתי שהוא מטורף לפני שמלמל, "טעות של טירונים."
"אתה מוכן לשחרר כדי שאוכל לסגור את תא המטען ולצאת לדרך?"
"תא המטען?"
"בגאז'!"
"דברי אנגלית."
נדמה לי שבשלב זה כבר נהמתי, אבל מרוב כעס לא ממש שמתי לב.
"מר..." היססתי ואז אמרתי, "איך שקוראים לך..."
"מקס."
"מר מקס..."
"לא, סתם מקס."
רכנתי לעברו ואמרתי בקוצר רוח, "מה שתגיד." ואז דרשתי, "שחרר את המכונית שלי."
"את רצינית?"
"כן," רשפתי. "רצינית. שחרר. לי. את. המכונית. עכשיו."
הוא הרפה מהמכונית ואמר, "כרצונך."
"אילו הייתי יכולה לעשות כרצוני, הייתי חוזרת בזמן ולא לוחצת על 'הזמן עכשיו' באתר המטופש," מלמלתי וטרקתי את דלת תא המטען. צעדתי בנחישות אל הדלת של צד הנהג. "בית משולש אידילי בהרי קולורדו — אפילו לא קרוב. יותר כמו סיוט של סופת שלגים מזעזעת בהרי קולורדו."
ישבתי במכונית וטרקתי את הדלת, אבל הייתי בטוחה למדיי ששמעתי אותו מצחקק.
גם אם כעסתי, לא הייתי טיפשה, ויצאתי בנסיעה זהירה לאחור משביל הגישה שלו; בטח נראיתי כמו סבתא שנוהגת, אבל לא היה לי אכפת. אמנם, רציתי לצאת מטווח הראייה שלו, להתרחק מהבית המשולש המרהיב שנחסם בפניי ולהתקרב למיטה, שיכולתי ממש לישון בה, אבל לא רציתי שהמיטה הזו תהיה מיטה בבית חולים.
יצאתי משביל הגישה ונהגתי במהירות רבה יותר (אבל לא מופרזת), ממשיכה ככה בלי להביט במראות כדי לחמוק מהמראה של הבית המשולש.
האדרנלין המשיך לגעוש בגופי ועדיין כעסתי בכל הכוח, כשהתקרבתי למה שנראה כמו הכביש הראשי (אבל לא הייתי בטוחה) ופגעתי בקרח מכוסה בשלג, איבדתי שליטה על המכונית השכורה והחלקתי לתוך תעלה.
כשלבי הפסיק להלום בכוח והגוש בגרוני כבר לא איים לחסל אותי, הבטתי בשלג מול המכונית שלי ומלמלתי, "כמה יפה." ואז המשכתי למלמל, "מהמם."
ופרצתי בבכי.
 
 
התעוררתי, או לפחות חשבתי שהתעוררתי.
ראיתי אור בהיר, אור בהיר מאוד, וציפית רכה בצבע בז'.
אבל הרגשתי שהעיניים שלי גדולות פי שלושה מגודלן הרגיל. הרגשתי שהעפעפיים שלי נפוחים. כאילו הראש שלי מלא בצמר גפן. היתה לי תחושה מוזרה באוזניים, כאילו הן הפכו למנהרות ענקיות שרכבת היתה יכולה לעבור בתוכן. הגרון שלי כאב בטירוף. ובנוסף הרגשתי שהגוף שלי כבד כמו עופרת ושכל תזוזה קלה דורשת מאמץ עילאי.
התאמצתי והצלחתי להרים זרוע. ואז התאמצתי עוד קצת והסטתי את השיער מפניי.
מה שראיתי היה יום בהיר ושטוף שמש מבעד לחלון משולש ומעקה. ראיתי שלג בכמויות אדירות ועצי אורן בכמויות אדירות לא פחות. אם לא הייתי מרגישה נורא כל כך, הייתי מבינה כמה יפה הנוף.
כיוון שהסינוסים סתמו לי את הראש והרגשתי כאילו הוא שוחה, הבטתי בזהירות סביבי וראיתי את חדר השינה בלופט מהאתר של הבית המשולש.
"אני חולמת," מלמלתי וקולי היה צרוד. הדיבור גרם לגרוני לכאוב.
הייתי צריכה להשתמש בשירותים וראיתי את הדלת המובילה אליהם מולי.
השתמשתי במעט האנרגיה שנותרה לי כדי להניף את רגליי מעל המיטה. קמתי מתנודדת והבנתי שאני חולה גמורה. ואז שוב התנודדתי והשפלתי מבט כדי להסתכל על עצמי.
לבשתי חולצת טריקו של גבר, חולצה אדומה ענקית — או לפחות זה היה הצבע שלה בעבר הרחוק. האדום היה דהוי. על החזה מצד שמאל הופיע ציור של איש עם שיער פרוע, מנגן בפסנתר ומעליו הכיתוב "הבר של אחי" בקשת.
פתחתי את צווארון החולצה, הצצתי לתוכו והסתכלתי על גופי העירום פרט לתחתונים שלי, שלא זזו ממקומם.
שחררתי את הצווארון ולחשתי, "אלוהים אדירים."
משהו קרה.
הדבר האחרון שזכרתי הוא שנשכבתי במושב האחורי של המכונית השכורה, כיסיתי את עצמי בסוודרים וקיוויתי שמישהו ייתקל בי בשעות הבוקר המוקדמות.
ניסיתי ללא הצלחה להוציא את המכונית מן התעלה, ומרוב תשישות וחולי הרמתי ידיים. החלטתי לא לצעוד באזור לא מוכר כדי לנסות למצוא את הכביש הראשי או להיתקל במישהו מספיק מטומטם לנהוג בסופת שלגים מטורפת. במקום זאת החלטתי לחכות שהסופה תעבור.
הנחתי גם שלא אצליח לישון במכונית, בתעלה, בסופת שלגים, אחרי היתקלות עם גבר הורס אבל מאוד לא ידידותי. אז לקחתי תרופות לילה נגד שיעול כדי להביס את הצינון שאיים להשתלט עליי, כיסיתי את עצמי בסוודרים ונשכבתי לישון במושב האחורי.
מסתבר שלא התקשיתי להירדם.
עכשיו אני כאן.
שוב ב"משולש".
לבושה רק בתחתונים ובחולצת טריקו של גבר.
אולי זה באמת היה סיוט של סופת שלגים מזעזעת בהרי קולורדו. דברים משונים קרו לנשים שנסעו לבדן. דברים משונים, זאת אומרת שהנשים האלה לא נראו עוד לעולם.
והכול קרה באשמתי. אני זו שרציתי פסק זמן מהחיים שלי. אני זו שרציתי הרפתקה.
חשבתי שאולי כדאי לברוח, אבל הבעיה היתה שאני חולה והייתי צריכה ללכת לשירותים.
החלטתי לגשת קודם לשירותים ואז לחשוב על אסטרטגיה, שתוציא אותי מסרט האימה האישי שלתוכו נקלעתי.
אחרי שסיימתי את ענייני בשירותים (שהיו, חייבת להודות, מהממים בדיוק כמו בתמונות) ושטפתי ידיים, יצאתי וראיתי את הגבר החתיך והלא ידידותי, הידוע גם בשם מקס, יורד בגרם המדרגות הלולייני.
כמו כל גיבורה מטומטמת, חסרת היגיון ואידיוטית בסרט אימה קפאתי ונשבעתי, שאם אצא מהסיפור הזה בחיים, לא אצחק לעולם על אף גיבורה מטומטמת, חסרת היגיון ואידיוטית כפי שעשיתי בכל פעם שצפיתי בסרט אימה.
הוא נכנס לחדר והביט בי.
"את ערה," ציין.
"כן, "עניתי בזהירות.
הוא הביט במיטה ואז בי. "התקשרתי לשירותי דרך. הם יגיעו ויגררו לך את האוטו."
"בסדר."
הוא היטה את ראשו הצדה, בחן את פניי ושאל, "את בסדר?"
"כן," שיקרתי.
"את לא נראית מי־יודע־מה."
מיד זקפה את ראשה המכוער עוד תכונה נשית, מטומטמת, חסרת היגיון ואידיוטית — ונעלבתי.
"תודה רבה," סיננתי בארסיות.
שפתיו התעקלו בקצוות והוא התקרב אליי.
צעדתי צעד לאחור.
הוא נעצר, גבותיו התעקלו נוכח הנסיגה שלי ואז אמר, "זאת אומרת, לא נראה לי שאת מרגישה טוב."
"אני בסדר גמור" שיקרתי.
"ואת לא נשמעת כאילו את מרגישה טוב."
"ככה אני נשמעת בדרך כלל," שיקרתי שוב.
"לא נשמעת ככה אתמול."
"עכשיו בוקר. הרגע התעוררתי. זה הקול שלי כשאני מתעוררת."
"הקול שלך כשאת מתעוררת נשמע כאילו כואב לך הגרון והאף שלך סתום?"
המשכתי לשקר. "יש לי אלרגיות."
הוא הביט אל מחוץ לחלון ואז אליי. "בשלג?" גם אני הבטתי אל מחוץ לחלון, וכשהוא המשיך לדבר, השבתי אליו את המבט. "אין שום דבר חי בקרח שבחוץ שיכול לשגע לך את האלרגיות, דוכסית."
החלטתי לשנות את נושא השיחה, אבל דאגתי קצת שאני עומדת לקבל סחרחורת.
"איך הגעתי לכאן?" שאלתי אותו.
ראשו נטה שוב הצדה והוא שאל בתגובה, "מה?"
הצבעתי על עצמי ושאלתי, "אני," ואז הצבעתי על הרצפה, "כאן. איך הגעתי לכאן?"
הוא הביט ברצפה שעליה הצבעתי, נענע בראשו ומלמל, "שיט." ואז שוב הביט בי ואמר, "היית בחוץ. בחיים לא ראיתי דבר כזה. חשבתי שאת עושה את עצמך."
"סליחה?"
הוא צעד צעד נוסף לעברי, ואני צעדתי צעד נוסף לאחור. הוא שוב עצר, הביט ברגליי ומשום מה חייך. ואז הוא שוב הביט בי.
"חיכיתי קצת, התקשרתי למלון כדי לבדוק אם נכנסת. הם אמרו שלא. התקשרתי לעוד כמה מלונות. גם הם אמרו שלא. אז נסעתי בעקבותייך, כי חשבתי שאולי נקלעת לצרה. ובאמת נקלעת. מצאתי את המכונית שלך בתעלה ואותך ישנה במושב האחורי. הבאתי אותך ואת החפצים שלך הביתה. התרסקת ולא היה עם מי לדבר." הוא סובב את גופו והצביע על המזוודה שלי, שנחה על ספה נוחה למראה בצד השני של החדר, ואז שוב פנה אליי. "השכבתי אותך לישון וישנתי על הספה."
אין ספק שקיבלתי סחרחורת, לא רק מפני שהייתי חולה אלא גם בגלל מה שאמר. אז כדי לא ליפול ולא להשפיל את עצמי עוד יותר עקפתי אותו, ניגשתי למיטה והתיישבתי — או ליתר דיוק צנחתי עליה.
ואז הבטתי בו ושאלתי, "השכבת אותי לישון?"
הוא פנה אליי וגבותיו נצמדו. הוא כבר לא נראה משועשע.
"את לא בסדר," אמר.
"השכבת אותי לישון?" חזרתי ושאלתי.
עיניו נישאו אליי והוא אמר, "כן."
משכתי את חולצת הטריקו ושאלתי, "הלבשת לי אותה?"
החיוך חזר, אבל הפעם היה שונה, שונה לחלוטין. הסחרחורת שלי הלכה וגברה.
ואז הוא אמר, "כן."
זינקתי על רגליי, ואז הראייה היטשטשה, ידי עלתה אל מצחי ושוב צנחתי על המיטה.
לפתע הוא כרע ברך מולי ומלמל, "אלוהים, דוכסית."
"הפשטת אותי," האשמתי אותו.
"שכבי," ציווה.
"הפשטת אותי."
"כן, עכשיו תשכבי."
"אתה לא יכול להפשיט אותי!" צעקתי, אבל שמעתי את מילותיי הרמות דופקות בקירות גולגולתי. ראשי החל לצוף, והייתי נופלת אחורנית אלמלא ידו שהושטה כדי לייצב אותי.
"אני יכול, זה מה שעשיתי, שום דבר שלא ראיתי קודם. עכשיו שכבי."
התחלתי להדוף אותו והכרזתי, "אני הולכת."
הוא הזדקף והניח את ידיו על כתפיי כדי להושיב אותי בכוח. הישבן שלי פגע במיטה, והבטתי בו כל כך עייפה לפתע, שבקושי הצלחתי להרים את הראש.
"את לא הולכת," הכריז.
"לא היית צריך להחליף לי בגדים."
"דוכסית, אני לא אומר את זה שוב, שכבי."
"אני חייבת לזוז."
עוד לפני שהספקתי לומר את המילה "לזוז," שתי שוקיי הונפו באוויר וגופי זז במיטה. לא הצלחתי להחזיק את פלג גופי העליון וגם הוא צנח למיטה, ואז השמיכות כיסו אותי.
"יש לך תרופות בין המצרכים. אביא לך, ואת צריכה לאכול."
"אני חייבת לזוז."
"אוכל, תרופות ונדבר."
"תקשיב..."
"אני כבר חוזר."
הוא יצא, ולי לא היה כוח להרים את הראש כדי לראות לאן הלך. רציתי ללכת למזוודה שלי, ללבוש בגדים ולהסתלק משם; ואז החלטתי שאעשה זאת אחרי שאעצום קצת עיניים. הן כאבו, יותר מדיי, וכל השלג והשמש אילצו אותי לתת להן הפוגה. האור היה בוהק מדיי.
ואז כנראה התעלפתי.
 
 
"נינה, את איתי?" שמעתי קול מוכר, עמוק וצרוד בוקע ממקום רחוק מאוד.
"איך אתה יודע איך קוראים לי?" שאלתי בלי לפקוח את העיניים. קולי החורקני היה מבהיל אותי מאוד אלמלא הייתי עייפה כל כך.
"את איתי," מלמל הקול המוכר, העמוק והצרוד.
"כואב לי הגרון."
"נשמע ככה."
"וכואבות לי העיניים."
"אני בטוח."
"וכואב לי כל הגוף."
"יש לך חום, דוכסית."
"ברור," מלמלתי. "אני בחופשה. כל החיים המשעממים שלי אני בריאה, וכשאני יוצאת לחופשה, עולה לי החום."
שמעתי צחוק, שממש אי אפשר להגיד עליו שהוא לא מושך. "מותק, אני צריך שתקומי כדי שאוכל להביא לך קצת תרופות ונוזלים."
"לא."
"נינה."
"איך אתה יודע איך קוראים לי?"
"רישיון נהיגה, כרטיסי אשראי, דרכון."
עיניי נפקחו מעט, ומרוב שזה היה מאמץ גדול מדיי, עצמתי אותן שוב.
"חיטטת לי בארנק."
"אישה חולה אצלי במיטה. כן, חשבתי שכדאי שאדע איך קוראים לה."
ניסיתי להסתובב, אבל זה דרש יותר מדיי מאמץ; לכן הפסקתי לנסות ואמרתי, "לך מפה."
"תעזרי לי."
"עייפה," מלמלתי.
"מותק."
הוא קרא לי "מותק" פעמיים. ניילס בחיים לא קרה לי "מותק" או "חמודה" או "אהובה" או משהו כזה — רוב הזמן הוא אפילו לא קרא לי נינה, וזה הפאקינג שם שלי. במחשבה שנייה ניילס בכלל לא דיבר אליי הרבה, לא שהיה לי כוח למחשבות באותו רגע.
כמעט נרדמתי שוב, ואז הרגשתי את גופי מורם בעדינות ואת הפלג התחתון של גופי מחליק אל חיקו של גבר. משהו שהרגיש כמו כוס הוצמד לשפתיי.
"תשתי," הורה לי הקול המוכר, העמוק והצרוד.
שתיתי.
הכוס נעלמה ואז שמעתי, "לפתוח את הפה, דוכסית."
עשיתי כפי שאמר לי ואז הרגשתי משהו בלשון.
הכוס חזרה ואז "תבלעי את אלה."
בלעתי והנפתי את ראשי. הגלולות ירדו בגרוני הכואב להחריד.
בסופו של דבר הרגשתי כאילו המצח שלי מוצמד לצווארו של מישהו, ובד עדין התחכך בלחיי.
"אאוץ'," לחשתי.
"מצטער, חומד."
שוב מישהו הזיז אותי בין הסדינים, ראשי הונח על הכר, ולפני שהשמיכות כיסו אותי כמו שצריך כבר נרדמתי.
 
 
התעוררתי, ואז הרגשתי משהו קריר, קריר מדיי, בצווארי.
"לא," אמרתי בצרידות.
"את בוערת, בייבי."
לא בערתי. היה לי קר. רעדתי מרוב קור, כאילו אני רעידת אדמה אנושית.
"קר לי מאוד." המילים גירדו את גרוני והתכווצתי.
הקור נטש את צווארי והוצמד למצחי.
"נינה, יש לך ביטוח נסיעות?"
ניסיתי להתמקד, אבל לא הצלחתי ושאלתי, "מה?"
"אם החום לא יירד בקרוב, אני אצטרך לקחת אותך לבית החולים."
המשכתי לשתוק, בעיקר כי ניסיתי להתרכז בהתחממות. הצמדתי את השמיכה לגופי והתכרבלתי בתוכה.
"נינה, תקשיבי לי, יש לך ביטוח נסיעות?"
"ארנק," אני אומרת. "תיק."
"טוב, מותק, תנוחי."
הנהנתי והצמדתי לגופי את השמיכות, אבל לא הצלחתי להתחמם.
"אני צריכה עוד שמיכה."
"מותק."
"בבקשה."
המטלית הקרירה נשארה על מצחי, אבל הרגשתי אצבעות חסונות מתקפלות סביב צווארי ויורדות אל כתפי.
ואז שמעתי את המילה "פאק" נאמרת בשקט, והשמיכות הוסרו מעליי.
"לא!" זעקתי חלושות, אבל זו היתה עדיין זעקה.
"עוד רגע, בייבי."
המיטה זזה, וזזתי איתה בשעה שמשקל משמעותי נצמד אליי מאחור.
ואז גופו נצמד לאורך גבי והתאים את עצמו לקימורי גופי. נשענתי לאחור והתמקמתי עמוק בתוך חמימותו היציבה, בעוד הרעידות ממשיכות להרטיט את גופי. זרועו נכרכה סביבי, ידו מצאה את ידי, ואצבעות שתי ידיי התקפלו סביב אצבעותיו בכוח ונאחזו בו חזק.
"קר לי מאוד, מקס."
"אל תוותרי, דוכסית."
הנהנתי על הכר ואמרתי, "אשתדל."
לקח לי זמן, כי הרעידות הפריעו לי לישון וגם החיבוק החזק שלו וגופו הצמוד אל גופי.
כשהרעידות החלו פוחתות, כעבור זמן שנדמה כמו נצח, קראתי אליו חלושות, "מקס?"
"אני כאן," הגיעה תשובה צרודה אך מנומנמת.
"תודה," לחשתי.
ואז שקעתי בשינה, מותשת כאילו זה עתה נלחמתי בקרב אדירים.
 
 
המטלית הקרה הוצמדה שוב למצחי ואחר כך הועברה בשיערי.
"מקס?"
"החום ירד."
"ממ," מלמלתי וחזרתי לישון.
המילים "תעזרי לי, נינה" עזרו לנחיתה שלי.
"או.קיי," לחשתי, והוא השכיב אותי על גבי והרים את פלג גופי העליון.
"תרימי את הזרועות."
עשיתי כמצוותו, ואז הוא הוריד את חולצת הטריקו.
"הזעת את זה החוצה, דוכסית. את כבר בקו הסיום."
"בסדר."
"אל תורידי את הידיים."
"בסדר."
הרגשתי שעוד חולצת טריקו מולבשת על ראשי ועל זרועותיי. הרגשתי שמושכים אותה למטה על בטני וצדי גופי. צנחתי קדימה והרגשתי את מצחי נח על משהו רך וקשה. הבד היה רך וכיסה את מה שחשבתי שהוא כתף נוקשה.
"את יכולה להוריד ידיים."
"בסדר."
שמטתי את זרועותיי, ואז עטפתי בהן משהו שתחושתו הזכירה לי מותני גבר. התכרבלתי צמוד יותר. הרגשתי זרועות נכרכות סביב מותניי וגם יד מלטפת בעדינות לאורך צווארי.
"את חמודה כשאת חולה."
"באמת?"
"את סיוט כשאת ערנית."
"כן?"
"כן."
"מממ."
ואז הוא מלמל, "לא בטוח מה אני אוהב יותר."
לא ידעתי מה לענות. בעיקר כי חזרתי שוב לישון.

עוד ספרים של קריסטן אשלי