האחרות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האחרות
מכר
אלפי
עותקים
האחרות
מכר
אלפי
עותקים

האחרות

3.8 כוכבים (60 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2842מקורי
ספר מודפס
6975.2מקורי מחיר מוטבע על הספר 94
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

שהרה בלאו

שהרה בלאו (בעבר: שרה בלאו) עסקה בכתיבתה הפובליציסטית בעיתונים השונים (מעריב, הארץ, העיר) בסוגיות הקשורות לחיי הדת והמדינה. את דרכה הטלוויזיונית החלה בגיל 19 בתוכנית הדת של מוצאי שבת בערוץ הראשון. ספר הביכורים שלה הוא "יצר לב האדמה" (2007). ספרה השני הוא "נערות למופת", ויצא בשנת 2012. ספרה הרביעי הוא "האחרות", שראה אור ב-2018. בלאו הייתה מהזוכים בפרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת ה'תשע"ה.

תקציר

תיק־תוק תיק־תוק... שום־תינוק שום־תינוק...
פעילה פמיניסטית מתגלה בדירתה ללא רוח חיים, קשורה לכיסא, לידיה מודבקת בובת תינוק ועל מצחה חרוטה כאות קין המילה 'אמא'. כאשר שחקנית ידועה נרצחת באותו אופן פולחני, התקשורת כמרקחה, והמשטרה מחפשת אחר החוט הקושר בין הנשים. 
חבויה בין בובות השעווה של מוזיאון התנ"ך שבו היא עובדת, שילה הלר, גיבורת הספר, יודעת היטב מהו. היא גם יודעת היטב שהקורבנות לא היו הראשונות ששילמו בחייהן על הברית החשאית שכרתו לפני שנים, כשהיו סטודנטיות באוניברסיטת בר אילן.
מה ששילה אינה יודעת הוא אם היא החשודה? או אולי דווקא הבאה בתור? מי מעוניין להרוג נשים המסרבות להביא חיים לעולם, ולמה? 
לשאלות של שילה יש תשובה אחת. אבל זו התשובה היחידה שהיא אינה מוכנה לקבל.
"האחרות" הוא מותחן פסיכולוגי אפל ומושחז, הנכרך סביב אחת השאלות הגדולות של תקופתנו. בסגנונה שאין שני לו ובתנופה מסחררת מעמתת שהרה בלאו את אתוס האימהוּת עם המיתוס היהודי שנלווה לדמויות מקראיות כמרים הנביאה, מיכל בת שאול ובעלת האוב.
"האחרות" הוא נדבך מסעיר בגוף יצירותיה של שהרה בלאו, על מאפייניהן המכשפים — התבגרות וקמילה, בחירה ועונש, חיים ומוות - יצירה מקורית ורבת־מעוף.
 
שהרה‭ ‬בלאו‭ ‬היא‭ ‬כלת‭ ‬פרס‭ ‬היצירה‭ ‬לסופרים‭ ‬ומשוררים‭. ‬ספריה‭: ‬יצר‭ ‬לב‭ ‬האדמה‭ (‬2007‭), ‬נערות‭ ‬למופת‭ (‬2012‭), ‬יתד‭ (‬2014‭), ‬שליווה‭ ‬את‭ ‬הצגת‭ ‬היחיד‭ ‬שאותה‭ ‬כתבה‭ ‬ובה‭ ‬הופיעה‭, "‬ותכתוב‭". ‬

פרק ראשון

1.
 
כשהגיעה השיחה ההיא מהמשטרה, כבר הייתי מוכנה.
קול גברי עדין שאל אם יוכל להגיע לביקור. הגבריות הזו בילבלה אותי לרגע. בחזרות האינסופיות שערכתי עם עצמי, זו תמיד היתה אישה, כזו עם קול חרוך, ענייני. תמיד נשמעה לי עייפה מעט, אולי לאחר משמרת ארוכה, רוב הסיכויים שהיתה גם אם לילדים. הן הרי כולן אימהות לילדים.
והיא תמיד היתה מזדעזעת עמוקות מהרצח הנורא, הפולחני והנורא, איזה דבר, אלוהים שישמור! ואז מתעשתת ונזכרת לשם מה התקשרה אלי.
"גיל?" היתה שואלת תוך כדי הקלדה, "נשואה? יש ילדים?" ואני הייתי עונה על שתי השאלות האחרונות את ה'לא' הרגיל, אבל הפעם, לראשונה, חשה בהקלה המתפשטת במורד הגוף.
לא, גברת, אין ילדים.
על פי הדוח המשטרתי, דינה נרצחה באחת בלילה.
בעיתונות כתבו 'באישון ליל' ותיארו את כל הפרטים מעוררי הבחילה, אבל הדוח המשטרתי היה גרוע יותר, האמינו לי.
בעיתונות כתבו גם שהנרצחת היתה דוקטור למגדר, ואת הרצח תיארו שם כ'בעל מאפיינים חריגים', הם כנראה התכוונו לכך שהיא נמצאה עקודה לכיסא בסלון ביתה, על מצחה חרותה המילה 'אמא', וידיה המתות אוחזות בבובת תינוק.
הם לא כתבו שזו היתה בובה מהסוג שניתן לראות בתוכניות טלוויזיה בריטיות על אנשים בעלי מוזרויות, המתייחסים לבובה כאל תינוק אמיתי. התוכניות האלו משודרות לרוב בלילה, באישון ליל, ואנשים כמוני נוהגים לצפות בהן בסקרנות מעורבת באימה, אני לא עתידה להפוך לאחת כזו, נכון? לא אנענע בובת תינוק בעריסה ואומר לאורחים, "הס! הוא מתקשה להירדם", נכון?
לבובה שנמצאה בזירת הרצח היו פנים עגולות, פה ורוד קפוץ ועיניים תכולות שקופות, בעלות ריסים שנראו אמיתיים כמעט.
הם כן כתבו שם שהיה קשה להוציא את בובת התינוק מידיה של הנרצחת, בתחילה חשבו שמדובר בקשיון המוות, אבל אז גילו שהתינוק הודבק לגופה. עיתונאית רגשנית אחת התפייטה על כך שהיא נראתה כ'אם הדבקה בעוללה ומסרבת לעוזבו'. עם כל מאמצי, התקשיתי לתאר לעצמי את דינה דבקה במשהו, בטח שלא בעולל, הו לא, היו צריכים להדביק לה אותו.
אני מניחה שדינה היתה מרוצה לדעת שרשימת הישגיה נפרשה לאורך שורות רבות. תיארו שם את הדוקטורט שהשיגה בגיל כה צעיר, את ההרצאות המזהירות שמשכו אליהן מאות שומעים, את מאמריה המבריקים. הם, כמובן, ציינו בהבלטה את המאמר ההוא על נשות התנ"ך האַל־הוריות, זה שמיצב אותה כ'אחת ההוגות הפמיניסטיות המרכזיות ומעוררות המחלוקת של תקופתנו'. עוד ציינו שם שבחרה שלא להינשא ולא להביא ילדים לעולם, וכי הפכה לדוברת מרכזית של השקפה 'שנויה במחלוקת' זו.
הם לא ציינו שבניסיונות לנתק את בובת התינוק מידיה, נתלשו כמה פיסות עור והיה הכרח לקבור את הבובה איתה, צמודה אליה.
ואני לא יכולתי שלא לחשוב, הנה, דינה, את סוף־סוף אמא.

שהרה בלאו

שהרה בלאו (בעבר: שרה בלאו) עסקה בכתיבתה הפובליציסטית בעיתונים השונים (מעריב, הארץ, העיר) בסוגיות הקשורות לחיי הדת והמדינה. את דרכה הטלוויזיונית החלה בגיל 19 בתוכנית הדת של מוצאי שבת בערוץ הראשון. ספר הביכורים שלה הוא "יצר לב האדמה" (2007). ספרה השני הוא "נערות למופת", ויצא בשנת 2012. ספרה הרביעי הוא "האחרות", שראה אור ב-2018. בלאו הייתה מהזוכים בפרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת ה'תשע"ה.

סקירות וביקורות

לא ללדת לעולם עטרה אופק המתלהבת 25/09/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
60 דירוגים
20 דירוגים
22 דירוגים
9 דירוגים
6 דירוגים
3 דירוגים
16/4/2025

וואו

7/4/2024

מותח ומעניין

8/3/2024

בהחלט אהבתי, זה לא לגמרי אפוי, ואין ממש חקירה, ספר שהוא מן חצי פרוזה

15/5/2021

וואו! אפל, אחר, מומלץ!

6/5/2020

נפלא

5/10/2019

מצויין ופורץ דרך.

30/6/2019

ספר שלא הצלחתי להניח עד שסיימתי לקרוא. מותח, מסקרן ומפתיע.

15/1/2019

ספר מרתק ומותח. לא יכולתי להניח אותו לשניה!

14/10/2018

שהרה בלאו סופרת מקוריתץ הספר _
- הנאה צרופה

12/10/2018

אהבתי נהנתי , ספר מעורר מחשבה...קצת אחר בלי צודק או טועה פשוט אחר המתח לא ממש אמין אבל זה שולי.

19/9/2018

ספר מעולה שאי אפשר להוריד מהידיים. קראתי בשקיקה. הכתיבה האמיצה תמיד של שהרה בלאו נוגעת בטאבו של החברה הישראלית ומראה את הצדדים האפלים של נשים שלא רוצות ילדים.

29/8/2018

שהרה בלאו לוקחת אותנו הפעם למסע מרתק ומותח, רצח, ברית ישנה שנכרתה בין חברות שהכירו בהיותן סטודנטיות בבר אילן ונשבעו שלא להפוך לאמהות.
אלא שרצח של אחת מהן, מחזיר את הגיבורה, שילה על עברה כאחת מאותה חבורת בנות והופך על פיו את עולמה.
בלתי אפשרי לנחש מי הרוצח בספר הזה אז אל תנסו אפילו.
נהנתי מכל רגע ורק הצטערתי שנגמר.

7/5/2024

ספר בלשי פמיניסטי, מותחן. עוד נתקלתי בספרות כזו ועל כך מגיעה לסופרת שאפו. הוא מלא בהתכתבויות עם התנך וזה נפלא. ההתחלה הייתה בלתי נסבלת ומעצבנת אבל אחרי ה 120 עמודים הראשונים כבר נכנסים אליו. אני לא רגילה לקרוא ספרות כזו והיא נחמדה מאוד.

27/8/2023

מענייןמ מעניין כתוב היטב מפתיע קצת הרגיש כמגויס להעברת מסר.

31/1/2021

ספר חביב, ההתחלה יחסית רדומה אבל ההמשך הופך למאוד מעניין. למרות האלמנטים היחסית צפויים, הספר מצליח להפתיע.

8/1/2021

ממש לא מה שחשבתי. רציתי להפסיק כמה פעמים כי היה תנכי והזוי מדי בשבילי, ולא תואם את הז'אנר. אבל לא הצלחתי להפסיק, וסיימתי מהר, כך שכנראה יש משהו בכתיבה הזו...

6/8/2019

מומלץ ברמות

16/3/2019

ספר מרתק, כתוב ברגישות נשית ונציג שאלות מעניינות מאד לכל אישה, אם לילדים או לא. מותח מאד וחכם בהרבה מובנים.

19/2/2019

מאכזב מאד, כל כך הללו ושיבחו אבל לא הבנתי על מה ולמה, חבל

2/2/2019

אהבתי

17/11/2018

חרא של כתיבה. עלילה דבילית ובלתי מתקבלת על הדעת.

11/9/2018

הוא קצת כמו לדבר עם חבורת בנות אולפנה שבגרו/לא בגרו.
איכותי ומציאותי, הספר הזה מתאר עולם של חבורת נשים שמנסה להימנע מההכרח הנורמטיבי שבסביבתן (הן פשוט לא רוצות ללדת ילדים).
הוא מעניין, יותר מתוך הסיפור התרבותי ופחות מתוך תעלומת רצח (די ברורה) שמסתיימת לקראת סוף הספר. הסיפור התרבותי נשאר איתנו גם אחרי.
יש בו גם משהו מתיש ומנדנד, כמו חברה שמדברת קצת יותר מדי.
תהנו.

19/9/2022

מעורר רגשות לא ברורות לפעמים אפילו ספר מאוד מעצבן נושאה קשה ממש

24/5/2022

עשה לי רע על הנשמה, כמו שאומרים.

18/9/2021

לא התלהבתי. משהו היה לי טכני מדי בעיצוב הדמויות והתקשיתי להזדהות עם מי מהן. אני מזדהה עם רעיון האל-הורות ואולי לא אהבתי את הפיכתו למשהו "אפל".

1/6/2020

נחמד

9/12/2019

פחות זרם לי היו מעט הפתעות

22/6/2019

בינוני למדי, הכתיבה לא משכה אותי וסיימתי די בקושי. הטיפול הפסיכולוגי בנשים שלא רוצות ללדת רדוד ואין בקריאת הספר ניתוח או וידוי אמיתי של מהות המחשבה הזאת.

24/9/2021

האמת, לא ממש התחברתי אבל כן קראתי עד הסוף

20/7/2021

בינוני מאד. גם העלילה, בטח שהכתיבה. ברגע שהדמויות צריכות לדברר (כשהן מקריינות לעצמן) מה הן מרגישות וחושבות וזה לא עולה מהכתיבה - ישנה בעיה. בכל מקרה, רדוד ושטחי מאד

21/11/2018

ספר רדוד מאוד. עלילה לא מעניינת ההגדרה של מותחן פסיכולוגי ממש לא מתאימה. לא מומלץ
גיורא

15/10/2018

משעמם. מיותר.

סקירות וביקורות

לא ללדת לעולם עטרה אופק המתלהבת 25/09/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
האחרות שהרה בלאו
1.
 
כשהגיעה השיחה ההיא מהמשטרה, כבר הייתי מוכנה.
קול גברי עדין שאל אם יוכל להגיע לביקור. הגבריות הזו בילבלה אותי לרגע. בחזרות האינסופיות שערכתי עם עצמי, זו תמיד היתה אישה, כזו עם קול חרוך, ענייני. תמיד נשמעה לי עייפה מעט, אולי לאחר משמרת ארוכה, רוב הסיכויים שהיתה גם אם לילדים. הן הרי כולן אימהות לילדים.
והיא תמיד היתה מזדעזעת עמוקות מהרצח הנורא, הפולחני והנורא, איזה דבר, אלוהים שישמור! ואז מתעשתת ונזכרת לשם מה התקשרה אלי.
"גיל?" היתה שואלת תוך כדי הקלדה, "נשואה? יש ילדים?" ואני הייתי עונה על שתי השאלות האחרונות את ה'לא' הרגיל, אבל הפעם, לראשונה, חשה בהקלה המתפשטת במורד הגוף.
לא, גברת, אין ילדים.
על פי הדוח המשטרתי, דינה נרצחה באחת בלילה.
בעיתונות כתבו 'באישון ליל' ותיארו את כל הפרטים מעוררי הבחילה, אבל הדוח המשטרתי היה גרוע יותר, האמינו לי.
בעיתונות כתבו גם שהנרצחת היתה דוקטור למגדר, ואת הרצח תיארו שם כ'בעל מאפיינים חריגים', הם כנראה התכוונו לכך שהיא נמצאה עקודה לכיסא בסלון ביתה, על מצחה חרותה המילה 'אמא', וידיה המתות אוחזות בבובת תינוק.
הם לא כתבו שזו היתה בובה מהסוג שניתן לראות בתוכניות טלוויזיה בריטיות על אנשים בעלי מוזרויות, המתייחסים לבובה כאל תינוק אמיתי. התוכניות האלו משודרות לרוב בלילה, באישון ליל, ואנשים כמוני נוהגים לצפות בהן בסקרנות מעורבת באימה, אני לא עתידה להפוך לאחת כזו, נכון? לא אנענע בובת תינוק בעריסה ואומר לאורחים, "הס! הוא מתקשה להירדם", נכון?
לבובה שנמצאה בזירת הרצח היו פנים עגולות, פה ורוד קפוץ ועיניים תכולות שקופות, בעלות ריסים שנראו אמיתיים כמעט.
הם כן כתבו שם שהיה קשה להוציא את בובת התינוק מידיה של הנרצחת, בתחילה חשבו שמדובר בקשיון המוות, אבל אז גילו שהתינוק הודבק לגופה. עיתונאית רגשנית אחת התפייטה על כך שהיא נראתה כ'אם הדבקה בעוללה ומסרבת לעוזבו'. עם כל מאמצי, התקשיתי לתאר לעצמי את דינה דבקה במשהו, בטח שלא בעולל, הו לא, היו צריכים להדביק לה אותו.
אני מניחה שדינה היתה מרוצה לדעת שרשימת הישגיה נפרשה לאורך שורות רבות. תיארו שם את הדוקטורט שהשיגה בגיל כה צעיר, את ההרצאות המזהירות שמשכו אליהן מאות שומעים, את מאמריה המבריקים. הם, כמובן, ציינו בהבלטה את המאמר ההוא על נשות התנ"ך האַל־הוריות, זה שמיצב אותה כ'אחת ההוגות הפמיניסטיות המרכזיות ומעוררות המחלוקת של תקופתנו'. עוד ציינו שם שבחרה שלא להינשא ולא להביא ילדים לעולם, וכי הפכה לדוברת מרכזית של השקפה 'שנויה במחלוקת' זו.
הם לא ציינו שבניסיונות לנתק את בובת התינוק מידיה, נתלשו כמה פיסות עור והיה הכרח לקבור את הבובה איתה, צמודה אליה.
ואני לא יכולתי שלא לחשוב, הנה, דינה, את סוף־סוף אמא.