ספרה של שירה סתיו אבא אני כובשת הוא ספר חכם, מרתק ונועז מכל זווית שבה נבחר להתבונן בו. סתיו מניחה בו תשתית תיאורטית מקורית ומוצקה לדיון בספרות כתובה בידי נשים, והיא עושה זאת בבהירות נדירה ובאיזון מדויק בין מרחק אנליטי ובין קריאה אמפטית. הספר עוסק ביחסי אבות ובנות בשירתן של דליה רביקוביץ, תרצה אתר ויונה וולך – שירה שדמות האב – נוכחותה, היעדרה או אובדנה – ממלאת בה תפקיד מרכזי, ובוחן את ייצוגי האב הפרטי והפואטי בשירתן בשירתן של השלוש ואת תפקודו הסמלי של האב כסמן התרבות הפטריארכאלית, החוק והשפה. אגב כך נחשפים גם המתחים בין ממדיו הסמליים של האב ובין ממדיו האנושיים הקונקרטיים.
בסקירה ביקורתית של תיאוריות פסיכואנליטיות, אנתרופולוגיות וספרותיות העוסקות ביחסי אבות ובנות חושפת הכותבת כשלים בנרטיב האדיפלי הרווח וקוראת תיגר על השיח הפמיניסטי שבו השימוש במושגים של יחסי כוח, שליטה וכפיפות משעתק את חולשתן ושוליותן של הבנות. הביקורת על תפיסות אלה היא גם ביקורת נוקבת על הדרך שבה נדונה ונקראה שירתן של רביקוביץ, וולך ואתר במחקר ובהיסטוריוגרפיה של השירה העברית החדשה; סתיו מזהה בשירתן של משוררות אלה סירוב לקבל את המקום המוקצה להן ולשירתן בשושלת ההגמוניה הגברית, וצורך לייצר עם האב התקשרות המושתתת על הדדיות, דיאלוג ומרחב יצירה.
ישנה דרך לפרוץ את המבנה האדיפלי ולכונן עם האב יחסים אחרים, והמפתח לתמורה נעוץ בתפישת דמות האב כמטונימיה של התרבות ולא כסמל או כמטפורה שלה. בקריאה מרהיבה ורבת-השראה בשירים מראה סתיו שכל אחת משלוש המשוררות, בדרכה שלה, מחזירה לאב את האנושיות, הפגיעות, החלקיות והסופיות, ומפרקת את יחסי השליטה המובְנים של הסדר הפטריארכלי: דליה רביקוביץ מחזירה לאביה ישות מוחשית ומעצבת יחסי הדדיות עמו במשחק מבטים מורכב של אהבה והזדקקות; תרצה אתר מקיימת דיאלוג עם אלתרמן, אביה הפרטי והפואטי, ומציגה זיקות בין-טקסטואליות וקונקרטיזציה של הסימבוליזם האוניברסליסטי שלו; ואילו יונה וולך מזדהה עם האב דרך ביטול הקיטוב המגדרי ו"פירוק הגוף" שלה ושל אביה.
הקריאה המוצעת לנו כאן בשירתן של שלוש הנשים המשוררות מזמינה בחינה מחודשת של ההיסטוריוגרפיה של השירה העברית החדשה, אך היא חורגת הרבה מעבר לקריאה של פרק בתולדות הספרות העברית בהעמידה דגם משוכלל לקריאת יחסי אבות ובנות בחברה ובתרבות.
