פרולוג
זאנדר
דם.
כל כך הרבה דם. על הידיים שלי. על הפיג'מה סקובי-דו שלי. זאת עם החור בברך שקיבלתי מהאישה הנחמדה עם המשקפיים המצחיקים בחנות יד שנייה.
יותר קל לחשוב עליה. להתמקד בה. לא בדם.
הוא בכל מקום. והוא ממשיך לזרום. ממשיך להתפשט.
הוא פשוט לא עוצר.
אני לא מצליח לעצור אותו.
אבק רוקד באוויר. פיסות קטנות מרחפות באור החודר מבעד לסדק שבתריסים הכבדים בחדר המלון. אני רואה מטושטש. המוח שלי מותש.
ומסטול.
כי הערפול האלכוהולי הזה עדיף בהרבה על החלומות שלא מפסיקים לבוא. החלומות שהם כבר לא ממש חלומות. החלומות שהתחילו ברגע שפתחתי את ארגז הקרטון לפני שלושה שבועות והוצאתי ממנו את המסמך שטלטל את חיי.
אני מרים את בקבוק הג'יימסון אל שפתיי. לוקח לגימה. אבל לא מרגיש את הצריבה. החמימות חומקת. אבל מה שיש מספיק כדי להקהות את המחשבות. לאפשר לחלומות להיעלם בהדרגה.
לאפשר לאמת להיראות כמו שקר.
הפלסטרים. הם בכל מקום. הקופסה כמעט ריקה. החתיכות הלבנות שאני מקלף נדבקות לזרועותיי – אבל הן לא עוזרות. הדם ממשיך לזרום. הוא לא עוצר.
אני לא מצליח לעצור אותו.
אני כל כך עייף. אבל כל כך נמאס לי להרגיש ככה. נמאס לי לתהות אם ההורים המאמצים שלי ידעו. ברור שהם ידעו – אז למה הם שיקרו לי? לא הייתה לי זכות לדעת מה כתוב במסמך הזה? הזדמנות לקבל את זה? להתמודד עם זה?
פאק, לא. פאק, כן. אני פשוט לא יודע.
עוד לגימה. ועוד אחת ארוכה יותר.
המספריים. כסופים ונוצצים לידה. האדום הכהה מטפטף בין אצבעותיי הסגורות כשאני מנסה לתקן אותה. לעזור לה. להציל אותה. לעצור. את. הדם.
טעם הפחד. תחנונים מבועתים. תחושת חוסר האונים.
אני זוכר את כל זה, אז למה אני לא זוכר אם עשיתי את זה או לא עשיתי...? בטח שכן. זה מה שהיה כתוב בדוח. למה שהדוח ישקר?
רגע. יש פה אור שמש. אני רואה את האבק רוקד. מתי זה קרה?
מרים את הבקבוק. הוא ריק. נשימה עמוקה. שומט את גופי לאחור על הכיסא. עכשיו אני כבר לא יכול לשכוח. פאק.
הדפיקות על הדלת מבהילות אותי. אני יודע שהייתי אמור לצפות להן. אני יודע שפאקינג נרדמתי והתעוררתי שוב. אבל זה באמת משנה את התמונה הגדולה?
אני יודע מי זה לפני שהוא אומר משהו. מישהו שידעתי שימצא אותי. בדיוק כמו שאני יודע שהוא יכעס עוד לפני שאני שומע את קולו.
ממש אכפת לי.
"זאנדר," בום. בום. בום. האגרוף שלו על דלת החדר של המלון נשמע כמו רעם בראשי. "תפתח." בום. בום. בום. "תפתח כבר!"
וכשאני פותח אותה, ברק מכה בי: האור מהמסדרון מסנוור אותי אחרי כל כך הרבה חושך. אני מרים את היד כדי לסוכך על עיניי. אבל זה לא עוזר עד שהוא זז קצת וחוסם את האור בגופו.
קולטון.
המנטור שלי. הבוס שלי. האדם שמכיר אותי הכי טוב.
אבא שלי. כלומר, אבא מאמץ, אבל מה זה חשוב?
אנחנו נועצים מבטים הדדיים זה בזה. עיניו הירוקות מלאות שאט נפש ודאגה והוא סורק אותי במבטו מלמעלה למטה, קולט את הבגדים המקומטים – שלבשתי אתמול בערב – ומרחרח את האוויר בדרמטיות שאדע שהוא מריח את צחנת האלכוהול שבטח נובעת מכל נקבובית בעורי.
כן. זה חשוב.
שקרים תמיד חשובים. במיוחד כשהם באים מאנשים שחשבת שאוהבים אותך.
"שכחת משהו?" יש נימה של כעס בשאלה, ואני מספיק שפוך כדי לא לחשוב פעמיים לפני התגובה המתחכמת שלי.
"לא שעולה בדעתי." היד שלי על הדלת וטורקת אותה בפניו לפני שאני מסיים את המשפט.
חשבתי שהאגרופים שלו על דלת העץ היו חזקים כמו רעמים, אבל כשהדלת שהוא הודף פוגעת בכוח בקיר הפנימי, הרעש מחריש אוזניים. מגיע לי לא פחות משטיפת הזעם שלו, אבל בערפול האלכוהולי שאופף אותי כרגע, נורא קשה למצוא זין שאוכל לשים על זה.
הוא נכנס תוך שהוא דוחף אותי בחזה עם הכתף שלו ומדליק את האור. אני בקושי מתאפק לא להוציא עליו הכול עכשיו ולנתב את כל הכעס וחוסר האמון והכאב וכל מה שאני מחזיק בפנים לאגרופים.
את כל החרא שאין ספק שקרה באשמתי, אבל הייתי מעדיף להטיל את האשמה עליו. ועל האימא המאמצת שלי, ריילי. פאקינג על כל העולם.
המחשבות מהממות אותי. אני מטלטל בראשי, מנסה להבין איך קרה שאני רוצה להעיף את האגרופים שלי לפרצוף של האיש שנתן לי הכול, אבל התמונות ממלאות שוב את ראשי: הדם, הפלסטרים, המספריים.
אימא שלי.
האמת שהמוח שלי הסתיר ממני.
האמת שהם, ברור לי, הסתירו ממני גם.
באגרופים קפוצים וגוף רוטט אני מכריח את עצמי לעמוד במקום ולרסן את הכעס שזורם לי בוורידים כמו נהר גועש כבר כמה שבועות.
"אתה יודע מה אני לא מצליח להבין?" הוא שואל בנונשלנטיות כשהוא מרים את הבקבוק הריק וזורק אותו על המיטה המסודרת. הוא צוחק. ונאנח. "למה?"
איזו שאלה טעונה. שאלה שאני לא בטוח שבא לי ללחוץ על ההדק של התשובה שלה. אבל מדגדג לי באצבעות ללחוץ. אני רק לא בטוח שאני מסוגל כרגע לעמוד בתגובת הנגד.
אז אני לא עונה. השאלה תלויה באוויר המעופש ושתיקתו רובצת עליי בכבדות בזמן שהוא מסתכל מסביב. כעבור כמה שניות עיניו מוצאות את עיניי ושואלות אותי שוב. אבל אני בוחר להיות האידיוט. זה הרבה יותר קל מלהודות בקול במה שאני עדיין לא רוצה להאמין בעצמי.
"למה מה?" אני עונה לבסוף. סרקזם מכתים את קולי. וגם מנה בריאה של פאקינג לא עניינך.
"זה לא בדיחה, בן." הוא מרים את גבותיו. מניד שוב בראשו. פניו מביעות גועל ומורת רוח.
עוד משהו שלא בא לי טוב עכשיו. שאלות מבעבעות בתוכי. מעלות מוגלה כמו פצעים מזוהמים. מכרסמות בי עד שאני כבר לא יכול להחזיק את הכעס בפנים.
"לא. כרגע אני הבדיחה." דוח הנתיחה מהבהב לנגד עיניי. מלבה את הלהבות.
הוא מצמצם את עיניו. מנסה להבין מאיפה נובעת כל העוינות שלי. "נכון. לגמרי," הוא אומר ובפעם הראשונה אני שם לב שהוא לובש את בגדי המזל שלו. החולצה והמכנסיים הקבועים לפני שהוא לובש את חליפת המגן. חלק מהאמונות הטפלות שלו.
ואז אני קולט בבת אחת איזה דפוק אני ומה עשיתי. המחשבות חולפות בעיני רוחי. אור יום. אני אמור להיות באיזשהו מקום, לעשות משהו שהוא לא ללכת לאיבוד בבקבוק.
"אה... שכחת שקבעת זמן מסלול להיום? בדיקת צוות לכיוונים אחרונים? או שבכלל שכחת שיש מרוץ מחר? אחרי מה שקרה אתמול, גם אני רוצה לשכוח מאלבאמה לגמרי."
המשפט האחרון מקפיץ משהו בזיכרוני. תמונות מהבהבות: מוזיקה חזקה. חשבון וי.איי.פי. ענק בבר. שפנפנות מרוצים נמרחות עליי, רוצות קצת ממני. כולם רוצים קצת ממני.
דחיפות. דחיפות. דחיפות. כולם דוחפים.
בום.
סמיטי מרסן אותי – זרועות שריריות מחזיקות אותי בלפיתת מלחציים ומכופפות את כתפיי לאחור. אבל למה? איך? מה קרה? אני רק זוכר שהוא הוריד אותי פה. במלון. הבית שלי למשך השבוע.
"סתם יצאתי לשתות קצת," אני אומר בלעג. מנסה להשלים את הפערים בזיכרון. "מה פאקינג אכפת לך בכלל?"
בשבריר שנייה הוא עליי. דוחף אותי כשזרועו על החזה שלי עד שגבי צמוד אל הקיר. הוא מהיר. אף פעם לא העמדתי למבחן את הצד הזה שלו.
העיניים שלנו בקרב מבטים – אבא ובן, מנטור ובן חסות, בוס ועובד שלו, גבר אל גבר – ולשנייה מהירה אני רואה את העלבון בעיניו שאני רוצה להתעלם ממנו.
"למה אכפת לי? למה אכפת לי?" הוא נוהם עליי בקול שמתחזק ממילה למילה, כמו הלחץ של זרועו על החזה שלי. "ממה להתחיל? לאחר לאימון בבית זה דבר אחד, זאנדר. לצחוק לספונסרים שלך בפרצוף ולהבריז מארוחה חגיגית שהם ארגנו לכבודך בזמן שאתה ישבת בבר שני מטר משם וצחקת כל כך חזק שהם ידעו שזה אתה? זה בלתי נסלח. נשים מפוקפקות אחת אחרי השנייה. אלוהים אדירים, זאנדר... גם אני אהבתי לזיין כשהייתי בגיל שלך, אבל אפילו לי היו קווים אדומים."
אני מגלגל עיניים. פולט נחרת בוז, לא מאמין למה שאני שומע. נראה לו שאני קונה את הבולשיט שלו עכשיו עם כל הקטע של הקדוש יותר מהאפיפיור? שמעתי את הסיפורים מפעם. כאילו שהוא לא חגג בזמנו.
"זה נראה לך מצחיק?" הוא צועק בעודו דוחף. "אותי לא מצחיק שלא הגעת לטסט יום לפני מרוץ שאתה אמור לנהוג בו בדרך לעוד אליפות. פשוט להבריז בלי להגיד מילה. לאכזב את הצוות שלך. את הקבוצה שלך. את מאה ומשהו המעריצים ששלחת לחכות לך באוהל הווי.איי.פי. במשך שעתיים כדי שיוכלו לפגוש את האליל שלהם, ומה קרה? הוא לא הגיע, כי הוא היה עסוק מדי בלהישפך מוויסקי זול כמו איזה שיכור. אז תגיד לי, ילד פלא... מה מצחיק פה?"
"רד. ממני." אני מסנן את המילים ונהנה מהלחץ המכאיב של זרועו.
הוא מתרחק מעט וכעבור כמה שניות גם הידיים שלו משחררות את החולצה שלי מאגרופיו. אבל אני לא זז. המבט הקשה שלו משתק אותי. יש בו אכזבה. דאגה. והמון כעס.
אני נאחז בכעס שנפלט ממנו, לגמרי מתחבר אליו, אבל מסיבות שונות לגמרי. איזו אירוניה. הוא כועס כי הוא מצפה מהבן שלו ליותר, ואני רותח כי אני מצפה ליותר מאבא שלי.
"אתה מאחר, מגיע לאצטדיון בהנגאובר, מתעלל בצוות שלך ומתייחס אליהם כמו זבל בלי שום סיבה. אתה מנפנף את ריילי, מתנהג כמו אידיוט אליי, ומתרחק מהאחים שלך. פישלת בענק ואתה שואל אותי למה אכפת לי? נראה לי שאתה צריך לשאול את עצמך את השאלה הזאת, בן."
"לא עניינך."
"ענייני ועוד איך. כל מה שקשור אליך זה ענייני ואתה לגמרי יצאת משליטה." הוא מדבר מעל הראש שלי. הטינה שאני שומע בטון שלו מכווצת לי את החזה. "הגזמת בענק."
"וזה מה שאתה עושה עכשיו כשאתה דוחף את האף שלך לחיים שלי. פאקינג עוף מפה." אני מתיז את המילים ולא אכפת לי שהכעס שלי יוצא על האדם הלא נכון ולא אכפת לי שאני לא יכול לקחת את המילים בחזרה.
הוא עושה צעד לכיווני, ראשו נוטה הצידה ולסתו נעולה, ידיו מאוגרפות. הכפפות ירדו. "אתה סובל, בן? רוצה להשתלח במישהו בגלל משהו שאתה לא רוצה לדבר עליו? רוצה לזרוק את כל העבודה הקשה שלך לפח עם כל התרגילים המטומטמים שלך? אני מציע לך לא לשכוח עם מי אתה מדבר," הוא מסנן בין שיניים חשוקות, ומתכוון להתעללות שהוא עצמו ספג בילדותו עד שניצל ואומץ. הוא רומז שהוא מבין מה עובר לי בראש. "אני מכיר את העוצמות של הזעם שאתה מרגיש עכשיו, זאנדר. אני יודע מה זה שנאה שבוערת לך בבטן ומשחירה את הלב שלך. אבל זה לא מתקן שום דבר. שום דבר. ניסיתי לחכות בסבלנות. ניסיתי לתמוך בך. ביקשתי ממך לדבר איתי, לתת לי לתמוך בך במה שזה לא יהיה שעובר עליך עכשיו, ולא הסכמת. עכשיו אני רואה אותך הורס כל דבר טוב שיש לך בחיים, ואתה רוצה שאני אשב בשקט ואתן לזה לקרות? השתגעת לגמרי?" הוא עוצר רגע כדי לקחת נשימה ואני רותח. מהמילים שלו. מחוסר היכולת שלי לצאת מזה ופשוט לשאול אותו את השאלות שאני צריך לשאול.
כי כאב לא רק מערפל את שיקול הדעת, אלא גם נוסך עליך עיוורון לסיבה האמיתית שאתה כועס.
"הצלחתי להדוף את התקשורת. הצלחתי למנוע מריילי להתערב. נתתי לך חבל מספיק ארוך ועכשיו... עכשיו אני כבר לא יכול לעזור לך. אז כל הכבוד, החבל נגמר. איבדת את הספונסר שלך."
מה? השתיקה בחדר צורחת סביבי. היא כל כך חזקה שאני נותן לה להשתיק את מה שהוא אמר עכשיו. לא רוצה להאמין.
זה באשמתו. אני לא מצליח להתמקד בשום דבר אחר. הוא לא מנע את זה. הוא לא תיקן את זה. הוא בטח עשה את זה בכוונה כי הוא רוצה לשלוט בי. לשלוט בכל דבר שקשור אליי.
כולל העבר שלי.
אוף אני חייב לשתות משהו. בקבוק שלם עד שכל זה ייעלם. עד שאצליח להבין את כל השקרים שאני מוכר לעצמי, שאפילו עצם המחשבה עליהם הזויה.
"אתה משקר!" הקול שלי נשמע ההפך הגמור משלו. חזק. צורח. זועם. והראש שלי כל כך הפוך עכשיו שזה כואב אבל בעת ובעונה אחת אני גם עורג לכאב הזה.
"אני בחיים לא אשקר לך, זאנדר." רגוע. שקול. רציני פחד.
והמילים האלה – שאני יודע שהן שקר – הן כמו גפרור לגחלים שרחשו בשבועות האחרונים.
"פאקינג זיוני שכל ואתה יודע את זה!" אני צועק. מתחרפן, מת לתקוע אגרוף במשהו, ואני בטוח שחור בקיר הגבס של המלון המפואר הזה לא ירכוש לי אוהדים. הגוף שלי רועד מרוב כעס. הזעם בתוכי משתלט עליי. "אתה שיקרת – "
"ואתה לא חושב שאיבדת שליטה?" קולטון אומר ועושה עוד צעד לכיווני באגרסיביות. מתגרה בי במצבי המעורפל. "ממתי זה בסדר אפילו לחשוב לתת לאבא שלך אגרוף?"
אתה לא אבא שלי. המילים מבליחות ודועכות בתוך הזעם. מזעזעות אותי. שותלות בראשי מחשבות שמעולם לא עלו בדעתי קודם. הן לא אמיתיות, אבל הן לא נעלמות מייד. ממשיכות לזהם את הכעס שלי ולהשחיז את המילים שלי.
"אני לגמרי בשליטה," אני חורק בין השיניים. כעס. טינה. תסכול. המילים מסתובבות בקרוסלה בראשי. מעכירות את מה שאמת ומזינות את מה שמבלבל.
"לגמרי בשליטה?" הוא שואל בניד ראש לא מאמין ומוציא את הטלפון מהכיס. בלבול וחרדה מציפים אותי בו זמנית. עמוק בפנים אני יודע שזה לא יכול להיות משהו טוב אבל בשום אופן לא מצליח לנחש מה הוא הולך להראות לי כשהוא ימצא את מה שהוא מחפש בתמונות של הטלפון שלו. "בוא נגיד רק שאתה חייב לסמיטי בגדול כי אני גמרתי לשלם על השטויות שלך, זי. זאת התמונה היחידה שצולמה אתמול. למזלך, כבר לא היה אף אחד בחדר הווי.איי.פי. כשזה קרה. סמיטי דאג לך ונשאר לשמור עליך שלא תסתבך בשום דבר. הפפראצי היחיד שהצליח לחדור וצילם את זה נאלץ לתת את המצלמה שלו למאבטח, כי זה היה בניגוד לכללי הבית."
הבעת פניו של קולטון ועיניו הממוקדות בתמונה בטלפון שלו מלחיצות אותי. החרדה פורצת את כבלי הכעס שאוחזים בי. מדאיגה אותי. אני נע במקום באי נוחות בציפייה למשהו שאני יודע שהוא נורא כי בגללו זכיתי עכשיו לנאום הזה. מחשבות מרחפות בראשי כרוחות רפאים. כוסית בלונדינית. נשיקה שמעמידה את הזין. חבר שלה כועס. אנרגיות זעם נוטפות טסטוסטרון, שלי ושלו. המילים שלי, "אני פאקינג זאנדר דונבן."
זה לא יכול להיות משהו טוב.
"די עם הדרמה. תראה לי כבר וזהו."
"דרמה?" קולטון מסתער לכיווני ותוקע לי את הטלפון בפרצוף. אני דוחה את התמונה מייד. רגע של צלילות בערפילי הבלבול. אני יודע שזה לא קרה כמו שהתמונה מציגה.
בדיוק כמו שגם החלום שלך על אימא שלך שונה מהמציאות.
אני מסתכל על התמונה, הגוף שלי נדרך, הלסת מתהדקת, ואני מנסה למלא את החללים החסרים בין מה שאני זוכר ובין מה שהתמונה מראה. מה שהכי גרוע זה שאני לא יכול להיות בטוח שלא עשיתי את זה.
"זו דרמה, זאנדר? לי זה נראה פאקינג ברור מאוד."
אין ספק שזה אני בתמונה. אגרוף קפוץ, יד מורמת, זעם על הפנים שלי שלא ראיתי מעולם – אבל זה כלום לעומת ההבעה על פניה של האישה שמולי. מפחדת. המומה. מבועתת.
"זה לא מה ש..." אני מניד בראשי. מנסה לחשוב בהיגיון שהחבר האידיוט שלה בטח עמד לידה, מחוץ לזווית הצילום. זה שאליו מכוון האגרוף שלי. לשבריר שנייה אני רואה את אבא שלי. את האבא הביולוגי שלי. המפלצת. המתעלל. כל מה שהבטחתי לעצמי שאני לעולם לא אהיה.
אני דוחה את המחשבה מייד.
"זה אתה, זאנדר. תסתכל טוב. אתה חושב שלאבד ספונסר זה רע? אם התמונה הזאת תשתחרר – ותראה לעולם איך אתה חושב שצריך להתייחס לאישה – אתה תאבד הרבה יותר מזה. הרמת אגרוף על אישה." הוא מטלטל את ראשו ופולט צחוק קצר ומזועזע. "ואתה לא חושב שאיבדת שליטה?"
לוחץ.
"אתה צריך עזרה."
לוחץ.
"לדבר עם מישהו."
לוחץ.
"זה לא הבן שגידלתי – "
נשבר.
"אני לא הבן שלך, אז תפסיק להתנהג כמו אבא שלי!" אני צועק בכל הכוח ובכל הזעם והעלבון והבלבול שאני מנסה להדחיק בשבועות האחרונים. משהו, לא משנה מה, כל דבר שיפסיק את זה. שיפסיק את הכאב. את הבלבול. שלא ייתן לעבר שלי לזהם את ההווה.
שלא יהפוך את השקרים לאמת.
הוא נסוג כמה צעדים, פיו ועיניו פעורים בתדהמה. לרגע הוא רק עומד שם ומסתכל עליי. מרסן את העצבים שלו. מנסה להפנים מה בדיוק אמרתי.
המבט על פניו לבדו אמור להוציא ממני את כל רוח הקרב – הלם, עלבון, זעזוע – אבל האמת שהוא זרק לי בפרצוף, שאני צריך להכיר בה אבל לא רוצה לשמוע אותה, היא כמו שמן למדורת הכעס שלי. היא יוצרת התלקחות מחודשת וכל הזעם שלי מתפוצץ מייד ומוחק כל היגיון.
"סליחה?" הוא זוקף את גבו. קולו יוצא ברוגע נשלט. ואני יודע שכדאי לי להישמע לאזהרה. כעס רותח של אבא שלי זה דבר אחד, אבל ההתנהלות הצוננת והשקטה מפחידה אפילו הרבה יותר כשאתה זה שהיא מכוונת אליו.
אבל אני מתעלם מהאזהרה.
"שמעת אותי." המבטים שלנו ננעלים. הכעס באוויר החדר כבד ואני משתלח בו בדרך היחידה שאני יכול כרגע.
"שמעתי. מצוין." הטון נשאר שקול, אבל עיניו משקפות זעם פגוע שאני מסרב להכיר בו. הוא מחזיר את הטלפון לכיס האחורי שלו ומהנהן כל הזמן ואני עומד שם ורוצה שכל מה שהוא מסמל בשבילי ייעלם: הצלה, תקווה, משפחה, חברות, אהבה ללא תנאי. אני מרגיש רק אכזבה מוחצת מכל מה שעשיתי בכוונה לדפוק הכול.
"אתה לא משאיר לי ברירה." כשהוא מרים שוב את מבטו, הבעת פניו ריקה, כתפיו ישרות, עיניו נוקשות. "אתה מפוטר."
"מה אמרת?" הוא לא יעז. אני מוביל בנקודות. אני האלוף המכהן. לא סתם קוראים לי ילד הפלא של האינדי.
אבל השתיקה נמשכת ושום פרט בו לא משתנה. הגוש בגרוני גדל וקשה לי לבלוע.
"שמעת אותי."
הצחוק שלי כל כך חזק שהוא נשמע מתנשא. אני לא ממש מאמין, אבל אם הוא רוצה להיות אידיוט וללכת לכיוון הזה? אין בעיה. אני אוכיח לו שאני לא צריך אותו ולא את השקרים שלו. אני לא צריך ממנו שום דבר.
זה לא שאף פעם לא הייתי לבד.
דם. מספריים. פלסטרים.
אבל קודם כל שימור עצמי. העלבון מהדהד בי. הכתם על נשמתי שחור מתמיד.
"בסדר. הבנתי." אני מניד את ראשי. מבטינו נעולים עדיין. שלו אומר תן לי לעזור לך ושלי אומר לו אני לא צריך את השקרים שלך. הבלבול הופך לכעס. "אני גם ככה לא צריך אותך."
"בהצלחה עם זה בן – זאנדר," הוא מתקן את עצמו מהר. דקירת העלבון בשמי על שפתיו יותר מברורה על פניי. "ואל תטרח לנסות עם קבוצות אחרות. גם כי אנחנו כבר באמצע העונה, וגם כי אף אחד לא ייקח אותך."
"אין לך זכות." כעס הופך לזעם. הוא לא יאיים על קבוצות אחרות שלא ייקחו אותי.
"בסדר." החיוך המהיר והיהיר שבדרך כלל שמור למתחרים שלו מכוון עכשיו אליי. הוא מתקרב אליי בעוד צעד. "אני בעסק הזה כבר הרבה יותר זמן ממך. זה קו אדום שאף אחד לא יעבור אפילו בשביל דבר בטוח כמוך. אה, רגע... אתה כבר לא דבר כזה בטוח אם אתה מאבד ספונסרים, מבריז מטסטים, ואפילו לא בטוח שתגיע למרוץ עצמו. זה לא שהיית מי יודע מה דיסקרטי עם כל השטויות שלך." הוא מתקרב בעוד צעד וצחוק לועג מתגלגל מפיו. "אני אומר לך את זה בתור בעלים של קבוצה. אתה סיכון. ואף אחד לא רוצה בקבוצה שלו פרא אדם חסר שליטה, לא משנה איזה נהג טוב תהיה."
הכעס הופך לזעם משתולל. אני המום. רוצה להשתלח בו עם כל מה שיש לי, בלי קשר לנזק שזה יגרום. שימור עצמי בהתגלמותו.
"לך תזדיין, קולטון." אני אומר את השם שלו בלעג, בזלזול ובחוסר כבוד. אני יורה מילים שאני לא יכול לקחת בחזרה. חייב להציל קצת מכבודי העצמי כשכל מהותי מוטלת בספק. "כמו תמיד אכפת לך רק מהקבוצה, נכון? הניצחון הבא, הצ'ק הבא. לזיין את כל הנהגים, נכון? לשים זין עליהם ועל כל הקושי שלהם – לשקר להם אם צריך – כל עוד הם נותנים לך ביצועים. לא ככה, בוס?"
"מקלות ואבנים," הוא אומר ומרים גבות. רמז של חיוך. הקרח בקולו. "נראה לך שזה מה שיחזיר אותך לעבודה? ממש."
"לך. תזדיין." אני לוהט, אבל יש לי צמרמורת, כי המבט הצונן בעיניו אומר לי שזאת לא בדיחה בכלל. לא פסיכולוגיה הפוכה שהוא מנסה להפעיל עליי כדי לדובב אותי כמו שהוא עשה איתי לפעמים.
הוא משמיע עוד צחוק נמוך וארוך שעולה לי על העצבים בזמן שאני מנסה להפנים ולעכל את כל מה שקרה: החלומות, התמונה, המהלומות מקולטון.
"אתה פוגע לא רק בי, אלא בכל מי שתלוי בך. אני משאיר את המכונית שלך בלי נהג. אני לא שם אף אחד אחר במקומך. אם היה אכפת לי רק מהכסף, הייתי עושה את זה? מה שמדאיג אותי זה אתה. אתה מאבד שליטה ובודק גבולות, ואני לא יכול להמשיך לשתוק ולתת לך להתרסק בלי להתערב. אני מצטער שזה הגיע לזה, אבל לא אכפת לי להיות האיש הרע פה אם זה מה שיציל אותך. כבר עשיתי את זה ואני אעשה את זה עוד פעם בלי לחשוב פעמיים."
אנחנו עומדים בשתיקה, לבבות קרועים לגזרים, וכל כך הרבה מהתקשורת שלנו מרוסקת על הרצפה שבינינו. בפעם הראשונה מאז שהוא נכנס, אני רואה כמה עייף הוא נראה. רואה את הדאגה שחרצה קמטים בפניו. והצורך לומר עוד, לגרום עוד נזק, גווע על שפתיי למרות הצרימה שעדיין מהדהדת בתוכי.
בהנהון קצר הוא מסתובב והולך לכיוון הדלת. העיניים שלי עוקבות אחריו על אף שאני מת שהוא ילך כבר כדי שלא אצטרך לראות את התבוסה שבשפת גופו. הוא שם את ידו על הידית ושומט את ראשו. "קח את הזמן, זי. תתקן את מה שאתה צריך לתקן. תטפל במה שאתה צריך לטפל. תשתף מישהו במקום להסתגר מכולם. לא חייב להיות אני. גם לא ריילי. לא אף אחד שאנחנו מכירים, העיקר שתשתף מישהו. זה יהפוך אותך לאדם טוב יותר. לפעמים צריך אוזן חדשה, קול רענן, שיציב לך את הדברים בפרספקטיבה. תיסע, תטוס, צא לסיבוב באוטו – לא אכפת לי – אבל תנצל את הזמן כדי לסדר את עצמך. אל תחזור לפני שאתה מתאפס על עצמך. אני לא יודע מה קורה איתך והלוואי שהיית מדבר איתי על זה, אבל אני מבין יותר טוב מרוב האנשים שלפעמים אתה פשוט לא יכול. העצה היחידה שלי היא לא לתת לאפלה לאכול אותך. מגיע לך יותר." הוא מכחכח בגרונו כדי לגרש את הרגש שחוסם אותו, ואני שונא כל פרט בשיחה הזאת עוד יותר בגלל הצליל המדאיג הזה. "בלי קשר למה שאתה חושב, אתה הבן שלי ולא מעניין אותי כמה אתה מפשל – אני תמיד אוהב אותך."
הדלת נפתחת. נסגרת. האבק רוקד שוב. הדממה חונקת אותי.
אני נאבק בדחף לרוץ אחריו. אני מתאפק לא לשחרר עוד כעס ועוד צורך לצעוק ולצרוח ולשבור את כל החדר עד שהכול יצא. זה לא יעזור בשיט.
אני לוקח את הבקבוק של הג'יימסון ומרים אותו אל פי אבל אז נזכר שהוא ריק. רעש הזכוכית המתנפצת על הקיר מולי מחריש אוזניים.
אני מטלטל את ראשי ונופל על המיטה. מנסה להבין מה קרה כאן עכשיו. למה בדיוק נתתי לקרות. למה לא עצרתי.
לא מנעתי את מה שקרה לאימא שלי אז ולא את מה שקורה למשפחה שלי עכשיו.
הדבר הכי חזק שאני שומע הוא הדחייה מהאיש שנשאתי אליו את עיניי, שהערצתי, שעזר לי לרפא את נפשי. הגבר שיצא עכשיו מהחדר ופגע בי יותר ממה שהוא ידע אי פעם.
אתה מאשים אותו, זאנדר?
אני עוצם עיניים ומשפשף את פניי. כל הסטלה עברה לי. הערפל התפוגג. כל מה שהיה חשוב לי נלקח ממני עם טריקת הדלת: המשפחה שלי, המכונית והמרוץ, העוגנים שלי. והצריבה אמיתית.
אבל כך גם הכעס. חוסר היכולת לחשוב בהיגיון. לקבל. לשאול את מה שאני צריך לשאול.
להתנצל.
זין להתנצל. אני לא מתנצל. אני לא זה ששיקר.
ואני לעולם לא ארים יד על אישה, אפילו לא באיום. אני רואה שוב בעיני רוחי את התמונה בטלפון של קולטון. עוד שקר.
הזעם חוזר מייד. עדיין מכוון אל המקום הלא נכון, אבל חוזר. אני מרגיש אי שקט בכל הגוף, אבל המוח שלי מרגיש כל כך מובס שאני כבר לא יכול לחשוב על זה יותר. לא רוצה לחשוב על זה. אני רק צריך עוד בקבוק לטבוע בו. ואז אני אחליט לאן אני ממשיך מכאן, כי נראה לי שאני יוצא לחופש.
אבל אני בכל זאת לא קם מהמיטה כדי ללכת לבר. אני לא יכול, כי אי שם עמוק, קולו של הספק אוחז בליבי ומועך אותו. סוחט אותו. מבשר לי שיש שני דברים שאני צריך לקבל כאמת לפני שאני ממשיך הלאה.
אני הבן של קולטון.
ואני זה שהרג את אימא שלי.
