1.
קמלוט
"קמלוט — קמלוט," אמרתי לעצמי. "לא זכור לי ששמעתי את השם בעבר. שמו של בית המחסה, בוודאי."
מולנו נפרש נוף קיץ רוגע, מלבב כמו חלום ושומם כמו הרחוב ביום ראשון. האוויר היה מלא ניחוח פרחים וזמזום חרקים וציוץ ציפורים ולא נראה שום זכר לאדם, לעגלה, שום אות חיים, דבר לא זע. הדרך היתה ברובה משעול מתפתל ועליו עקבות פרסה, פה ושם סימנים קלושים של גלגלים בעשב שמשני צדדיה — גלגלים שצמיגיהם רחבים, כך מתברר, כרוחב כף יד.
עד מהרה עברה שם ילדונת קטנה ונאה כבת עשר שנים, ועל כתפיה גולש מפל של שיער זהוב. על ראשה חבשה זר של פרגים אדומים כאש. התלבושת, עד כמה שניתן לכנותה כזאת, היתה מתוקה להפליא. היא צעדה בניחותא, בשלוות נפש, והשקט גלוי בפניה התמוֹת. איש הקרקס התעלם ממנה לחלוטין ונדמה שאינו מבחין בה כלל. ובאשר אליה — חזותו יוצאת הדופן לא הפתיעה אותה, כאילו ראתה כמותה בכל יום בחייה. היא חלפה על פניו באדישות, כפי שהיתה חולפת על פני צמד פרות; אבל כאשר הבחינה בי, דווקא אז התחולל בה שינוי. ידיה התרוממו והיא קפאה כמו פסל; פיה נפער ועיניה בהו בי, גדולות ומבוהלות; היא היתה סמל ומופת לסקרנות נדהמת שיש בה שמץ של פחד. היא המשיכה לעמוד שם לוטשת מבט, במעין הלם מרותק, עד שהגענו לשולי היער ונעלמנו מעיניה. העובדה שמראי הוא זה שעורר בה תדהמה ולא מראה האיש האחר לא היתה מובנת לי; לא הצלחתי למצוא לכך הסבר. והעובדה שהיא רואה בי מחזה ראוי לציון ומתעלמת לחלוטין מחזותה שלה — היתה עניין מתמיה נוסף, ועדות לאצילות נפש מפתיעה בילדה צעירה כל כך. כל העניין סיפק לי חומר רב למחשבה. המשכתי להתהלך כאילו אני שקוע בחלום.
בעודנו מתקרבים לעיירה התחילו להתגלות סימני חיים. פה ושם חלפנו על־פני בקתה עלובה מכוסה סכך, וסביבה חלקות גן ושדות קטנים שהזנחה פושה בהם. גם אנשים נגלו לעינינו; גברים שריריים בעלי שיער ארוך, גס ולא מסורק שהיה תלוי על פניהם כאילו היו חיות. הלבוש הרווח בקרב הגברים והנשים היה גלימות מפשתן גס התלויות הרבה מטה מהברך ומעין סנדלים גסים, ועל צווארי רבים מהם היו קולרי פלדה. הילדים והילדות היו כולם עירומים; אבל נראה שאיש אינו מבחין בכך. כל האנשים הללו לטשו בי מבטים, החליפו הערות, מיהרו אל הבקתות לקרוא לבני משפחותיהם לבהות בי; אבל נראה שאיש אינו מתייחס לבחור האחר, מלבד בפניות כנועות ומלאות כבוד שלא זכו לתגובה.
בעיירה עצמה היו בתים גדולים למדי עשויים אבן ונטולי חלונות, פזורים פה ושם במהומת בקתות הסכך; במקום רחובות היו שם סמטאות פתלתלות, לא מרוצפות; להקות של כלבים ושל ילדים עירומים שיחקו בשמש, מלאי חיים וקולניים; חזירים שוטטו ונברו ברפש בשביעות רצון ואחת מהן התבוססה בשלולית מצחינה להיניק את גוריה בלב הרחוב הראשי. עד מהרה נשמע במרחק סאון תרועת קרב; הקולות הלכו והתקרבו, הלכו והתקרבו, ובתוך זמן קצר נגלתה לעין תהלוכת פרשים מתהדרים בקסדות מעוטרות נוצה ובשריונות מבהיקים, מפוארים בדגלים ובמותניות עשירות־צבע ובכיסויי סוסים וברמחים שקצותיהם מוזהבים; הם עשו את דרכם האבירית על פני הבוץ והחזירים, והזאטוטים העירומים, והכלבים העולצים, והבקתות העלובות, ואנחנו הלכנו בעקבותיהם. הלכנו בעקבותיהם בסמטה מתפתלת אחת, ואחרת אחריה — כשאנו מטפסים במדרון, כל העת מטפסים — עד שלבסוף הגענו לגבהים האווריריים שם עמדה הטירה. פרצי תרועת חצוצרה עלו משני הצדדים; ואז יצא נציג מבין החומות, שעליהן צעדו הלוך ושוב אנשי משמר בשריונות קשקשים ובקסדות פתוחות, נושאים כידונים, תחת דגלים מתנופפים ועליהם דמות דרקון מצוירת בקווים גסים; ואז נפתחו השערים הגדולים, הגשר הונמך וראש תהלוכת הפרשים דהר קדימה תחת הקשתות הכבדות; אנחנו באנו בעקבותיו, ועד מהרה מצאנו את עצמנו בחצר מרוצפת וגדולה שמגדלים וצריחים נישאים מכל עבריה אל השמיים הכחולים; ובכל מקום החלו אנשים לרדת מסוסיהם ברוב ברכות וגינוני טקס, והתרוצצו לכאן ולכאן בתצוגה עליזה של תנועה ושל צבע, תערובת נעימה למדי של רעש ומהומה.