שלום מוצנח באהבה

מלחמה -- דיכאון

++

חודש וחצי חלף מאז החלה המלחמה, או מה שנקרא "מבצע צוק איתן", מבצע שישראל החלה כתגובה על ירי מסיבי של רקטות מרצועת עזה אל ועל ישובי אזור רצועת עזה. הירי כוון בתחילה אל ישובי עוטף הרצועה אך בהמשך הגיע עד תל אביב וצפונה ממנה — חדרה וכל אזור החוף ואף ירושלים. בישראל הייתה הרגשה שחמאס מנסה טילים חדשים שהטווח שלהם גדול יותר עם כוונה לכסות את כל הארץ בהמשך. ישראל קמה על רגליה האחוריות ויצאה למבצע שיחזיר את השקט.

המבצע התארך מעבר למצופה. הוא נגרר ליום ועוד יום, כשחמאס לא מבקש הפסקת אש ואף לא נראה שכוחו תש או רוחו. שום פתרון לא נראה באופק, לא סיום ולא תקווה, כלום. המצב היה לא ברור. אמנם התקיים משא ומתן אך הוא התמשך תחת ערפל סמיך ולא נראה שהוסכם על משהו, כי מדי פעם שמענו על התקדמות ומדי פעם על פיצוץ.

כל כמה ימים חמאס איים בהפרת הפסקת האש שממילא עמדה להסתיים ובעקבות האיום ראש הממשלה, בנימין (ביבי) נתניהו או שר הביטחון משה (בוגי)

איימו אף הם: צה"ל יערך לתגובה חזקה במקרה כזה. ובאמת, מדי פעם הופרה הפסקת האש, כשהיא נענית באש של צה"ל וכבר לא ברור היה מי יורה על מי ולמה.

ברחבי הארץ ירדה התמיכה במלחמה באופן דרסטי. ההתלהבות והאחדות של העם שליוו את תחילת המבצע הלכו והתפוגגו. המלחמה השפיעה על גם מצב הרוח, גם על המצב הכלכלי ונראה היה שהעמימות הפוליטית גורמת רק לסבל. ולא רק בצד שלנו, אלא גם בצד השני, ברצועת עזה.

התמיכה בביבי ירדה באופן משמעותי. יותר ויותר החלה להישמע ביקורת על אזלת ידה של הממשלה ובייחוד על העומד בראשה. הביקורת באה דרך העיתונות, דרך רשת האינטרנט וגם מהפוליטיקאים עצמם שזיהו הזדמנות להתעמר בראש הממשלה ובשריו כשהכול נראה כל כך תקוע וחסר תקווה. ראש הממשלה הרגיש שהוא נמצא במצב בלתי אפשרי: מצד אחד קיפאון, כשהמומנטום להכרעת המערכה נעלם ומצד שני לחץ מכיוון הצבא לקבלת החלטות, שהרי ידוע שצבא חייב ליזום ולהילחם.

ביבי לא היה במצב של קבלת החלטות קשות. הוא לא היה מוכן לתת לצבא הוראה להיכנס לרצועת עזה ולכבוש אותה, כי הבין שהוא איננו מוכן לשלם את המחיר הכרוך בכך. מספר הנפגעים הרב יחסית במבצע, גם של הרוגים וגם של פצועים, יצר רושם שהם נפגעו ללא סיבה, שאי אפשר לומר באמונה שלמה שבמותם ציוו לנו את החיים, שתרמו לשינוי המצב שבשלו המבצע התחיל.

בהשוואה בין המצב הביטחוני לפני המבצע לבין המצב שהושג בעקבותיו, לא נמצא הבדל משמעותי וההרגשה של תושבי כלל המדינה ותושבי אזור עוטף עזה בפרט לא השתפרה.

הקיפאון לא עשה טוב למעמדו של ביבי בשדה המוקשים הפוליטי. מימין לו נשמעו הרבה קריאות על כך שהוא מפחד לקבל החלטות קשות. זה היה ברמיזה כמובן. ליברמן לא הזכיר את ראש הממשלה בשמו, אך אמר כי אם הוא היה עומד בראש הממשלה, הוא היה פועל לכיבוש עזה ולפירוזה. האמירה הזאת תפסה חזק בימין הפוליטי, ששאף להקצנת המצב. בנט, גם הוא מהימין, דרש בתקיפות להפסיק לחלוטין את המשא ומתן עם חמאס. לא היה ברור בעד מה הוא כן, אך היה ברור בעד מה הוא לא. גם משמאל תקפו: את השימוש בכוח ללא צורך, את הפגיעה באזרחים חפים מפשע ברצועה, את הקיפאון המדיני, את חוסר הגמישות וחוסר התפקוד של הממשלה.

ובתחום הכלכלי החלו לצוץ סימנים שמצביעים על האטה במשק, לא רק בדרום הארץ, אלא גם במרכז ובצפון.

התיירות שהיוותה מנוע צמיחה כלכלי מרכזי בשנים האחרונות, נפלה באופן דרסטי. המלונות ברחבי הארץ עמדו על תפוסה ממוצעת של 20%—30% בתקופה שבה הממוצע הארצי בדרך כלל עומד מעל ל— 70%. חודש אוגוסט הוא הזמן של המלונות "לעשות קופות", להעלות מחירים ולנצל את הנופש הישראלי ואת התיירים. כך זה היה בדרך כלל כל השנים והנה התפוסות נמוכות, המחירים בירידה והעתיד שמסתמן הוא די דומה. כל תעשיית המלונאות נראתה כמו איבר מין גברי רופס שאין בכוחו להתרומם ואין תקווה שיתרומם אפילו עם עזרה תרופתית... גם התיירות הבינלאומית נפגעה. כמות אדירה של ביטולי חופשות בארץ ובחו"ל גרמה למכה אנושה בענף. והנה ענף בדרך אל הדיכאון.

הקיפאון בחזית הרצועה השפיע גם על ענפים נוספים — המסעדנות, המוניות, כלל ספקי השרותים. כידוע מצב הרוח הכללי של העם מושפע בדרך כלל באופן ישיר מהכלכלה, ובדרום הארץ המצב היה עוד יותר קשה. חלק גדול מתושבי עוטף עזה היו למעלה מחודש מחוץ למעגל העבודה. מרביתם לא היו בביתם ושהו כפליטים מרצון בכל מיני מקומות ברחבי הארץ לצורך התרעננות וכדי לנשום אוויר בשקט.

כל אזור עוטף עזה היה כמעט חסר חיים, נטוש. השדות לא עובדו והחקלאות ספגה נזק אדיר ומשמעותי כך שהתושבים הרגישו מדוכאים למדיי.

בתחילת המבצע, עם כל הנאומים המתלהמים, הייתה הרגשה של תקופה חדשה שמבטיחה סוף סוף שקט לאזור לכמה שנים טובות, ואף הרבה מעבר ל"שקט" שהושג בסיבוב המלחמה האחרון. אולם ככל שעבר הזמן חלפה ההרגשה הזאת ואת מקומה החל לתפוס הייאוש, חוסר התקווה ואין האונות אל מול המצב. זה הורגש ברמה האישית וברמה הכללית.

גם בצבא חשו כך, כי הדרג הפוליטי גרם להם, לתפיסתם, להיראות אימפוטנטים. לא נתנו להם לעשות את העבודה, והרי הצבא ואנשיו תמיד, באופן מודע או לא מודע, בעד מלחמה או מבצע כזה או אחר, הרי לשם כך הם קיימים.

כדי להקל על התחושות הקשות האלה, ראש הממשלה נתן הנחיות לפיצוי נפגעי המבצע על נזקי כלכלה ורכוש. רעיון יפה לכשעצמו, אך בפועל הבירוקרטיה הטבעית של השלטון פגעה בכוונה הטובה של הממשלה ושום דבר לא זז במהירות.

המחיר הכלכלי של המלחמה, ככל שהיא נמשכה, הלך ותפח והעיק על התקציב הממשלתי, ועל המשק כולו, ואף אחד לא יודע כמה זמן זה יימשך. העם הרגיש כמו גלגל שיניים תקוע וחורק ללא שימון רק מכיוון שלא נמצא השמן המתאים בסביבה.

תל אביב, לדוגמא, עיר ללא הפסקה, הייתה בתחושה של הפסקה גדולה, כאילו החופש הגדול נמשך ונמשך. היה שקט בעיר, שקט לא אופייני. אפילו רעש המכוניות לא נשמע. פתאום היית מוצא ללא שום בעיה ביום שישי בערב מקום במסעדה ללא הזמנה מראש... הדוחק והרגשת הדביקות של חודש אוגוסט בעיר פשוט נעלמו כלא היו.

מה שביטא באופן אמיתי ומהותי את המצב היה המצב בשוק הדיור. קיפאון נפל על הענף שידע בשנים האחרונות רק עליות ועליות. כמות עסקאות המכירה קטנה מאד והיו סימנים של ירידת מחירים.

גם בשוק השכירות החלה להסתמן ירידת מחירים. בתחילה לא היה ברור מדוע, אך התברר שכמות לא מבוטלת של דירות בשוק ההשכרה לטווח קצר היו מיועדות להשכרה לתיירים, והן עמדו ללא הכנסה כלשהי לאורך תקופה של חודש וחצי עם צפי לעתיד דומה. חלק מדירות אלה עבר לשוק ההשכרה לטווח ארוך, מה שהגדיל את ההיצע של הדירות בשוק המקומי ובאופן טבעי מחירי ההשכרה ירדו. זה היה אמנם בשוליים, אך בלט כמו מגדלור שמאיר למרחק! הרי מזה מספר שנים טובות לא שמעו על המושג 'ירידת מחירים' בשוק בדיור על אף כל הניסיונות שבוצעו על ידי משרדי הממשלה להוריד את המחירים. על אף כל מיני רעיונות חדשים ומיוחדים, שום דבר לא עזר והנה זה קורה באופן בלתי צפוי ומהכיוון הלא צפוי, ולמרות שזה נשמע חיובי, היה זה סממן נוסף שהעיד על מצבו הלא טוב של המשק.

גם בזירה הבינלאומית המצב לא היה מזהיר. ברחבי העולם החלו להישמע האשמות על פשעי מלחמה שבוצעו על ידי ישראל במהלך המבצע ובמקביל, במוסדות האו"ם, מזכ"ל האו"ם באן קי מון, רמז על כך ודרש חקירה בנושא.

לדבריו ישראל הפרה את החוק ויש להעמיד למשפט את האשמים בהפגזת מתקני האו"ם ובנוסף אמר: "ההפגזות החוזרות ונשנות על מתקני האו"ם מזעזעות". שגריר ישראל באו"ם ניסה להתגונן ולמקד את כל האשמה בחמאס ובהתנהלותו, בכך שהוא יורה רקטות מאזורים מאוכלסים וממוסדות האו"ם, אך אף אחד לא ממש התייחס לדבריו.

ברחבי אירופה, בלונדון, פריז, אמסטרדם, ברלין ובערים נוספות נערכו הפגנות המוניות נגד ישראל, נגד הפגיעה בחפים מפשע, נגד ההרס של ההפצצות בעזה. בהפגנות הוצגו תמונות מחרידות של ילדים רכים שנהרגו במהלך המבצע ונראה היה, שכל העולם נגדנו. לא נתגלו הרבה תומכים בהתנהלותה של ישראל ובקרב על דעת הקהל העולמית נחלנו תבוסה מוחצת.

בארצות הברית, שם דווקא מצאנו תמיכה חלקית באוכלוסיה, למרות שהיחסים במישור הפוליטי בינינו לבין הממשל עלו גם הם על שירטון עקב התייחסות לא הולמת של ראש הממשלה ושריו לשר החוץ האמריקאי ג'ון קרי.

הגדיל כהרגלו נשיא תורכיה, ארדואן, שתקף את ישראל מעל לכל בימה אפשרית, ללא טיפה רחמנות, וערך השוואה בינינו לבין הנאצים, השוואה לא נעימה ופוגעת. הציבור הישראלי סלד ממנו והגיב בהחרמת תורכיה ממפת התיירות שלו.

האחדות שליוותה את העם מאז חטיפת שלושת הנערים מגוש עציון ורציחתם ב— 12.06.14, ולאורך רוב התמשכות מבצע צוק איתן, הלכה והתפוגגה. חזרנו לעצמנו, מפולגים, מתפוררים, איש איש לעצמו.

באווירה הכללית הורגש דיכאון, חוסר שביעות רצון, כעס, הרבה כעס, מבוכה ואבדן דרך. אבדה המוטיבציה לצאת, לבלות, לקנות, לעורר את השוק. האומה אובחנה כחולת דיכאון. התקווה היחידה הייתה שכמו שלכל מחלה יש רפואה והחלמה, כך גם לדיכאון של אומה, לדיכאון אומתי, יש רפואה, החלמה אומתית...