אם ברצונכם להבין לאשורה את שאלת האמנות, יש צורך לקחת כנקודת מוצא את מבנהו של האדם.
אפשר לחשוב על המבנה האנושי כעל שילוש: יש לנו שכל כדי לחשוב, לב כדי להרגיש ורצון כדי לפעול.[1] מושאו של השכל הוא המדע. תחום הלב שייך לדת, למוסר. אשר לרצון, הוא דרוש לפעולה וליצירה; ולכן אנו יכולים לומר שהאמנות הינה תחומו של הרצון. מוזיקה, ריקוד, פיסול, ארכיטקטורה, שירה, ציור ועוד – אלו הם אמצעים שונים שהאדם משתמש בהם כדי לבטא ולהמחיש את מה שמתקיים בראשו ובלבו. ומכאן הקשר ההדוק בין האמנות, הדת והמדע.
המדע מחפש את האור, הדת את הלהט, והאמנות את הפעילות היצירתית. לצערנו, האנשים התרגלו לפצל בין שלושת הממדים האלה, ואף לתפוס אותם כמנוגדים זה לזה. כל כך הרבה פעמים נתקלנו בדת המגַנה את המדע ואת האמנות, במדע הבז לדת ומייחס לאמנות רצינות מועטה בלבד, ובאמנות המלגלגת על טענותיהם של הדת והמדע כלפיה! אבל במציאות, בטבע, באדם – שלושת הממדים הללו מתקיימים זה לצד זה ועובדים יחדיו. המקודשים מעולם לא הפרידו ביניהם, אבל מאחר שההפרדה הזו כבר נוצרה, הדת בימינו איננה יכולה לעניין את המדענים והם דוחים אותה. לאמיתו של דבר, הם דוחים אותה משום שהם אינם מחזיקים במדע האמיתי. המדע שלהם עוסק אך ורק בעולם הפיזי, החומרי, והם אינם מכירים את המדע האמיתי, מדע שלושת העולמות שעל יסודותיו כל הדתות מבוססות. אשר לאמנות, היא מיטלטלת בין שני העולמות: לעתים היא מתנגדת למוסר ולדת ולעתים היא מתייצבת נגד המדע.
עלי לשוב ולומר: הדת, המדע והאמנות מהווים אחדות מושלמת בטבע. ההפרדה ביניהם קיימת רק בראשיהם של האנשים. כל זמן שנמשיך להפריד ביניהם, לא נוכל להשיג את ההבנה האמיתית. המדע, הדת והאמנות מהווים אחדות שלמה אחת אשר הודות לה ניתן להסביר הכול ולהבין הכול. לעולם אל לנו להפריד בין הפעולות של הלב, של השכל ושל הרצון. כל השלושה חייבים לנוע בכיוון זהה, כשהם משולבים ומאוחדים: השכל מאשר את הפעילות, הלב מעניק לה מכוחו, מאהבתו ומהשראתו, והרצון נותן לה את האשרור באמצעות מעשים. אם השכל מגנה את תחושות הלב, אם הוא מרסן או חוסם אותן, או אם הרצון אינו מאוזן דיו ונרתם לספק פעם את השכל ופעם את הלב, מצבו של האדם הנו רע. המדע הוא צורך של השכל, הדת היא צורך של הלב והאמנות היא צורך של הרצון: הצורך לבטא משהו, ליצור, לבנות. ושלושת הצרכים הללו כרוכים זה בזה, כי את המחשבה אנו קודם כול חושבים, אחר כך אנו מרגישים אותה ואוהבים אותה, ולבסוף אנו מגשימים אותה.
מה אנו רואים בחיים? האדם מתכנן תכניות, מיזמים. אחר כך הוא שואף לראותם מתממשים. לבסוף הוא הולך לעבוד כדי להוציאם לפועל. הנה אפוא המחשבה, הרגש והפעולה. על המחשבה להקדים את הפעולה. כמובן, אנשים מסוימים נוטים לעשות את ההפך: הם פועלים מבלי שלמדו היטב את הנושא. ולכן הם טועים וממיטים על עצמם סבל וצער. האם מותר לאדם לפעול מבלי לחשוב תחילה? מותר לו, אבל רק בתנאי שהוא כה טהור, כה מפותח, שכל דחף לפעולה אצלו מקבל את השראתו היישר מן האלוהות עצמה. ישנם אנשים יוצאי דופן, נדירים מאוד, אשר הזדהותם עם האלוהות הגיעה לשלב שבו אם הם יקדימו מחשבה לפעולה יתעורר אצלם המרכיב האנושי וישבש את הזרמים האלוהיים שלהם הם מחויבים באופן מוחלט. האנשים האלה מתבוננים בפעולותיהם לאחר מעשה, ורואים כי טוב. לכן ניתן לומר שהם פועלים כמו האל בכבודו ובעצמו. ראו כיצד ספר בראשית מציג את ששת הימים של בריאת העולם: בכל "יום" אלוהים אומר כמה מילים ובכך הוא חושף את היסודות השונים שמהם מורכב היקום, ובסוף כל יום הוא מסכם: "וירא כי טוב". על מנת לפעול כמו האל, עלינו להידמות לו… אבל כדי להידמות לו, אנו זקוקים למיליארדי שנות עבודה!
במהלך המאות ובכל הציוויליזציות נאבקו ביניהם המדע, הדת והאמנות על המקום הראשון. במערב שלטה הדת זמן רב והגבילה את התפתחות האמנות והמדע. אחר כך החלה תקופה שבה הידרדר כוחה של הדת, והמדע קיבל את זכות הבכורה. היום ניתן לומר שהעתיד שייך לאמנים. כן, האהדה כלפיהם הולכת וגדלה בהדרגה, בכל מקום מריעים להם, ונראֶה שהשמים רוצים להתבטא באמצעות האמנים, המוזיקאים, המשוררים, הציירים, הפסלים. מדוע?
אין לו לאדם דבר מהותי יותר מן האמנות. כך היה מאז שחר ילדותה של האנושות. ואכן, מהם הביטויים הראשונים של ילד קטן? הוא איננו עוסק בפילוסופיה, במדע או במוסר, אבל הוא מתנהג כמו "שחקן": הוא מניע את ידיו ואת רגליו, הוא מחקה אחרים וצועק. הלשונות הרעות טוענות שהוא בוכה. ובכן לא, אני חושב מחדש על הדברים ואומר שהוא בעצם שׁר, או לכל הפחות מתאמן כדי לפתח את מיתרי הקול שלו ואת ריאותיו! והביטו כיצד הוא רוקד מרגע שהצליח להזדקף על רגליו, כיצד הוא מצייר ומקשקש בטרם למד קרוא וכתוב. תנו לו כמה קוביות מעץ או קצת חול ים, והוא יבנה בתים וארמונות כמו אדריכל של ממש!
בהתחלה הותוותה ההיסטוריה האנושית על ידי האמנות. אחר כך העפילה הדת למקום ראשון, ולבסוף הצליח המדע להטיל את מרותו על האנושות. אבל שוב, אני חוזר אומר, בעתיד יגבר מקומה של האמנות והיא תשוב לשלוט בכיפה. מדוע דווקא האמנות? מדוע לא הדת והמדע?
הדת – או ליתר דיוק נציגיה של הדת – לא הצליחו במהלך המאות להתמודד עם האתגר שעמד בפניהם, הם זנחו את מטרותיהם הרוחניות לטובת מטרות חומריות כמו סמכות, תהילה, יוקרה, כוח וכסף.[2] במקום להקנות לבני האדם אמונה אמיתית, הם הקנו להם קנאות; במקום לשחרר אותם, הם נטו לעתים קרובות לנצלם ולשעבדם. ישוע[3] כבר מזמן אמר על המדקדקים בחוקים: "אוי לכם סופרים ופרושים צבועים, כי סוגרים אתם את מלכות השמים בפני בני אדם; הן אתם אינכם נכנסים לתוכה וגם לבאים אינכם מניחים להיכנס".[4] ההאשמה הזאת נוגעת לכל הדתות ומקיפה את רוב מנהיגי הדת. ומהסיבה הזאת יותר ויותר אנשים עוזבים את הכנסיות ואת בתי התפילה. אשר למדע, הוא מכוּון למחקרים מעמיקים מאוד וכך הופך להיות עניין למומחים בלבד. אנשים אמנם מעריכים את חשיבותן של תגליות מדעיות, אך רובנו לא מסוגלים להבין אותן עד תומן ולהפכן לתחום העניין המרכזי שלנו.
בימינו, רק האמנות מסוגלת לגעת באמת באנשים ולעורר אותם לקראת החיים האמיתיים. אולם אין פירוש הדבר שעלינו להימנע מכל ביקורת העוסקת בצורותיה העכשוויות של האמנות. נהפוך הוא, אנו אפילו יכולים לטעון שהאמנות בימינו רחוקה מאוד מהאופן שבו הבינו המקודשים את המילה "אמנות", כפעילות המאחדת בין המדע האמיתי לבין הדת האמיתית. אך אין ספק שהאמנות היא שתציל את העולם, אמנות מודעת לעצמה, צלולה, מוארת באמיתות החוכמה והאהבה. בעתיד יעפילו האמנים למקום הראשון, כי האמן האמיתי הוא איש דת, פילוסוף ומדען בעת ובעונה אחת. כן, כי תפקידו של האמן הוא להגשים בעולם החומרי את מה שהתבונה תופסת כאמת, את מה שהלב תופס כטוב, כדי שהעולם הנעלה, עולם הרוח, יוכל לרדת ולהתגלם בחומר.
