המאמר הנוכחי מבוסס על ההיפותזה שהתרבות האנושית ידעה שתי נקודות מפנה עקרוניות למן ראשיתה. את האחת, שהתרחשה במחצית השנייה של האלף השני לפנה"ס בקירוב, אפשר להגדיר תחת הכותרת "המצאת הכתב הליניארי"; את השנייה, אשר לה אנו עדים היום, אפשר להגדיר תחת הכותרת "המצאת הדימויים הטכניים". לא מן הנמנע שנקודות מפנה דומות, שהצליחו לחמוק מעינינו, התרחשו בעבר הרחוק יותר.
ההיפותזה הנ"ל מרמזת על החשד שהתרבות - ומכאן ההוויה בכללה - עומדת היום בפני תמורה מבנית עמוקה. הטקסט הנוכחי הוא ניסיון לבסס את החשד הזה.
כדי לשמור על אופיו ההיפותטי של המאמר, נמנעתי מלצטט מתוך עבודות קודמות על נושאים קרובים. מאותו הטעם לא צוינה ביבליוגרפיה. במקום אלה מובא כאן לקסיקון קצר של מונחים העומדים בבסיס המאמר או נרמזים בו. ההגדרות המוצעות בלקסיקון אינן מתיימרות לתוקף כללי; הן מציעות את עצמן בתור הנחות עבודה למי שמעוניינים להמשיך את החקירה והניתוח המובאים להלן. לפיכך, זו מטרתו של המאמר: לא לסנגר על תזה קיימת, כי אם לתרום לדיון על הנושא "צילום" ברוח פילוסופית.
1.
הדימוי
דימויים הם פני שטח בעלי משמעות. על פי רוב דימויים מורים על דבר מה הנמצא "שם בחוץ" במרחב־זמן, דבר שהם מאפשרים לנו לתפוס אותו כהפשטה (כלומר כדחיסה של מרחב־זמן ארבע־ממדי בְמישור דו־ממדי). הכושר המסוים הזה, להפשיט פני שטח מתוך המרחב־זמן ולהשליכם בחזרה על המרחב־זמן, הוא מה שמכונה "דִמְיוֹן".1 זה התנאי לייצור ולפענוח של דימויים - כלומר היכולת לקודד תופעות בסימנים דו־ממדיים ולקרוא את הסימנים הללו.2
משמעותם של דימויים נמצאת על פני השטח שלהם. אפשר לתפוס אותה במבט אחד, אבל רק באופן שטחי. אם נבקש להעמיק את המשמעות, כלומר לשחזר את הממדים שהופשטו, יהיה עלינו להניח למבט לשוטט על גבי פני השטח. שיטוט זה על גבי פני השטח מכונה "סריקה".3 בתוך כך המבט עושה דרך מורכבת, המותווית מצד אחד על ידי מבנה הדימוי, ומצד אחר - על ידי כוונותיו של המתבונן. משמעות הדימוי הנחשפת במהלך הסריקה מייצגת אפוא שילוב של שתי כוונות: האחת מגולמת בדימוי עצמו, ואילו השנייה - במתבונן. אם כן, דימויים אינם מערכות־סימנים "דנוטטיביות" (כמו מספרים, לדוגמה), כי אם מערכות־סימנים "קונוטטיביות": הם מציעים מרחב לפרשנות.
במהלך השיטוט על גבי פני השטח של הדימוי המבט תופס את המרכיבים בזה אחר זה ובתוך כך מייסד ביניהם יחסים זמניים. הוא עשוי לשוב למרכיב בתמונה שאותר קודם לכן ולהפוך את ה"לפני" ל"אחרי": הזמן המשוחזר במהלך הסריקה הוא חזרה נצחית של הזהה. ואולם בה בעת המבט מייצר גם יחסי משמעות בין המרכיבים של הדימוי. הוא עשוי לחזור שוב ושוב אל מרכיב מסוים בדימוי ולהעלותו מעל לשאר המרכיבים בתור מה שמעניק להם משמעות. באופן הזה הרכבים שונים של משמעות נוצרים כאשר מרכיב אחד מעניק משמעות לאחר, ושואב בתורו את משמעותו מהאחרים. המרחב שנבנה מחדש על ידי הסריקה הוא מרחב של משמעות הדדית.
המרחב־זמן הייחודי לדימוי הוא עולם מאגי, עולם שבו הכל חוזר על עצמו ובו לכל דבר יש חלק בהקשר משמעותי. עולם כזה הנו שונה מבחינה מבנית מהליניאריות ההיסטורית, שבה דבר אינו חוזר על עצמו ולכל דבר סיבה ותוצאה. למשל: בעולם ההיסטורי הזריחה היא הסיבה לקרקור התרנגול; בעולם המאגי הזריחה מורה על קרקור התרנגול והקרקור - על הזריחה. משמעותם של דימויים היא מאגית.
אופיים המאגי של דימויים מוכרח להילקח בחשבון כשניגשים לפענח אותם. תהיה זו טעות אפוא לתור אחר "אירועים קפואים" בדימויים. אדרבה: דימויים מתמירים אירועים במצבי־עניינים, ומתרגמים אותם לסצנות. כוחם המאגי של הדימויים מצוי באופי השטוח שלהם, ואת הדיאלקטיקה הפנימית להם - הסתירה הייחודית להם - יש לבחון לאורה של המאגיה הזו.
דימויים הם מתווכים בין העולם לבני האדם. בני האדם "מת־קיימים" (ek-sistiert),4 כלומר שהעולם אינו נגיש להם מניה וביה; הדימויים, אם כן, הופכים את העולם לבר תפיסה. ואולם משעה שהם נעשים למתווכים, הדימויים מציבים את עצמם בין העולם לאדם. במקום לשמש מפות הם מתפקדים כמסכים; במקום להציג את העולם, הם ממסכים אותו, עד שחייהם של בני אדם נעשים בסופו של דבר לפונקציה של הדימויים שהם יוצרים. בני אדם חדלים מלנסות לפענח את הדימויים, ותחת זאת הם משליכים אותם, עדיין בצורתם המקודדת, בחזרה על העולם "שם בחוץ", אשר בינתיים הפך הוא עצמו למעין דימוי - הֶקשֵׁר של סצנות, מצבי־עניינים. אפשר לכנות את ההיפוך הזה בפונקציה של הדימוי "פולחן", והיום אנחנו יכולים להבחין בעיצומו של התהליך: הדימויים הטכניים המקיפים אותנו מבנים מחדש את "המציאות" שלנו באופן מאגי והופכים אותה ל"תסריט דימויים גלובלי". בעיקרו של דבר מדובר בתהליך של "שכחה". בני אדם שוכחים את העובדה שהם יצרו את הדימויים מלכתחילה כדי להיטיב להתמצא בעולם, מכיוון שהם אינם מסוגלים עוד לפענח אותם, וכך חייהם הופכים לפונקציה של הדימויים שהם יצרו: דמיון הופך בבת אחת להזיה.
נדמה שכל זה כבר התרחש פעם, במהלך האלף השני לפנה"ס לכל המאוחר, כאשר הניכור של בני האדם מהדימויים שלהם הגיע לממדים גורליים. בעקבות זאת היו מי שניסו להעלות מן האוב את התכלית המקורית של הדימויים. אותם אנשים ביקשו לקרוע את המסכים כדי לפלס שביל אל העולם שנמצא מאחורי המסך. השיטה שנקטו הייתה לקרוע מרכיבים מפני השטח של הדימוי (פיקסלים) ולארגן אותם מחדש בשורות: הם המציאו את הכתב הליניארי. הם קודדו מחדש את הזמן המעגלי של המאגיה בליניאריות של ההיסטוריה. זו הייתה תחילתה של "תודעה היסטורית" ושל "היסטוריה" במובן הצר של המילה. מכאן ואילך דחקה התודעה ההיסטורית את התודעה המאגית - מאבק שעדיין ניכר בעמדה שנקטו הנביאים היהודים והפילוסופים היוונים (אפלטון בעיקר) נגד דימויים.
המאבק של הכתב בדימוי - תודעה היסטורית כנגד המאגיה - עובר כחוט השני לאורכה של ההיסטוריה. עם המצאת הכתב, הגיחה יכולת חדשה אל העולם תחת השם "חשיבה מושגית": יכולת ההפשטה של שורות מפני שטח, כלומר יכולת הייצור והקידוד הטקסטואלי של פני שטח. מחשבה מושגית היא מופשטת יותר ממחשבה מבוססת־דמיון, שכן כל ממדיה מופשטים מהתופעה הממשית, למעט הממד הקווי. עם המצאת הכתב עשו אפוא בני האדם צעד נוסף בנסיגה מהעולם. טקסטים אינם מורים עוד על העולם; הם מורים על הדימויים שהם קורעים לגזרים. לפיכך לפענח טקסטים פירושו לחשוף את הדימויים שהם מורים עליהם. לעומת טקסטים, שתכליתם לחַוור את משמעותם של דימויים, תכליתם של מושגים להפוך רעיונות לבני תפיסה. טקסטים הם קוד־העל של דימויים.
מכאן עולה שאלת היחס בין טקסט לדימוי. זו שאלה מרכזית בהיסטוריה. בתקופת ימי הביניים אפשר לזהות את גלגולה של השאלה במאבקה של הנצרות, הנאמנה לטקסט, נגד עובדי האלילים או הפגאנים, וכן במאבק של המדע הטקסטואלי נגד אידיאולוגיות מבוססות־דימוי. המאבק הוא מאבק דיאלקטי. ככל שהנצרות נאבקה בפגאניזם, כך היא ספגה לתוכה דימויים ונעשתה היא עצמה פגאנית; ככל שהמדע נאבק באידיאולוגיות, כך הוא ספג לתוכו רעיונות ונעשה הוא עצמו אידיאולוגי. ההסבר לכך הוא זה: בשעה שטקסטים מסבירים דימויים רק על מנת לפוגגם, דימויים ממחישים טקסטים כדי להפוך אותם לבני תפיסה. המחשבה המושגית מנתחת את המחשבה המאגית רק על מנת להזיז אותה מהדרך, ואולם המחשבה המאגית מחלחלת אל תוך המחשבה המושגית כדי להעניק לה משמעות. תוך כדי אותו תהליך דיאלקטי, מחשבה מושגית ומחשבה דמיונית מעצימות זו את זו אהדדי. לשון אחר: דימויים נעשים יותר ויותר מושגיים, טקסטים - יותר ויותר דמיוניים. בימינו אפשר למצוא את הדרגה הגבוהה ביותר של ההפשטה המושגית בדימויים מושגיים (בדימויי מחשב, למשל); ואילו את הדמיון העשיר ביותר אפשר למצוא בטקסטים מדעיים. כך, בלי משים, חל מהפך בהיררכיה של הקודים. דימויים הופכים לקוד־העל של טקסטים, שהיו, במקור, קוד־העל של דימויים.
יתרה מזאת: הכתב עצמו הוא אמצעי תיווך - בדיוק כמו הדימוי - והוא כפוף לאותה דיאלקטיקה פנימית. במובן הזה הכתב אינו שרוי במאבק חיצוני גרידא עם הדימוי; הוא קרוע בד בבד מכוחו של מאבק פנימי. במידה שתכליתו של הכתב לתווך בין האדם לדימוייו, הוא עלול בד בבד להסתיר את משמעותם של דימויים במקום להציגה, להתייצב כחיץ בין האדם לדימוי. כאשר הכתב נעשה לחַיץ בין האדם לדימוי, בני אדם אינם יכולים עוד לפענח את הטקסטים שלהם ולשחזר מתוכם את הדימויים שעליהם הם מורים. לעומת זאת, כאשר טקסטים נעשים סתומים, בלתי נתפסים, חייהם של בני האדם הופכים לפונקציה של הטקסטים שלהם. כך נוצר מצב של "פולחן־הטקסט" (Texolatrie), שהוא לא פחות אשלייתי מהפולחן שדובר בו לפנים. שתי דוגמאות לפולחן־הטקסט, ל"שבועת־האמונים לטקסט", הן הנצרות והמרקסיזם. הטקסטים מושלכים על העולם שם בחוץ, ומכאן ואילך העולם נחווה, נודע ומוערך כפונקציה של אותם טקסטים. דוגמה מרשימה במיוחד לאופי הבלתי נתפס של טקסטים בימינו היא השיח המדעי. היקום המדעי (המושא של הטקסטים המדעיים) הוא מראש בלתי ניתן לדמיון: כל ניסיון לדמיין דבר מה ששייך ליקום המדעי מתגלה כפענוח "שגוי"; מי שמבקש לתפוס, למשל, את משמעות המשוואות של תורת היחסות, לא יוכל להבינה. שכן, מאחר שכל המושגים מורים בסופו של דבר על רעיונות, היקום הבלתי נתפס של המדע הוא למעשה יקום "ריק".
סגידת־הטקסט הגיעה לממדים גורליים במאה ה-19. ליתר דיוק, יחד עמה הגיעה ההיסטוריה אל קצה. היסטוריה, במובן המדויק של המילה, היא קידוד הדרגתי של דימויים בטקסטים, ביאור הדרגתי של רעיונות, התפכחות הדרגתית (סילוקו של המאגי מעל הדברים), תהליך הדרגתי של הפנמה. ואולם כאשר טקסטים נעשים בלתי נתפסים, לא נותר עוד דבר לבאר, וההיסטוריה באה אל קצה.
בדיוק במהלך המשבר הזה, משבר הטקסט, הומצאו הדימויים הטכניים: כדי להפוך שוב טקסטים לבני תפיסה, כדי להטעין אותם מחדש במאגיה - להתגבר על משבר ההיסטוריה.
