תימהון רדיקלי

 

אולאמפ דה גוז' (Olympe de Gouges) חיה בשנים שאפשרו את הופעתה בפומבי הפוליטי (1793-1748). הזירה של רשות הרבים נפרצה לפעילות פוליטית של "כל אדם", ואף על פי שנשים לא נספרו במניין "כל בני האדם" (שנולדו, כזכור, שווים), במשך שנים מעטות גם הן השתתפו בפועל בזירה הפוליטית. ההשתתפות במרחב העיר ובמרחב המילים בעיר - בשפע לא נודע של עיתונים, ספרים, כרזות, עלונים, ספרות מחתרתית ("מתחת למעיל") - חברו יחד ופרצו לרשות הרבים למשך שנים ספורות. רבים מאוד, ובכללם אולאמפ דה גוז', יצאו אל הפומבי בבולמוס של כתיבה ופעולה. הטקסטים של אולאמפ דה גוז' משתתפים אף הם ב"עלילה" של ההווה ההיסטורי בשנים המכריעות של המהפכה הצרפתית. פריחה מסחרית עצומה של הדפסה והפצה עם הסרת המגבלות השונות על ייצורה של הכתיבה, הפכו את מרחב המילים נגיש לכותבים ונגיש לקוראים ושינו את התנאים להשתתפות בפוליטי. בשנת 1793, השנה שבה הוצאה להורג דה גוז' בגיליוטינה, נאסרה התגודדות של יותר מחמש נשים ומועדוני הנשים נסגרו. כל פעילות פומבית שנחשדה כמסכנת את "שלום הציבור" נרדפה ונאסרה. שערי החסד, שנפתחו לרווחה לזמן מה, ננעלו.

בשנים אלה מאותגרים, מטולטלים ונהפכים על פיהם מבנים מוסדיים ומחשבתיים של "העולם הישן": מלוכה, כנסייה, זכויות יתר, חוק. נולדים "מדומיינים" חדשים: האומה, הטוב הכללי, האזרח, ריבונות עם, זכויות. שיח זכויות מתוקף השתייכות לעניין הכללי (res-publica) מחליף את שיח זכויות היתר מתוקף ייחוס וצאצאות. פיגורה חדשה של סוכן פעולה עולה על במת ההיסטוריה - האזרח. ה"סוציאלי" - עוני, אבטלה, אומללות - מועלה על סדר היום הציבורי. אושרם של "בני העם", לא רק ההגנה עליהם, הופך חובתו של השלטון. "אויב" אינו הצבא של המדינה השכנה (גם הוא, כמובן): אויב הוא מי שפוגע בדיבור או במעשה ב"ריבונות הבלתי מתחלקת" של האומה. העבר, מוקדי הכוח שלו, סמליו ואתרי הזיכרון שלו מבוטלים. מתחילה ספירה חדשה. מכוננים זמן חדש - לוח מהפכני ומרחב חדש - אתרי פולחן סימבוליים חדשים. הזמן הוא מה שמתחיל עכשיו. ומה שמתחיל עכשיו - מהפכה - הכרח להבטיחו שיתמיד.

בצומת היסטורי זה, רווי אירועים "מתחילים" ופורעי שרשרת של תולָדות, מתחילה גם אולאמפ דה גוז'. היא פועלת לעת הולדתם של שיח פוליטי חדש, של היעשות שחקנים פוליטיים ושל תרבות פוליטית מתהווָה. בתוך אירועים תוכפים של התחלות, גם לאולאמפ דה גוז' ניתן רגע של הולדת: להיות יוצרת של מילים ופעולה בתוך טריטוריה גברית מובהקת - הפוליטיקה.

כתיבתה המגוונת והמרובה של אולאמפ דה גוז' היא חלק מתופעה של עלייה חדה מאוד בכמות הפרסומים של נשים בתקופת המהפכה הצרפתית ובשנים שלאחריה. בעשור שקדם למהפכה נספרו כ-80 פרסומים של נשים, ואילו בעשור שלאחר המהפכה נספרו 330 - גידול של פי ארבעה. שִפְעת כתביה של דה גוז' (כ-4000 עמודים), הוצאת כתביה בשישה כרכים עוד בחייה (בשנת 1792), תכיפות פרסומיה בשנים ספורות - כל אלה עדות מרשימה לגידול בכמות הפרסומים והכתיבה של נשים בתקופה זו.

המהפכה יצרה הזדמנויות חסרות תקדים גם לנשים לכתוב ובכך להשתתף בזירה הפוליטית. לצד "נשות עֵט" (femmes de lettres) ונשות חצר נכנסו לקהל הכותבות נשים משכבות חברתיות נוספות. שני שלישים מכלל הנשים הכותבות לא היו מקרב האריסטוקרטיה. דה גוז', כמו רוב הנשים הכותבות בתקופתה, לא הייתה בשוליים; לא מבחינת מיקומה החברתי, לא מבחינת נראוּתה בציבור ולא מבחינת נגישותה לפרסום. הנגישות לבתי דפוס מסחריים - להבדיל מהצורך בפטרונות חצרונית בתקופה שלפני המהפכה - הפכה את הכתיבה והפרסום לנגישים גם עבור נשים. הייתה זו גם אפשרות להרוויח כסף באמצעות "מקצוע" הכתיבה. נשים לא נשואות או אלמנות (מספרן בכלל הכותבות היה כרבע - הרבה יותר מחלקן באוכלוסייה ה"רגילה") זכו ליהנות מתגמולים עבור כתיבתן. נשים נשואות חויבו לקבל את אישורו של הבעל למעשה הפרסום, וכספי התגמולים היו שייכים לבעלה של האישה הכותבת. דה גוז' לעתים הרוויחה, אבל בדרך כלל התרוששה מפרסום כתביה או מהצגת מחזותיה.

נשים כתבו בכל הז'אנרים. בניגוד לדימוי המקובל הן לא כתבו רק נובלות. אמנם הנובלות היו ז'אנר מועדף, אך הכמות הרבה ביותר של פרסומים של נשים היו הפמפלטים הפוליטיים: חלקן של כותבות נודעות בשמן, כמו אולאמפ דה גוז', וחלקן של עלומות שם, במיוחד בכתיבת פטיציות קבוצתיות לרשויות השלטון.

מהנשים נשללו הזכויות הפוליטיות ואף האפשרויות לחינוך כמו של הגברים. הפער בין ידיעת קרוא וכתוב של גברים לבין זו של נשים הגיע לשיא בתקופת המהפכה, משמע הבערות היא תופעה מגדרית מובהקת בסוף "המשטר הישן". הכתיבה הייתה אפיק שבו הנשים יכלו להראות ולהישמע בציבור. באפיק זה אולאמפ דה גוז' פעלה בעוצמות של בולטות, הן בכמות הכתיבה שיצרה בתקופה קצרה והן בהופעותיה בזירות פומביות - בתי קפה, יציעי האסיפה הלאומית, תהלוכות רחוב, מועדונים מפלגתיים ושכונתיים - במאבקים הפוליטיים שלתוכם הטילה את עצמה "חמושה" בכתיבתה.

האם כתיבתה היא "כתיבה נשית" ולא רק כתיבה של אישה? אף על פי שהניסוח "כתיבה נשית" הוא אנכרוניסטי, גם בתקופתה של אולאמפ דה גוז' נידונה שאלת הסגוליות של כתיבת נשים. לנשים יוחסה כתיבה שמתרכזת בדומסטי, שעיקר עניינה האֵרוס והלב, שסגנונה רך וחולמני. אפיון זה אינו תואם את כתיבתן של נשים שכתבו במקביל לדה גוז', ודאי לא את כתיבתה שלה. רוב הקורפוס שלה עניינו הפוליס ולא "חדרי הלב", אף על פי שאלה מקיימים יחסים עם "חדרי" הפוליס ומתרחשים בתוכו. כבר בחייה גונתה אולאמפ דה גוז' והושמצה ככותבת אישה: סגנונה "עודף" ומתלהב ונרגש; שפתה מלאה שגיאות דקדוקיות ואורתוגרפיות; לא היא כותבת את יצירותיה. עָזוּת כתיבתה "הגברית" ותכניה (פוליטיקה) רק "אוששו" את ההאשמות האלה.

במעשה הכתיבה היא מכוננת תנאי שיח בציבור, את היחס בין ידיעת האמת ובין (חובת) הודעתה, בין תנאי האפשרות - "לראות, לשמוע ולהרגיש", כניסוחה - ובין החובה והזכות להראות ולהשמיע. בעיבוד שלה את ענייני השעה היא חושבת את היחסים בין פנים (בית; משפחה) לחוץ (רחוב; ציבור; הפוליטי); בין פרטי, אינטימי (חלום, הרהורים, מוטיבציות) לציבורי (דיבור/כתיבה ברבים), בין ה"פוליטי" ל"סוציאלי". היא חוקרת עשיית פוליטיקה ודרכי התערבות במיידיות האקטואלית. היא שואלת על מהפכה כשינוי בהיסטוריה ושואלת על אפשרות של שינוי מהפכני שלא באלימות. היא מקשה על הכרח קיומו של סדר פוליטי ועל יחסים בין שלטון ובין נשלטים. היא משמיעה בכתיבתה את החלקים בפוליס ש"אין להם מילה": נשים, ילדים, שחורים, עניים.

חייה הבוגרים, מעת שבאה לפריז מה"פרובינציה" (חֵבל לַנגְדוק, Languedoc בדרום־מערב צרפת) והיא אלמנה צעירה ואם לילד קטן ועד להוצאתה להורג בגיל 45, עומדים בסימן כינון עצמי כאדם פוליטי דרך הכתיבה. בצאתה לפרהסיה של רשות הרבים היא בוחרת לעצמה שֵם ובו תיוודַע לעולם: אולאמפ דה גוז' (Olympe de Gouges). אין זה השם שלתוכו נולדה לאביה הרשמי - Gouze; אין זה השם של בעלה שממנו התאלמנה - Aubry, שאת שמו סירבה לשאת אחר מותו. אף אין זה שמה הפרטי. השם שבו הוטבלה הוא מארי, Marie. אולאמפ, Olympe, "בעל הצליל השמימי", כדבריה, הוא אחד השמות של אמה. ב־de האצילי שהיא משבצת בשמה החדש, המתחיל איתה, היא מחלקת לעצמה ייחוס, כמו שנהגו רבים אחרים באותה תקופה, וגם קושרת את עצמה לאב מוליד, איש העֵט ז'אן ז'אק לה־פרנק דה פומפיניאן (Jean-Jacques Lefranc de Pompignan), שלדבריה היו לאמה יחסי אהבה עמו. היא בת "לא לגיטימית" אולאמפ. בת "טבעית".

דה גוז' ננעצת בעולם הספרותי, החברתי והפוליטי בפריז כאישה שמתחילה את עצמה. היא מתרועעת עם אנשי עט, נשות חברה ופוליטיקאים. היא חונכת את עצמה לכתיבה באוטוביוגרפיה המוסווית כרומן מכתבים. היא מפרסמת את יצירתה זו בשנת 1784, לאחר מות אביה מולידה, דה־פומפיניאן. מיד אחר כך היא כותבת את המחזה הראשון שלה עבדות השחורים שנושאו עבדות השחורים בקולוניות הצרפתיות. המחזה מתקבל על ידי ה"קומדי פרנסז", אך הצגתו מוכשלת על ידי חלק מהשחקנים בלחץ הלובי רב הכוח של בעלי עניין בקולוניות והוא מורד בכוח מהבמה לאחר שלוש הופעות בלבד. על אף איומים על חייה, אולאמפ דה גוז' לא נרתעת וממשיכה להילחם על העלאת המחזה שלה, חשופה לעלבונות וללעג.

בנובמבר 1788 - ימים של מתיחות גוברת בין המלך לבין ה"פרלמנטים", מהומות לחם הולכות ותוכפות, גרעון פיננסי כרוני ומעשי אלימות בכל רחבי הממלכה - רואה אור יצירתה הפובליציסטית הראשונה: מאמר פוליטי בשם "מכתב אל העם". במאמר, שמתפרסם בעמודו הראשון של העיתון הפריזאי Journal General de France, היא קוראת לכל האזרחים, ובכללם המלך, לתרום ל"קופה פטריוטית" כמוצא מהמשבר הפיננסי. החל במאמר הזה, שעליו היא חותמת "האזרחית הכנה והמסורה ביותר" (ללא חתימת שמה), ועד לאחר מאסרה ביולי 1793, דה גוז' כותבת מאמרים בעיתונים, מכתבים ופניות לאנשים פוליטיים, פמפלטים וכרזות על קירות פריז, מחזות לתיאטרון ורומן "אוריינטלי". המסמך "הצהרות זכויות האישה והאזרחית", שאותו מיענה לצד מכתב אל המלכה מרי אנטואנט ב-1791, נתקל בתגובה של אדישות והפחתת ערך פרודית. כשנה מאוחר יותר נדחית בבוז נכונותה לשמש סנגורית למלך לואי ה-16 בקונבנט שדן בגורלו.

הידידות שלה עם כמה מראשי חוגי הג'ירונדה, התגרותה הנמשכת ברובספייר ובמארא במאמרים ועל פני מודעות קיר ועלונים, ובהם כרזת קיר שבה קראה ל"משאל עם" ביחס למשטר הרצוי, מביאים למאסרה. היא מואשמת כמסכנת את שלום הציבור ומוצאת להורג ב-3 בנובמבר 1793, בעוון פעילותה הפוליטית הנוגדת את החוק הקובע את עקרון "הריבונות האחת הבלתי מתחלקת". את מכתבה האחרון מהכלא היא כותבת לבנה שמשרת כקצין בצבא הרפובליקה.

אולאמפ דה גוז' ממענת את כתיבתה אל בני זמנה החברים כמוה באותו מרחב פוליטי מתוך תחושת דחיפות וחירום להפסיק את הרעות, אך היא ממענת אותה גם אל האנשים שעתידים להיוולד. מרחבי הפעולה שהיא מייצרת בכתבים שלה, כך היא בוטחת, ישמשו לדורות הבאים אתרים של "action mémorable": מופתים של פעולה שישרדו אותה ואת בני זמנה, שיעברו את גבולות ההווה ההיסטורי ויהפכו להיות שיעורים בעשיית פוליטיקה ראויה ובידע פוליטי.

הייתה בה מודעות למשמעות הפוליטית של כתיבתה למן ראשית פעולתה היצירתית. המחזה שלה עבדות השחורים שכתבה עוד ב-1784, כמה שנים לפני הפרסום הפובליציסטי הראשון בנובמבר 1788, לווה בהקדמה ובה דיון פוליטי בתנאי המצב של השחורים בקולוניות, כולל הצעה למוצא פוליטי לשעבודם ואזהרה אל השחורים מפני הפיכתם ל"טיראנים בתורם". היא האמינה שלמחזות שהיא כותבת יש ערך היסטורי, שדבריה יצוטטו, מודעת למשמעות הפוליטית של יצירותיה וכן לתבוסתה של שליחותה באקטואליה של ההווה: "עבדתי בשביל המולדת ואולי הדורות הבאים יגמלו לי"; "יום אחד אולי, כתביי בידיהם, יצטטו את נבואותי".1

עבורה, היותה אזרחית (citoyènne) בקרב בני עמה היא מוטיבציה מספיקה לפעולה/כתיבה. היותה איבר, חברה (mèmbre) בגוף פוליטי - הציבור, הצרפתים, העם - היא המקנה לה את הזכות - ולפי תפיסת האזרחות שלה את החובה - למַעֵן את רעיונותיה, דעותיה והצעותיה לחברים/איברים אחרים בגוף הפוליטי. חייה כאיבר בחברה שאותה היא חולקת, גם היא חולקת, הם העומדים בבסיס החיוב העצמי וההרשאה העצמית למעֵן אל בני ארצה: "אליכם צרפתים, אני כותבת. אליכם אני מפנה את הבחנותיי; תואר זה די בו עבורי כדי לעודדני, די בו עבורכם כדי לאשר לי אותו",2 כך היא כותבת בראשיתו של מאמרה הפובליציסטי הראשון, מנסחת את האמנה בינה (הכותבת) לבין חבריה בפוליס.

אולאמפ דה גוז' חשבה עם האקטואליה. כתיבתה הפוליטית הישירה בענייני השעה ומחזותיה לתיאטרון, בעיקר בשנים הדחוסות ורבות האירועים מ-1788 עד 1793, הייתה כתיבה מהירה, מתערבת באירועים עכשוויים, נצמדת להתרחשויות. חלק ממחזותיה חוברו במהירות עצומה, סמוך מאוד לאירועים ההיסטוריים שאותם ליוו או ביקשו למנוע או לקדם. המחזה מירבו בשדות האליזיום נכתב עשרה ימים לאחר מותו החטוף והמפתיע של מירבו (ממנהיגי האסיפה הלאומית) באפריל 1791; המחזה כניסת דימוריה לבריסל, או המסעדנים חובר בימים שצבא צרפת ניהל מלחמה נגד צבא אוסטריה. המחזה צרפת ניצלת או הדחת העריץ (מחזה שתוכנן להכיל חמש מערכות ודה גוז' כתבה רק את הראשונה שבהן) נועד להתריע ולמנוע את אירועי הדמים של אוגוסט 1792. במחזה "דומסטי" בשם ההכרח שבגירושין, חוק שמתיר גירושין בין בני זוג משתתף בעלילה כאילו הוא מתקבל ב"אותו יום" באסיפה הלאומית.

דה גוז' שאפה לייצר לעצמה מעמד של אדם פוליטי מעורב. במודעותה העצמית הייתה ולא "רק" יוצרת שעוסקת גם בנושאים פוליטיים. היא היטיבה לדעת את ערכה של "העת הנכונה" להעלאת מחזותיה על הבמה. בקטטות הפומביות שלה עם מנהלי התיאטרון ושחקניו מעל קירות העיר, בבקשת ההתערבות של ראש העיר ואנשי ממסד נוספים במאבק להצגת מחזותיה, היא ביטאה לא רק את עלבונה כיוצרת שהצגת המחזה שלה נדחתה, אלא גם את מודעתה לערך המכריע של העת הנכונה להתערבות בענייני השעה. בספרו על התיאטרון הפוליטי אברהם עוז כותב שלא די בעצם העלאת מחזה כדי להפוך אירוע תיאטרוני לפוליטי.3 תנאים נוספים אשר הנם הכרחיים, לדעתו, הם המודעות למשמעות הפוליטית של היצירות, עצם כתיבתן והעלתן בתקופה מסוימת וכן הרחבת "הישות המוענת" של יצירת התיאטרון מהיוצר האינדיווידואל למקום של מיעון, לכינון עמדה/מעמד (stand). עוד הוא כותב:

על מנת שתיאטרון יהיה פוליטי (הן על פי ההגדרה הצרה של המושג והן על פי ההגדרה הרחבה יותר) עליו לנקוט עמדה אם בענייני המדינה והממשלה ואם בדרכי התנהגותה של החברה. נקיטת עמדה מעין זו חייבת למצוא את ביטויה במסגרת השיח הפוליטי החוץ תיאטרוני שהיוצר מחלק עם קהלו.4

 

דה גוז' הרבתה להתבטא במה שעוז מכנה "שיח פוליטי חוץ־תיאטרוני". מקדם ההזרה, גם ביצירותיה הבדיוניות, היה מצומצם מאוד. היא חלקה עם קהל קוראיה וצופיה הפוטנציאליים מרחב היסטורי־פוליטי משותף שיצר רצף מה"במה" הטקסטואלית אל הזירה החוץ־טקסטואלית - האקטואליה שבה התקיימה. ההשתתפות שלה בשיח הפוליטי הייתה ערה, אינטנסיבית ומאוד נוכחת גם בתנאים של תחרות עזה על תשומת לבו ועל השתהותו של המאזין/קורא/צופה לשפע הפרסומים שהומטרו על בני התקופה בכתב ובתקשורת בעל פה. חלק מיצירותיה הבדיוניות לוו בהקדמות שהיו מסות פוליטיות אקטואליות; כתביה הפובליציסטיים היו מלאים קטטות עם אנשים פוליטיים נודעי שם. היא השתתפה בערוצים שונים בכתב ובעל פה ברוב הפולמוסים בתקופה: חוק הגירושין וחוקי ירושה, אופייה של המהפכה וטיבו של המשטר, יציאה למלחמה וטרור פנימי.

הביטויים החוץ־תיאטרוניים (והחוץ טקסטואלים בכלל) והיצירות הכתובות הופעלו על ידי דה גוז' ללא חציצה ברורה. היא נראתה ביציעים של האסיפה הלאומית, הוליכה תהלוכה בפסטיבל ברחובה של העיר, הרבתה לפרסם בכל אמצעי הפרסום (עלונים, כרזות קיר, מכתבים, מאמרים בעיתון), דיברה בקולה שלה בבתי קפה ובאמצעות "מקריאים" רשמיים במוסדות פוליטיים. המופע היצירתי והפוליטי שלה הופעל ללא הפרדה.

ה"הוכחה" הטרגית לכינון עצמה כמקום של מיעון של אדם פוליטי הוא השמדת גופה - אישה יחידה שהוצאה להורג בעוון כתיבתה הפוליטית. אולאמפ דה גוז' לחמה נגד הניסיונות החוזרים ונשנים להשתיק אותה על ידי השמצות, התנכלויות פיזיות, ניסיונות להתנקש בחייה וכמובן "ליירט" אותה אל הפרטיקולרי על ידי הפצת שמועות שערוריתיות למיניהן. הופצו שמועות שהיא בתו הלא חוקית של לואי ה-15, מאהבת של הדוכס מאורליאן, שהיא מקבלת שכר מן החצר. היא מודה שהרעיונות שהביעה בכתביה שבהם לא הזדהתה בשמה כן זכו בתשומת לב ציבורית, ומבינה בכאב: "כה השפיעה הדעה הקדומה כנגד המין שלי על השיפוט של אנשים"5. היא הבינה היטב שהיא מסיגה גבול אשר ל"מין" שלה אסור לעוברו, מודעת למשמעות הרדיקלית של כינונה כמקום של מיעון פוליטי לנשים: "הקובלנה שלי מכוונת נגד יסוד אנטי־פילוסופי שעקרונו הרתעה של המין שלי. בשבילו אני מרימה את קולי, לא בשבילי".6

ההיסטוריונית ג'ואן סקוט טוענת שנוכחותה של דה גוז' על הקירות, באסיפות, בזירות האירועים ההיסטוריים (למשל המעבר שלה לוורסאי כדי להיות קרובה לדיונים ולהכרעות של קיץ 1789) מבטאים את תחושתה "כאילו רק נוכחותה הפיזית הנמשכת יכלה לערוב לסטטוס שלה כסובייקט פוליטי".7 אך הנוכחות הפיזית שלה לא יכלה לערוב (ולא ערבה) לסטטוס שלה ושל נשים אחרות כסובייקט פוליטי. אישה נוספת בתקופה שבולטותה ניכרה לעין, טרואן דה מריקור (Theroigne de Mericourt), ניסתה "לערוב" בגופה ממש למעמדה כסובייקט פוליטי. היא העצימה באופן דרמטי את נוכחותה הפיזית, עטתה "בגדי אמזונה" - אחת לבנה, אחת שחורה ואחת אדומה - מה ש"עזר" לקבע אותה בפי משמיציה בתקופתה ולאחריה כ"צמאת דם", "אדומה", "מפלצת". היא עוררה יצרי תוקפנות והוכתה נמרצות על ישבנה בפתחו של הקונבנט, מכות שאחריהן אושפזה כמשוגעת עד אחרית ימיה.8 נשים, ובכללן אולאמפ דה גוז', נראו ופעלו במרחב הציבורי באופן בולט בתקופת המהפכה. הן נטלו חלק בימים גדושי אירועים היסטוריים, בהתארגנויות במועדונים פוליטיים, במאבקיהן של נזירות, בהתקוממויות במחוזות - גיבורות לשעה בשדה הקרב, מובילות של הפגנות רחוב.9 אך כל המופעים הפיזיים הללו, שתוכנם פוליטי מובהק, לא כוננו את הנשים כמקום מיעון של אדם פוליטי (Homme Politique). בתקופת המהפכה הנשים הוצאו באופן מפורש מתהליך הייצוג.10 לנשים לא הוענק מעמד משפטי פורמלי לעמוד עליו ("tribune") ולפנות ממנו אל הכלל. הן אף לא זכו למעמד ציבורי שממנו דיבורים של נשים נשמעים ונחשבים. דבריה של אולאמפ דה גוז' כדבריהן של נשים אחרות, אם הושמעו במוסד פוליטי מוסמך (כמו האסיפה הלאומית או הקונבנט), נקראו על ידי גברים, נקטעו ואף נפסלו להשמעה.11

נשים יוצרות בתחומי הכתיבה והציור, ניהול עיתונים וניהול תיאטרון הן תופעה קיימת ואף מתרחבת בתקופה זו.12 אישה הכותבת אל הפוליס בענייני הכלל היא עמדה שיש בה חידוש גמור. אישה יוצרת, שמכוננת עמדת מיעון של "אדם פוליטי", היא יחידאית, והיא שייכת לאולאמפ דה גוז'. אולאמפ דה גוז' העזה למקם את עצמה בחברתם הנישאת של פילוסופים פוליטיים ואנשים פוליטיים. במאמרה "צוואה פוליטית" מ-14 ביוני 1793 המופנה אל הקונבנט היא כותבת שייחוליה היו לסיים את חייה ב"בקתה של פילוסוף" כ"גמול ראוי ונעים על מעלותיו".13 היא לא זכתה לסיים את חייה בבקתה, וכמובן לא זכתה למעמד של פילוסוף פוליטי.

דה גוז' הילכה בגדולות. היא ביקשה להסיט את הרעות, להפסיק אותן. אירועי המהפכה הם לה פגישה כבירה עם הזמן. הזמן חודר אל חדריה, מחולל מתחת לחלונה, מחריד אותה וקורא לה, מטלטל ותובע מובן. כך היא מתארת אירוע לילי שמחריד את שנתה, אירוע שבעקבותיו כתבה את המאמר הפובליציסטי הראשון שלה.

באותו לילה, לקראת השעה שלוש, מספר רב של אזרחים נעו ברחוב ווז'יראר, מקימים צעקות שעוררו את כל השכונה, ירו כמה יריות, אחר כך דפקו בפראות על דלתו של חנווני: הם הכריחו אותו להתייצב בחלון רועד כולו. הם תבעו ממנו אבוקות. אבוקות. רק המילה עצמה, ברגע זה, הרעידה את כל מי ששמעו אותה. החנווני התגונן ככל יכולתו מלמלא דרישה זו, אך ההצקות הפכו כה אלימות עד שנאלץ למסור את האבוקות שתבעו ממנו. תחילה האשמתי את החנווני על כך שנכנע להשפעות העם, מכיוון שהיו עלולים להתחולל אירועים מקוממים, אך בראותי שכל דבר נורא לא התרחש, היללתי את זהירותו של אותו אדם. לו נהג כפי שהאמנתי אני שראוי באותו רגע, אולי היה מתרחש אסון.14

 

הזמן העיר אותה. היא העזה לרצות להעיר אותו, להגות אותו ממסילתו: "באותם רגעים שבהם העולם הריאלי מִטלטל ונראה כמתגלגל למופע, יותר מאשר בצבירה איטית של התנסות ביום־יום, נהיה אפשרי ודחוף ונחוץ לייצר שיפוט על המציאות".15 דה גוז' שמעה וראתה את המופעים - ימים (jours) היו לדברי הימים (journées) - ופסקה את דינה: המהפכה, שקטעה את הזמן, שהפכה סדרי שלטון, לא הפכה את הרעוֹת: "שינינו את צורת המערה של המדינה", אבחנה דה גוז'. ודברים קרובים ברוחם: "הרוח הצרפתית שינתה באופן טוטלי את פני הדברים, אך נותר לה להצמיח מחדש את מצפונם ואת בחירותיהם של האנשים".16

מכלול כתיבתה מקיימת מחווה אזרחית פוליטית שערוציה השונים (ה"ז'אנרים") הם חלקים בה. בלי לטשטש ובלי לבטל את ההבדלים בין הז'אנרים שבהם כתבה - פובליציסטיקה, מחזות, רומנים - אין להפריד את ההתבוננות ואת הדיון באופן כתיבת הפוליס על ידה לכל ז'אנר וז'אנר שבו יצרה. בהערת שוליים בעלון "מכתב לצרפתים" מודיעה דה גוז' ששני הכרכים שהיא עומדת לפרסם כוללים את עבדות השחורים והמנזר או השבועות הכפויות (שניהם מחזות), וכן סדרה של מאמרים, מכתבים וכרזות קיר. היא אינה ממיינת ואינה מפרידה בין הז'אנרים השונים: הם כרוכים באותה "כריכה" ורק אופני הביצוע מבחינים ביניהם. אך לא עדות חוץ־ספרותית זו נותנת תוקף להתייחסות אל כתביה כמכלול אחד. בין הערוצים השונים של מכלול כתיבתה מתקיימת רציפות בהיבטים שונים: רציפות באופי הלשון המשמשת בהם, רציפות תמטית, רציפות של עמדת המיעון ורציפות של האופן "המקהיל" אשר מקיים ריבוי תודעות הן בטקסטים עצמם והן באופן ביצועם ה"קהילתי" אף הוא. ולבסוף, "הוראות ההפעלה" שאפשר לחלץ מאופי כתיבתה, אשר מערערות את תפיסת הסיווג הז'אנרי ו"מורות" להתייחס אל כל ערוצי הכתיבה המרובה שלה כחלקיה של כתיבה שכולה רצוּפה ומפוֹעמת באותו דחף ובאותה דחיפות: מחויבות למציאות הפוליטית המיידית ומודעות למשמעות הפוליטית של כתיבה.

התוכן הפוליטי של דבריה והמחויבות שעמסה על עצמה הם המכריעים בכל צורה (ספרותית) שבה יצרה: "[...] לעשות ספרים, כמה קל להשחית נייר; אך לכונן, ליצור ולעשות את טובת החברה, זה הכישרון שאינו נתון לכל צחי הלשון, והוא היחיד שאליו אני שואפת"; "ברצוני להעביר את רעיונותיי ולערכם בבהירות ככל יכולתי להתבטא".17 כל הכתיבה שלה מופנית, ממוענת. לכל טקסט שלה היה נמען, קולקטיבי או פרטי,18 לחלק מהטקסטים כמה נמענים וחלק מהכתבים הופצו ב"כלי תקשורת" שונים. מכתב פרטי הפך כרזה; כרזה פומבית פורסמה גם כמכתב; פנייה אל האסיפה הלאומית הפכה עלון ועברה מיד ליד; פנייה אל חברי תיאטרון התפרסמה כהקדמה למחזה; הקדמה למחזה כללה פנייה ישירה אל הציבור.19

"תהא אשר תהא הצורה הספרותית תמיד קיימת בה בחירה כללית של טון, של אֵתוס, וכאן בדיוק מבליט הסופר בברור את ייחודו: מפני שכאן הוא נוקט עמדה".20 מושג הכתיבה (écriture), אשר דבריו אלה של בארת הם חלק ממאפייניו, מעניקים ערך מכריע לעמדה - מחשבה, רעיון, דרך פעולה - על פני "הצורה הספרותית" - ערכים אסתטיים, סגנון, מבע. כתיבה, טוען בארת, נבדלת הן מהלשון, שהיא "אוסף ההרגלים המשותף לכלל סופריה של תקופה נתונה", והן מהסגנון, שהוא "אדיש לחברה ומסמן את חלקו הפרטי של היוצר ואת הביוגרפיה שלו".21

הלשון הייתה מדיום שבו אולאמפ דה גוז' לא שלטה. היא מודה פעמים רבות בפגמים בשליטתה הלשונית ויודעת שאינה מצטיינת ביפי סגנון, אך היא בוטחת במחשבות שהיא רוצה להביע, בנכונותה של הדרך שהיא מורה עליה: "סלחו על החולשה של כתביי בזכות המטרה הראויה שהכתיבה אותם"; "אם סגנוני הוא פרום ומפוזר, מצוקתי היא הצדקתי; אם יצירה זו היא ללא תוצא, מטרתי ראויה לשבח"; "גם אם כתיבתי גרועה, מיטיבה אני לחשוב".22

אולאמפ דה גוז' היא כותבת הבעתית מאוד שמרבה להעצים רגשות: "מעולם אף מחבר לא חווה יחס כה אכזרי, מעולם מחזה רפובליקאי לא ספג השמצות רבות יותר ולא זכה לכפיות טובה שחורה יותר ממני", להתחנן ולהפציר: "או, חבריי האזרחים! מדוע אינני יכולה להעביר את נשמתי בשלמותה אל נשמתכם! שוב לא תהיו נצורים בחשדות למיניהם, בתשוקות לסוגיהן; לא תחושו אלא את הצורך לסלוח ואת האהבה של טובת הכלל", להוכיח ולייסר: "הו מין הנשים! מפתה ונכלולי כאחת! הו מין חלש וכול יכול גם יחד! הו מין מחטיא וחוטא!", להזהיר ולנבא: "הצבאות המנצחים שלנו יבואו בעצמם להרוס עם של רוצחים! לא עוד שלווה, לא עוד תקווה, עם אומלל כמוך, אם תכתים ולו פעם את הרפובליקה!".23

"כתיבה" (écriture), טוען בארת, "יותר מכל חתך ספרותי אחר", מצליחה לגעת בהיסטוריה באופן מוחשי מכיוון שהיא נובעת ממעשה בעל משמעות מצד הסופר. הנגיעה בהיסטוריה - ההתערבות המיידית בקורות הימים השוטפים בעת התרחשותם או לפני התרחשותם כדי להזעיק ולהזהיר - הם חוט קבוע בכל כתיבתה הפובליציסטית ובחלק ניכר של מחזותיה של דה גוז'. כמה ממחזותיה נכתבו במהירות עצומה כדי להדביק את האירועים במרוצתם. ארבעה מחזות שכתבה הם "מחזות עת", כניסוחה, שכתיבתם היא חלק מפניותיה הישירות אל הציבור, מהתערבותה המיידית במהלך האירועים, כמו כרזות הקיר והעלונים שכתבה במקביל על אותן סוגיות. כל אחד מערוצי כתיבתה, תהא צורתם הספרותית אשר תהא, הוא אפיק למסור בו את חשיבתה הפוליטית אל החברה שבתוכה חיה ולהשתתף בכינון "חוש משותף" חדש, מהפכני באמת.

איך לראות ואיך לחשוב את מה שרואים שהוא עניין פוליטי. כלי הראייה והחשיבה שפיתחה אולאמפ דה גוז' לראות ולחשוב את ההווה ההיסטורי שבו השתתפה ולייצר מתוכו ידע פוליטי הם מושא הספר: איך ועל מה השהתה את מבטה בעת של תהפוכות ותמורות בכל סדרי החיים בפוליס בתקופת המהפכה הצרפתית, מה הראתה והשמיעה לעצמה על מה שהשתתפה והתנסתה בו ועל מה שהשיגה בדמיונה, ואיך עיבדה את אלה תוך זמן קצר ביותר לחשיבה על הפוליטי ולפעולה בתוכו.

כתיבתה על ההווה ההיסטורי אוצרת את הריטוט העלילתי של מיידיוּת המתהווֵה בטרם נקרש והופך עבר. עלילות פתוחות אלה, עתירות אפשרויות, הם האתרים שמתוכם חילצתי את כלי הראייה והחשיבה שפיתחה על מנת להתמצא בתוך המציאות ולהציע מוצאים ממנה. המיקום שלה ככותבת אישה ש"לא התרגלה" והתקופה גדושת האירועים שדבר לא הכין ואימן לקראתה, מעניקים נקודת תצפית יוצאת דופן על ייצורו של ידע פוליטי ועל היעשות אישה אדם פוליטי עם האירועים ונכחם. בכתיבתה של אולאמפ דה גוז' חוברות כמה זרויות: היא אישה שמתערבת בפוליטיקה - עיסוק שהוא מחוץ לתחום לנשים. בתקופה שבה נשים הן חסרות זכות לפוליטי היא מסמיכה את עצמה לכתיבה: טריטוריה שבה היא הריבון. היא כותבת בשפה שבה היא זרה. עבורה, בת הדרום, הצרפתית היא שפה נרכשת, שפה "שנייה". היא אישה ללא בעל(ים), היא בת ללא לגיטימיות, היא יוצרת ב"לא שפתה". המפגש המתנגש בין זרויות אלה לבין אירועים וצומתי הכרעה, שפרעו את הסדר הקיים ופתחו "הכול", שתבעו לתת מובן למתרחש ללא תקדים לשפוט אותו ואף לפעול בתוכו, וכמובן גוף הכתיבה הענף שלה - הופכים את כתיבתה למבט מועדף לחקור ייצור של ידע פוליטי "מתחיל".

המציאות, באופן שדה גוז' גורמת לה לדבר בכתביה, נמסרת במה שאפיינתי כמרחבי־אירוע. הידע הפוליטי מונבט בהם ומונבע מתוכם. היא לא מציעה ביסוס מושגי שלוכד ידע באופן מוגמר וסמכותי או מכתיב פוליטיקה מתורגלת, "עובדת". הידע המיוצר הוא לא מונולוגי. לא צורה אחת של ידע, אלא ריבוי קולות של המופעים הפוליטיים, המוטחים זה בזה באורח פוליפוני, במצבים היסטוריים קונקרטיים. דה גוז' כותבת אפיסטמה פוליטית שבייצורה ובשיפוטה משתתפים ה"צורכים" אותה/נצרכים לה. בשל אופיו המתארע, המתהווה של הידע, עליהם להפיק אותו בהשקעת חשיבה, למידה, התעמתות. השאלות, שהאפיסטמה הפוליטית שלה עונה עליהן, הן לא שאלות מסדר פילוסופי, לא שאלות מסדר תיאורטי, לא שאלות מסדר היסטורי או אטימולוגי. האפיסטמה הפוליטית שלה פוערת תימהון שחותר אל שורש הסדר הפוליטי, תובע מובן ומסרב להבין כאחת. כתביה הם שיעורים פוליטיים לדורות: הם מלמדים לראות בשפה שגורמת למציאות לדבר (ב)פוליטית; הם מנביטים ידע פוליטי אשר נמסר כאינדקס של מושגים־מתארעים, מושגים־בעיות; הם ממציאים מוצָאים להסיט את ההיסטוריה במהפכות לא אלימות; הם מוסרים פוליטיקה כפעילות של התייצבות עם אחרים ועבורם, פוליטיקה שעשויה לעקוף את "החזרתיות השטנית" של ההיסטוריה.

ציוני דרך במחקר אולאמפ דה גוז'

התייחסות אמוציונלית ביחס לאולאמפ דה גוז', תביעת עלבונה מידי משכיחיה או ממעיטי דמותה, תחושת חוב כלפיה וקריאות התפעלות לנוכח המודרניות העדכנית של חשיבתה - כל אלה עדיין אופייניים לחלק מהכותבים עליה, אף על פי שהמחקר בכתביה התעצם מאוד בשלושת העשורים האחרונים. אף על פי שכתבה אלפי עמודים, אף על פי ש"הצהרת זכויות האישה והאזרחית" שחיברה היא טקסט מודפס ונפוץ ומצוטט, אף על פי שהועלתה הצעה בשנת 1993 לחקוק את שמה בפנתיאון של גדולי האומה הצרפתית, מחברת בת ארצה עדיין מְבכה אותה כמי שהיא "המושכחת הנצחית" ועומסת על עצמה שליחות "לעשות עמה צדק".24

אולאמפ דה גוז' עוררה תגובות עזות עוד בחייה. אנשים פוליטיים שאהדו אותה כמו מירַבּו וקונדורסֵה, וכן מלעיגים ושוטמים כמו היוצרים בומארשֵה ולאקלו, שחקני תיאטרון ועיתונאים, הגיבו אליה בעוצמות רגשיות ורטוריות. הביוגרפיה הראשונה עליה נכתבה על ידי לאיטולייר (Laittullier) בשנת 1840, שם הוא מנגיד אותה למדאם דה־סטאל: "האחת מלאת עידון, רוחניות וכוח פנימי, האחרת התגלמות סערה ופרובוקציה" - ברור מי היא מי. אנטגוניסטית נוספת שמובאת אל קהלה של אולאמפ דה גוז' כדי לאמוד את ערכה - לשבח או לשמצה - היא מדאם דה רולאן שהוצאה להורג ימים ספורים אחריה. חלק מן החוקרים בני ימינו מבקרים את יחסה של מדאם דה רולאן לנשים ומאדירים את עמדתה של דה גוז'; חלקם מדגישים את מעלותיה ואת אצילות הליכתה אל המוות של דה רולאן בניגוד לחולשתה ולפחדנותה, כביכול, של אולאמפ דה גוז'.

בספרי ההיסטוריה על המהפכה הצרפתית הושכחה דה גוז' ונמחקה כשם שהושכח ונמחק חלקן של הנשים בכלל. מישלה (ׂMichelet), ההיסטוריון הראשון שספרו הנשים במהפכה (1854) סָדַק סֶדֶק בהשכחתן של הנשים במהפכה, מבהיר שלמעשה אין הוא כותב על "הנשים של המהפכה" אלא על כמה גיבורות שאת דמותן הוא משרטט כדוגמה לפסיכולוגיה נשית. דבריו על אולאמפ דה גוז' כאישה נלהבת ונרגשת, בעלת דמיון מפותח, הוא הקו השליט והמשפיע בכתיבה על אודותיה.

תרומה להתעניינות המחודשת בימינו בדה גוז' היה פרסום הביוגרפיה שכתב עליה בלאן (Blanc) בשנת 1981. פֶּרֶץ הכתיבה על המהפכה הצרפתית במלאות 200 שנה להתרחשותה, העניין הגובר במקומן של הנשים בהיסטוריה, השפעת התנועה הפמיניסטית שגילתה את החיבור של דה גוז' "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" והעמידה אותו כטקסט מבשר ומכונן - כל אלה תרמו לכתיבתם של ספרים ועבודות דוקטורט, לדיונים עליה ולפרסום מחודש של כתביה.

במחקר על אולאמפ דה גוז' אפשר להבחין בשלושה זרמים: הזרם הפוליטי־אידיאי, הרואה בה אדם פוליטי והוגָה פוליטית; הזרם הפמיניסטי, המזהה בפעילותה ובכתיבתה רגע מכריע בחשיבה על נשים; והזרם הספרותי־יצירתי שעוסק בז'אנרים השונים שבהם כתבה: מחזות, פמפלטים, רומן אפיסטולרי. לעתים הזרמים משיקים, כמובן, כמו במחקרים שעוסקים ביצירתה כיוצרת אישה או במחקרים הדנים בהגותה הפוליטית ובתרומתה למחשבה הפמיניסטית כאחת, או עיסוק באחד הז'אנרים שבהם כתבה וביחסו אל פעילותה הפוליטית.

נציג בולט של הזרם שעוסק באולאמפ דה גוז' כאדם פוליטי בתוך תקופתה הוא בלאן. הוא רואה בה "הומניסטית", מפאר את מאבקה נגד העבדות ואת מלחמתה למען המבוזים והמודָרים בחברה. לדעתו היא הייתה קשורה קשר פעיל לחוגי הז'ירונדה, ואין זה מקרי שהוצאה להורג סמוך לחיסולם הפוליטי של מנהיגיה. הוא אף טוען שלולא פרצה המלחמה בין צרפת לאוסטריה ב-1792 היה סיכוי להעביר חוקים ברוח רעיונותיה, מכיוון שנציגי הג'ירונדה עדיין נהנו מרוב באסיפה הלאומית.25

בעבודתה החלוצית על דה גוז', אריאלה אזולאי רואה בה פילוסופית פוליטית. בלב ההגות הפוליטית של דה גוז', טוענת אזולאי, מצוי השינוי הרדיקלי שהיא מחוללת בתפיסת מבנה הריבונות. דה גוז' פירקה את מבנה הריבונות ואת בסיסו - הזכות של הריבון להפקיע חיים. תפיסת ריבונות כזו חורגת ושונה בגוף האפיסטמה הפוליטית עד דה גוז' וגם אחריה, ואזולאי רואה בה את ייסודה של פילוסופיה פוליטית אלטרנטיבית. במסגרת מחקר נרחב על האזרחות אזולאי קוראת את "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" של דה גוז' מול ההצהרה המקורית ומראה כיצד דה גוז' תופסת את עמדת המוענת של ההצהרה, עמדה שממנה הוצאו הנשים, כשם שהוצאו גם מכלל האנשים שתוכן ההצהרה חל עליהם. האקט הפרפורמטורי של דה גוז', שחוזרת על ההצהרה כמצוות מְחבְּריה - אך עושה זאת כאישה מוענת לבני אדם גברים - מקעקעת את היומרה לאוניברסליות של ההצהרה ומנכיחה את ההוצאה מכלל האזרחות כהדרה כפולה. אריאלה אזולאי רואה באקט ההצהרה של דה גוז' ובתוכנה אבן פינה במאבק פוליטי כפול של נשים: להיות שוות לאדם (הגבר) ולהיעשות אזרחיות כמוהם.26

ג'ואן סקוט (Scott) חושבת מחדש, כדבריה, את ההיסטוריה של הפמיניזם בצרפת. בהיסטוריה זו דה גוז' היא "תחנה ראשונה". בתולדות הפמיניזם ובאי־הצלחתו הנמשכת בא לידי ביטוי פרדוקס המובנה בפילוסופיה הפוליטית הליברלית. ביחס לפרדוקס מובנה זה דנה סקוט בארבע נשים בהיסטוריה של הפמיניזם הצרפתי על רקע תקופתן, והיא מצביעה על האופן השונה שבו תבעה כל אחת מהן את מה שיש ל"כולם" (לגברים). האופן של דה גוז' להפוך את עצמה לסוכנת של פעולה ולבסס את מעמדה כדמות ציבורית פוליטית היה דרך הדמיון, לטענתה של סקוט. היעשותה למחברת בזכות הדמיון שבו ניחנה, הייתה הדרך שלה לא רק להתבטא אלא גם להיות המקור של הייצוג שלה, במצב שבו לנשים לא הייתה גישה לייצוג.27

בשנים האחרונות גבר העיסוק ביצירתה של אולאמפ דה גוז' ובה כאישה יוצרת. פצ'יני (Pacini), בעבודת דוקטורט שעניינה הרומן האפיסטולרי במאה ה-18, דנה בספרה האוטוביוגרפי של דה גוז' בזיקה ליחסים מסוכנים של לאקלו ולספרה של שארייר (Charrières) מכתבים שנמצאו בתיקיהם של מהגרים. המחקר דן בדרכים שבהן דמויות ספרותיות של נשים מבקרות פרקטיקות חברתיות ומגדריות נהוגות. ברומן האפיסטולרי פצ'יני רואה ז'אנר מערער יציבות. ניתוח הרטוריקה המהפכנית של דה גוז' בעבודת דוקטורט של מונדס (Monedas) והרטוריקה הנגדית שעוררה כתיבתה מביאה את החוקרת למסקנה שעל אף הלעג וההשמצה נתפסה הכתיבה של דה גוז' כמסוכנת ועלולה לעורר התקוממות. בספרה Manifestos ליון (Lyon) דנה בז'אנר של המניפסטים הפוליטיים בתקופות שונות. היא טוענת שהמניפסטים משמשים ליצירת קהלים דרך רטוריקה של אקסקלוסיביות ובכללם ליצירת "אנחנו" של נשים. בפרק על דה גוז' היא דנה בנסיבות מאסרה בעוון תליית כרזה מתריסה על קירות פריז ומצביעה על הממד הפוליטי־פרובוקטיבי של הז'אנר שדה גוז' עשתה בו שימוש מרובה.28 המחקר שלי, פרי למידה בשיעוריה של ד"ר אזולאי ושל כתיבתו בהנחייתה, מצטרף לקריאתה את דה גוז' כפילוסופית פוליטית. דה גוז' מייצרת ידע פוליטי אף על פי שאינה כותבת במסורת הפילוסופיה הפוליטית הנוהגת. כתיבתה מגלה את המאפיינים המרכזיים הבאים:

שפת עלילה: בכתביה הפובליציסטיים ובכתיבתה הספרותית מתרחשות עלילות. בכולן בני אדם מופיעים ומושמעים בחיכוך ביניהם, פועלים זה על זה במעשים ובדיבורים בתוך ריבוי אנושי; מייצרים יחד "במות" להיאבק בהן ועליהן.

"מין בשאינו מינו": בכתיבתה מתערבבים ז'אנרים ממינים שונים; נחצים גבולות בין האקטואלי לבין הבדוי; בין האינדיווידואלי, האינטימי, הדומסטי ובין הפומבי, הציבורי, הפוליטי; בין הדמות הביוגרפית של המחברת ובין הפרסונות השונות שהיא עוטה, כולל פרסונה דרמטית באחד המחזות שכתבה.

מִשְנָה פוליטית: אין משנה פוליטית סדורה. אף על פי שלכתיבתה ממד פוליטי מובהק מצד מחויבותה, תכניה ונמעניה - אין בה ניסוח נפרד, מנומק וקוהרנטי של משנה פוליטית.

מֵתודת המחקר שלי מונבעת מתוך תנאי הכתיבה והמסירה של הגותה. המחקר מתלווה אל התהלכותה הפיזית והמחשבתית של דה גוז' במסלולים הלא סלולים, הלא מבוררים והלא מוגמרים במרחבי המציאות ההיסטורית כפי שדיווחה עליה ומסרה אותה בארגון לשוני: לשקם אותה, לפרק אותה, לפלס מוצא מהרעות שבתוכה. המחקר מחבר בין קריאה טקסטואלית לקריאה מרחבית, מכיוון שהמרחב הוא התבנית המארגנת שבה בחרה דה גוז' להנביט את הידע הפוליטי. מתודת המחקר משלבת בין: קריאה והעלאה על פני השטח של "הנחיות הפעולה" שדה גוז' מוסרת בכתיבתה לראות את המציאות ולתת לה מובן - ארגונה הלשוני בשפת העלילה; ספרות מחקר שעניינה תיאוריה על המרחב של לפבר (Lefèbvre), דרכי ארגונו של המרחב בטקסט של בחטין ומושג ההטרוטופיה של פוקו; המושג "ספרות מינורית" של דלז וגואטרי, אשר הולם את התנאים שבהם כתבה דה גוז' בחיקה של "ספרות מז'ורית"; הגותו הפוליטית של רנסייר (Rancière) אשר מבחין בין Police (ארגון הזיקות הפוליטיות הקיים בפועל) לבין Politics (פעילות של קולקטיבים לשינוי "חלוקת החושי" בהסדרה הקיימת).