פרק ראשון
הוויה והארה
מעבר לרבבות צורות החיים הנתונות ללידה ולמוות, קיימים החיים בכללותם, הנצחיים והנוכחים תמיד. אנשים רבים משתמשים במילה אלוהים כדי לתאר אותם. אני נוהג להשתמש במילה הוויה. המילה הוויה אינה מסבירה דבר, כמו גם המילה אלוהים. אולם היתרון שיש למילה הוויה הוא היותה מושג פתוח. היא אינה מצמצמת את האינסופי הבלתי נראה לישות סופית. לא ניתן לדמיין אותה. איש אינו יכול לטעון לבעלות בלעדית על ההוויה. היא המהות שלכם, והיא נגישה לכם באופן מיידי בדמות תחושת הנוכחות (presence) שלכם. כך שבין המילה הוויה לבין חוויית ההוויה מפריד רק צעד קטן.
ההוויה אינה רק מה שמעבר לצורה, היא גם מה שבעומק כל צורה – המהות הפנימית, הבלתי נראית והבלתי ניתנת לשינוי. פירוש הדבר שהיא נגישה לכם ברגע זה, כעצמי העמוק ביותר שלכם, הטבע האמיתי שלכם. אך אל תנסו לתפוש אותה באמצעות הדעת.
אל תנסו להבין אותה.
אתם יכולים לחוש אותה רק כאשר הראש שקט. כאשר אתם נוכחים, כאשר תשומת הלב שלכם נמצאת כולה, במלוא עוצמתה, ברגע הזה, אתם יכולים לחוש את ההוויה, אך לעולם לא תוכלו להבין אותה ברמה השכלית.
להגיע מחדש לתודעה של הוויה ולשכון במצב זה של "התגשמות החוויה" – זו הארה.
המילה הארה נותנת תחושה של הישג על-אנושי, והאגו מעדיף לשמר זאת כך, אך למעשה הארה היא מצב טבעי של תחושת אחדות עם הקיום. זהו חיבור שלא ניתן למדוד אותו או לפגום בו. באופן כמעט פרדוקסלי, הוא המהות שלנו, ועם זאת הוא גדול מאיתנו במידה בל תשוער. מצב זה הוא מציאת טבענו האמיתי שמעבר לשם ולצורה.
חוסר היכולת לחוש חיבור זה, מוליד את אשליית הנפרדות מהעצמי ומהעולם. במצב כזה אתם תופשים את עצמכם, במודע או שלא במודע, כחלק נפרד. מתעורר פחד, והמאבקים הפנימיים והחיצוניים הופכים לנורמה.
המכשול הגדול ביותר להתנסות במציאות של החיבור הוא הזדהותכם עם הדעת שלכם, שהופכת את המחשבות לכפייתיות. חוסר היכולת לחדול מחשיבה הוא מצוקה איומה. איננו מודעים לכך, משום שכמעט כולנו סובלים ממנו, כך שזה נחשב נורמלי. הרעש הנפשי הבלתי פוסק מונע מאיתנו למצוא מרחב של שקט פנימי, שהוא חלק בלתי נפרד מן ההוויה. הרעש הנפשי יוצר גם עצמי שקרי, תוצר של הדעת, שמטיל צל של פחד וסבל.
ההזדהות עם הדעת יוצרת מסך אטום של מושגים, תוויות, דימויים, מילים, שיפוטים והגדרות, שחוסמים כל מערכת יחסים אמיתית. מסך זה מפריד ביניכם לבין עצמכם, ביניכם לבין הגברים והנשים בחייכם, ביניכם לבין הטבע, ביניכם לבין אלוהים. מסך מחשבות זה יוצר את אשליית הנפרדות, האשליה ש"אני" קיים בנפרד לגמרי מה"אחר". ואז אתם שוכחים את העובדה הבסיסית, שמעבר לרמת התופעות הפיזיות והצורות הנפרדות, כל אחד מאיתנו הוא אחד עם כל הקיים.
הדעת היא כלי מופלא, אם משתמשים בה נכון. אולם בשימוש לא נכון, היא הופכת להפרעה גדולה. ליתר דיוק, הבעיה היא לא השימוש השגוי שלכם בדעת – הבעיה היא שאינכם משתמשים בה כלל. היא משתמשת בכם. זוהי המחלה. אתם מאמינים שאתם הדעת שלכם. זוהי האשליה. הכלי השתלט עליכם לחלוטין.
הדבר דומה למעין דיבוק שנכנס בכם מבלי שתדעו זאת, ואתם טועים בחושבכם שהישות שהשתלטה עליכם היא אתם.
תחילת החירות היא ההכרה בכך שאתם אינכם "החושב". ידיעה זו מאפשרת לכם לצפות בישות הזו. ברגע שאתם מתחילים לצפות בחושב, רמה גבוהה יותר של תודעה נכנסת לפעולה.
בשלב זה מתחילים להבין, שמעבר למחשבה יש מרחב עצום של תבונה, ושהמחשבה היא רק היבט זעיר של תבונה זו. אז גם מבינים שכל הדברים החשובים באמת – יופי, אהבה, יצירתיות, שמחה, שלווה פנימית – נובעים ממה שמצוי מעבר לחשיבה. אתם מתחילים להתעורר.
שחרור העצמי מן הדעת
החדשות הטובות הן שאתם יכולים לשחרר את עצמכם מהמחשבות שלכם. זוהי החירות האמיתית היחידה. אתם יכולים לעשות את הצעד הראשון כבר עכשיו.
התחילו להקשיב לקול שבראשכם לעתים קרובות ככל שתוכלו. שימו לב במיוחד לדפוסי החשיבה שחוזרים על עצמם, לתקליטים הישנים שמתנגנים בראשכם כבר שנים רבות.
לזה אני מתכוון ב"לצפות בחושב", ובמילים אחרות: הקשיבו לקול המדבר בראשכם, היו שם כנוכחות הצופה. כאשר אתם מקשיבים לקול הזה, הקשיבו לו ללא משוא פנים. כלומר, אל תשפטו. אל תשפטו או תגנו את מה שאתם שומעים, משום שאם אתם שופטים, הרי שאותו הקול הצליח להיכנס שוב מבעד לדלת האחורית. עד מהרה תתחילו לזהות: זה הקול, וזה אני המקשיב לו וצופה בו. ההכרה הזו ב"הנני", תחושת הנוכחות שלכם, אינה מחשבה. היא נובעת ממקום שמעבר לחשיבה.
כאשר אתם מקשיבים למחשבה, אתם מודעים לא רק למחשבה אלא גם לעצמכם כעדים למחשבה. ממד חדש של תודעה נכנס לתמונה.
כאשר אתם מקשיבים למחשבות, אתם חשים בנוכחות מודעת – העצמי העמוק שלכם – מעבר או מתחת למחשבות. המחשבות מאבדות אז את שליטתן עליכם ומצטמצמות עד מהרה, משום ששוב אינכם מזינים את החשיבה באמצעות הזדהותכם איתה.
זוהי תחילת הסוף של החשיבה הכפייתית והבלתי רצונית. כאשר החשיבה מצטמצמת, חווים הפוגה ברצף של הזרם המחשבתי – מעין הפוגה של "אי-חשיבה"(no-mind). בהתחלה יהיו ההפוגות קצרות, למשך מספר שניות בלבד, אבל בהדרגה הן יתארכו. כאשר הפוגות אלה מופיעות, חשים דממה ושלווה מסוימות. זוהי תחילתה של חוויית מצבכם הטבעי, של תחושת אחדות עם ההוויה, שבדרך כלל מוסתרת על-ידי המחשבות. בעזרת אימון תעמיק תחושת השקט והשלווה. למעשה, אין סוף לעומקן של תחושות אלו. תחושו גם נביעה של חדווה שנובעת ממעמקים: חדוות ההוויה.
במצב זה של חיבור פנימי, אתם קשובים יותר וערים יותר מאשר במצב ההזדהות עם החשיבה. אתם נוכחים לגמרי. דבר זה מגביר גם את תדירות הרטט של שדה האנרגיה המעניק חיים לגוף הפיזי.
ככל שתעמיקו יותר בממלכת האי-מחשבה, כפי שזה נקרא לעתים במזרח, תגלו את המצב שהוא תודעה טהורה. במצב זה תרגישו את הנוכחות שלכם בעוצמה ובשמחה כה רבות, עד שכל המחשבות, הרגשות, הגוף, כמו גם העולם החיצוני, יאבדו את משמעותם בהשוואה אליה. עם זאת, אין זה מצב אנוכי אלא מצב נטול "אנוכי". הוא לוקח אתכם אל מעבר למה שחשבתם עליו עד היום כעל "עצמי". נוכחות זו היא באופן מהותי אתם, ועם זאת היא באופן בלתי נתפש, הרבה יותר גדולה מכם.
במקום "לצפות בחושב", אפשר ליצור הפוגה בזרם החשיבה גם באמצעות מיקוד תשומת הלב ברגע הזה. פשוט היו מודעים מאוד לרגע הנוכחי.
פעולה זו מעוררת סיפוק רב. באופן זה אתם מושכים את המודעות מהפעילות המחשבתית, ויוצרים מרווח של אי-חשיבה, בו אתם ערניים ומודעים, אך אינכם חושבים. זוהי מהות המדיטציה.
בחיי היומיום שלכם, ניתן לתרגל זאת על-ידי כך שתשתמשו בכל פעילות שגרתית, שבדרך כלל משמשת רק כאמצעי להשגת משהו אחר, ותמקדו בה את מלוא תשומת לבכם. לדוגמה, בכל פעם שאתם עולים או יורדים במדרגות ביתכם או מקום עבודתכם, שימו לב היטב לכל צעד, לכל תנועה, לנשימה. היו נוכחים לגמרי. כאשר אתם רוחצים את ידיכם, שימו לב לכל התחושות הקשורות בפעילות הזו: הצליל ותחושת המגע של המים, תנועת הידיים, ניחוח הסבון, וכן הלאה.
כאשר אתם נכנסים למכונית, לאחר שתסגרו את הדלת, עצרו לכמה שניות וצפו בנשימה שלכם. היו מודעים לתחושה השקטה ורבת העוצמה של הנוכחות.
קיימת דרך אחת להערכת מידת הצלחתכם בתרגילים האלה: מידת השלווה הפנימית שתחושו.
הצעד החיוני היחיד במסע להארה הוא זה: למדו להפסיק להזדהות עם הרגשות והמחשבות שלכם. בכל פעם שאתם יוצרים הפוגה בזרם המחשבה, האור של מודעותכם מתעצם.
יום אחד אתם עשויים למצוא את עצמכם מחייכים לנוכח הקול שבראשכם, כפי שהייתם מחייכים לנוכח משובותיו של ילד. פירוש הדבר הוא, ששוב אינכם מתייחסים לתכולת הראש שלכם כל כך ברצינות, משום שתחושת העצמי שלכם שוב אינה תלויה בה.
להתעלות מעל לחשיבה
בתהליך ההתפתחות האישית שלכם אתם יוצרים את הדימוי של מי שאתם, בהתאם להתניות האישיות והתרבותיות שלכם. אפשר לקרוא לעצמי המדומה הזה אגו. הוא מורכב מפעילות של מחשבות ורגשות, ויכול להמשיך להתקיים רק באמצעות חשיבה בלתי פוסקת. למונח אגו יש פירושים רבים, אך כאן כוונתי לעצמי השקרי, הנוצר על-ידי ההזדהות הבלתי מודעת עם המחשבות והרגשות.
בעיני האגו, הרגע הנוכחי כמעט ולא קיים. רק העבר והעתיד חשובים. היפוך מוחלט זה של האמת מסביר את העובדה שברמת האגו, תפקודה של המחשבה לקוי כל כך. היא דואגת תמיד לשמור על העבר, משום שבלעדיו – מי אתם? היא משליכה את עצמה שוב ושוב אל העתיד כדי להבטיח את המשך קיומה וכדי לחפש אחר פורקן או סיפוק כלשהם. היא אומרת: "יום אחד, כאשר דבר זה או אחר יקרו, אהיה בסדר, מאושר, שללו".
אפילו כאשר נראה שהאגו מתעניין בהווה, מה שהוא רואה בעצם אינו ההווה: הוא רואה אותו בצורה מעוותת לחלוטין, משום שהוא מסתכל עליו דרך עיני העבר. או שהוא מצמצם את ההווה לאמצעי למען מטרה מסוימת, מטרה שתמיד נמצאת בעתיד המוקרן על-ידי החשיבה. צפו במחשבות שלכם ותראו שכך הן פועלות.
הרגע הנוכחי הוא המפתח לשחרור, אבל אינכם יכולים למצוא את הרגע הנוכחי כל עוד אתם המחשבה שלכם.
הארה פירושה התעלות מעל החשיבה. במצב של הארה, ניתן להשתמש במוח החושב כאשר זקוקים לו, אבל בצורה ממוקדת ויעילה הרבה יותר. הוא משמש בעיקר למטרות מעשיות, אבל תוך שחרור מהדיאלוג הפנימי הבלתי רצוני, וכך חווים שקט פנימי.
כאשר אתם משתמשים בחשיבה שלכם, ובמיוחד כאשר דרוש פתרון יצירתי, אתם נעים לסירוגין בין מחשבה לשקט, בין חשיבה ואי- חשיבה, מדי כמה דקות. אי-חשיבה היא מודעות ללא מחשבה. רק כך אפשר לחשוב באופן יצירתי, משום שרק באופן הזה יש למחשבה כוח אמיתי. החשיבה לבדה, כאשר אינה מחוברת לתחום הנרחב יותר של התודעה, הופכת עד מהרה לעקרה, בלתי שפויה והרסנית.
רגשות: תגובות הגוף לראש
הראש (או הדעת, השכל או המוח – Mind), באופן בו אני משתמש במילה זו, אינו כולל רק מחשבות. הוא כולל גם רגשות, וכן את כל דפוסי התגובה הנפשיים-רגשיים הבלתי מודעים. הרגשות מתעוררים במקום בו נפגשים המחשבה והגוף. זוהי תגובת הגוף לראש – או השתקפות של הדעת בגוף.
ככל שאתם מזוהים יותר עם החשיבה שלכם, עם מה שאתם אוהבים ולא אוהבים, עם השיפוטים והפרשנויות שלכם, או במילים אחרות, ככל שאתם פחות נוכחים כתודעה צופה, כך יהיה המטען הרגשי בעל עוצמה רבה יותר, בין אם אתם מודעים לכך ובין אם לאו. אם אינכם מסוגלים לחוש את רגשותיכם, אם אתם מנותקים מהם, תחוו אותם בסופו של דבר ברמה הפיזית הטהורה, כבעיה פיזית או כתסמינים של מחלה.
אם אתם מתקשים לחוש את רגשותיכם, התחילו למקד את תשומת הלב בשדה האנרגיה הפנימי של גופכם. הרגישו את הגוף מבפנים. זה יחבר אתכם לרגשות.
אם אתם באמת רוצים להכיר את המוח שלכם, הגוף יעניק לכם תמיד שיקוף נאמן. לפיכך התבוננו ברגשות, או מוטב, חושו אותם
בגופכם. כאשר נראה שיש סתירה ביניהם, המחשבות הן השקר והרגשות הם האמת. אין זו האמת המוחלטת בדבר מי שאתם, אלא האמת היחסית של מצבכם הנפשי באותו הרגע. ייתכן שאינכם מסוגלים עדיין לזהות את הפעילות הבלתי מודעת של המוח שלכם כמחשבות, אבל היא תמיד תשתקף בגוף כרגש, ולזה תוכלו להיות מודעים.
צפייה ברגשות באופן הזה, זהה להקשבה למחשבות או לצפייה בהן, אותה תיארתי קודם. ההבדל היחיד הוא, שבעוד המחשבות נמצאות בראשכם, לרגשות יש מרכיב פיזי חזק, ולפיכך הם מורגשים בעיקר בגוף. אז תוכלו לאפשר לרגש להיות שם מבלי שישלוט בכם. שוב אינכם הרגש, אתם הצופה, הנוכחות המתבוננת.
אם תתרגלו זאת, כל מה שאינו מודע אצלכם, יואר באורה של המודעות.
אמצו לעצמכם את ההרגל לשאול: מה קורה בתוכי ברגע זה? שאלה זו תכוון אתכם לכיוון הנכון. אבל אל תנתחו, פשוט צפו. מקדו את תשומת לבכם פנימה. חושו את האנרגיה של הרגש.
אם אינכם מזהים רגש, הפנו את תשומת לבכם עמוק יותר, לשדה האנרגיה הפנימי של גופכם. זהו השער אל ההוויה.
