1:
איזה גרב יגרוב בבוקר קודם, העורך
הכול התחיל כשאימא שלו מתה. משהו בו ירד מהפסים. לא שבעלי היה קשור אליה באופן מיוחד. לא התקשר אליה פעמיים ביום. גם היא לא נדחפה אצלנו לתוך המקרר עם סירי קציצות שהכינה. יחסים שגרתיים ניהלו, נטולי עימותים וניג'וסים. שום דבר פתולוגי.
אימא שלו, ראו עליה שהייתה אישה יפה. פנים עדינות, חרוצות, עיניים טובות. את שֹער השיבה הארוך קלעה לצמה מהודקת שבה צנפה את ראשה, כמו תחבושת. צלקת עמוקה השתלשלה אצלה לאורך המצח, מקו השיער עד הגבה השמאלית, כמו קעקוע, כמו אנדרטה לחיים הקשים שעברה. אימא שלו אף פעם לא לבשה שמלות. היא לבשה רק מכנסיים. הייתה אישה גדולה וחזקה.
היה להם בית גדול וישן בכפר שמריהו וכר דשא רחב כמו שדה. כל היום עבדה. ניכשה בגינה עשבים שוטים, כיסחה את הדשא, שתלה פרחי עונה, עדרה את ערוגת הקקטוסים. בחשה במטבח בתוך סירי אלומיניום עצומים.
אבא שלו, פרופסור לתורת הדיבור, היה איש שתקן. איש קטן עם אף גדול, פה קפוץ ומצח חרוש קמטי מחשבות. שאריות שערו הלבן סורקו לאחור. היה נוהג להלך מלא מחשבות עמוקות, גופו מוטה לפנים, ידיו שלובות מאחורי גבו. אימא של בעלי צעדה עם המזוודות אחריו לכל מקום בעולם. אימא של בעלי, אישה גדולה, אולי פי שניים מבעלה בגודל, ניהלה את כל חיי היומיום שלו, תמיד ידעה לְמה נזקק. ישב בכורסה על המרפסת, הגישה צלחת מבלי לשאול מה מתחשק לו לאכול. אחר כך מפית לבנה. לאכול אכל בכוחות עצמו.
היינו מבקרים אצלם בשבתות. אהבנו להתארח. אהבו לארח. הילדים שיחקו בכדור על חלקת הדשא המוריקה, עם בני הדודים. ישבנו במרפסת. צפינו בהם שוקקי חיים.
לעתים אירחו מאה איש בחצר הבית. אירחו את החברים הפרטיזנים שהתמלטו איתם שנים ביערות ובהרים, הסתתרו במערות. אירחו את חבורת הברידג'יסטים שאיתם שיחקו קלפים. היינו מסדרים להם שולחנות קטנים עם משטח לבד ירוק, וכיסאות לארבעה אנשים, במורד הדשא. היו מתיישבים, משחקים קלפים. אחר כך פרשנו מפות לבנות על השולחנות. היו אוכלים. הכינה בעצמה את האוכל, למאה איש. אפתה כיכרות של לחם שחור. בישלה בורשט בהמון סירים. בישלה לשון של פרה ורגל קרושה ותפוחי אדמה. המליחה דגים והחמיצה כרוב. בישלה ובישלה ובישלה, וסירי האלומיניום עלו על גדותיהם, וניחוח הלחם השחור והתבשילים מילא את הבית.
הילדים אהבו את האוכל של סבתא. הילדים אמרו, "רוצים את הלשון של סבתא", וצחקקו. כולם אהבו את האוכל שלה, מלבדה. היא לא אהבה לאכול כלום. רק שתתה קפה שחור וליקקה ריבת חבושים שרקחה בעצמה, בכף, ישר מהצנצנת. כל השנה עמדו צנצנות הריבה שרקחה מפירות העונה על אדן חלון המטבח. אימא של בעלי עישנה סיגריות אירופה, בשרשרת. רצתה שנעזור לה להגיש את האוכל לשולחנות. לא הסכמתי להגיש לשולחנות. הסכמתי לעזור במטבח, אבל להגיש לאורחים לא הסכמתי.
אמרה בקול סדוק מניקוטין, "גיסתך מסכימה להגיש".
אמרתי, "אי־אפשר להצליח עם כל הגיסות במידה שווה".
לא הגשתי והיא לא ביקשה יותר שאגיש.
אבל את גיסתי אהבה יותר.
היו להם ארבעה בנים. הוא היה הבכור. אהבה לספר שכשעלתה לארץ, הרופא, בגלל הלב שנחלש במחנה הריכוז, אסר עליה להביא ילדים. הולידה ארבעה בנים.
אהבה להשוויץ, "כולם קרביים".
הייתה מדקלמת, "אחד קומנדו, אחד טייס, אחד צנחן, אחד סיירת שקד".
הייתה חוזרת ואומרת, "ארבעה בנים קרביים עשיתי והרופא לא הרשה, בגלל הלב החלש". הייתה צוחקת בפה גדול ואחר כך משתעלת.
אימא שלה הייתה רופאת ילדים בוורשה. אחת הראשונות. אמרה, "אימא אמרה, אסור להרים תינוקות על הידיים כי הופכים מפונקים".
אמרה, "את הרביעי הרמתי על הידיים".
לפעמים סיפרה איך ירו באבא שלה ובסבתא שלה ואיך את אח שלה, בן החמש, שלחו לתור אחר, כשצעדו בדרך למחנה, והם לא ידעו. סיפרה על נביחות הכלבים. סיפרה הכול בטון אחיד. מי במול מינור. טון נטול תנודות, כאילו סיפרה מעשה משעמם ונדוש, ועישנה אירופה בשרשרת, שתתה קפה וליקקה את ריבת החבושים בכף, ישר מהצנצנת.
אחר כך חלתה ומתה ואני הצטערתי שמתה. היא הייתה סבתא כל כך טובה. באמת ובתמים אהבה את הילדים. פעם אחת, בעת ששגיתי באשליות, חלף בראשי הרהור ריק, 'חבל שאי אפשר לקחת עשר שנים מאימא שלי ולתת לאימא שלו, כדי שתהיה לילדים סבתא טובה וכדי שהוא לא ירד מהפסים'.
ללוויה הגיעו המון אנשים.
הרב שאל, "הייתה אישה חשובה?"
בעלי שתק. עניתי אני במקומו, "אימא הייתה אישה חשובה, נמרצת ולוחמנית".
כשמתה משהו בו התפרק. לא רק משהו. לאט לאט כולו התפרק, כמו מגדל קלפים. היה גבר חזק, ופתאום ירד מהפסים.
לא שהיה מקונן. אפילו לא דיבר עליה הרבה. רק עליי דיבר הרבה. כאילו אני עזבתי אותו ולא היא.
הוא התחיל לחשוד שאני בוגדת עם אחרים. בהתחלה חשבתי, בעלי צוחק. הרי אני נראית באגט בן שבוע, רצה אחרי הזנב של עצמי. לא חשבתי על גברים אחרים. רק חשבתי, תודה שיש לי אחד שרוצה, שהכיר אותי לפני שהפכתי לבאגט עבש, לפני שהפכתי לאחת שלא מוצאת דקה להסתרק. לפני שהפכתי לפס ייצור לגידול ילדים, לפני שהפכתי לאחת שרצה מפה לשם משם לפה, אחרי הזאטוטים. רגל בשניצלים. יד בכביסה. ציצי מופקע להזנת עוללים. לפני שהפכתי למכונת ירייה אוטומטית להלבשה והרדמה. לפני שהפכתי לתרנגולת ערופה שממשיכה לרוץ ולרוץ אחרי אילוצים. לפני שירדתי מהכרכרה.
אמרתי לבעלי, "אם אתה מוצא אותי תלויה על המנורה, זה בגלל רעלת ההסעות שחטפתי".
בעלי לא ענה, רק הביט בי בעיניים האפורות והרחוקות מתחת לגבות המחוברות והשחורות, והמשיך לחזור מהעבודה אחרי שהאפרוחים נרדמו.
לפעמים רציתי להתקשר למשטרה כי ירד הלילה והוא עדיין לא חזר ולשיחות שלי לא ענה ופחדתי שקרה משהו. שקע בעבודה.
הכרתי את בעלי במקום העבודה הקודם, שבו עבדתי כעוזרת למנהל תיקי השקעות, לפחות באופן רשמי.
החלום הגדול של אימא שלי היה בת מתמטיקאית שתוכל להשוויץ לחברות. אימא חלמה שאגשים כל מיני דברים שהיא עצמה איוותה להיות ונכשלה. לרוע המזל, הנחלתי לאימא אכזבה מרה. ממש מרה. מעולם לא הצלחתי ללמוד כלום. בטח לא מתמטיקה. היו לי מיליון קוצים בראש במקום מתמטיקה.
לני קיבל אותי לעבודה כעוזרת אישית בניהול תיקי השקעות, בדירה שהפך למשרד ברחוב בצלאל בתל אביב.
מלאת ביטחון כבשתי כיסא מצידו האחר של שולחן העבודה הגדול לראיון עבודה. לני היה לבוש בחליפה של רוזן ושיחק במקטרת.
שמעתי את עצמי מדקלמת ללני בקול של תוכי, "אני לא מבינה בהשקעות, אבל כדאי לך להשקיע בי. אני גאון". גאון בהישרדות, לא בהשקעות. אבל את זה לא סיפרתי ללני. רק חשבתי לעצמי.
נשארתי במשרת עוזרת ניהול התיקים עד ליום שגם הוא הגיע לעבוד במשרד של לני.
כשהכרנו, היה בן שלושים ושבע. הציע לקחת אותי הביתה אחרי העבודה. בדרך עצרנו לאכול במסעדה איטלקית עם מפות משובצות. הוא הזמין משהו, אני לא זוכרת מה. אני זוכרת רק את הצלחת שלי שהייתה נפוחה בחוטי ספגטי שאותם שאבתי כמו מיקי מאוס, ואת המבט הנדהם שלו כשהרמתי את שלי בתום השאיבה ואיך אמר עם פרצוף שכולו מרוח תימהון, "אף פעם לא ראיתי בחורה שגומרת את כל האוכל מהצלחת".
הרגשתי חזירה כמו אבא שלי שנהג להרביץ בילדיו נימוסי שולחן, באיזה יד הסכין ובאיזה יד המזלג, והמרפקים צמודים לגוף, חלילה לא על השולחן, ואת הגרעפסים להחניק ולסלק את הכפית מהכוס לפני ששותים ואת הפרצוף לא להרכין אל הצלחת. ובעודנו לועסים בדום מתוח, דרוכים לקראת כניסתה המיידית של מלכת אנגליה זקורת הזרת היה אבא עומד מעל הכיור, אוכל כמו חזיר, שפתיו בוהקות משומן והטחינה ניגרת לאיטה, במורד סנטרו הכפול.
אחר כך הוריד אותי ליד הבית. לא ניסה לנשק, רק אמר, "מאיתנו לא יצא שום דבר. נפגש פעם בשבועיים. לא יותר". אבל נפגשנו כל יום. בסוף הציע והסכמתי.
כשהתחלתי לנהל תיקי השקעות, החלום של אימא התגשם חלקית. אבל אחרי שהציע, החלום של אימא התגשם במלואו, בלי לצאת מהקווים. כי הוא היה דוקטור לכלכלה והרוויח יפה, והיה לוחם בשייטת והיה מכפר שמריהו והיו לו תלתלים שחורים ועיניים אפורות וגבות מחוברות שחורות כמו הלילה. חשבה שלא תצטרך יותר לדאוג לילדה וכשתתקשרנה החברות, יהיה לה סוף סוף מה לספר.
"מה שלום בתך?" תשאלנה החברות.
"התחתנה עם גיבור שחור תלתלים, מכפר שמריהו", תריע תרועת ניצחון.
"נו, ומה עם הילדה?" תקשנה החברות.
"בעלה קיבל מכונית מהעבודה והוא גבוה וחסון", תשיב אימא בסנטר מורם.
גם בעיניי מצא חן. מצאו חן בעיניי הוא והאדישות האלגנטית שלו. מצאה חן בעיניי הגאווה הנינוחה שהקרין. מצאה חן בעיניי גומת החן העמוקה במרכז הלסת. מצא חן בעיניי הביטחון הטבעי שהפגין. מצא חן בעיניי להתחתן עם בחור שבעברו היה לוחם בקומנדו הימי, שהגיע משכונת יוקרה. מצא חן בעיניי להתחתן עם גאון. בעלי באמת ובתמים היה גאון. אני לא משתמשת במילה הזאת כלאחר יד. בעלי היה מסוגל לחשב כמה זה קשקוש בחזקת קשקוש אחר בשניות בתוך הראש שלו, בדיוק הזמן שלקח לי לחשב כמה זה אחד ועוד אחד.
החתונה עם הגאון הוסיפה לי מוניטין שמעולם לא עלה בדעתי שאזכה לו בזכות עצמי. אחרי תדמית הפושטקית חסרת התכלית ואחרי ששום דבר שעשיתי לא מצא חן בעיני אף אחת מהרשויות שהיו לי, פתאום נוצר לי דימוי חדש וחיובי בעיני הציבור הרחב. פתאום התמונה נראתה מבטיחה. הוריי ממש נשמו לרווחה. הפרא אדם שלהם תפסה בעל רציני. יהיה מי שידאג לסוררת בהמשך הדרך.
כשרצה לספר להוריו שהוא מתחתן, לא ידע איך יספר ומה יגיד. הוריו שהו באותה העת באוקספורד, במסע הרצאות של אביו. והוא לא חשב שאני יפה. לא חשב שמבית טוב. הוא רק חשב, חסרת השכלה. לא ידע מה יגיד להם עליי, עם מי מתחתן.
הלך ללני, הבוס שלנו, ושאל, "למה אתה כל כך אוהב אותה?"
לני ענה, "אני אוהב אותה כי כיף איתה".
עכשיו כבר ידע מה להגיד להוריו, עם מי מתחתן.
התקשר לאנגליה ואמר, "אני מתחתן איתה כי כיף איתה".
אחרי שהתחתנו הייתי שואלת, "אתה אוהב אותי?"
היה עונה, "את אשתי".
המשכתי לשאול.
ענה, "את אשתי".
פעם אחת ענה, "את אשתי".
אמרתי אני, "יום אחד בחור יושיט לי פרח ואני אלך אחריו". בעלי שתק והעיניים החולמניות נעשו מעוננות, וגומת החן בסנטר העמיקה, אבל לא אמר 'אני אוהב אותך'. רק אמר, "את אשתי".
סיפרנו במשרד שמתחתנים. לני ביקש לדבר איתי עם פרצוף מלא דאגה מהולה בתסכול. הזמין אותי למסעדה של רפי שאולי.
לא הכניסו אותי, כי באתי בג'ינס.
לני היה לבוש בחליפה שעולה כמו אוטו. הוא קרא למנהל ואמר, "מי שמגיע בג'ינס למסעדה יכול להיות שיש לו הרבה כסף בבנק".
לא היה לי שום כסף בבנק, אבל הכניסו אותנו אחרי שלני דיבר עם המנהל.
במסעדה לני הסתכל לי עמוק בעיניים ואמר, "איך תתחתני איתו. אין לו הומור. לך יש. מה תעשי, עם מי תצחקי אחרי שתתחתני?" בדרך כלל שמעתי בקולו של לני. הוא היה הבוס שלי וגם קצת חבר. חיבבתי אותו מאוד. לני ואני צחקנו הרבה במקום לעבוד. לני התגנדר כמו ג'נטלמן אמריקאי בשנות השישים, רק שבמקום קדילאק ארוך נהג בב־מ־וו שחורה. כשהיה נוסע לחו"ל היה משאיר לי אותה. השתגעתי לנהוג בב־מ־וו השחורה של הבוס. הייתי בת עשרים ושש והתנפחתי כמו טווס ליד ההגה. לני היה נחמד אליי ושמחתי שהוא משאיר לי את האוטו השחור כשנסע לחו"ל. חשבתי שלני חכם מאוד ואהבתי לדבר איתו, אבל כששאל עם מי אצחק אחרי שאתחתן, החלטתי שלא לענות לו על זה וגם לא להקשיב.
אחרי החתונה לני אמר, "את, לא מתאים לך לשבת כל היום מול מסך ודוחות מודפסים. את, אם לא כולם רואים מה עשית, כאילו לא עשית כלום". בעניין הזה דווקא הקשבתי ללני. עזבתי את חברת ניהול התיקים ברחוב בצלאל ומצאתי עבודה בעיתון.
כשבעלי שאל אם אני בוגדת, הקלתי ראש ועניתי תשובות מבדחות מלוות בצחקוקים, כדי שיהיה לגמרי ברור שאני צוחקת איתו. מה עוד יכולתי לעשות חוץ מלצחוק. חשבתי שיצחק איתי. הרי משעשע לחשוב שיש לי מישהו אחר. לא מרחתי ליפסטיק אדום, לא לבשתי חצאית קצרה. רק בגדי ספונג'ה.
אבל רק אני צחקתי שם. בעלי הסתכל עליי בעיניים האפורות והריקות שלו, מתחת לגבות העבות, בפנים דוממים, עד שרציתי לנשוך לעצמי את הלשון. לא רק שהוא לא צחק, בעלי אגר בראשו את תוכנן של השטויות שדיברתי ואגד מהן כתב אישום זדוני. חיכיתי שיעבור לו, אבל לא עבר לו שום דבר. המפלצת בראשו של בעלי הלכה ותפחה לממדים של שור. לאט גם אני הפסקתי לצחוק. אחר כך גם הפסקתי לחייך.
אחרי שאימא שלו מתה, הוא הפסיק לישון והתחיל לשתות. היה מתחיל לשתות כבר בעבודה. אחר כך חזר הביתה, הקיף את הסלון בצעדים תקיפים, כמו אסיר בחצר. שכבתי במיטה מאזינה דרוכה לצעדים התזזיתיים למטה בסלון. חיכיתי שיירגע, נרדמת ומתעוררת לסירוגין, נים לא נים. לפעמים בעט במשהו. הקצתי אחוזת חלחלה. פעם בעט בארון קיר בחדר השינה שלנו, נשאר חור בגודל כף הרגל שלו. אחר כך יצא למרפסת לעשן. אחר כך עלה במדרגות לחדר השינה. לפעמים טיפס דרך החלון, אני לא יודעת למה. שכבתי בלי לזוז, כמו בת ערובה שעושה את עצמה מתה. דיבר אליי בכל זאת. התחילה החקירה. שאל שאלות. עם מי הייתי. היה עצבני מאוד. כבר פחדתי לצחוק. רק אם הייתי מודה, היה נרגע. הקשבתי לקולותיהם של עופות הלילה שחדרו מהחלון הפתוח, רעדתי מפחד והודיתי. נרגע. היינו עושים אהבה, בלי חמלה. היה מסתובב לצד השני ונרדם ונותן גם לי מנוחה.
עשר שנים לא נתנו לנו הזאטוטים לישון. בלילות הסתחררה חללית אווירית מחדר הילדים לחדר השינה. הם היו נוחתים ונדחקים אצלנו במיטה. היינו גוררים גורים מעורפלי שינה בחזרה למיטות. חזרו סהרוריים למיטה שלנו. היינו מחזירים. היו חוזרים. עשר שנים. שובל ארוך ומעורפל של דרדסים נחת אצלנו בלילות במיטה הזוגית. הוצאנו את המיטה מחדר השינה והנחנו מזרן גדול על השטיח כדי שלא ייפלו מהמיטה הזוגית מתוך שנתם. ככה ישנו כולנו על מזרן גדול. בסוף גדלו. אחר כך הוא: לא נותן לישון בלילות, ולא ישן בעצמו.
בבקרים הגעתי למערכת העיתון פזורת דעת עד כדי הזיות. הייתי נרדמת על השטיח. כולם היו צוחקים. עד היום לפעמים מזכירים לי החברים איך נרדמתי על השטיח המלוכלך, בעיתון.
בי לא נותר רושם עמוק מהעניין עם השטיח. לא התרגשתי לישון על שטיח גם אם היה מהוה ומרופט. נרדמתי מהעייפות. לא היה אכפת לי אם השטיח בלוי או דהוי. לא היה אכפת לי מכלום.
שכבתי ישנונית על השטיח. אחרי זמן המפיקה קראה בקול את רשימת הבעיות שהיה צריך לפתור. הגישה לי שפופרת שחורה של טלפון חוגה. שכבתי על השטיח ודיברתי עם כל מיני אנשים עד שנפתרו כל הבעיות. המפיקה הייתה מאושרת שנגמרו הבעיות.
היא אמרה, "הקול שלך נשמע כאילו את יושבת ליד שולחן מפואר ברגליים משוכלות, ולא שוכבת עם עיניים עצומות על שטיח מלוכלך". צחקנו שתינו.
פעם אחת אמרתי לבעלי, "בוא נצא הערב, יש מסיבה אצל חברה מהעיתון".
בעלי שמח. כמעט אף פעם לא יצאנו. בשנים הראשונות באו חברים שלו בערבי שבת. דיברנו, אבל הוא לא דיבר. בעלי היה מגביר את הקול בטלוויזיה או מרים את העיתון של שבת גבוה מעל הפרצוף המשועמם של עצמו. לא עניינו אותו שיחות בטלות. אחרי כמה שנים הזמין חברים ושיחקנו משחקים. שיחקנו אקוויר ושיחקנו ויסט. לשחק הוא אהב. היה זורק את הקלפים על השולחן, כמו ערס, ואיתרתי בתנועות שלו גבריות. גם בגרגרת המחודדת במרכז צווארו, ובגבות השחורות המחוברות ובעיקר בכסיסת הציפורנים. אהבתי שהבריק במשחקים. התפעלתי כשדיבר, כי הקול שלו היה כל כך עמוק ומלא ביטחון, והוא דיבר לאט ונשמע חכם כמו הסגן של אלוהים.
אחר כך התגרשו החברים, ואנחנו שיחקנו בעצמנו משחקים מול המחשב. שיחקנו משחקי הרפתקאות יחד. אחר כך שיחקנו טטריס, אחד נגד השני, והתערבנו. המפסיד קם בבוקר לארגן את הילדים. שיחקנו עד השעות הקטנות ונהנינו. בהתחלה רק הוא ניצח וזה מצא חן בעיניו, ואני קמתי לילדים. אחרי כמה חודשים רק אני ניצחתי, ובתור שלי הקוביות נפלו לאורך המסך בכזאת מהירות שהן היטשטשו לגמרי, והוא קצת התרגז וכסס את שאריות הציפורניים באצבעות הארוכות שלו, אבל קם בבוקר לילדים, והילדים שמחו כי אהבו שאבא לוקח אותם בבוקר. אבא לא עשה עניינים. לא הקפיד אם צחצחו שיניים, לא הכין מילקשייק תות־בננה כדי שהילדים יקבלו ויטמינים. היה עוצר במכולת, קונה לילדים דונאטס ושוקו, והילדים שמחו.
חשבתי, הילדים יגדלו ויגידו, 'אימא השקיעה. אימא הכינה לנו מילקשייק תות־בננה ואבא רק עצר במכולת'. אבל יום אחד בעלי הכין לילדים חביתה, והילדה שאלה בתמימות, "אבא למה אתה מקשקש את הביצה המון זמן ואימא ישר זורקת למחבת?" והבנתי שיגידו, אבא השקיע. אימא שירלטה.
הלכנו למסיבה. פיזזתי עם חברים על רחבת הריקודים. בעלי עמד בצד והביט בי כמו שמתבוננים בחידה.
המפיקה לחשה לי באוזן, "איך בעלך מסתכל עלייך ככה אחרי כל כך הרבה שנים. רואים בעיניים שלו שהוא אוהב אותך. בעלי מסתכל ככה רק על נשים אחרות".
אמרתי, "כן, אוהב אותי מאוד", וחשבתי, הוא לא אוהב אותי בכלל. זו לא אהבה, איך שבעלי מסתכל עליי. זו מחלה. זה דיבוק בתוך הראש שלו.
חזרנו הביתה בלילה. הכול היה שקט. רק הכלבים נבחו. האפרוחים ישנו כמו מלאכים. היה מאוחר וגם אני רציתי לישון, אבל בעלי רצה לדעת מה קורה ביני לבין מדריך השחייה של הילדים והבוס שלי בעיתון, כי פתאום נזכר לשאול, "איך זה שאת עורכת. אין לך השכלה, אין לך מקצוע", ומה קורה ביני לבין החבר האוקראיני של השכנה שלנו, שגם היא מצידה חשדה בחבר האוקראיני שלה, והיא והבעל שלי התחילו לדמיין יחד כל מיני דברים שקורים.
לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. מדריך השחייה של הילדים נראה כמו תולעת. רזה וקטן ולגמרי קירח, ופה נטול שפה עליונה, ולא יכולתי להאמין שמישהו בעולם חושד בי שאני שוכבת עם תולעת, בטח שלא בעלי. וגם לא שאני שוכבת עם החבר האוקראיני של השכנה, שהיה עובד זר, ולא ידעתי אם דיבר עברית, כי מעולם לא החלפנו אפילו ברכת שלום. וגם לא עם הבוס שלי בעיתון, שלא הסתדרנו בכלל, אפילו לא בענייני עבודה, וחשבתי שהוא אידיוט גמור, ואולי יש לו מקצוע כי הוא ידע להגיה, אבל עורך ראשי הוא היה רק מבחינת הקרדיט, וכשנתבקש לאשר כתבה, היה רק אומר אם חסר פסיק או לא חסר פסיק ואיפה חסר אותו הפסיק, ושום תובנה מעניינת לא שמעתי יוצאת מהפה שלו, למרות שעבדנו הרבה שנים יחד, וחוץ מזה הוא היה נשוי, ולא נראה לי שהוא בגד באשתו, נראה לי שהיא בגדה בו, כי פתאום העניינים השתפרו אצלה והיא הפסיקה להיות חמוצה והתרוממו אצלה שמחת החיים והחושניות, והיא התחילה לדבר עם המון צלצולים ותנועות ידיים והבעה של אחת שזוממת משהו וגם סידרה לעצמה שפתיים של דג ואיפור קבוע מעל העיניים בסגנון אודרי הפבורן ולבשה שמלות קטנות מנומרות, ואילו הבוס שלי רק סבל מדאגה חסרת מרגוע לתספורת הדשא שהוסיפה לו גובה, ובאמת היה חסר לו גובה, ולניפוח השרירים שלו ולשיזוף שלו ולבגדים המגונדרים שלו ולאפס אחוזי השומן שלו, אבל להחליט בנוגע למשהו, בקושי היה מסוגל, בקושי החליט איזה גרב יגרוב בבוקר קודם, ולהחליט עם מי יבגוד באשתו, לא היה מסוגל.
פעם בישיבת עורכים התרגזתי מאוד, כי אחרי שבלם אצלו רעיון שעלה כבר שנה בישיבות, פתאום התפרץ ושאל, למה הרעיון תקוע, כאילו העניין אינו נוגע אליו, אלא רק אלינו. ושאל למה בעיתונים האחרים, שתמיד עניינו אותו יותר מהעיתון שלנו, כבר הגשימו אותו, ואף אחד לא אמר שום דבר, כולם הסתכלו לצדדים, אז בסוף קפצתי אני ואמרתי שרק בגללו הרעיון תקוע, כי הוא אף פעם לא מסוגל להחליט שום דבר, ושבגלל שהוא לא מחליט כלום, כל הרעיונות שעולים, נופלים. הוספתי תזכורת בחינם, שלנו, העיתונאים והעורכים, אין מנדט להחליט משהו בעיתון, ושלא יסתכל עלינו ככה רק כי הוא לא מסוגל להחליט שום דבר, וכבר התחממתי קצת אז אמרתי גם שיש לי הרגשה שאפילו להחליט איזה גרב יגרוב בבוקר קודם הוא לא מסוגל להחליט, ובטח אשתו עוזרת לו לבחור איזה גרב יגרוב בבוקר קודם.
העורך, בחור מוצק, ממש רתח. כשמישהו ממש רותח ממה שאני אומרת, אני יודעת שאני צודקת.
אחר כך, בארוחת צהריים, תפס אותי אחד הקולגות ואמר בעדינות שלמרות שכולם חושבים שאני צודקת, הגזמתי. אז לקחתי כמה נשימות ושלחתי לעורך הודעה כתובה בנוסח תמציתי, "מתנצלת".
העורך ענה על ההתנצלות די מהר, "לצערי, התנצלותך אינה מתקבלת", ואז ידעתי שאני לגמרי צודקת, שאפילו איזה גרב לגרוב בבוקר קודם, לא הצליח העורך להחליט, לכן התרגז כל כך, וכתבתי לו עוד הודעה, "אני לא מתנצלת על תוכן הדברים, רק על זה שנאמרו לפני כולם", ולזה הוא כבר לא ענה בכלל.
הבטתי החוצה וראיתי איך החושך נכנע לקרני האור הראשונות והטהורות, והודיתי במשהו, אני לא זוכרת במה, משהו כללי שהרגיע אותו, ועשינו אהבה בלי חמלה ובעלי התהפך לצד השני ונרדם, ונתן גם לי מנוחה.
לילות שלמים פחדתי מהצל של עצמי. יותר נכון מהצל שלו. לילות שלמים רעדתי מכורבלת ומבולבלת במיטה. בעלי קרא לי כל כך הרבה פעמים זונה, שלפעמים חשבתי, אולי בעלי צודק ואני זונה. אולי באמת הייתי עם התולעת או החבר האוקראיני של השכנה או עם הבוס האידיוט שלי, או עם כולם ביחד.
אבל לחשוב שגם אם אני זונה מגיע לי לישון, לא הצלחתי, כי גם לזונות מגיע לישון. לכל אחד מגיע לישון. אבל על זה אני מצליחה לחשוב היום ולא הצלחתי לחשוב אז כי הייתי לגמרי מבולבלת.
לילה אחד אמרתי לבעלי, "בוא נלך לטיפול זוגי".
התיישבנו שנינו מול דוקטור ברגר, מעבר לשולחן הגדול שלה. אני התמקמתי בצד של החלון. לפני שהתיישב, הסיט בעלי את הכיסא שלו לכיוון הדלת. היא הביטה בי כשדיברתי ואמרה שיש לי הפרעת קשב. אחר כך בחנה את בעלי ואמרה שהוא אובססיבי וכדאי שיראה פסיכיאטר.
היא אמרה לבעלי, "יש אדם שקיבל פרס נובל כי המציא כדורים נוגדי אובססיה טורדנית ודיכאון". בסוף נכנע ואמר שילך. דוקטור ברגר הוציאה כרטיס ביקור מהמגירה והגישה לו, והוא הכניס אותו לכיס של החולצה.
הביטה בי שוב. שתקה כמה רגעים ואז שאלה, "ומה את רוצה?"
אמרתי, "לנוח קצת". אחר כך סיפרתי, בקול של מישהי שחונק אותה נחש, על זוג הורים שהכרתי עוד בגן של הילדים, שנפרדו לחצי שנה ואז חזרו.
אמרתי, "אם היה טוב בשבילם להיפרד קצת, אולי טוב גם בשבילנו. ניפרד לכמה זמן, נירגע קצת. נשכור דירה ליד, נסדר אותה בשבילו וננוח קצת".
דוקטור ברגר הסיטה את מבטה חזרה לבעלי, רכנה קצת קדימה, השעינה את הסנטר על כף היד ושאלה בעיניים מסוקרנות, "ומה אתה רוצה?"
הבעל שלי הרקיד רגל בעצבנות ואמר, "אני רוצה להתגרש".
השתרר קצת שקט בחדר, רק הקול הבריטוני של בעלי המשיך לרחף באוויר. הרגשתי כאב חזק בחזה. דוקטור ברגר השתהתה קצת והריצה את האישונים הקטנים שלה ממנו אליי ובחזרה, בזמן שחשבה. לבסוף פנתה אל בעלי ואמרה, "צא החוצה ותחשוב קצת אם באמת זה מה שאתה רוצה, להתגרש".
בעלי שלף קופסת סיגריות מרלבורו מהכיס של החולצה ויצא למסדרון. דמיינתי אותו צועד כמו בלילות, פלג גוף עליון מוטה קדימה, עיניים שפופות, מעשן בעצבנות. אריה עם תלתלים שחורים, בכלוב.
נשארנו הדוקטור ואני בחדר. הדוקטור שוב שתקה קצת והאישונים שלה רקדו מצד לצד. אמרה, "אז תתגרשי. אם הוא רוצה - תתפסי בשתי ידיים. אולי יתחרט ולא ייתן לך ללכת. לחזור תמיד תוכלו, אם תרצו".
הדוקטור המשיכה לומר מילים תקיפות, אבל הפסקתי להקשיב, רק חשבתי שאולי היחסים שלנו הם אסון, אבל להתגרש זה סוף העולם. שלחתי מבט מעבר לחלון. שמש חורפית נהדרת זרחה בחוץ. מכוניות נדחקו על הכביש, זו לצד זו. בתי הקפה היו גדושים בנינוחות מתוקה ובאנשים לבושים יפה. תמיד מצאו חן בעיני אנשים שלבושים בגדי חורף ארוכים. רק הפליא אותי שהחיים בחוץ מלאי נועם ונטולי אשמה, ושאף אחד שם לא עוצר רגע כי אכפת לו מהמהלומות שאני חוטפת על הראש. כאילו בין האנשים הנינוחים בחוץ לביני קיימת גדר מוחצת. דמעות לחות, ספוגות רחמים עצמיים, זלגו במורד לחיי.
הוא קבע פגישה עם הפסיכיאטר והלך אליו, אבל עזב במהלך הפגישה. אמר שהוא לא רוצה לקחת כדורים כי הוא רוצה לדעת את האמת.
"איזו אמת אתה רוצה לדעת?" שאלתי.
"את האמת עלייך", ענה.
בעלי לא לקח שום כדורים, אבל לשתות המשיך והלך לאיבוד בתוך הראש של עצמו. בעלי צלל והטביע אותי איתו.
דמיינתי שנתגרש יפה. חשבתי, יש לנו חמישה אפרוחים, בית נחמד, שני כלבים וחתול. חשבתי שנישאר קרובים. שיישאר חלק מהחיים שלנו, שיעבור לגור קרוב, שיגיע לבקר הרבה, שיעזור עם הילדים, שנחגוג חגים יחד. שנסביר יחד לילדים, שנאהב אותם לנצח. לא אהבתי להסתכל למציאות בעיניים. רק לדמיין שהכול יהיה בסדר.
