פתח דבר: "הספר שלא היה"
עלה בדעתכם רעיון נפלא ואתם חולמים להפוך אותו לספר? אל תיחפזו; הדבר לא הכרחי, כיוון שאתם יכולים להיות בטוחים שבמוקדם או במאוחר יעלה אותו הרעיון ממש בדעתו של מישהו אחר... והוא יעשה בו שימוש מושלם.
אני מדבר מניסיון. שמונה־עשרה שנה השתעשעתי ברעיון לכתוב את סיפורם של ניצולי "בָּטאוויָה". אספתי כמעט כל מה שהתפרסם בנושא; אחר כך ביקרתי באיי הָאוּטמן אַבּרוֹליוֹס, אתר הטביעה. שנים המשכתי לצבור רשימות, אבל בלי שאוכל להביא את עצמי לכתוב את העמוד הראשון של אותה יצירה מפורסמת שבדרך; בדמיונם העוקצני יותר ויותר של מקורבי, הלך הספר ורכש ממדים מיתיים. מדי פעם נודע לי שספר חדש יצא לאור בנושא שלי; בכל פעם התכסיתי זיעה קרה ועטתי על הספר ברעד. אך לא, זו היתה רק התרעת שווא. עד מהרה גיליתי בהקלה שהמחבר שוב החטיא את המטרה — והדבר חיזק את אשליית הביטחון בלבי. ועדיין, פעם או פעמיים הרגשתי את שריקת הקליע לידי — אבל לא השכלתי ללמוד מכך.
לבסוף הופיע מייק דאש (Dash). בספרו Batavia's Graveyard (Weidenfeld & Nicolson, London 2002) פגע המחבר במטרה באמת ובתמים — ולי לא נשאר עוד מה לומר. דאש מתיר את סבך החוטים של הדמויות והאירועים ומארגן אותם בבהירות; הוא ממקם אותם בהקשרם ההיסטורי, ומעל לכול, הוא עשה עבודת בילוש מפליאה בארכיוני התקופה בהולנד. אחרי שקראתי שוב ושוב את הסינתזה המכרעת שלו, הנחתי אחת ולתמיד את כל התיעוד והרשימות, את כל התצלומים והרישומים שליקטתי בספריות ובשטח על אודות הפרשה הזאת: לא אזדקק להם עוד. ועכשיו, בבואי לפרסם את מעט העמודים הבאים, משאלתי היחידה היא שהם יעוררו בכם רצון לקרוא את ספרו.
יוני 2002
