שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי
מכר
מאות
עותקים
שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי
מכר
מאות
עותקים

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי

4.5 כוכבים (16 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: שי סנדיק
  • הוצאה: ספרים בעלמא
  • תאריך הוצאה: מרץ 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 415 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 55 דק'

ג'ואנה קאנון

היא רופאה פסיכיאטרית המתגוררת בדרבישר, מחוז הולדתה, יחד עם משפחתה וכלבה. כבת יחידה לבת יחידה, רבים מחבריה התגוררו בין דפי הספרים וכבר בגיל צעיר גילתה משיכה עזה למילה הכתובה, לסיפורים ולדמויות. 

תקציר

כשהעבר חוזר לרדוף אותך כמה דרכים עדיין פתוחות בפניך?
 
כשפלורנס קלייבורן רואה את רוני בטלר מחלון דירתה בבית הדיור המוגן צ'רי טרי היא בטוחה שדמיונה משטה בה, כי רוני מת שישים שנה קודם לכן. אבל הדייר החדש, שקורא לעצמו בשם אחר וכובש את לבם של אנשי הצוות, אמיתי להחריד ואיש פרט לאלזי, חברתה הטובה והוותיקה, וג'ק, השכן רב-התושייה, לא מתייחס ברצינות לפלורנס שטוענת כי הוא מנסה לשבש את חייה ולהאיץ את העברתה למוסד סיעודי.
 
בלית ברירה יוצאים השלושה למסע בלשי על מנת לברר מיהו באמת הדייר המסתורי ומה קרה באותו לילה רחוק שבו רוני טבע. ובעודם מגיעים למחוזות רחוקים וכמעט-נשכחים, מגלה פלורנס כי הזיכרונות, האנשים והחיים עצמם עדיין מסוגלים להפתיע אותה.
 
שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי הוא רומן מתח לופת ונוגע ללב על חברות ועל האופן שבו הזיכרונות שלנו מעצבים את דמותנו ואת חיינו. בספרה השני, שמיד עם צאתו לאור זינק כמו קודמו אל רשימות רבי המכר, מצליחה ג'ואנה קאנון לגעת בדיוק ובחמלה בעולמם של אנשים קטנים לכאורה וביכולתם להשאיר חותם על סביבתם בלי שבכלל ירגישו בכך.
 
ג'ואנה קאנון היא רופאה פסיכיאטרית המתגוררת בדרבישר עם משפחתה וכלבה. רומן הביכורים עטור הפרסים שלה "הצרה עם עזים וכבשים" שראה אור בעברית בתמיר//סנדיק נמכר בלמעלה מרבע מיליון עותקים באנגליה ותורגם לעשרים שפות.

פרק ראשון

16:48
 
"איך נפלת, פְלוֹ?" הם ישאלו כשימצאו אותי. "הייתה לך סחרחורת? הרכבת משקפיים? מעדת?"
הם ידברו אליי תוך כדי עבודה. ישימו לי שרוול מתנפח מסביב לזרוע ויחברו אטב פלסטיק לאצבע ויפרשו את כל החוטים היוצאים מאחת המכונות שלהם. מישהו יאיר בפנס לתוך העיניים שלי ומישהו אחר ינבור בכל הכדורים וישים אותם בשקית.
"הרגשת חולשה? את יכולה לחייך אליי? את יכולה ללחוץ לי את היד?"
הם יוציאו אותי מחדר האורחים וזה לא יהיה להם קל, הרי הוא בקושי גדול מספיק בשבילי, על אחת כמה וכמה לשני גברים במדים. הם ישכיבו אותי בתוך האמבולנס, בעולם הלבן־בוהק המסוגר שבו הם גרים, ואני אמצמץ ואאמץ את העיניים ואנסה לצייר לי את פניהם.
"הכול בסדר, פלו," הם יאמרו. "הכול יהיה בסדר, פלו."
אפילו שהם לא מכירים אותי. אפילו שלא הרשיתי להם לקרוא לי פלו. אפילו שהיחידה שאי־פעם קראה לי ככה היא אלזי.
אחד מהם יֵשב איתי בזמן שננוע ברחובות תחת סחרור של אור כחול. האור יבזיק על פניו בנסיעה והוא יחייך אליי מפעם לפעם וידו איכשהו תמצא את ידי בחשיכה.
כשנגיע לבית החולים יגלגלו אותי במיטה מקרקשת דרך חדר המיון ומבעד לצמד דלתות אדומות, אל אנשים עם אותן שאלות ואותם אורות בוהקים, והם יסיעו אותי לאורך מסדרונות ריקים ויעבירו אותי במכונות שלהם. בחורה מאחורי דלפק תרים את עיניה כשאחלוף על פניה ואז תסב את מבטה, כי אני בסך הכול עוד זקנה במיטה על גלגלים, עטופה בשמיכות ומנסה להיאחז בעולם.
הם ימצאו לי מחלקה, ואחות עם ידיים שקטות. היא תזוז לאט מאוד אבל הכול יתבצע בן־רגע, והאחות בעלת הידיים השקטות תהיה הראשונה שתקשיב בעזרת העיניים. המיטה תהיה חמימה ונעימה ולא אדאג גם כשהאורות יכבו.
כל מה שסיפרתי לכם עוד לא קרה. דבר ממנו לא אמיתי. כי ממש ברגע זה אני שוכבת על רצפת חדר האורחים ומחכה שימצאו אותי. מחכה שמישהו ישים לב שאני נעדרת.
עד שהם יגיעו יש לי הרבה זמן לתכנן מה אני עומדת לומר. הרבה זמן להיזכר בכל מה שקרה, ממש מההתחלה, ולהפוך את הדברים למשהו מובן. משהו מתקבל על הדעת. היה אפשר לחשוב שהדממה תעזור, אבל היא לא. הדבר היחיד שאני שומעת הוא הנשימות שלי, מפלסות את דרכן אחורה וקדימה, ובדיוק כשאני כבר בטוחה שיש לי מחשבה מוכנה ומלוטשת, היא חומקת ממני ואני צריכה לחזור שוב להתחלה.
"בבקשה תנסי להתרכז, פלורנס," אלזי תמיד אומרת. "תתרכזי כל פעם במילה אחת."
אבל אלזי לא כאן כדי לעזור לי, ואני צריכה לברור את המילים לגמרי לבדי, כי אני קבורה ביניהן ועליי למצוא מקום לדממה. בחייו של כל אדם יש סוד, משהו שהוא לא מדבר עליו. לכל אחד יש מילים שהוא שומר לעצמו. הדבר החשוב הוא מה עושים עם הסודות. האם גוררים אותם מאחור לתמיד, כמו מזוודה כבדה? או שמוצאים מישהו לספר לו? הבטחתי לעצמי שלעולם לא אספר לאף אחד. שאת הסוד הזה אשמור לנצח. אבל עכשיו, כשאני שוכבת כאן ומחכה שימצאו אותי, אני לא מפסיקה לדאוג שמא זאת היא מנת חלקי. אולי מילות הסיום של הפרק שלי ייאמרו בחדר מלא בז' ושכחה, ואיש מעולם לא היה אמור לשמוע אותן. אף פעם לא באמת יודעים שהגענו לעמוד האחרון עד שמגיעים אליו, לא?
אני תוהה אם כבר הגעתי לסוף הסיפור.
אני תוהה אם עכשיו זה לנצח.

ג'ואנה קאנון

היא רופאה פסיכיאטרית המתגוררת בדרבישר, מחוז הולדתה, יחד עם משפחתה וכלבה. כבת יחידה לבת יחידה, רבים מחבריה התגוררו בין דפי הספרים וכבר בגיל צעיר גילתה משיכה עזה למילה הכתובה, לסיפורים ולדמויות. 

עוד על הספר

  • תרגום: שי סנדיק
  • הוצאה: ספרים בעלמא
  • תאריך הוצאה: מרץ 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 415 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 55 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
16 דירוגים
10 דירוגים
4 דירוגים
2 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
20/4/2024

ספר עדין, מצחיק, רגיש ואפילו קצת מותח לפרקים. דמויות עגולות לכל אורכו, כולל דמויות משנה האיזוטריות ביותר. תובנות נפלאות על העולם והחיים, על משפחה וזכרונות וזיקנה. חמים ומעורר מחשבה, נהניתי ממנו מאוד.

5/11/2023

ספר מצוין ומעמיק, כיאה לרקע הפסיכיאטרי של המחברת. מאוד כובש ונוגע ללב. רק שמרוב דמויות ונפתולים בעלילה התבלבלתי. אולי גם אני סנילית?

7/7/2023

מקסים

27/1/2020

ספר מקסים ומרגש, כתוב קולח וסוחף. קראתי אותו בכמה ימים. מומלץ בחום רב!

4/1/2020

ספר מקסים. כתוב בסגנון נפלא, מעניין ואפילו מותח ומעורר מחשבה. ממליצה מאד, במיוחד לאנשים מבוגרים.

7/3/2019

קשה להניח את הספר הזה.
עדין , מלא חמלה ורגישות

13/12/2018

רגיש ומופלא

3/11/2018

שילוב נפלא, לטעמי, בין ספר מתח לרומן. הסופרת מובילה את העלילה ממספר נקודות מבט לעבר הסוף המסקרן. תוך כדי היא מייצרת זוית ראייה מרתקת על הזקנה. ממליץ בחום!

14/10/2018

אהבתי מאד. איטי ומאד מיוחד. שווה להתמיד

30/3/2019

הסיפור הזה הוא על: הזדקנות, על איך החברה 'שוכחת' אנשים זקנים, על אף פעם לא לאבד את תחושת ההרפתקה שלך, ויותר מכול על אהבה חמלה חסד וחברות ובעיקר על פלורנס שמילאה את לבי בהנאה,בצער ובתקווה.

26/11/2018

יש משהו מכשף באנשים זקנים. כאלה שנושאים בגאון היסטוריה, אלה שכבר לא דופקים חשבון. עוד יותר מרשימה חברות של שנים. פלורנס ואלזי הן כאלה. גרות יחד בבית אבות. חברות מילדות. מכירות אחת את השנייה הכי טוב וזה מצויין כי אלזי שומרת את הזיכרונות של פלורנס שהולך ומטשטש וגם את ההווה של פלורנס שלא כל כך בא לה על חוקי בית האבות.
יום אחד מגיע אל הבית אדם כזה. והוא לא הנה אמור להיות שם. פלורנס ואלזי מגייסות את ג'ק ויוצאות לפתור את התעלומה ובינתיים אנחנו לומדים להכיר א השתיים ובעיקר מהם שלעשת הדבריל שצריך לדעת על אלזי. ספר נהדר.

2/10/2022

נחמד

21/10/2018

זקנים. בתי אבות. לא תמיד משמח לראות מה מחכה לנו

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי ג'ואנה קאנון
16:48
 
"איך נפלת, פְלוֹ?" הם ישאלו כשימצאו אותי. "הייתה לך סחרחורת? הרכבת משקפיים? מעדת?"
הם ידברו אליי תוך כדי עבודה. ישימו לי שרוול מתנפח מסביב לזרוע ויחברו אטב פלסטיק לאצבע ויפרשו את כל החוטים היוצאים מאחת המכונות שלהם. מישהו יאיר בפנס לתוך העיניים שלי ומישהו אחר ינבור בכל הכדורים וישים אותם בשקית.
"הרגשת חולשה? את יכולה לחייך אליי? את יכולה ללחוץ לי את היד?"
הם יוציאו אותי מחדר האורחים וזה לא יהיה להם קל, הרי הוא בקושי גדול מספיק בשבילי, על אחת כמה וכמה לשני גברים במדים. הם ישכיבו אותי בתוך האמבולנס, בעולם הלבן־בוהק המסוגר שבו הם גרים, ואני אמצמץ ואאמץ את העיניים ואנסה לצייר לי את פניהם.
"הכול בסדר, פלו," הם יאמרו. "הכול יהיה בסדר, פלו."
אפילו שהם לא מכירים אותי. אפילו שלא הרשיתי להם לקרוא לי פלו. אפילו שהיחידה שאי־פעם קראה לי ככה היא אלזי.
אחד מהם יֵשב איתי בזמן שננוע ברחובות תחת סחרור של אור כחול. האור יבזיק על פניו בנסיעה והוא יחייך אליי מפעם לפעם וידו איכשהו תמצא את ידי בחשיכה.
כשנגיע לבית החולים יגלגלו אותי במיטה מקרקשת דרך חדר המיון ומבעד לצמד דלתות אדומות, אל אנשים עם אותן שאלות ואותם אורות בוהקים, והם יסיעו אותי לאורך מסדרונות ריקים ויעבירו אותי במכונות שלהם. בחורה מאחורי דלפק תרים את עיניה כשאחלוף על פניה ואז תסב את מבטה, כי אני בסך הכול עוד זקנה במיטה על גלגלים, עטופה בשמיכות ומנסה להיאחז בעולם.
הם ימצאו לי מחלקה, ואחות עם ידיים שקטות. היא תזוז לאט מאוד אבל הכול יתבצע בן־רגע, והאחות בעלת הידיים השקטות תהיה הראשונה שתקשיב בעזרת העיניים. המיטה תהיה חמימה ונעימה ולא אדאג גם כשהאורות יכבו.
כל מה שסיפרתי לכם עוד לא קרה. דבר ממנו לא אמיתי. כי ממש ברגע זה אני שוכבת על רצפת חדר האורחים ומחכה שימצאו אותי. מחכה שמישהו ישים לב שאני נעדרת.
עד שהם יגיעו יש לי הרבה זמן לתכנן מה אני עומדת לומר. הרבה זמן להיזכר בכל מה שקרה, ממש מההתחלה, ולהפוך את הדברים למשהו מובן. משהו מתקבל על הדעת. היה אפשר לחשוב שהדממה תעזור, אבל היא לא. הדבר היחיד שאני שומעת הוא הנשימות שלי, מפלסות את דרכן אחורה וקדימה, ובדיוק כשאני כבר בטוחה שיש לי מחשבה מוכנה ומלוטשת, היא חומקת ממני ואני צריכה לחזור שוב להתחלה.
"בבקשה תנסי להתרכז, פלורנס," אלזי תמיד אומרת. "תתרכזי כל פעם במילה אחת."
אבל אלזי לא כאן כדי לעזור לי, ואני צריכה לברור את המילים לגמרי לבדי, כי אני קבורה ביניהן ועליי למצוא מקום לדממה. בחייו של כל אדם יש סוד, משהו שהוא לא מדבר עליו. לכל אחד יש מילים שהוא שומר לעצמו. הדבר החשוב הוא מה עושים עם הסודות. האם גוררים אותם מאחור לתמיד, כמו מזוודה כבדה? או שמוצאים מישהו לספר לו? הבטחתי לעצמי שלעולם לא אספר לאף אחד. שאת הסוד הזה אשמור לנצח. אבל עכשיו, כשאני שוכבת כאן ומחכה שימצאו אותי, אני לא מפסיקה לדאוג שמא זאת היא מנת חלקי. אולי מילות הסיום של הפרק שלי ייאמרו בחדר מלא בז' ושכחה, ואיש מעולם לא היה אמור לשמוע אותן. אף פעם לא באמת יודעים שהגענו לעמוד האחרון עד שמגיעים אליו, לא?
אני תוהה אם כבר הגעתי לסוף הסיפור.
אני תוהה אם עכשיו זה לנצח.