משחקי אור
בשעות הערב המוקדמות של יום ארוך ומייגע בעבודתו בקטיף כפועל בפרדסי השרון הוא נכנס הביתה, כפוף שכם, עטוף במעילו הארוך, על ראשו בּרט שחור ולרגליו מגפיים עמוסים בוץ. דצמבר 1963, אבא באמצע שנות החמישים לחייו, עד לפני כמה שבועות סוחר בדים אמיד ומצליח בבני מלל שבמרוקו, מתיישב למנוחה קצרה במטבח האפלולי, מדליק סיגריה, מוזג לעצמו כוס תה מתובל בנענע ריחנית ותופס תנומה לכמה רגעים.
הוא מניח חמישה נרות בחנוכייה הצבעונית שנשלפה מאחד הארגזים הכבדים, שנפרקו באחרונה בקול חריקה צורמת, ותולה אותה על הקיר הימני שבכניסה לבית, כמנהג היהודים במרוקו. אמא מאירה את הצריף החשוך בעששית נפט, מחממת את האוכל וקוראת לבני הבית להצטרף להדלקת נרות חג החנוכה — חג ראשון בארץ.
בארוחת הערב המשפחתית, מאוחר יותר, לאורן העמום של העששית והחנוכייה, מתפתחת עוד שיחה טעונת כעסים על החיים החדשים: תחילת שנות ה-60, מעברת "עלומים" בכפר סבא. אני שומע את אמי קוראת לי, עוזב את מגרש המשחקים ורץ הביתה לפני שיֵרד החושך הגדול על המעברה ועל הפרדסים סביב. זה היה סופו של יום שבו שיחקתי לראשונה "הקפות", ואפילו שלא ידעתי את כל המילים בעברית, הייתי שותף לניצחון הקבוצה שלי. הייתי מאושר. עזבתי בריצה את המגרש שוקק החיים ואת צהלות הילדים, ונכנסתי הביתה לעולם האחר, שבו אבא עצוב ואמא שותקת, והאחים הגדולים כועסים. נכנסתי לבית שבו החלום התנפץ אל תוך מציאות לא צפויה, קשה. חשתי בהבדל שבין החוץ לבית, וחשבתי על השמחה של הילדים במגרש המשחקים לעומת העצב שבצריף הקטן. ההבדל הזה אִפיין את השינוי הגדול בחיינו.
אל חלום העלייה לארץ ישראל נולדתי ולאורו גדלתי. הוא תמיד היה שם. המילים "ארץ" ו"ישראל" ריחפו בינינו כל הזמן. בבית, בכיתה, במגרש הכדורגל — בכל מקום הן היו. דִמיינתי אותה כארץ ירוקה, ששעריה הענקיים מוזהבים ופתוחים לרווחה. חשבתי על ארץ שכולם בה יהודים, וכולם מחכים רק לנו.
שם, בבני מלל שבמרוקו, כשהתכנסנו כל הנערים היהודים כדי לשחק כדורגל במגרש מאולתר בתוך מטע זיתים הסמוך לביתו של המורה האגדי מִסייה ניסים אסולין — בקרב הילדים המקום זכה לכינוי "המגרש של מִסייה אסולין" — ציירנו בדמיון את הארץ. תמיד שמענו סיפורים על האוניות שמפליגות אל מעבר לים, לארץ ישראל, והיא הצטיירה בעיני רוחנו כארץ מהאגדות. כל כך הושפענו מסיפורי התנ"ך ומתיאוריה של הארץ הזו שבה הסתובבו דוד המלך וחבריו, וכל הזמן חשבנו איך הדמיון הזה של עצי האלה והר המוריה יהפוך למציאות, עד כדי כך שבסקר של סוף כיתה א', כשהעבירו לנו דף ובו שאלה מה נרצה להיות כשנהיה גדולים, ציינתי "רועה צאן". אי אפשר היה להתעלם ממבטה המופתע של המורה ששאלה אותי: "אתה בטוח במה שכתבת?" ואני, בהנהון ביישני אך בטוח, אמרתי שבטח שכן. "זה החלום שלך?" היא לא הרפתה, ואני אישרתי בביטחון של ילד בן שבע שכן. ברור שכן. ילדים אחרים רצו להיות סוחרים, מורים, בנקאים, ואני לרעות צאן רציתי.
כשאחד הנערים היה מביא איזו תמונה נדירה מעיתון ישראלי, או תמונה של חייל ישראלי, בחנו אותה בסקרנות, לא מאמינים למה שעינינו רואות.
כשלא שיחקנו כדורגל, היה אפשר למצוא אותנו, הנערים היהודים, משחקים שעות במרתף שהוביל לכל מיני מקומות נסתרים מתחת לבטן האדמה. היינו מזדחלים במבוכים, מתחבאים בפינות חשוכות ומתחפשים לשדים ולרוחות, לחיילים ולמלכים, לשודדים ולגנבים.
כשהזכירו רבות את המילה "ישראל", הייתי מנסה לדמיין חיילים יהודים שמדברים עברית, ותהיתי אם באמת קיימים דגל משלנו וסמל והמנון, כמו אלה של מרוקו, שבכל טקס של יום העצמאות נאלצתי לעמוד לכבודם. חשבתי על סבתא שלי, על פניה החייכניות, על עיניה הטובות שזיק של חוכמה האיר מהן. סבתא הרחוקה שתמיד חבשה מטפחת פרחונית לראשה, ונראה כאילו הילת קדושה מקיפה אותה. סבתא הייתה אשתו של רב מקובל בקהילה, רבי יחיאל סילוק. היא עלתה עשר שנים לפנינו, ואמא, מרוב געגועים אליה, הייתה שרה לנו שירי ערש עליה — שרה ובוכה. רק התקווה שתפגוש אותה בקרוב, כשנעלה לארץ ישראל — רק התקווה הזו החזיקה אותה. אני זוכר לילות ארוכים שבהם שמעתי את שירתה העצובה של אמא, שירה של בכי וגעגועים לאמה, שזכורה לי תמונה שלה שנשלחה אלינו הביתה, שבה הסבתא המבוגרת נושאת על גבה אחד מנכדיה וחורשת את האדמה במטעים של מושב נווה ימין במועצה האזורית דרום השרון. נדמה לי שהגעגועים והצורך לראות את אמא ואת ארץ ישראל התערבבו בחשש לעתידנו. לעיתים הייתי קם להרגיע אותה, מבקש ממנה שתפסיק, מנחם, מלטף. למוחרת בבוקר תמיד וידאתי שהיא עברה את הלילה ושהיא כבר לא עצובה.
בכל בוקר, כשהלכתי לבית הספר, מלווה בחברים שהצטרפו בדרך, גיליתי שעוד חבר כבר עזב, עוד כיסא נותר מיותם בכיתתו של מסייה ניסים אסולין, ועוד מעיל נעלם מהמסדרון שהוביל לכיתה. התייחסתי לזה ברגשות מעורבים. שמחתי על כך שהחברים נסעו לארץ וגם נעצבתי. לא נשאלו כבר שאלות, היה ברור שחלק מהחברים "עזבו ועלו לארץ".
אם הזכרתי את המורה מסייה ניסים אסולין, אני חייב להתוות קווים לדמותו — דמות מרשימה וסמכותית שהייתה מודל לחיקוי עבורי.
במרוצת השנים, במסגרת תפקידי כראש המִנהל, שיתפתי בסיפורי ובזיכרונותיי את מר בני רגב, ראש עיריית לוד, שמסייה ניסים התגורר בה, והוא החליט להעניק לו תעודת הוקרה.
מבחינתי, זו הייתה הכרת התודה שלי ושל ילדי העיר בני מלל כלפי המורה הדגול שלנו.
בציון ה-30 לפטירתו של המחנך האהוב הגעתי לבית הכנסת בעירו והעליתי קווים לדמותו. המפגש עם בני משפחתו היקרים היה מרגש.
זכורה לי חבורה של ילדים מקומיים, שובבים, שהרבו להציק לנו ולנהוג כלפינו באלימות. יום אחד חזרתי הביתה נסער כולי, בעקבות המפגש שלי ושל חבריי עם חבורת הילדים המקומיים.
עם זאת, בסך הכול חיינו בשלום ובאחוות שכנות טובה מאוד עם כולם.
אמא הבינה שקרה משהו, ליטפה את ראשי ואמרה לי: "בני, אנו עולים לארץ ישראל. שם יש לנו צבא חזק. שם אף אחד לא יציק לך. שם אנו נהיה בטוחים!"
בדבריה המעודדים של אמי נזכרתי כשהתבגרתי ועמדתי גאה במדי הזית ברחבת המסדרים, בסיום מסע כומתה — חייל בצבא ההגנה לישראל.
כמה שהתכוננו לנסיעה לישראל, כשהגיעה השעה, ההפתעה הייתה גדולה. הרגשות היו מעורבים. פחדתי לעזוב את המוכר, את האהוב, את החיים המלאים שהיו לי בבני מלל, את החברים, את בית הספר, ומצד אחר — ידעתי שהחלום הזה שליווה אותי כל חיי הצעירים — עומד להתגשם.
