טבע התודעה

01 טבע התודעה 

אני לא יודע מה יהיה שם הסמינר הזה, משום שהוא יסודי מכדי לתת לו כותרת. אני עומד לדבר על מה שיש. הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להרחיב את נקודת המבט שלנו ולתת קצת רקע על הרעיונות המרכזיים שמשפיעים על השכל הישר שלנו, ועל מושגי היסוד שלנו לגבי מה הם החיים בכלל. ויש לכך מקורות היסטוריים שמשפיעים עלינו בעוצמה רבה יותר מכפי שרוב האנשים מבינים: רעיונות על העולם, שמוטבעים בשפה שאנחנו משתמשים בה ובמה שנחשב בעינינו היגיון פשוט.

ולרעיונות הבסיסיים האלה אני קורא "מיתוסים", לא במובן של משהו שהוא פשוט לא אמת, אלא במובן עמוק יותר: מיתוס הוא דימוי, שבאמצעותו אנחנו מנסים להבין את העולם; וכיום אנחנו מושפעים משני דימויים רבי־עוצמה שאינם תואמים את המצב הנוכחי של הידע המדעי, ואחת הבעיות הגדולות שלנו היא למצוא דימוי הולם ומספק של העולם.

אז על זה אני מתכוון לדבר. ואני גם עומד ללכת רחוק יותר — לא רק איזו תמונת עולם תהיה לנו, אלא כיצד נוכל להתאים את התחושות והרגשות שלנו לתמונת העולם ההגיונית ביותר שאנחנו מסוגלים לשוות לנגד עינינו.

אז לשני הדימויים שהניעו אותנו במשך אלפיים שנה ואולי אף יותר אני קורא שני מודלים של היקום: הראשון נקרא מודל הקדרות, והשני נקרא המודל האוטומטי־לחלוטין.

מודל הקדרות של היקום מבוסס על ספר "בראשית", שהיהדות, האסלאם והנצרות שואבות ממנו את תמונת העולם הבסיסית שלהן. ותמונת העולם בספר "בראשית" היא שהעולם הוא חפץ. הוא עשוי. כמו שקדר לוקח חֵמר ויוצר ממנו סירים וכמו שנגר לוקח עץ ועושה ממנו שולחנות וכיסאות. אל תשכחו שישו היה בנו של נגר; וגם בנו של אלוהים לפי התאולוגיה הנוצרית. אז הדימוי של אלוהים ושל העולם מבוסס על הרעיון של אלוהים כטכנאי: קדר, נגר, ארכיטקט, שרואה בעיני רוחו תכנית ושמעצב את היקום בהתאם לתכנית הזאת. והרעיון הבסיסי בדימוי הזה של העולם הוא הרעיון שהעולם עשוי מחומר ראשוני כלשהו; תוכן, מילוי. כמו שסירים עשויים מחֵמר. והקדר כופה את רצונו על החומר והופך אותו למה שהוא רוצה. ובספר "בראשית" אלוהים יוצר את אדם מעפר האדמה. במילים אחרות, הוא עושה פסלון חֵמר, ואז הוא נושם לתוכו, והפסלון מקבל חיים. בפני עצמו הוא חסר צורה וחסר תבונה, ולכן זקוק לתבונה חיצונית ולאנרגיה חיצונית שיפיחו בו חיים ויכניסו קצת שכל לקדקודו.

ובדרך זו אנחנו יורשים תפיסה של עצמנו כחפצים, כאילו עשו אותנו, וזה טבעי לחלוטין בתרבות שלנו שילד ישאל את אימא שלו "איך עשו אותי?" או "מי עשה אותי?"

וזה רעיון רב־עוצמה, אבל הסינים או ההודים, לדוגמה, אינם מאמינים ברעיון הזה. ילד סיני לא ישאל את אמא שלו "איך עשו אותי?" אולי הוא ישאל אותה "איך גדלתי?", וזהו תהליך שונה לחלוטין מעשייה.

אתם מבינים? כשעושים משהו, מרכיבים אותו, מניחים חלקים במקומם או עובדים מבחוץ פנימה, כמו פַסל שעובד באבן או קדר שעובד בחֵמר. אבל כשמתבוננים במשהו שגדל, זה עובד בדיוק בכיוון ההפוך. מבפנים החוצה: זה מתרחב, זה מתפתח, זה פורח. וזה קורה בכל כולו בבת אחת. במילים אחרות, הצורה הפשוטה המקורית, של תא חי ברחם למשל, מסבכת את עצמה בהדרגה — זהו תהליך הגדילה. והוא שונה לחלוטין מתהליך העשייה.

כלומר במודל הקדרות קיים הבדל ממשי בין העשוי לבין יוצרו. והדימוי הזה, מודל הקדרות הזה של היקום, מקורו בתרבויות ששיטת השלטון בהן הייתה מלוכה, ושם יוצר היקום נתפס גם בדמותו של מלך היקום. "מלך מלכי המלכים, וַאֲדנֵי האדונים, אשר לבדך מושֵל בְשָׂרִים ומשקיף ממעון קדשך על כל יושבי הארץ."1 וכל האנשים שנוטים להתבונן כך על היקום מרגישים קשורים למציאות הבסיסית, כפי שנתין מרגיש קשור למלך, ולכן הם נזהרים מאוד ממה־שזה־לא־יהיה שמפעיל את הדבר הזה.

זה נראה לי מוזר שבארצות־הברית יש לאנשים שהם אזרחים של שלטון נבחר תאוריה מלוכנית על היקום. שאפשר לקרוא לנשיא ארצות הברית "הארי" או "אייק" אבל אי אפשר לקרוא לאדון היקום במונחים כאלה. מכיוון שלקחנו מתרבויות קדומות מאוד של המזרח הקרוב את הרעיון שאדון היקום חייב לזכות ליחס מסוים מאוד של כבוד: אנשים כורעים ברך, אנשים משתחווים, אנשים משתטחים אפיים ארצה. וזה מכיוון שאין אף אחד שמפחד יותר מאשר העריץ עצמו. הוא יושב בגבו לקיר, ושומרים עליו מכל צד, והוא גורם לך להפנות את פניך למטה, לקרקע, מכיוון שכך לא תוכל להשתמש בנשק. כשאתה נמצא בנוכחותו, אתה לא ניצב מולו, מכיוון שאתה עלול לתקוף, ויש לו סיבה לחשוש שבאמת תתקוף מפני שהוא שולט בכולם. והאיש ששולט בכולם הוא הנוכל הגדול מכולם, מכיוון שהוא זה שהצליח במזימתו. האחרים נדחקים הצדה מפני שהם, הפושעים, האנשים שאנחנו מכניסים לכלא, הם בסך הכול האנשים שנכשלו. אז כמובן, הבוס האמיתי יושב בגבו אל הקיר, ועושי דברו משני צדדיו.

וכך, כשמתכננים כנסייה, כמו מה זה נראה? הכנסייה הקתולית מציבה את המזבח בגבו לקיר, בקצה המזרחי של הכנסייה — זה משתנה עכשיו כי הדת הקתולית עוברת שינויים — אבל המזבח הוא בעצם כס המלכות, והכומר הוא השר הראשי של חצר המלכות והוא המוציא והמביא, אז המזבח הוא בעצם כס האלוהים. וכל האנשים עומדים מול המזבח ומשתחווים לו. והקתדרלה הקתולית הגדולה נקראת בזיליקה, מהמילה היוונית "בזילוס" שפירושה "מלך". אז הבזיליקה היא בעצם "ביתו של המלך", וטקסי הכנסייה הקתולית מבוססים על טקסי חצר המלוכה של ביזנטיון.

הכנסייה הפרוטסטנטית שונה במקצת, אבל העיקרון די דומה: הרהיטים של הכנסייה הפרוטסטנטית מבוססים על חצר בית המשפט. בימת המטיף; השופט בבית המשפט האמריקאי לובש גלימה שחורה. הוא לובש בדיוק את אותה השמלה שכומר פרוטסטנטי לובש. וכולם יושבים בתאים האלה: יש תא למושבעים, יש תא לשופט, יש תא לזה ותא לזה, ואלו בדיוק הדרגשים שנמצאים בכנסייה קולוניאלית פרוטסטנטית טיפוסית. כלומר האדריכלות של שני סוגי הכנסיות האלה, שיש להן ראיית עולם אוטוקרטית על טבעו של היקום, מבוססת על תפיסות עולם פוליטיות של היקום; המלך והשופט. "כבודו".

יש הגיון בזה. בבית המשפט צריך לפנות לשופט בתואר "כבודו". זה מונע מהמתדיינים לאבד את עשתונותיהם ולהתפרץ. יש בזה טעם. אבל כשרוצים להחיל את הדימוי הזה על היקום עצמו, על טבע החיים עצמם, נוצרות בעיות.

לדוגמה, הרעיון שיש הבדל בין חומר לרוח. הרעיון הזה לא עובד יותר. לפני הרבה מאוד זמן, פיזיקאים הפסיקו לשאול את השאלה "מהו חומר?". הם התחילו כך. הם רצו לדעת, מהו החומר היסודי של העולם. וככל שהם שאלו את השאלה הזו, כך הם הבינו שהם לא יכולים לענות עליה, משום שאם אתה רוצה להגדיר מהו חומר, אתה צריך להגדיר אותו במונחים של התנהגות — כלומר, במונחים של צורה, במונחים של דפוס. אתה אומר מה הוא עושה, אתה מתאר את הצורות הקטנות ביותר שלו שאתה יכול לראות: אטומים, אלקטרונים, פרוטונים, מזונים, כל מיני חלקיקים תת־אטומיים. אבל לעולם לא תוכל להגיע לחומר הבסיסי. כי אין כזה.

"חומר" הוא בעצם מילה לתיאור העולם כפי שהוא נראה כשהעיניים לא בפוקוס; מטושטשות. הרעיון של חומר הוא שהוא אינו מובחן; סוג של עִסּה. וכשהעיניים לא בפוקוס חד, הכל נראה מטושטש. כשהעיניים חוזרות לפוקוס, אפשר לראות צורה, לראות דפוס. ולכן כל מה שאנחנו יכולים לדבר עליו הם דפוסים. אז התמונה של העולם בפיזיקה המתקדמת ביותר היום היא לא חומר מעוצב — כד חמר — אלא דפוס. דפוס המעצב את עצמו ונע מעצמו; ריקוד. והשכל הישר שלנו, כפרטים, עדיין לא תפס את זה.

טוב, במהלך הזמן, עם התפתחות המחשבה המערבית, מודל הקדרות של העולם עלה על שרטון והשתנה למה שאני מכנה המודל האוטומטי־לחלוטין של העולם.

כלומר המדע המערבי היה מבוסס על הרעיון שישנם חוקי טבע, והוא קיבל את הרעיון הזה מהיהדות, מהנצרות ומהאסלאם. הרעיון היה שהקדר, יוצר העולם, ניסח בהתחלה את החוקים ואת חוק האלוהים, שהוא גם חוק הטבע, שנקרא "לוגוס". ובנצרות הלוגוס הוא האדם השני בשילוש הקדוש, שמתגלם בישו המשיח, ושמגלם בכך את הדוגמה המושלמת של "החוק האלוהי". ואנחנו מותנים לחשוב שכל תופעות הטבע מצייתות לחוקים, כאילו החוקים של העולם הם כמו הפסים שהטראם או הרכבת נוסעים עליהם, והדברים האלה קיימים בצורה מסוימת, וכל האירועים מגיבים לחוקים האלה. כמו בחמשיר הזה:

היה היה פעם אדם

שאמר ריבונו של עולם

אם לפי קו קבוע

גורמים לי לנוע

אז אולי בכלל אני טראם.

אז הנה הרעיון הזה, שיש מעין תכנית ושהכול מגיב ומציית לתכנית הזאת. ובמאה ה-18 התחילו אינטלקטואלים מערביים לחשוד ברעיון הזה ולתהות אם יש באמת מחוקק. אם יש באמת אדריכל של היקום. והם גילו, או הסיקו, שאין צורך להניח שיש. זאת מכיוון שההנחה שאלוהים קיים לא עוזרת לנו לחזות את העתיד.

בואו ננסח את זה כך: תפקידו העיקרי של המדע הוא לספק תחזיות, כלומר המדע הוא בעצם נבואה. באמצעות בחינת התנהגות של משהו בעבר ותיאור זהיר שלה אנחנו יכולים לחזות את העתיד. זהו בעצם כל המדע. וכדי לעשות את זה ולספק תחזיות מוצלחות לא צריך את אלוהים, כי זה לא משנה שום דבר. אם אתה אומר שהכול נשלט בידי אלוהים ושהכול כפוף לאלוהים, זה לא משנה כהוא זה את התחזיות שלך. אז הם פשוט נפטרו מההשערה הזאת, אבל הם שמרו את ההשערה של חוק! מפני שאם אתה יכול לחזות, אם אתה יכול ללמוד את העבר ולתאר איך דברים התנהגו בעבר, ואם יש לך כמה סדירויות בהתנהגות של היקום — אתה קורא לזה חוק. אפילו שזה לא חוק במובן הרגיל של המילה, אלא פשוט סדירות. אז הם נפטרו ממחוקק החוקים אבל שמרו על החוק. ולכן הם הגו את היקום במונחים של מנגנון, כלומר משהו שפועל על פי עקרונות מכניים קבועים, כמו שעון.

כל תמונת העולם של ניוטון מבוססת על ביליארד. האטומים הם כדורי ביליארד, והם מתנגשים אחד בשני. וכך ההתנהגות שלכם, של כל אדם, מוגדרת כמעין סידור מורכב מאוד של כדורי ביליארד שכל שאר הדברים הולמים בהם.

אם כן, מאחורי המודל האוטומטי־לחלוטין של היקום עומד הרעיון שהמציאות עצמה היא — אם להשתמש במונח שהיה אהוב על מדענים מהמאה ה-19 — "אנרגיה עיוורת". במטאפיזיקה של ארנסט הקל והנרי הקסלי, לדוגמה, העולם הוא בעצם כוח עיוור בלבד, חסר תבונה. ובדומה לכך, האנרגיה הפסיכולוגית הבסיסית בפילוסופיה של פרויד הוא הליבידו, תאווה עיוורת. וזה מקרי לחלוטין, תוצאה של מזל צרוף, שמה שנובע מהפראיות של האנרגיה הזאת אלה בני אדם; עם ערכים, תבונה, שפות, תרבויות ואהבה. רק מזל. זה כמו לומר שאלף קופים שיתקתקו על אלף מכונות כתיבה במשך מיליון שנים, בסופו של דבר יקלידו את האנציקלופדיה בריטניקה. וכמובן ברגע שהם יפסיקו להקליד את האנציקלופדיה בריטניקה הם ישובו להיות חסרי היגיון. וכדי שזה לא יקרה, מכיוון שאנחנו רק מקריות בקוסמוס הזה, ואנחנו אוהבים להיות בני אדם, אנחנו אוהבים את החיים שלנו, אז אם אנחנו רוצים לשמור עליהם, אומרים האנשים האלה, אנחנו חייבים להילחם בטבע, מכיוון שהוא יהפוך אותנו בחזרה לשטות גמורה אם ניתן לו. אז אנחנו חייבים לכפות את רצוננו על העולם הזה, כאילו היינו משהו זר לו לחלוטין. מבחוץ.

וכך אנחנו מקבלים תרבות שמבוססת על הרעיון של מלחמה בין האדם לבין הטבע. ואנחנו מדברים על כיבוש החלל או על כיבוש האוורסט. והסמלים הגדולים של התרבות שלנו הם הטיל והדחפור. הטיל — טוב, זה ברור — פיצוי לחסך המיני של הגבר. אז אנחנו הולכים לכבוש את החלל. אפילו שאנחנו כבר בתוך החלל, רחוק־רחוק. אם מישהו יהיה רגיש מספיק, החלל החיצון יכול לבוא אליו. זה אפשרי אם העיניים שלכם פקוחות מספיק: בעזרת טלסקופים, בעזרת רדיו־אסטרונומיה, בעזרת כל מיני מכשירים רגישים שאנחנו יכולים להמציא. אנחנו כבר הרחק בחלל, יותר משנהיה אי־פעם. אבל רגישות היא לא הצד החזק שלנו. במיוחד בתרבות הוואספית האמריקאית שאנחנו מגדירים בה גבריות במונחים של תוקפנות, משום שאנחנו חוששים קצת, לא בטוחים אם אנחנו באמת גברים. לכן אנחנו עוטים על עצמנו את המסכה הזאת של הטיפוס הקשוח. זה בכלל לא הכרחי. אם אתם באמת גברים, אתם לא צריכים להוכיח את עצמכם ואתם לא צריכים להכניע את הטבע. למה להיות עוין כלפי הטבע? הרי אתה עצמך סימפטום של הטבע. אתה, כאדם, צומח מן היקום הפיזי הזה בדיוק כפי שתפוח גדל על עץ תפוחים.

אז כמו שעץ שמצמיח תפוחים הוא עץ־תפוחים, כך גם עולם שמופיעים בו אנשים הוא עולם־אנשים. ולכן קיומם של אנשים הוא סימפטום של סוג היקום שאנחנו חיים בו, בדיוק כפי שפריחה על עור של מישהו היא סימפטום של אבעבועות רוח. אבל אנחנו חונכנו על פי ההיגיון של שני המיתוסים הגדולים שלנו, מודל הקדרות והמודל האוטומטי, לא להרגיש שאנחנו שייכים לעולם, והדרך שאנחנו מדברים בה משקפת את זה. אנחנו אומרים "באתי לעולם". לא נכון, באת ממנו! אנחנו אומרים "תתמודד עם העובדות". אנחנו מדברים על "להכיר במציאות"; כאילו שזאת התנגשות בין שני דברים שונים לחלוטין זה מזה. והאדם הממוצע מרגיש שהוא מישהו או משהו שקיים בתוך שק של עור. מרכז של מוּדעות שמסתכל החוצה לעבר הדבר הזה ותוהה מה לעזאזל זה עומד לעשות לו. "כן, אני מזהה אתכם, אתם נראים קצת כמוני, וראיתי את עצמי במראה, ואתם נראים כאילו אתם בני אדם. אז אולי אתם תבוניים ואולי אתם גם יכולים לאהוב. אולי אתם בסדר, חלק מכם בכל אופן. יש לכם את צבע העור הנכון, או שאתם שייכים לדת הנכונה, או מה שזה לא יהיה, אתם בסדר. אבל כל האנשים האלה שם באסיה ובאפריקה, יכול להיות שהם לא באמת בני אדם". כאשר אתה רוצה להרוס מישהו, אתה תמיד מגדיר אותו כ"לא בן אדם". לא באמת אנושי. קוף אולי. אידיוט אולי. מכונה אולי. אבל לא בן אדם.

אבל יש לנו גישה עוינת כזאת כלפי העולם החיצוני בגלל האמונה התפלה הזאת, המיתוס, התאוריה הלא־מבוססת לחלוטין שאנחנו קיימים רק בתוך העור של עצמנו. ברשותכם, אני רוצה להציע תאוריה אחרת לחלוטין.

ישנן שתי תאוריות גדולות באסטרונומיה בימים אלה, אחת נקראת תיאוריית המפץ הגדול והשניה נקראת תיאוריית המצב היציב. האנשים שתומכים בתיאוריית המצב היציב אומרים שלא היתה התחלה ליקום. הוא אמנם תמיד מתרחב, אבל זאת מכיוון שמימן חופשי בחלל נקרש ויוצר גלקסיות חדשות. אסטרונומים אחרים אומרים שהיה פיצוץ ראשוני, מפץ עצום לפני מיליארדי שנים שהשליך את כל הגלקסיות לחלל. בואו נאמר שכך היה. זה כמו לזרוק בקבוק מלא בדיו על הקיר. לנפץ אותו! וכל הדיו הזה מתפזר. ובמרכז זה צפוף, נכון? וככל שמתרחקים לעבר הקצוות, הטיפות הקטנות נהיות עדינות יותר ועושות צורות מורכבות יותר, נכון? אז ממש כך היה מפץ גדול בתחילת הדברים, והוא מתפשט, ואתם ואני שיושבים פה בחדר הזה כבני אדם מורכבים נמצאים הרחק־הרחק בשולי המפץ הזה. אנחנו הצורות המורכבות הקטנות האלה בסופו. מעניין מאוד. אלא שאנחנו מגדירים את עצמנו כאילו אנחנו רק זה.

אם אתם חושבים שאתם רק בתוך העור של עצמכם, אתם מגדירים את עצמכם כמעין סלסול קטן יחיד, אי־שם הרחק בשולי הפיצוץ. הרחק־הרחק בחלל והרחק־הרחק בזמן. לפני מיליארדי שנים הייתם מפץ גדול, אבל עכשיו אתם בני אדם מורכבים. כלומר אנחנו מפרידים את עצמנו מזה, ולא מרגישים שאנחנו עדיין המפץ הגדול. אבל זה מה שאנחנו! תלוי איך אנחנו מגדירים את עצמנו. אם כך אכן התחילו הדברים, אם אכן היה מפץ גדול בהתחלה, אנחנו לא רק תוצאה של המפץ הגדול, בסוף התהליך, אנחנו עדיין התהליך. אנחנו המפץ הגדול, הכוח המקורי של היקום, כפי שהוא בא לידי ביטוי במי שאנחנו. כשאני פוגש אחד מכם, אני רואה לא רק מה שאתם מגדירים כעצמכם — מר זה וזה, גברת זו וזו — אני רואה כל אחד מכם כאנרגיה הראשונית של היקום שמציגה את עצמה בדרך המסוימת הזאת. אני יודע שגם אני כזה. אבל למדנו להגדיר את עצמנו כנפרדים מזה לחלוטין. ולכן הבעיה הרצינית הראשונה שאנחנו צריכים להתגבר עליה היא להבין שאין דבר כזה "דברים". כלומר דברים שהם נפרדים זה מזה או אירועים נפרדים. שזאת רק דרך שאנחנו רגילים לדבר בה. אם תצליחו להבין את זה, לא יהיו לכם יותר שום בעיות.

פעם שאלתי קבוצת תלמידי תיכון למה הם מתכוונים כשהם אומרים "דבר". בהתחלה הם נתנו לי כל מיני מילים נרדפות. הם אמרו "זה אובייקט", שזאת פשוט מילה נרדפת ל"דבר" שלא אומרת כלום על המשמעות של המילה "דבר". בסוף, ילדה חכמה מאוד מאיטליה שהייתה בקבוצה אמרה שדבר זה שם עצם. והיא די צדקה. שם עצם אינו חלק מהטבע, אלא חלק מהשפה. אין שמות עצם בעולם הפיזי. אין גם דברים נפרדים בעולם הפיזי. העולם הפיזי הוא מפותל; עננים, הרים, עצים, אנשים, כולם מפותלים. ורק כשבני אדם התחילו לעבוד על הדברים, הם התחילו לבנות בניינים בקווים ישרים ולנסות ליצור רושם שהעולם לא באמת מפותל. והנה אנחנו, יושבים בחדר הזה שכולו בנוי מקווים ישרים, אבל כל אחד מאתנו הוא מפותל ככל שרק ניתן להיות.

עכשיו, כשרוצים להשתלט על משהו מתפתל, זה די קשה, לא? אתה מנסה להרים דג בידיים, והדג מתפתל ומחליק החוצה. מה אתה עושה כדי לתפוס את הדג? אתה משתמש ברשת. ולכן הרשת היא הכלי המרכזי שיש לנו כדי לשלוט בעולם המפותל והמתנועע הזה. אז אם אני רוצה לשלוט בנענוע הזה, אני חייב לשים עליו רשת. ואני יכול למספּר את החורים ברשת; כך וכך חורים כלפי מעלה, כך וכך חורים הצדה. ואם אני יכול למספּר את החורים האלה, אני יכול לספור בדיוק איפה כל פיתול נמצא, במונחים של חור ברשת הזאת. וזה ראשיתו של החשבון, המדע של מדידת העולם.

אבל כדי לעשות את זה, אני צריך לפרק את הפיתולים לחתיכות. אני צריך לקרוא לזה חתיכה אחת של הפיתול ולזה החתיכה הבאה של הפיתול ולזה החתיכה הבאה של הפיתול וכן הלאה. וכך המקטעים האלה הם "דברים" או "אירועים". חלקים של פיתול, שאני מסמן כדי לדבר על הפיתול, כדי למדוד אותו, וכך לשלוט בו. אבל למען האמת בטבע, בעולם הפיזי, הפיתול לא חתוך לחתיכות.

בדיוק כפי שאתם לא מקבלים פרגית ישר מהביצה, אלא צריכים לחתוך את התרנגולת כדי לאכול אותה — אתם מחלקים אותה, אבל היא לא באה מחולקת — כך גם העולם לא בא מחולק לדברים. הוא לא בא מחולק לאירועים. אתם ואני, כולנו, המשכיים ליקום הפיזי כפי שגל המשכי לאוקיינוס. האוקיינוס מניב־גלים, והיקום מניב־אנשים. וכפי שאני מנופף לכם ואומר: "יוּ הוּ!" כך העולם מנופף אליי אתכם ואומר: "היי! הנה אני!"

אבל אף אחד מאתנו לא מרגיש את זה כיוון שהתודעה שלנו, הדרך שאנחנו מרגישים וחשים בה את הקיום שלנו, הושפעה מהמיתוס שאנחנו עשויים, שאנחנו חלקים, שאנחנו דברים.

אנחנו מהופנטים, ממש מהופנטים, על ידי מוסכמה חברתית, להרגיש ולחוש שאנחנו קיימים רק בתוך גבולות העור שלנו. שאנחנו לא המפץ המקורי, אלא רק משהו על הקצה שלו. ובגלל זה אנחנו מפחדים פחד מוות. כי הגל שלי עומד להיעלם, ואני עומד למות, וזה יהיה נוראי! מסתובבת אצלנו עכשיו מיתולוגיה שאנחנו בסך הכול דבר שקורה בין חדר הלידה לבין חדר המתים. וזהו. ולכן כולנו מרגישים אומללים.

זה מה שאנשים מאמינים בו באמת כיום. אולי אתם הולכים לכנסייה, אולי אתם אומרים שאתם מאמינים בזה ובהוא, אבל אתם לא. לו האמנתם באמת בנצרות, הייתם צורחים ברחובות. אבל אף אחד לא באמת מאמין. הייתם מזמינים מודעוֹת על פני עמוד שלם בעיתון כל יום. הייתם משדרים את תכניות הטלוויזיה המפחידות ביותר. הכנסיות היו יוצאות מדעתן אילו הן האמינו באמת במה שהן מלמדות. אבל הן לא. הן חושבות שהן צריכות להאמין במה שהן מלמדות. הן מאמינות שהן צריכות להאמין. אבל הן לא באמת מאמינות בזה, מכיוון שמה שאנחנו באמת מאמינים בו הוא המודל האוטומטי־לחלוטין. וזהו ההיגיון הבסיסי ביותר שמתקבל על דעתנו: אנחנו מזל מקרי. אנחנו אירוע נפרד. ואנחנו רצים מחדר היולדות לחדר המתים, וזהו מותק, זהו.

אז למה שמישהו יחשוב ככה? אין שום סיבה לכך, מכיוון שזה אפילו לא מדעי. זה רק מיתוס. והוא הומצא על ידי אנשים שרצו להרגיש הרגשה מסוימת, לשחק משחק מסוים; כי לשחק ב"יש אלוהים" נהיה מביך. הרעיון שאלוהים הוא מעין קדר, אדריכל של היקום, הוא נחמד בסך הכול. הוא גורם לך להרגיש שהחיים בכל זאת חשובים. יש מישהו שאכפת לו. יש לחיים משמעות, יש להם היגיון, ויש לך ערך בעיני האב שבשמים. אבל בשלב מסוים זה נהיה מביך, ואתה מבין שאלוהים רואה כל דבר שאתה עושה. הוא יודע את מחשבותיך ורגשותיך הכמוסים ביותר, ואז אתה אומר: "תפסיק להציק לי! אני לא רוצה אותך בסביבה!" אז אתה נעשה אתאיסט רק כדי להיפטר ממנו.

ואחרי זה אתה מרגיש נורא, כי אמנם נפטרת מאלוהים, אבל זה אומר שנפטרת מעצמך. אתה רק מכונה. והרעיון שלך שאתה רק מכונה, גם הוא רק מכונה. אז אם אתה ילד חכם, אתה מתאבד.

קאמי אמר שיש רק שאלה פילוסופית רצינית אחת: אם להתאבד או לא להתאבד. אני חושב שיש ארבע־חמש שאלות פילוסופיות רציניות: הראשונה היא "מי התחיל את זה?" השנייה היא "האם אנחנו עומדים להצליח?" השלישית היא "איפה נשים את זה?" הרביעית היא "מי ינקה אחר כך?" והחמישית — "האם זה רציני?"

אבל בכל אופן, להתאבד או לא להתאבד זו שאלה טובה. למה להמשיך? ואתה ממשיך רק אם משתלם להמשיך לשחק. היקום הרי מתקיים כבר הרבה מאוד זמן, ולכן תאוריה מספקת של היקום חייבת להיות תאוריה ששווה להמר עליה. לדעתי זה היגיון בסיסי. אם אתה כבר ממציא תאוריה על היקום שלא שווה להמר עליה, למה לטרוח? פשוט תתאבד. אבל אם אתה רוצה להמשיך לשחק את המשחק, אתה צריך שתהיה לך תאוריה אופטימלית למשחק, אחרת אין לזה טעם.

המשך הפרק בספר המלא