חמש ארוחות ביום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חמש ארוחות ביום
מכר
מאות
עותקים
חמש ארוחות ביום
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חמש ארוחות ביום

4.1 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: 2018
    • קטגוריה: פרוזה מקור
    • מספר עמודים: 128 עמ' מודפסים

    מיכל זמיר (נולדה ב-28 בספטמבר 1964) היא סופרת ישראלית.

    הייתה בעלת טור "עשר תחנות תרבות" בעיתון "מעריב", כתבה ביקורות ספרים במוסף הספרים של העיתון "הארץ". עבדה כמגיהה, עובדת כעורכת בהוצאות שונות ומעבירה סדנאות כתיבה. החלה לכתוב בגיל 37, פרסמה עד כה (אוגוסט 2012) ארבעה ספרים, שניים מספריה תורגמו לגרמנית בתרגומה של רות אחלמה.

    תקציר

    ״פעם אמר לי חבר בן תשעים, שמרוב פחד שישכח את סופי המשפטים, הוא שומר אותם במוחו, וכך שוכח את כל ההתחלות. גם אני שכחתי את ההתחלה, אני אוחזת את הסוף חזק־חזק בשתי ידיים.״   בת מלווה את אִימה ההולכת ונמחקת במוסד לחולי אלצהיימר. ככל שהמצב מידרדר כך הן מטפסות במעלה הקומות של האינסטיטוט. אם תאריך האֵם ימים, הן עוד יגיעו לקומה החמישית. דווקא בנקודת־הקצה, נוכח מערומיה של האישיות האוזלת, בקריסתם של כל הסיפורים – אין למספרת דבר מלבד הספרות, שספר זה הוא המחשה מופתית של נחיצותה. בישירות מכאיבה ומצחיקה, חפה משמץ התחסדות, מביאה מיכל זמיר עדות ראשונה מסוגה בעברית על חיים, שיותר מכפי שהם נקראים אל המוות, הם פורשים את מהלכו על פני חודשים ושנים.   בין ספריה הקודמים של מיכל זמיר: "ספינת הבנות" (חרגול) ו"סימנים של גבר זר" (כתר).

    פרק ראשון

    מעילי
     
    בדיעבד, נדמה לי שלא הבנתי למה אני נכנסת. בשנת 2000 קבע הרופא שהבלבול והשכחה של אימי הם תוצאה של מחלת האלצהיימר. קשה לומר שהופתענו; אביה חלה באלצהיימר בדיוק באותו גיל. כשמצבו הידרדר, אימי קיבלה על עצמה את הטיפול בו. סבתא שלי - כן אלצהיימר, לא אלצהיימר - הייתה משוכנעת שהוא עושה לה דווקא. כילדה הבטתי במשך כמה חודשים בתהליך התנתקותו ההדרגתי מהסביבה. מדי פעם, כשהלך לאיבוד בשכונה, הייתי רצה עם יולי, הכלב שלי, זה שהוא כינה סבצ'קה (כלבלב ברוסית), לחפש אותו, ותמיד מצאתי אותו ליד בית הכנסת. אימי חשבה שזה מוזר, כל חייו היה אתיאיסט.
     
    בתקופה של כחצי שנה שבה התגורר בביתנו החמיר מצבו. סבא שלי, גינקולוג ידוע שם בירושלים, נהג לברר עם כל אישה שנכנסה הביתה מתי וסת אחרונה, ולפעמים הפנה את השאלה גם לגברים. אותנו זיהה לעיתים רחוקות יותר ויותר, אבל טפח על שכמנו בחום, כי גם אם לא היה לו מושג מי אנחנו, ניכרו בנו נימוסינו הטובים. היו גם ביטויים גופניים, כמו מכות על הידיים כשנגענו בעוגות הפרג שלו מקפולסקי, אלה שאהב לאכול דווקא באמצע הלילה, או הדיפות לעבר הדלת כשסירבנו לדרישתו החוזרת ונשנית לצאת החוצה לחפש את הסייס שלו. פעם, בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה, סבא שלי הוריד לו סטירה. כיוון שגם הסייס היה יהודי, סבא שלי רצה להתנצל. הוריי התלבטו, אבל המטפלת ששכרו לו התפטרה, והם החליטו לאשפז אותו בבית החולים הרצפלד בגדרה. בשנות השבעים זה נחשב המקום הכי טוב.
     
    מאז לא ראיתי אותו. אימא שלי נסעה לבקרו שלוש פעמים בשבוע אחרי העבודה. רק אימא שלי, לא אחיה ולא אימהּ. אני זוכרת שִברי שיחות שהתנהלו בין הוריי לחבריהם על הקושי של החברה הישראלית הצעירה בשנות השבעים לטפל בזקניה. פשוט, כמעט לא היו אז זקנים. בבית שלנו הרבו להשתמש במנגנוני הגנה, לא דנו בסבא שלי ספציפית אלא בבעיה באופן כללי. מדי פעם קלטתי חילופי דברים חרישיים בין אבי לאימי, בדרך כלל בלילה, מהם למדתי שסבי ניסה לברוח מהמוסד, שכושרו הפיזי, מקור גאוותו כל הימים, לא נפגע, מה שרק סיבך את המצב. שמעתי את אבא שלי מנסה לעודד את אימי, מזכיר לה שזה כבר לא אבא שלה, שמעתי את אימא שלי אומרת שהמחלה קילפה ממנו את כל המסכות, שמה שנותר בסוף זה החייתי שבאדם.
     
    כאמור, כשאימא שלי אובחנה, לא הופתענו. התבנית האיובית "אשר יגורתי בא לי" הייתה באוויר.

    מיכל זמיר (נולדה ב-28 בספטמבר 1964) היא סופרת ישראלית.

    הייתה בעלת טור "עשר תחנות תרבות" בעיתון "מעריב", כתבה ביקורות ספרים במוסף הספרים של העיתון "הארץ". עבדה כמגיהה, עובדת כעורכת בהוצאות שונות ומעבירה סדנאות כתיבה. החלה לכתוב בגיל 37, פרסמה עד כה (אוגוסט 2012) ארבעה ספרים, שניים מספריה תורגמו לגרמנית בתרגומה של רות אחלמה.

    עוד על הספר

    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: 2018
    • קטגוריה: פרוזה מקור
    • מספר עמודים: 128 עמ' מודפסים
    חמש ארוחות ביום מיכל זמיר
    מעילי
     
    בדיעבד, נדמה לי שלא הבנתי למה אני נכנסת. בשנת 2000 קבע הרופא שהבלבול והשכחה של אימי הם תוצאה של מחלת האלצהיימר. קשה לומר שהופתענו; אביה חלה באלצהיימר בדיוק באותו גיל. כשמצבו הידרדר, אימי קיבלה על עצמה את הטיפול בו. סבתא שלי - כן אלצהיימר, לא אלצהיימר - הייתה משוכנעת שהוא עושה לה דווקא. כילדה הבטתי במשך כמה חודשים בתהליך התנתקותו ההדרגתי מהסביבה. מדי פעם, כשהלך לאיבוד בשכונה, הייתי רצה עם יולי, הכלב שלי, זה שהוא כינה סבצ'קה (כלבלב ברוסית), לחפש אותו, ותמיד מצאתי אותו ליד בית הכנסת. אימי חשבה שזה מוזר, כל חייו היה אתיאיסט.
     
    בתקופה של כחצי שנה שבה התגורר בביתנו החמיר מצבו. סבא שלי, גינקולוג ידוע שם בירושלים, נהג לברר עם כל אישה שנכנסה הביתה מתי וסת אחרונה, ולפעמים הפנה את השאלה גם לגברים. אותנו זיהה לעיתים רחוקות יותר ויותר, אבל טפח על שכמנו בחום, כי גם אם לא היה לו מושג מי אנחנו, ניכרו בנו נימוסינו הטובים. היו גם ביטויים גופניים, כמו מכות על הידיים כשנגענו בעוגות הפרג שלו מקפולסקי, אלה שאהב לאכול דווקא באמצע הלילה, או הדיפות לעבר הדלת כשסירבנו לדרישתו החוזרת ונשנית לצאת החוצה לחפש את הסייס שלו. פעם, בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה, סבא שלי הוריד לו סטירה. כיוון שגם הסייס היה יהודי, סבא שלי רצה להתנצל. הוריי התלבטו, אבל המטפלת ששכרו לו התפטרה, והם החליטו לאשפז אותו בבית החולים הרצפלד בגדרה. בשנות השבעים זה נחשב המקום הכי טוב.
     
    מאז לא ראיתי אותו. אימא שלי נסעה לבקרו שלוש פעמים בשבוע אחרי העבודה. רק אימא שלי, לא אחיה ולא אימהּ. אני זוכרת שִברי שיחות שהתנהלו בין הוריי לחבריהם על הקושי של החברה הישראלית הצעירה בשנות השבעים לטפל בזקניה. פשוט, כמעט לא היו אז זקנים. בבית שלנו הרבו להשתמש במנגנוני הגנה, לא דנו בסבא שלי ספציפית אלא בבעיה באופן כללי. מדי פעם קלטתי חילופי דברים חרישיים בין אבי לאימי, בדרך כלל בלילה, מהם למדתי שסבי ניסה לברוח מהמוסד, שכושרו הפיזי, מקור גאוותו כל הימים, לא נפגע, מה שרק סיבך את המצב. שמעתי את אבא שלי מנסה לעודד את אימי, מזכיר לה שזה כבר לא אבא שלה, שמעתי את אימא שלי אומרת שהמחלה קילפה ממנו את כל המסכות, שמה שנותר בסוף זה החייתי שבאדם.
     
    כאמור, כשאימא שלי אובחנה, לא הופתענו. התבנית האיובית "אשר יגורתי בא לי" הייתה באוויר.