הפסקתי לראות טלוויזיה. הפסקתי בבת אחת, לחלוטין, עם כל התוכניות, אפילו עם הספורט. הפסקתי לפני קצת יותר משישה חודשים, בסוף יולי, מיד אחרי סוף “הטוּר דה פראנס“. כמו כולם, צפיתי בשידור המקטע האחרון בדירה שלי בברלין, בשלווה, זה היה המקטע של השאנז אֶליזֶה שהסתיים בספרינט מרשים של האוזבקי, אָבְּדוּגָ‘פָּרוֹב, ואז קמתי וכיביתי את הטלוויזיה. אני עדיין רואה בדמיוני את התנועה ההיא, תנועה פשוטה מאוד, רכה מאוד, שביצעתי כבר אלף פעם: הזרוע שלי נמתחת ולוחצת על הכפתור, התמונה מצטמצמת ונעלמת מהמסך. וזהו, זה היה הסוף, זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי טלוויזיה.
מקלט הטלוויזיה עדיין בסלון, עזוב וכבוי, לא נגעתי בו מאז. אני מניח שהוא עדיין תקין, צריך רק ללחוץ על הכפתור כדי לבדוק. זה מקלט קלאסי, שחור ומרובע, הניצב על מעמד עץ מצופה לכה, בעל שני חלקים, מגש ורגל: הרגל בצורת ספר שחור ודק הפתוח הצידה, כתוכחה אילמת. המסך, שצבעו לא מוגדר, עמוק ולא מצודד כלל, שלא לומר ירוק, קמור קלות. על המקלט, שבצדו לוח קטן המיועד לכפתורי הבקרה, ניצבת אנטנה גדולה בצורת וי הדומה דמיון לא מבוטל לזרועות לובסטר, ומאפשרת לפיכך אחיזה דומה, למקרה שנרצה לתפוס את הטלוויזיה בשתי האנטנות ולהשליך אותה לסיר מים רותחים, כדי להיפטר ממנה באופן סופי עוד יותר.
ביליתי את הקיץ לבדי בברלין, באותה שנה. דֶלוֹן, בת זוגי לחיים, בילתה את החופשה באיטליה עם שני הילדים, הבן שלי והתינוק שאנחנו עדיין מצפים לו, תינוקת, לדעתי. למעשה, הנחתי שזו תינוקת כי הגינקולוג לא ראה פין בבדיקת האולטרסאונד (כשאין פין, זו לעתים קרובות תינוקת, הסברתי).
הטלוויזיה לא מילאה תפקיד גדול במיוחד בחיי. לא. צפיתי בה בממוצע שעה או שעתיים ביום (ייתכן שאפילו פחות מכך, אבל אני מעדיף להגזים מלהחמיא לעצמי בהערכת חסר). פרט לאירועי ספורט מרכזיים שנהגתי לעקוב אחריהם בהנאה, לחדשות או לכמה ערבי בחירות שהזדמן לי לצפות בהם מפעם לפעם, לא ראיתי יותר מדי טלוויזיה. מתוך עיקרון ונוחות מעולם לא צפיתי בסרטים בטלוויזיה, למשל (מאותה סיבה שאיני קורא ספרים בכתב ברייל). אפילו היה נדמה לי באותו רגע אף כי מעולם לא העמדתי זאת למבחן המציאות — שאני יכול להפסיק לצפות בטלוויזיה מהיום למחר ללא כל בעיה, בלי שייגרם לי שמץ של אי נוחות, במילים אחרות, שאני בשום אופן לא מכור.