חורף 1996
לילה אפל. סופת רעמים וברקים מהדהדת בחוץ, וצובעת את הרקיע בפסי כסף סגלגלים. הגשם מכה בחוזקה על גגון הפלסטיק השקוף שמתחו השכנים. פרי צמוק, כמוש וצהבהב, נתלש בנקישה אחידה מעץ הלימון, והשער שנצבע רק לאחרונה בכחול־מרינס נטרק עם כל משב של רוח.
עוד ליל בלהות לפניי.
אני חייבת לשבור את מעגל האימה הזה, למלא בתוכן את הריק של הלילה ולהכינו נקי ורענן לקראת יום עבודה עמוס בבוקרו של יום חדש. 'לא הגיוני לדבר כל כך הרבה עם עצמך', אני ממלמלת בשקט, 'אבל לפחות עם עצמי אני יכולה לדבר בגובה העיניים'. הסכמה מלאה ביני לביני מתרחשת מיד.
לא ברור לי איך הגעתי למצב שאני צריכה לדבר עם עצמי ולכתוב לעצמי. רוב היום אני מדברת עם אחרים והרבה, מחליפה כובעים כל כך שונים. כנראה שאני זקוקה לאיזה זיכוך ולמישהו שיהיה לידי, אבל שלא ישאל, ישפוט, יבקר, או יציע — רק שיקשיב לעצמי שלי.
הגבול בין סכלות לגאונות הוא כנראה גבול דק עד כדי גיחוך. כמוהו גם אותו קו נימי דקיק המבדיל בין שפיות לבין אי־שפיות. מתי, על ידי מי ובאיזו זכות בדיוק נקבעה ההערכה הרפואית־משפטית־חברתית הזו? הרי הכול עניין של סמנטיקה, של מקובל, של עונתי, של מוסכמות, של טריטוריה.
האמת שאם זה היה כל כך פשוט ומובן, אז למה צִלו של הקו הנימי, הדקיק והערטילאי הזה, זה שמבקר אותי לילה לילה, כל כך מטריד, מכאיב ואינו מרפה? האם זו סתם חרדה, הכחשה או חולשה? או שמא משהו טמיר ממני ומסתורי?
אני לא חייבת לעצמי שום הצטדקות, ויודעת לומר שמשהו עובר עלי והוא משהו לא טוב.
לאחרונה אני מרגישה שחיי תלויים באבן אחת קטנה. אבן חסרת צורה, אפורה, גבשושית. זוהי אבן זעירה האוטמת את חומת האבנים הבצורה, שחונקת אותי וחוסמת את האור בחיי. אילו יכולתי להבקיעה ולמוטט את חומת האבנים, הייתי חוזרת לחופש הנפשי שלי, לשלווה, לחיוכו של בוקר.
אני לא יכולה להצביע על יום מסוים שזה קרה, אבל אני יודעת בוודאות שזה קשור לשינוי שחל באחרונה ברן, להתנהלות שלו, להגיגיו, לדרך החשיבה. אני מרגישה שאני מתחילה לאבד את הדבר הכל כך יקר לי — את בני.
נעשיתי שקופה, לא מובנת, ארכאית, והוא נהיה רוחני, מרחף, חסר רגש, מתנשא ומזלזל.
בחודשים האחרונים מתנהל רן על פי עולם מיסטי, רחוק, תמוה; עולם בודהיסטי־הינדי, הרה־קרישני; מדבר על אירועים קוסמיים, ואלה אינם חודרים למוחי העייף בשלב זה של חיי. כל העניין הזה עם תורת המזרח לא מתיישב עם דרך חשיבתי. גדלתי על תורתו של ברל כצנלסון וא.ד. גורדון דרך עיניהם של הוריי החלוצים, שייבשו כאן ביצות ולחמו בקדחת.
מעולם לא הייתי רוחנית וכנראה גם לא אהיה. רן, אותו נער שהיה כל כך מעשי, וסלל לעצמו בבטחה את הדרך לעתיד מובטח — שינה כיוון. הוא התחיל לנהות אחר האור, אחר הרוח, אחר האלוהי. ולצערי, זהו אלוהים מסוג אחר שאני מכירה. לא ברורה לי הדרך, ואני תמהה לאן צורת החשיבה החדשה הזו שלו תוביל.
אני לא מבינה איך קורה שינוי כזה באישיות. איני מעיזה יותר לשאול על עתידו של מיזם המחשבים שהקים טרם גיוסו, מיזם שהשקיע בו את כל מרצו וחלדו. זה חודשים שאינו מזכיר ולו במילה אחת את הנושא, ולפי תשובותיו בעבר — עדיף להחריש בעת הזו.
אני חושבת לעצמי — מזל שהוא נמצא כרגע בשלהי השירות הצבאי. השחרור בוודאי יזרים דם חדש לתאים האפורים במוחו, שבדרך כלל תפקדו לאורך כל השנים כתאים פעילים מאוד של ילד מחונן. מקווה שיסיים את הצבא ויחזור לעצמו. קשה לי לחיות בערפל הזה של חייו — חיי.
הגשם שירד כל הלילה פסק, קרניים ראשונות של בוקר מגיחות בין העננים. קול הטחת העיתון בדלת הכניסה וטרטור עצבני של השעון המעורר, מחזירים אותי לעוד יום מעונן.
