בתמונה: דיוויד לינץ', צילום: רויטרס
אין הרבה טעם בשאלה האם הספר הזה מיועד למעריצים. בסוגיית דיוויד לינץ' - במאי הקולנוע, הצייר, המוזיקאי ומייסד "קרן דיוויד לינץ' לחינוך מבוסס מודעות ושלום עולמי" - תמצאו או גרופיז שחושבים שהוא גאון וחשים שמה שנתפס כסתום מייצג את העל-מודע שלהם במדויק, או אנשים ששכחו מקיומו מאז שראו סרט אחד שלו ותהו מה זה השטויות האלה. אז כן, הספר הזה מיועד, וממוען מלכתחילה, למעריצים. 'לתפוס את הדג הגדול' מכיל כמאה קטעים - הקצר שבהם בן שורה אחת, הארוך בן שני עמודים - המוגדרים, בצדק, כ"הרהורים על מדיטציה, תודעה ויצירתיות." במאים צעירים ימצאו כאן כמה וכמה עצות, כמו ההמלצה לביים את הסצנה כשהמוזיקה שמיועדת לה מושמעת באוזניות בזמן הצילומים עצמם, כי "המוזיקה מאשרת שהדברים הולכים בכיוון הנכון." או העובדה שלינץ' ממעט להשתמש בסטים בנויים אלא מצלם "און-לוקיישן." הבמאי הטוב ניחן בשתי תכונות מרכזיות, שנדמות סותרות במבט ראשון: מחד - הצורך לשלוט בכל, עד הפרט האחרון ומאידך – היכולת לשחרר, להאציל ולהאמין ביכולותיהם של אחרים – שחקנים, מלחינים, תאורנים – לשמש לו כמדיומים ולהגשים את החזון האישי במלואו. כלומר, להיות גם "קונטרול פריק" וגם "שחרור פריק." לשם כך עליו להיות חרוץ, קפדן ומרוכז להדהים, כך שיוכל לזהות את הרגעים שבהם החזון שלו מרפרף על פניו של שחקן, או חולף בראשו שלו בשעת חלום.
השיעור החשוב ביותר החבוי בספר הוא האופן שבו מאפשר הבמאי למקריות מוחלטת לחדור לתוך היצירה ולייצר בה את הרגעים החשובים והזכירים ביותר. יצירתו של לינץ' היא שילוב בין ידיעה ברורה של חזונו הפרטי ופתיחות מלאה לאופן שבו המציאות מתערבת בחזון הזה ומנהלת איתו דיאלוג. זה כמובן שיעור רלוונטי לבמאי קולנוע אבל גם למנהלי משאבי אנוש, הורים, וכל אחד בעצם.
שיעור שני, שעיקרו מובא בתת-הפרק 'סבל' מגולם בהבחנה שבין הבנת קונפליקט וכאב, לבין החוויה שלהם. לינץ' מודע לסתירה העולה מדמו - תו כמי שמיטיב לטוות סיפורים אפלים מתהומות הנפש האנושית, לבין היותו מודט שלֵו ומסופק, והוא קובע בבירור: "אם אתה שקוע בסבל וכאב - לא תוכל ליצור. ואם אתה נתון בקונפליקט מתמיד - זה יעמוד בינך לבין היצירתיות שלך." לינץ' יוצא נגד אלו ש"לא אוהבים את הרעיון של להיות שמחים," כי הם משוכנעים שהכאב הוא מקל קסמים. שוב ושוב הוא חוזר על ההמלצה שהיא הסיבה האמיתית ליציאתו של הספר: מדיטציה.
סגנון הכתיבה של לינץ' כמו סגנון הדיבור שלו ושל יוגים מסוימים, נדמה כנע על הקו הדק שבין תמימות לטמטום, והוא כמובן לא אף אחד מהם. זו בהירות נטולת אגו שנחווית, בתחילה, כחוסר תחכום ובנאליות. רק כשנכנעים למתווה הצנוע של הפשטות, נחשפים הכוח והתבונה שבה. כנראה מדובר בשילוב של תרגול מזרחי עם הסברתיות-יתר וסבלנות אמריקאית. בדומה לגיבורו, אייג'נט קופר, מתבל לינץ' את כתיבתו בביטויים שנשמעים סופר-אמריקאים כמו "שים עין על הדונאט, לא על החור," או "אני בסך הכל בחור ממיזולה, מונטנה, שעושה את הדבר שלי." למעשה מדובר בחוכמת זן עטופה בלחמניית המבורגר.
אוהדיו של לינץ' לאו דווקא מחפשים מפתחות לפענוח מוחלט של יצירתו. הם מודעים לשרירות דמוית החלום המאפיינת אותה, ובעיקר לעובדה שמדובר באמנות שהרכיב הבלתי מפוענח שבה הוא התחושה המרכזית שאיתה יוצא הצופה מסרטיו. בכל זאת, לינץ' משתדל למלא את מכסת הקאלט ולספק כמה מעשיות שניתן לחלוק בשיחת סלון: דמותו של בוב מ'טווין פיקס' נולדה במקרה מהשתקפות של התאורן במראה; "החדר האדום" נולד מתוך תחושת חום שעלתה מגג מכונית אדומה; 'כביש אבוד' נולד מתוך אובססיה לחיוכיו של או-ג'יי סימפסון בימי משפט הרצח שלו. לינץ' מספר גם על אהבתו לבילי וויילדר ולהיצ'קוק, על מפגש קטן שהיה לו עם פליני טרום מותו, ועל כך ש'ראש מחק' היה הסרט האהוב על סטנלי קובריק.
הנהירות והפתיחות שבהן נכתב הספר לא מפוגגות את הקסם הלינצ'י אלא דווקא מאשררות אותו. מי עוד יכול להניח תחת אותה הכריכה משפטי שרי אריסון כמו "כשהאושר העילאי מתחיל לצמוח בתוכנו זה כמו אור," לצד "אני לא בהכרח אוהב גופות מרקיבות, אבל יש להן טקסטורה שקשה להתחרות בה." הקורא, המעריץ, זע בחוסר נוחות לנוכח שיח האושר והשלום, אבל לינץ' חוזר ואומר לו - זה בסדר, אפשר גם לרצות שלום עולמי וגם לאהוב טקסטורות של גופות מרקיבות. אמן ואמן.
שרון קנטור
צילום: רויטרס
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
שרון קנטור 7 לילות 27/03/2015 לקריאת הסקירה המלאה >- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
