מחר יישבר השרב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מחר יישבר השרב

מחר יישבר השרב

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

יצחק ניר

יצחק ניר (נולד ב-1 בנובמבר 1943) הוא צייר וסופר ישראלי, טייס קרב וקברניט אל על לשעבר. התגייס לצה"ל בשנת 1961 לזכותו רשומות 86 גיחות קרביות ושתי הפלות של מטוסי אויב בטייסות 110 ו-119.
השתחרר בשנת 1971 והצטרף לאל על. פרש מאל על בשנת 2010.

בשנת 2000 ערך את הספר המדעי "משיכה" מאת ראובן ניר, שיצא לאור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר; בשנת 2001 פרסם את המאמר, "האם הקברניט הוא גם רופא?" בירחון "לקט"; בשנת 2016 פרסם את המאמר, "תהילת נצח" בכתב העת "יקום תרבות".

בשנת 2018 יצא לאור ספרו "מחר יישבר השרב" בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5497sz8c

תקציר

יד המקרה מפגישה בכיר ישראלי ודיפלומטית זרה הצעירה ממנו בשנים רבות. אהבתם המאוחרת והכמעט בלתי אפשרית, מצמיחה לה אויבים.
במסעם נחשפים גיבורי הסיפור, ואתם אנחנו, לסוגיות המשסעות את החברה בישראל. מסיפור האהבה העדין עולות תובנות משנות השקפת־עולם.
 מאז מלחמת ששת הימים אנו חיים ונלחמים על קיומנו, בארץ מוקפת מזרח־תיכון אלים וגועש. חמישים שנה של הליכה במעגל־קסמים אכזרי. 
מחר יישבר השרב — רומן ישראלי עתידי ומרתק, מציע פתרון חדש, מפתיע ומסעיר…

יצחק ניר
בן קיבוץ מרחביה. צייר, אוצר ויוצר. 
שירת כטייס קרב בחיל האוויר, קברניט באל־על ומפקח בטיחות בתעופה. 
פרסם מאמרים מקצועיים, מקאמות וסיפורים קצרים. ערך ועיצב את הספר "משיכה" (הוצאת כינרת).
הציג בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל. מופיע בקטלוגים, ספרי אמנות ואוספים. ציוריו מופיעים על עטיפות ספרים.
 
 
מחר יישבר השרב הוא רומן עתידי סוחף. המציאות הישראלית משמשת במה למסע־גיבור משכנע, שסיומו מפתיע. כבדרך פלא, זו איננה עוד אחת מנבואות־הזעם השגרתיות, אלא סיפור מרתק ומרגש, שימשיך להעסיקכם עוד זמן רב לאחר סיום קריאתו. ואולי, באמת, מחר יישבר השרב… 
תא"ל מיל' יפתח ספקטור, לשעבר מפקדם בקרב של טייסות ובסיסים 
בחיל האוויר. סופר, יזם, ואמן.

יצחק ניר בונה מחומרי המציאות הישראלית עלילה מרתקת וסוחפת, שבליבה סיפור אהבה מאוחרת וכמעט בלתי אפשרית. במבט מחוץ־לקופסה הוא מציע תובנות של להיות־או־לחדול במדינת ישראל. האם יהיו לגיבוריו העוז והכוח לשנות את כוון ההיסטוריה ולשבור את השרב?    
עדנה שבתאי – עורכת וסופרת, היא אלמנתו של הסופר יעקב שבתאי. 

…מחר יישבר השרב נקרא בשקיקה ויש בו מתח פנימי קסום. המחבר, בעל ידיעה בתחומים מגוונים, מוביל אותנו ביד נאמנה דרך מציאות חלופית מרתקת, אל נגיעה דיסטופית־אפוקליפטית ישראלית, שאינה שייכת רק לעולם הפנטזיה והבדיון. יש להמשיך להגות ולהעמיק בה… 
פרופ' אהרן שי, היסטוריון וסופר.
מופקד־הקתדרה לחקר מזרח־אסיה ע"ש שאול נ' אייזנברג. לשעבר רקטור אוניברסיטת תל אביב.

פרק ראשון

ליל ירח
 
הוא הביט בשעון האומגה הבוהק שענד בגאווה על יד ימין: עוד חמישים דקות עליו להמריא לטיסת־הלילה. לראשונה בחייו במטוס קרב.
 
היה זה ערב קיץ חם בתל נוף, שנת אלף תשע מאות שמונים וחמש.
 
אור ניאון לבן שטף את חדר התדריכים והקשבתו היתה דרוכה. חייו היו תלויים בה.
 
מפקד הטייסת סיכם את התדריך:
 
'בסך הכול זו טיסה פשוטה. גובה בינוני מעל הנגב, נִיווּט עצמאי בליל ירח לאילת, והביתה. רק שתרגישו את טעם החושך בלילה!' הוא הביט בששת טייסיו הטירונים, מבטו חולף באיטיות מאחד למשנהו, והמשיך:
 
'ואני חוזר על העיקר, נמריא במרווחים בני שלוש דקות בין מטוס למטוס. בסוף הניווט ננמיך ישירות למסלול, וננחת. זה הכול.' ואז הרים את קולו, ספק־מחנך ספק־נוזף בקהלו הקטן:
 
'שימו לב, זה לילה! איש לא ישמור עליכם מהתנגשות אם לא תעמדו בזמנים ובהפרשי הגובה, ובעיקר אם תאבדו קשר עין. ברור?!'
 
אחר כך הגביה מעט את סנטרו, צימצם את עיניו ונעץ אותן בטייסיו כאָב מחמיר וקפדן, וירה:
 
'יש שאלות?'
 
אפשר היה לשמוע את זמזומו הנואש של פרפר שנלכד בבית המנורה.
 
איש לא שאל. הם רק הביטו בו, ממתינים…
 
איש גם לא שם את ליבו לכך שבחוץ, כמו באמצעו של כל חודש, מתרחש מופע הטבע הגדול: במערב, שקעה שמש אדומה ומאובקת אל גבעות כפר מע'אר ההרוס, מבעירה את צמרות האיקליפטוסים. ואילו מולה, במזרח, מעל הרי ירושלים המתכהים לאיטם צף ירח מלא. אורו הרך, הסהרורי, הלך ונפרש על השפלה.
 
הסקייהוק הישן המתין. שקט ואפל, כחיית טרף מכונפת בעלת שלוש רגליים, התיז מחופתו השקופה נגוהות אדומים של שמש אחרונה. מטוסים אלה היו המשוכה שעליו לעבור כדי להתקדם למטוסים החדישים של הקו־הראשון. בהם, כך קיווה, יפיל גם הוא מטוסי אויב.
 
…וכשאפיל את המיג הראשון שלי… היה מעודד את עצמו בלילות הארוכים של קורס הטיס …סוף־סוף אראה לכם, חבורת שחצנים…
 
הוא סיים את הקורס מבוגר מחבריו בחמש שנים. דרגותיו וניסיונו כמפקד בצנחנים ובשריון לא תרמו מאומה לניסיונו כטייס, שהיה זהה לנסיונם של שאר הבוגרים: סג'מים עם מאתיים שעות טיסה וכנפי בד על החזה. הם נשלחו לקורס אימון מבצעי בטייסת מטוסי קרב מיושנים, מיד לאחר מסדר הכנפיים.
 
אבל מדיו המגוהצים, קומתו הגבוהה ודרגות הרב־סרן על כתפיו, בלוריתו הבהירה ולסתותיו הרבועות, הצלקת מעל עינו הימנית, קולו העמוק וחיוכו המאיר, כמעט והטעו את כל רואיו לחשוב: 'הנה עומד לפנינו מפקד מבטיח בחיל האוויר…'
 
אלא שהצלקת שהחלה עכשיו מאדימה ופועמת בקצב ליבו, וכתמי הזיעה שהתפשטו בבתי שחיו למרות המיזוג העז, הסגירו את חששותיו.
 
'מבנה 'רימון' ימריא ראשון,' הוסיף מפקד הטייסת.
 
'אני 'רימון־אחד', אדם בן־עמי 'רימון־שתיים' ורב־סרן גרשון שליט — 'רימון־שלוש',' סיים ונתן בו מבט מחייך, שוזר בו לעג שקוף לדרגתו הגבוהה, שאינה מחפה על ניסיונו המועט בטיסה.
 
גרשון הסמיק. אחדים מחבריו גיחכו, אולי מסתירים את חששותיהם שלהם.
 
'רימון־שלוש רשאי להמריא!' קרא הפקח כשהגיע תורו.
 
'רות!' השיב מיד, התיישר במרכז המסלול והפעיל את שעון העצר. מזרחית לו הבחין ב'רימון־אחד' וב'רימון־שתיים' החולפים כגחליליות על פני דיסקת הירח הכסוף בדרכם דרומה.
 
בתנועה רצופה דחף את המצערת לכוח־המראה, ובמהירות של מאתיים ושמונים קילומטרים בשעה נפרד מהאדמה.
 
 
 
הירח כבר עמד בשליש השמים כשהסקייהוק שלו הנמיך צפונה, חולף מעל אורותיה הזוהרים של קריית גת, בדרכם הביתה.
 
'רימון־שלוש גלגלים נעולים. מבקש רשות נחיתה.'
 
'רימון־שלוש, רשאי לנחות!'
 
'רות רשאי, רימון־שלוש.'
 
ואז, ממש לפני הנחיתה, כשאורות המסלול קורצים אליו, שמע באוזניות קסדתו את קריאת הפקח:
 
'רימון־שלוש, לך סביב!! רימון־שתיים חטף תקר בגלגל ימין והוא תקוע באמצע המסלול!'
 
מיד הבחין כי אורות האדום־ירוק־לבן המנצנצים במטוסו של בן־עמי עצרו במחצית דרכם ואינם ממשיכים, כפי שציפה, לרוץ אל סופו של המסלול.
 
'מה שנכון נכון,' הפטיר לעצמו בקול והחל בתהליך ביטול הנחיתה:
 
'רימון־שלוש הולך סביב!' הכריז בקשר.
 
בתנועה החלטית ונמרצת דחף קדימה את המצערת. המנוע ניעור לחיים, והתאוצה הדביקה אותו למושבו. הוא הפנה את המטוס אל שמי הלילה, וכבר תיכנן את ההקפה שעליו לבצע כדי לשוב ולנחות. בשתי אצבעות הרים ידית קטנה וקיפל את הגלגלים, שכבר היו מוכנים לנחיתה.
 
הזעזוע שטילטל את המטוס הפתיע אותו בעוצמתו:
 
קסדתו הוטחה בחופת הפרספקס השקופה, חרצה בה סימנים לבנים ונבלמה באלכסון מכאיב על אפו, שנדחס למסכת החמצן. רעידות עזות, מלֻוות בגרגור אלים של מתכת נגרסת, בקעו מאחורי כיסא המפלט. תאו התמלא אבק שזהר באור הירח.
 
…הלך לי המנוע?!…
 
להבה גדולה השתקפה אליו מהמַרְאות שבתא הטייס, צובעת את כנפי המטוס בכתום־צהוב מאיים. נורת־האזהרה ״אש־מנוע״ דלקה באור אדום מבשר רעות.
 
…רק לא לעשות טעות! רק לא לפשל… יובש עז עמד בגרונו וליבו הלם בהתרגשות.
 
'רימון־שלוש, התפוצץ לי המנוע!' מצא את עצמו צועק בקול גבוה, השונה מאוד מקולו הרגיל, הנמוך והסמכותי.
 
בתנועה אינסטינקטיבית סגר את המצערת כדי לכבות את המנוע הסורר. אך התַיִל השולח את האות — ״הפסק־דלק־מנוע״ — כבר היה שרוף. הרעידות התעצמו והאש לעגה לו. הוא התאמץ להביט אל האופק מבעד למרווח הצר שנותר בין הקסדה השמוטה לבין מסכת החמצן ופנה בבהילות מערבה, הרים את חרטומו לכוכבים והרחיק את המטוס הבוער מהאדמה ומיושביה.
 
הוא לא המתין לאישור מאף אחד כשהחליט, בגובה חמישים מטר, לנטוש את מטוסו הבוער, וצעק בקול ניחר:
 
'אני נוטש!!!'
 
בשתי ידיו משך בכוח בידית ההפלטה השחורה־צהובה שמעל לראשו. וכך, כשהמנוע פולט להבה ארוכה אל שמי הלילה, נפרד ממטוסו שבגד.
 
החופה החרוצה בסימני הקסדה הועפה ראשונה. אחריה הזניקה רקטת ההפלטה את כיסאו כזיקוק גדול ומוזר. מיד אחר כך נפתח המצנח בחבטה עזה.
 
הוא היטלטל בפראות, מנסה להיטיב את אחיזתו ברצועות, אך כל ניסיונו כצנחן לא עמד לו.
 
האדמה השחורה התקרבה אליו במהירות.
 
…מה זה?!…
 
מכת הפגיעה בקרקע היממה אותו בעוצמתה, והוא לא היה יכול לקום.
 
המצנח התנפח כמפרש והחל גורר אותו על בטנו. מסכת החמצן נתלשה מהקסדה, רגבי האדמה היבשה שרטו בפניו, כפות ידיו נחבלו, שעונו נותץ, ופיו נמלא עפר.
 
'אני מוכרח להתעורר, זה רק חלום רע!' ניסה לצעוק, אך קולו בגד בו. הוא המשיך להיגרר בעוצמה עיוורת, חסר ישע, אל גדר התיל של הבסיס.
 
 
 
יללות מכוניות כיבוי האש הדוהרות אליו העירוהו מעלפונו.
 
'אני מוכרח להתנתק מרצועות המצנח!' ניסה שוב לצעוק. ואז, בבת אחת, חש בכאב איום מפלח את שיפולי גבו. לפתע לא הרגיש עוד את רגליו בנעלי הטייסים הכבדות.
 
 
 
האוויר התקרר.
 
רוח קלה החלה מרפרפת בצמרות האיקליפטוסים, וירח בוהק נתלה בשמים המכוּכָבִים. במערב, בין חורבות כפר מע'אר, בערו שברי מטוסו עוד שעה ארוכה, מלווים בפיצוצי תחמושת עמומים.
 
בעתיד ילמד כי חוליות גבו נמעכו זו אל זו ומחצו את עצבי רגליו וידיו.
 
וכששכב באורתופדית ב' ורגליו המגובסות תלויות באוויר, לא חדל מלחשוב: …את המלחמות כבר החמצתי, לטוס לא אוכל, גם לא לרוץ. הלוואי שאתחיל שוב ללכת…
 
וכשנדחק לבסוף אל כיסא הגלגלים, צווארון ה״פילדלפיה״ חונק בגרונו ועל פניו כאב ועלבון, היה קורא לעצמו לקצב דחיפת גלגליו במסדרונות אגף השיקום:
 
'…א־בל א־ני עוד אר־אה ל־כם…! א־ני עוד אר־אה ל־כם…!'

יצחק ניר

יצחק ניר (נולד ב-1 בנובמבר 1943) הוא צייר וסופר ישראלי, טייס קרב וקברניט אל על לשעבר. התגייס לצה"ל בשנת 1961 לזכותו רשומות 86 גיחות קרביות ושתי הפלות של מטוסי אויב בטייסות 110 ו-119.
השתחרר בשנת 1971 והצטרף לאל על. פרש מאל על בשנת 2010.

בשנת 2000 ערך את הספר המדעי "משיכה" מאת ראובן ניר, שיצא לאור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר; בשנת 2001 פרסם את המאמר, "האם הקברניט הוא גם רופא?" בירחון "לקט"; בשנת 2016 פרסם את המאמר, "תהילת נצח" בכתב העת "יקום תרבות".

בשנת 2018 יצא לאור ספרו "מחר יישבר השרב" בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5497sz8c

עוד על הספר

מחר יישבר השרב יצחק ניר
ליל ירח
 
הוא הביט בשעון האומגה הבוהק שענד בגאווה על יד ימין: עוד חמישים דקות עליו להמריא לטיסת־הלילה. לראשונה בחייו במטוס קרב.
 
היה זה ערב קיץ חם בתל נוף, שנת אלף תשע מאות שמונים וחמש.
 
אור ניאון לבן שטף את חדר התדריכים והקשבתו היתה דרוכה. חייו היו תלויים בה.
 
מפקד הטייסת סיכם את התדריך:
 
'בסך הכול זו טיסה פשוטה. גובה בינוני מעל הנגב, נִיווּט עצמאי בליל ירח לאילת, והביתה. רק שתרגישו את טעם החושך בלילה!' הוא הביט בששת טייסיו הטירונים, מבטו חולף באיטיות מאחד למשנהו, והמשיך:
 
'ואני חוזר על העיקר, נמריא במרווחים בני שלוש דקות בין מטוס למטוס. בסוף הניווט ננמיך ישירות למסלול, וננחת. זה הכול.' ואז הרים את קולו, ספק־מחנך ספק־נוזף בקהלו הקטן:
 
'שימו לב, זה לילה! איש לא ישמור עליכם מהתנגשות אם לא תעמדו בזמנים ובהפרשי הגובה, ובעיקר אם תאבדו קשר עין. ברור?!'
 
אחר כך הגביה מעט את סנטרו, צימצם את עיניו ונעץ אותן בטייסיו כאָב מחמיר וקפדן, וירה:
 
'יש שאלות?'
 
אפשר היה לשמוע את זמזומו הנואש של פרפר שנלכד בבית המנורה.
 
איש לא שאל. הם רק הביטו בו, ממתינים…
 
איש גם לא שם את ליבו לכך שבחוץ, כמו באמצעו של כל חודש, מתרחש מופע הטבע הגדול: במערב, שקעה שמש אדומה ומאובקת אל גבעות כפר מע'אר ההרוס, מבעירה את צמרות האיקליפטוסים. ואילו מולה, במזרח, מעל הרי ירושלים המתכהים לאיטם צף ירח מלא. אורו הרך, הסהרורי, הלך ונפרש על השפלה.
 
הסקייהוק הישן המתין. שקט ואפל, כחיית טרף מכונפת בעלת שלוש רגליים, התיז מחופתו השקופה נגוהות אדומים של שמש אחרונה. מטוסים אלה היו המשוכה שעליו לעבור כדי להתקדם למטוסים החדישים של הקו־הראשון. בהם, כך קיווה, יפיל גם הוא מטוסי אויב.
 
…וכשאפיל את המיג הראשון שלי… היה מעודד את עצמו בלילות הארוכים של קורס הטיס …סוף־סוף אראה לכם, חבורת שחצנים…
 
הוא סיים את הקורס מבוגר מחבריו בחמש שנים. דרגותיו וניסיונו כמפקד בצנחנים ובשריון לא תרמו מאומה לניסיונו כטייס, שהיה זהה לנסיונם של שאר הבוגרים: סג'מים עם מאתיים שעות טיסה וכנפי בד על החזה. הם נשלחו לקורס אימון מבצעי בטייסת מטוסי קרב מיושנים, מיד לאחר מסדר הכנפיים.
 
אבל מדיו המגוהצים, קומתו הגבוהה ודרגות הרב־סרן על כתפיו, בלוריתו הבהירה ולסתותיו הרבועות, הצלקת מעל עינו הימנית, קולו העמוק וחיוכו המאיר, כמעט והטעו את כל רואיו לחשוב: 'הנה עומד לפנינו מפקד מבטיח בחיל האוויר…'
 
אלא שהצלקת שהחלה עכשיו מאדימה ופועמת בקצב ליבו, וכתמי הזיעה שהתפשטו בבתי שחיו למרות המיזוג העז, הסגירו את חששותיו.
 
'מבנה 'רימון' ימריא ראשון,' הוסיף מפקד הטייסת.
 
'אני 'רימון־אחד', אדם בן־עמי 'רימון־שתיים' ורב־סרן גרשון שליט — 'רימון־שלוש',' סיים ונתן בו מבט מחייך, שוזר בו לעג שקוף לדרגתו הגבוהה, שאינה מחפה על ניסיונו המועט בטיסה.
 
גרשון הסמיק. אחדים מחבריו גיחכו, אולי מסתירים את חששותיהם שלהם.
 
'רימון־שלוש רשאי להמריא!' קרא הפקח כשהגיע תורו.
 
'רות!' השיב מיד, התיישר במרכז המסלול והפעיל את שעון העצר. מזרחית לו הבחין ב'רימון־אחד' וב'רימון־שתיים' החולפים כגחליליות על פני דיסקת הירח הכסוף בדרכם דרומה.
 
בתנועה רצופה דחף את המצערת לכוח־המראה, ובמהירות של מאתיים ושמונים קילומטרים בשעה נפרד מהאדמה.
 
 
 
הירח כבר עמד בשליש השמים כשהסקייהוק שלו הנמיך צפונה, חולף מעל אורותיה הזוהרים של קריית גת, בדרכם הביתה.
 
'רימון־שלוש גלגלים נעולים. מבקש רשות נחיתה.'
 
'רימון־שלוש, רשאי לנחות!'
 
'רות רשאי, רימון־שלוש.'
 
ואז, ממש לפני הנחיתה, כשאורות המסלול קורצים אליו, שמע באוזניות קסדתו את קריאת הפקח:
 
'רימון־שלוש, לך סביב!! רימון־שתיים חטף תקר בגלגל ימין והוא תקוע באמצע המסלול!'
 
מיד הבחין כי אורות האדום־ירוק־לבן המנצנצים במטוסו של בן־עמי עצרו במחצית דרכם ואינם ממשיכים, כפי שציפה, לרוץ אל סופו של המסלול.
 
'מה שנכון נכון,' הפטיר לעצמו בקול והחל בתהליך ביטול הנחיתה:
 
'רימון־שלוש הולך סביב!' הכריז בקשר.
 
בתנועה החלטית ונמרצת דחף קדימה את המצערת. המנוע ניעור לחיים, והתאוצה הדביקה אותו למושבו. הוא הפנה את המטוס אל שמי הלילה, וכבר תיכנן את ההקפה שעליו לבצע כדי לשוב ולנחות. בשתי אצבעות הרים ידית קטנה וקיפל את הגלגלים, שכבר היו מוכנים לנחיתה.
 
הזעזוע שטילטל את המטוס הפתיע אותו בעוצמתו:
 
קסדתו הוטחה בחופת הפרספקס השקופה, חרצה בה סימנים לבנים ונבלמה באלכסון מכאיב על אפו, שנדחס למסכת החמצן. רעידות עזות, מלֻוות בגרגור אלים של מתכת נגרסת, בקעו מאחורי כיסא המפלט. תאו התמלא אבק שזהר באור הירח.
 
…הלך לי המנוע?!…
 
להבה גדולה השתקפה אליו מהמַרְאות שבתא הטייס, צובעת את כנפי המטוס בכתום־צהוב מאיים. נורת־האזהרה ״אש־מנוע״ דלקה באור אדום מבשר רעות.
 
…רק לא לעשות טעות! רק לא לפשל… יובש עז עמד בגרונו וליבו הלם בהתרגשות.
 
'רימון־שלוש, התפוצץ לי המנוע!' מצא את עצמו צועק בקול גבוה, השונה מאוד מקולו הרגיל, הנמוך והסמכותי.
 
בתנועה אינסטינקטיבית סגר את המצערת כדי לכבות את המנוע הסורר. אך התַיִל השולח את האות — ״הפסק־דלק־מנוע״ — כבר היה שרוף. הרעידות התעצמו והאש לעגה לו. הוא התאמץ להביט אל האופק מבעד למרווח הצר שנותר בין הקסדה השמוטה לבין מסכת החמצן ופנה בבהילות מערבה, הרים את חרטומו לכוכבים והרחיק את המטוס הבוער מהאדמה ומיושביה.
 
הוא לא המתין לאישור מאף אחד כשהחליט, בגובה חמישים מטר, לנטוש את מטוסו הבוער, וצעק בקול ניחר:
 
'אני נוטש!!!'
 
בשתי ידיו משך בכוח בידית ההפלטה השחורה־צהובה שמעל לראשו. וכך, כשהמנוע פולט להבה ארוכה אל שמי הלילה, נפרד ממטוסו שבגד.
 
החופה החרוצה בסימני הקסדה הועפה ראשונה. אחריה הזניקה רקטת ההפלטה את כיסאו כזיקוק גדול ומוזר. מיד אחר כך נפתח המצנח בחבטה עזה.
 
הוא היטלטל בפראות, מנסה להיטיב את אחיזתו ברצועות, אך כל ניסיונו כצנחן לא עמד לו.
 
האדמה השחורה התקרבה אליו במהירות.
 
…מה זה?!…
 
מכת הפגיעה בקרקע היממה אותו בעוצמתה, והוא לא היה יכול לקום.
 
המצנח התנפח כמפרש והחל גורר אותו על בטנו. מסכת החמצן נתלשה מהקסדה, רגבי האדמה היבשה שרטו בפניו, כפות ידיו נחבלו, שעונו נותץ, ופיו נמלא עפר.
 
'אני מוכרח להתעורר, זה רק חלום רע!' ניסה לצעוק, אך קולו בגד בו. הוא המשיך להיגרר בעוצמה עיוורת, חסר ישע, אל גדר התיל של הבסיס.
 
 
 
יללות מכוניות כיבוי האש הדוהרות אליו העירוהו מעלפונו.
 
'אני מוכרח להתנתק מרצועות המצנח!' ניסה שוב לצעוק. ואז, בבת אחת, חש בכאב איום מפלח את שיפולי גבו. לפתע לא הרגיש עוד את רגליו בנעלי הטייסים הכבדות.
 
 
 
האוויר התקרר.
 
רוח קלה החלה מרפרפת בצמרות האיקליפטוסים, וירח בוהק נתלה בשמים המכוּכָבִים. במערב, בין חורבות כפר מע'אר, בערו שברי מטוסו עוד שעה ארוכה, מלווים בפיצוצי תחמושת עמומים.
 
בעתיד ילמד כי חוליות גבו נמעכו זו אל זו ומחצו את עצבי רגליו וידיו.
 
וכששכב באורתופדית ב' ורגליו המגובסות תלויות באוויר, לא חדל מלחשוב: …את המלחמות כבר החמצתי, לטוס לא אוכל, גם לא לרוץ. הלוואי שאתחיל שוב ללכת…
 
וכשנדחק לבסוף אל כיסא הגלגלים, צווארון ה״פילדלפיה״ חונק בגרונו ועל פניו כאב ועלבון, היה קורא לעצמו לקצב דחיפת גלגליו במסדרונות אגף השיקום:
 
'…א־בל א־ני עוד אר־אה ל־כם…! א־ני עוד אר־אה ל־כם…!'