להיעשות אני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להיעשות אני
מכר
מאות
עותקים
להיעשות אני
מכר
מאות
עותקים

להיעשות אני

4.5 כוכבים (29 דירוגים)

עוד על הספר

ארווין‏ יאלום

ארווין ד. יאלום (1931) הוא סופר ופסיכיאטר יהודי אמריקאי, מחשובי הפסיכולוגים בתחום הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית. פרופסור אמריטוס לפסיכיאטריה באוניברסיטת סטנפורד, הוא מחברם של רבי־מכר עולמיים, בהם "תליין האהבה וסיפורי פסיכותרפיה אחרים", "מתנת התרפיה: מכתב גלוי לדור חדש של מטפלים ומטופלים", "להיעשות אני" ו"כשניטשה בכה".

תקציר

ארווין יאלום, שהקדיש את חייו המקצועיים לחקר הזולת מפנה, בזיכרונות אלה, את עינו החוקרת אל עצמו פנימה.
הוא פותח את סיפורו בחלום שהיה לו בהיותו בן שתים־עשרה, אשר בו הוא רוכב על אופניו לפני ביתה של נערה שפניה כוסו בפצעי בגרות, וכדי לזכות בתשומת לבה, הוא קורא, "הי אדמת", אבל בחלומו אבי הנערה גורם לו להבין שקריאת בוקר זו בעצם מכאיבה לה. כך נולדה אצלו האמפתיה, והוא אף פעם לא שכח את השיעור הראשון הזה.
מכאן ואילך מגולל יאלום את קורות חייו למן ילדותו בצל הוריו המהגרים, העובדים קשה, בסביבת מגורים ענייה, ועד לשנים האחרונות, והוא תרפיסט בעל מוניטין עולמיים. ככל שמתקדם הסיפור אנו רואים את הולדתו של אדם בעל תובנה פנימית עמוקה ובהתפתחותו כמרפא וכסופר, שספריו היו למגדלור עבור קוראים כה רבים ברחבי העולם.
להיעשות אני אינו סיפור פשוט. מחשבותיו של יאלום על חייו הם הזמנה לנו, הקוראים, לחשוב על מקורותינו, על האני שלנו, ועל מתן משמעות לחיינו.
 
"אחד הספרים הטובים ביותר של שנת 2017"         
הגארדיין
 
ארווין יאלום, אחד ההוגים הנחשבים והמוערכים ביותר בימינו, הוא מחברם של רבי־מכר עולמיים ("כשניטשה בכה", "תליין האהבה", "כל יום יותר קרובים", "על הספה", "הריפוי של שופנהאואר", "להביט בשמש" ועוד) וספרי לימוד בפסיכותרפיה.
 
ארווין יאלום הוא פרופסור בדימוס באוניברסיטת סטאנפורד. הוא ממשיך לעבוד כמטפל קליני ומרבה להרצות ברחבי ארצות הברית. קלטות ההוראה שלו הן חלק מתוכניות הלימוד של מטפלים פסיכותרפיים. הוא מתגורר בפאלו אלטו, קליפורניה.

פרק ראשון

פרק 1
הולדת האמפתיה
 
 
החלום מעיר אותי משנתי, בוכה לתוך הכר. אני זע בשקט כדי שלא להפריע למרילין, חומק מהמיטה אל חדר האמבטיה, מספיג את העיניים ונוהג על פי ההנחיות שנתתי למטופלים שלי במשך שנים: לעצום את העיניים, לשחזר את החלום במחשבתך, ולכתוב את מה שראית.
אני כבן עשר, אולי אחת־עשרה. אני רוכב על אופניים במורד גבעה ארוכה, מרחק קצר בלבד מהבית. אני רואה ילדה ששמה אליס יושבת במרפסת הקדמית של ביתה. היא נראית קצת מבוגרת ממני ומושכת, אף על פי שפניה זרועים פצעונים אדומים. אני קורא אליה בעודי חולף בדיווש על פניה, "הלו, חַצֶּבֶת!"
פתאום ניצב לפנֵי האופניים שלי גבר גדול מאוד וחסון למראה, תופס בידיות האופניים ובולם אותי. איכשהו אני יודע שהוא אביה של אליס.
הוא קורא אלי: "היי, אתה, איך שלא קוראים לך. תחשוב לרגע — אם אתה מסוגל לחשוב — ותענה על השאלה הזאת. תחשוב על מה שאמרת הרגע לבת שלי ותגיד לי דבר אחד: איזו הרגשה זה גרם לאליס?"
אני מבועת מדי כדי לענות.
"קדימה, תענה לי. אתה הבן של בלומינגדייל'ז [חנות המכולת של אבי נקראה 'שוק בלומינגדייל' ולקוחות רבים חשבו ששמנו בלומינגדייל] ואני בטוח שאתה יהודי פיקח. אז קדימה, תנחש מה אליס מרגישה כשאתה אומר את זה."
אני משקשק. אילם מרוב אימה.
"בסדר, בסדר. תירגע. אני אעשה את זה פשוט. רק תגיד לי את זה: האם המילים שאמרת לאליס גרמו לה להרגיש טוב ביחס לעצמה או רע ביחס לעצמה?"
כל מה שאני מסוגל לעשות הוא למלמל, "אנ'לא יודע."
"התבלבלת, מה? אז אני אעזור לך לחשוב. נניח שהייתי מסתכל עליך ומוצא איזה חיסרון אצלך ומעיר עליו בכל פעם שאני רואה אותך," הוא מציץ בי מקרוב מאוד. "קצת מוחטה בתוך האף שלך, מה? מה עם 'מוחטטון'? האוזן השמאלית שלך גדולה יותר מהימנית. נניח שאני אומר, 'היי, שמנאוזן' בכל פעם שאני רואה אותך? או מה דעתך על 'יהודון'? בדיוק, מה דעתך על זה? איך זה היה מוצא חן בעיניך?"
בתוך החלום אני קולט שזאת אינה הפעם הראשונה שדיוושתי על פני הבית הזה, שעשיתי את אותו הדבר יום אחר יום, עברתי על פניו ברכיבה וצעקתי אל אליס את אותן מילים בניסיון ליזום שיחה, בניסיון להתיידד. ובכל פעם שצעקתי, "היי, חצבת," פגעתי בה, העלבתי אותה. אני נחרד — מהנזק שגרמתי בכל הפעמים ההן, ומהעובדה שיכולתי להיות כל כך עיוור לזה.
כשאבא שלה מרפה ממני, אליס יורדת במדרגות המרפסת ואומרת בקול חרישי, "אתה רוצה שאבוא לשחק?" היא מעיפה מבט באביה. הוא מהנהן.
"אני מרגיש כל כך נורא," אני עונה. "אני מתבייש, כל כך מתבייש. אני לא יכול, לא יכול, לא יכול..."
מראשית גיל ההתבגרות אני תמיד נרדם אגב קריאה, ובשבועיים האחרונים קראתי ספר ששמו Our Better Angels (המלאכים השומרים עלינו) מאת סטיבן פינקר. הלילה, לפני החלום, קראתי פרק על עליית האמפתיה במהלך עידן הנאורות, וכיצד עלייתו של הרומן, במיוחד רומן המכתבים הבריטי כמו קלאריסה ופאמלה, פעלה להפחתת האלימות והאכזריות בכך שסייעה לנו לחוות את העולם מנקודת מבטו של האחר. כיביתי את האור קרוב לשעת חצות, וכמה שעות אחרי כן העיר אותי הסיוט שלי בנוגע לאליס.
אחרי שהרגעתי את עצמי, חזרתי למיטה אבל שכבתי ער שעה ארוכה והירהרתי כמה מרתק הדבר שמוּרסה קדמונית זאת, כיס אטום של אשמה שכעת מלאו לו שבעים ושלוש שנים, פקעה פתאום. בחיי העֵרות שלי, אני נזכר עכשיו, אכן דיוושתי בגיל שתים־עשרה על פני ביתה של אליס וצעקתי "היי, חצבת" במין מאמץ מגושם, נטול אמפתיה עד כאב, למשוך את תשומת לבה. אביה מעולם לא התעמת איתי, אבל כשאני שוכב כאן במיטה בגיל שמונים וחמש ומתאושש מחלום הבלהה הזה, אני מסוגל לדמיין איך היא ודאי הרגישה, ואת הנזק שאולי עוללתי. סלחי לי, אליס.

ארווין‏ יאלום

ארווין ד. יאלום (1931) הוא סופר ופסיכיאטר יהודי אמריקאי, מחשובי הפסיכולוגים בתחום הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית. פרופסור אמריטוס לפסיכיאטריה באוניברסיטת סטנפורד, הוא מחברם של רבי־מכר עולמיים, בהם "תליין האהבה וסיפורי פסיכותרפיה אחרים", "מתנת התרפיה: מכתב גלוי לדור חדש של מטפלים ומטופלים", "להיעשות אני" ו"כשניטשה בכה".

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
29 דירוגים
23 דירוגים
2 דירוגים
1 דירוגים
1 דירוגים
2 דירוגים
19/5/2025

יאלום כמו יאלום כותב מקסים, בגובה העיניים בכנות ובישירות. הספר סוקר את חייו מילדות דרך תחנות חייו ועד זקנתו. מרתק ומעורר השראה!

5/5/2025

ספר מרתק הנאה צרופה

29/10/2022

נהניתי מאד מאד! ספר מרתק ביותר נכנס לעומקים בלתי רגילים כתוב נפלא. משתף בחייו של אחד הפסיכיאטרים הכי מפורסמים בדורנו- אדם בעל כישרונות נדירים,ידע עצום וחויות חיים שמעט בני תמותה זכו בהן. מומלץ ביותר לכל אדם ובמיוחד לקלינאים ולמטפלים בנפש האדם

6/8/2022

נהניתי מאד, נסחפתי בסיפור ולמדתי ממנו הרבה.

3/7/2022

ספר מרתק, מלא תבונה ועשיר ברעיונות משכרים.

23/4/2022

ספר מעניין ומרתק. מכיל סיפור חיים אישי שנוגע בהרבה תחומים בחברה הכללית.

31/12/2021

ספר מדהים, כמו כל ספריו בעצם. אוטוביוגרפיה וספר memoires יוצא מן הכלל. כובש בכנות, אנושיות ואמפטיה אין סופית. יכולתו המדהימה להיחשף וליצור הזדהות וחיבור דרך הספר - היא זו שנותנת חשק ורצון לקרוא עוד מספריו. בספר זה מתואר הרקע והסבר קצר על ספריו הקודמים והדבר מעורר כמיהה לקריאתם. מומלץ!

14/12/2019

ספר שנותן השראה רבה. מומלץ בחום

2/10/2019

ספר עפ הרבה תובנות לחיים. כתוב בצורה יפה. יאלום פשוט בשיאו. חיים מרתקים.

9/6/2019

קריאת חובה לכל אחד, במיוחד למטפלים ומנחי קבוצות, ובמיוחד - למזדקנים...

29/5/2019

כמו כל ספר של ארווין יאלום - מרתק! האיש פשוט מכניס את הקוראים לתוך עולמו בצורה כל כך טבעית ומרתקת עד שאי אפשר להפסיק לקרוא.

30/1/2019

בסך הכל ספר מעניין. שזה מפתיע כי מה אמור לעניין בביוגרפיה של פסיכיאטר? אבל איכשהו זה כתוב זורם ומעניין.

10/4/2020

צנוע ואנושי.

7/2/2025

אחרי שקראתי 2 ספרים אחרים שלו והתלהבתי מהיכולת להתחבר לנפש האדם, הייתי מזועזעת מהאופן המשעמם בו הוא מתאר את חייו שלו. תיאור בנאלי עם מעט מאוד רעיונות ייחודיים או מעניינים שלא תוארו כבר בספריו האחרים. מין תיאור כרונולוגי יבש מאוד של חייו. הופתעתי שבנאדם שמצליח לכתוב ספרים כל כך מרתקים (עם תפיסת עומק של מהות האדם ויכולת להתחבר לאנשים ברמה הכי אישית ואינטימית), לא יכול לספר על חייו בצורה מעניינת. אני מניחה שהיה חשוב לאדם המדהים הזה להנציח את סיפור חייו לקראת סופו, רק חבל שהוא לא הצליח לעשות זאת בצורה מעניינת.

5/6/2024

הספר מתורגם כל כך רע, שנטשתי באמצע הפרק הראשון. מצטערת שנתתי אמון בארווין יאלום ולא בדקתי לפני הקנייה. לא מומלץ!

14/5/2024

אחד הספרים המשעממים והמיותרים שנכתבו

להיעשות אני ארווין‏ יאלום
פרק 1
הולדת האמפתיה
 
 
החלום מעיר אותי משנתי, בוכה לתוך הכר. אני זע בשקט כדי שלא להפריע למרילין, חומק מהמיטה אל חדר האמבטיה, מספיג את העיניים ונוהג על פי ההנחיות שנתתי למטופלים שלי במשך שנים: לעצום את העיניים, לשחזר את החלום במחשבתך, ולכתוב את מה שראית.
אני כבן עשר, אולי אחת־עשרה. אני רוכב על אופניים במורד גבעה ארוכה, מרחק קצר בלבד מהבית. אני רואה ילדה ששמה אליס יושבת במרפסת הקדמית של ביתה. היא נראית קצת מבוגרת ממני ומושכת, אף על פי שפניה זרועים פצעונים אדומים. אני קורא אליה בעודי חולף בדיווש על פניה, "הלו, חַצֶּבֶת!"
פתאום ניצב לפנֵי האופניים שלי גבר גדול מאוד וחסון למראה, תופס בידיות האופניים ובולם אותי. איכשהו אני יודע שהוא אביה של אליס.
הוא קורא אלי: "היי, אתה, איך שלא קוראים לך. תחשוב לרגע — אם אתה מסוגל לחשוב — ותענה על השאלה הזאת. תחשוב על מה שאמרת הרגע לבת שלי ותגיד לי דבר אחד: איזו הרגשה זה גרם לאליס?"
אני מבועת מדי כדי לענות.
"קדימה, תענה לי. אתה הבן של בלומינגדייל'ז [חנות המכולת של אבי נקראה 'שוק בלומינגדייל' ולקוחות רבים חשבו ששמנו בלומינגדייל] ואני בטוח שאתה יהודי פיקח. אז קדימה, תנחש מה אליס מרגישה כשאתה אומר את זה."
אני משקשק. אילם מרוב אימה.
"בסדר, בסדר. תירגע. אני אעשה את זה פשוט. רק תגיד לי את זה: האם המילים שאמרת לאליס גרמו לה להרגיש טוב ביחס לעצמה או רע ביחס לעצמה?"
כל מה שאני מסוגל לעשות הוא למלמל, "אנ'לא יודע."
"התבלבלת, מה? אז אני אעזור לך לחשוב. נניח שהייתי מסתכל עליך ומוצא איזה חיסרון אצלך ומעיר עליו בכל פעם שאני רואה אותך," הוא מציץ בי מקרוב מאוד. "קצת מוחטה בתוך האף שלך, מה? מה עם 'מוחטטון'? האוזן השמאלית שלך גדולה יותר מהימנית. נניח שאני אומר, 'היי, שמנאוזן' בכל פעם שאני רואה אותך? או מה דעתך על 'יהודון'? בדיוק, מה דעתך על זה? איך זה היה מוצא חן בעיניך?"
בתוך החלום אני קולט שזאת אינה הפעם הראשונה שדיוושתי על פני הבית הזה, שעשיתי את אותו הדבר יום אחר יום, עברתי על פניו ברכיבה וצעקתי אל אליס את אותן מילים בניסיון ליזום שיחה, בניסיון להתיידד. ובכל פעם שצעקתי, "היי, חצבת," פגעתי בה, העלבתי אותה. אני נחרד — מהנזק שגרמתי בכל הפעמים ההן, ומהעובדה שיכולתי להיות כל כך עיוור לזה.
כשאבא שלה מרפה ממני, אליס יורדת במדרגות המרפסת ואומרת בקול חרישי, "אתה רוצה שאבוא לשחק?" היא מעיפה מבט באביה. הוא מהנהן.
"אני מרגיש כל כך נורא," אני עונה. "אני מתבייש, כל כך מתבייש. אני לא יכול, לא יכול, לא יכול..."
מראשית גיל ההתבגרות אני תמיד נרדם אגב קריאה, ובשבועיים האחרונים קראתי ספר ששמו Our Better Angels (המלאכים השומרים עלינו) מאת סטיבן פינקר. הלילה, לפני החלום, קראתי פרק על עליית האמפתיה במהלך עידן הנאורות, וכיצד עלייתו של הרומן, במיוחד רומן המכתבים הבריטי כמו קלאריסה ופאמלה, פעלה להפחתת האלימות והאכזריות בכך שסייעה לנו לחוות את העולם מנקודת מבטו של האחר. כיביתי את האור קרוב לשעת חצות, וכמה שעות אחרי כן העיר אותי הסיוט שלי בנוגע לאליס.
אחרי שהרגעתי את עצמי, חזרתי למיטה אבל שכבתי ער שעה ארוכה והירהרתי כמה מרתק הדבר שמוּרסה קדמונית זאת, כיס אטום של אשמה שכעת מלאו לו שבעים ושלוש שנים, פקעה פתאום. בחיי העֵרות שלי, אני נזכר עכשיו, אכן דיוושתי בגיל שתים־עשרה על פני ביתה של אליס וצעקתי "היי, חצבת" במין מאמץ מגושם, נטול אמפתיה עד כאב, למשוך את תשומת לבה. אביה מעולם לא התעמת איתי, אבל כשאני שוכב כאן במיטה בגיל שמונים וחמש ומתאושש מחלום הבלהה הזה, אני מסוגל לדמיין איך היא ודאי הרגישה, ואת הנזק שאולי עוללתי. סלחי לי, אליס.