להיעשות אני

פרק 1

הולדת האמפתיה

 

 

החלום מעיר אותי משנתי, בוכה לתוך הכר. אני זע בשקט כדי שלא להפריע למרילין, חומק מהמיטה אל חדר האמבטיה, מספיג את העיניים ונוהג על פי ההנחיות שנתתי למטופלים שלי במשך שנים: לעצום את העיניים, לשחזר את החלום במחשבתך, ולכתוב את מה שראית.

אני כבן עשר, אולי אחת־עשרה. אני רוכב על אופניים במורד גבעה ארוכה, מרחק קצר בלבד מהבית. אני רואה ילדה ששמה אליס יושבת במרפסת הקדמית של ביתה. היא נראית קצת מבוגרת ממני ומושכת, אף על פי שפניה זרועים פצעונים אדומים. אני קורא אליה בעודי חולף בדיווש על פניה, "הלו, חַצֶּבֶת!"

פתאום ניצב לפנֵי האופניים שלי גבר גדול מאוד וחסון למראה, תופס בידיות האופניים ובולם אותי. איכשהו אני יודע שהוא אביה של אליס.

הוא קורא אלי: "היי, אתה, איך שלא קוראים לך. תחשוב לרגע — אם אתה מסוגל לחשוב — ותענה על השאלה הזאת. תחשוב על מה שאמרת הרגע לבת שלי ותגיד לי דבר אחד: איזו הרגשה זה גרם לאליס?"

אני מבועת מדי כדי לענות.

"קדימה, תענה לי. אתה הבן של בלומינגדייל'ז [חנות המכולת של אבי נקראה 'שוק בלומינגדייל' ולקוחות רבים חשבו ששמנו בלומינגדייל] ואני בטוח שאתה יהודי פיקח. אז קדימה, תנחש מה אליס מרגישה כשאתה אומר את זה."

אני משקשק. אילם מרוב אימה.

"בסדר, בסדר. תירגע. אני אעשה את זה פשוט. רק תגיד לי את זה: האם המילים שאמרת לאליס גרמו לה להרגיש טוב ביחס לעצמה או רע ביחס לעצמה?"

כל מה שאני מסוגל לעשות הוא למלמל, "אנ'לא יודע."

"התבלבלת, מה? אז אני אעזור לך לחשוב. נניח שהייתי מסתכל עליך ומוצא איזה חיסרון אצלך ומעיר עליו בכל פעם שאני רואה אותך," הוא מציץ בי מקרוב מאוד. "קצת מוחטה בתוך האף שלך, מה? מה עם 'מוחטטון'? האוזן השמאלית שלך גדולה יותר מהימנית. נניח שאני אומר, 'היי, שמנאוזן' בכל פעם שאני רואה אותך? או מה דעתך על 'יהודון'? בדיוק, מה דעתך על זה? איך זה היה מוצא חן בעיניך?"

בתוך החלום אני קולט שזאת אינה הפעם הראשונה שדיוושתי על פני הבית הזה, שעשיתי את אותו הדבר יום אחר יום, עברתי על פניו ברכיבה וצעקתי אל אליס את אותן מילים בניסיון ליזום שיחה, בניסיון להתיידד. ובכל פעם שצעקתי, "היי, חצבת," פגעתי בה, העלבתי אותה. אני נחרד — מהנזק שגרמתי בכל הפעמים ההן, ומהעובדה שיכולתי להיות כל כך עיוור לזה.

כשאבא שלה מרפה ממני, אליס יורדת במדרגות המרפסת ואומרת בקול חרישי, "אתה רוצה שאבוא לשחק?" היא מעיפה מבט באביה. הוא מהנהן.

"אני מרגיש כל כך נורא," אני עונה. "אני מתבייש, כל כך מתבייש. אני לא יכול, לא יכול, לא יכול..."

מראשית גיל ההתבגרות אני תמיד נרדם אגב קריאה, ובשבועיים האחרונים קראתי ספר ששמו Our Better Angels (המלאכים השומרים עלינו) מאת סטיבן פינקר. הלילה, לפני החלום, קראתי פרק על עליית האמפתיה במהלך עידן הנאורות, וכיצד עלייתו של הרומן, במיוחד רומן המכתבים הבריטי כמו קלאריסה ופאמלה, פעלה להפחתת האלימות והאכזריות בכך שסייעה לנו לחוות את העולם מנקודת מבטו של האחר. כיביתי את האור קרוב לשעת חצות, וכמה שעות אחרי כן העיר אותי הסיוט שלי בנוגע לאליס.

אחרי שהרגעתי את עצמי, חזרתי למיטה אבל שכבתי ער שעה ארוכה והירהרתי כמה מרתק הדבר שמוּרסה קדמונית זאת, כיס אטום של אשמה שכעת מלאו לו שבעים ושלוש שנים, פקעה פתאום. בחיי העֵרות שלי, אני נזכר עכשיו, אכן דיוושתי בגיל שתים־עשרה על פני ביתה של אליס וצעקתי "היי, חצבת" במין מאמץ מגושם, נטול אמפתיה עד כאב, למשוך את תשומת לבה. אביה מעולם לא התעמת איתי, אבל כשאני שוכב כאן במיטה בגיל שמונים וחמש ומתאושש מחלום הבלהה הזה, אני מסוגל לדמיין איך היא ודאי הרגישה, ואת הנזק שאולי עוללתי. סלחי לי, אליס.