כשאנו רצים זה לצד זה, חותכים שורות עצי שקד בקו ישר ופנינו אל נקודה אחת, אל עבר קצה של שביל, אנו שתי דמויות נפרדות. אני אב והוא בני, לא ייתכן שאהרוג אותו. כאבים כלואים בגופו והם כאביו ולא כאבי, הוא יכול להתמודד עמם. אם יפנה לרגע את מבטו מן השביל המתנודד תחת סוליות נעליו להביט בי, יראה בעיני דברים רבים, רגעים חולפים. אבל גם לילות רוכנים במקומם ללא תנועה. אנו נפרדים כעת והמרחק מאפשר לו לצמוח, כאחד הגבעולים המזדנקים מן האדמה, וגנן עומד במרחק־מה, גוזם כשנחוץ, אין חרדה באצבעותיו האוחזות מזמרה.
אבל בקצה שביל נעצור. נעבור להליכה מתונה, ואז נשוב על עקבותינו. ובכל צעד אחזור לכווץ את עולמו. כשנעמוד בפתח הבית כבר אמלא את גופו הקטן בפחדי, אקיף אותו עד מחנק.
•••
פגשתי את יוחנן בראשית שנות האלפיים. החורף הירושלמי של אותה השנה היה קלוש, מנות דלילות של גשם, שתיים־שלוש מכות קור. שמש בהירה ליוותה אותי אל כל מקום שבו פסעתי, תיק שחור תלוי ברצועה על כתפי. בין השיעורים, כשיצאתי אל אחת המדשאות המשופעות לשאוף אוויר, יכולתי להביט בפניה הצהובות באותה קלות שבה מביטים בירח. אלו היו ימים אלימים. אבל אני פילסתי את דרכי בצמידות לקו גבול לא נראה, סערות העולם רחוקות ממני וזרועותי מתנודדות במתינות לצדי הגוף. לא תמיד זכרתי על מה ולמה לי התנהלות זו. ימים השתרשרו למחרוזת ארוכה. הרגשתי מעט מאוד. נרשמתי ללימודי השפה האכדית כלאחר יד. מילאתי טופס לימודים כלשהו באותה אדישות שבה ממששים תפוח מקרי בערימה, מפוררים עלה יבש, מפשפשים אחר מטבע בכיס המכנסיים, מטבע אבוד.
יוחנן הִרבה ללבוש חולצות כפתורים ולקפל את שרווליו אל מעבר לקו המרפק. פניו משולשות, בקצה לחייו חטטים, עיניו כהות ושערו שחור ומבריק, מגוהץ אל עומק הגולגולת. זקוף וגבוה היה, והמבט שנתן בנו סימן גובה נוסף. הוא אחז בגיר באופן מיוחד, אופן אחר, ואיני יודע לומר מה היה כה שונה באחיזה זו. כשרשם על הלוח משפטים ארוכים בכתב יתדות כיווץ את שפתיו בריכוז, ועל פניו נמתח מבט שלא ידענו לפרש. אבל ברור היה לנו שבצד הפנימי של עיניו קיים מישור משמעות נוסף שאין לו כל נגיעה ליתדות המחודדות. שניתך שם גשם נורא וסערות מסתחררות לפקעת. לרגעים נדמה היה שמשהו מאפלה זו מגיח החוצה, שולח אצבעות לעצור דלת לפני שהיא נטרקת. יוחנן פרש לנגד עינינו טבלת הטיות פועל, אחז בה כמו שנאחזים במעקה. אלא שלפתע התגלה לנו שהוא מביט בנו ממרחק גדול, מביט ביהירות של מי שהוליך אנשים שולל. כי בסופו של דבר הטיות פועל אינן עניין של מה בכך. הבטנו בתנועה זו כמהופנטים. ואני, שידעתי ימים שבהם עמדתי להישמט לתהום, כנראה אהבתי מאוד לגלות בכל פעם מחדש שלבנייני הפעלים באכדית חשיבות רבה.
כך שקענו אל עומק המחברת, ניתחנו שמות עצם ופירקנו פעלים לטבלאות לפי בניין וגוף. סיגלנו יהירות דקה של אשורולוגים המתנהלים בביטחון בעולמן של שפות שמיות עתיקות. כמו יוחנן מצאנו עצמנו אומרים בהזדמנויות שונות: "אכדית," כמעט צועקים, "אכדית! סוף כל סוף זו רק אכדית ולא תורת הקוואנטים. כמה מסובכים יכולים להיות הדברים?!" ואולי גם בעינינו הבהבו נצנוצים סתומים כמו בעיניו של יוחנן כשביקש שנפנה מבט מהמחברת אל הלוח. ואמרנו כך אף שידענו שהדברים מסובכים למדי. וכשקבענו יתדות במאוזן ובמאונך ובאלכסון שידרנו גם אנחנו איזה ניגוד עמוק: שומה אווילום אלפאם אנה ניפוטים איטפה מנה כספאם אישקאל. שדים הגיחו ממאורות, נקשו בחלון, אך נקישותיהם נבלעו בתקתוק הגיר הלבן. עבודות הבית שיוחנן העמיס עלינו לא הותירו זמן להחליף פרחים נבולים בצנצנת, לסלק מטאטא מתפורר שנשכח במרפסת, להצטער על כלב מעופש שבאחריותנו, שבאחריותי, כלב בשם הנרי שאיני יודע לטפל בו.
את הדברים האלו אני כותב בלשון רבים, כביכול מדבר בשמם של יעל וטלי, חיים ואיגור ואורי. עברו שנים אחדות מאז, ולעתים נדמה שעברו שנים רבות מאוד, דורות ארוכים. ישבו בינינו סטודנטים נוספים שאיני יכול לשחזר את שמם. למעשה גם בשמות שנקבתי איני בטוח. היינו הך אם כל האמור כאן משקף קמצוץ ממה שהרגישו, ממה שהיה, או שאינו משקף דבר. פעם התגלגל לידי מטאטא שמישהו הביא עמו מסרי לנקה. שערות המטאטא היו עשויות קש צפוף, המקל לוטש בגסות מעץ מקומי, וכל מגע עמו לוּוה בהפתעה - מקל המטאטא היה רטוב! אבל לימים התייבש ואיבד ממשקלו. אז פרצו מתוכו תולעי עץ, קודחות את דרכן בתעלות דקות. מוכרחים לקבור תולעים שכאלה באדמה, לשרוף במדורה גדולה בחצר. הן נוטות להתפשט, לקפוץ מחפץ לחפץ. לפעמים אני יושב ומביט במטאטא הזה שמתפורר אל תוך עצמו. שיעורי האכדית שלמדתי באוניברסיטה העברית בירושלים מתפוררים בי באופן דומה. מה שנותר מהם עומד שכוח באיזו מרפסת. היו לי כרטיסיות קרטון מלבניות שרשמתי עליהן עשרות יתדות. באוטובוס, בדרכי לאוניברסיטה, הייתי מערבב אותן כמו חפיסת קלפים ומשנן. מה חשיבות יש לשאלה אם היתה שם יעל או טלי, אם ישבו עמי בכיתה חיים ואיגור. והרי כבר איני יודע לזהות אף לא יתד אחת מכל עשרות היתדות הללו. אני כותב את הדברים כעת ומיתמר בכיוון כלשהו, חסר משקל, עשן מדורות אפור. אבל בה בשעה גם מתכנס, פני אל עבר נקודה אחת. מתנדנד במקומי כאחרון העלים.
•••
איני מכחיש, אני מחזיק ברשותי דבר־מה שהוא חסר ערך עבורי ויקר מכסף עבור אנשים אחרים. ואף על פי כן אין בי חרטה של ממש. הרי לא הגעתי אל ביתו כדי לגנוב. הגעתי לשם כמעט בהיסח הדעת. נקשתי בדלת, נקישה קלה, לא נשמעת. אבל הוא פתח אותה מיד, כאילו עמד כשידו על הידית והמתין לבואי. לחצנו ידיים. עברו שנים מאז הפעם האחרונה שהתראינו. קולו נשמע לי זר. אבל מראה פניו לא השתנה. משום־מה הדבר הביך אותי והשפלתי את עיני. הוא עשה לי היכרות עם אשתו ובתו הקטנה, התינוקת. הבטתי בפניה החלקות כשמצצה משולש מלון מתוך שקיק בד וכנראה אמרתי דברים אחדים שמקובל לומר ברגעים שכאלה. אשתו הודתה לי. מבטא רוסי קל צבע את קולה. בשלב כלשהו יוחנן עמד על כך שאעלה עמו אל הקומה השנייה לראות את חדר עבודתו. אבל אז הופיעה הכלבה שלהם, סבטלנה, מהפודלים הגדולים שבקיץ קוצצים את פרוותם החומה ומותירים כמה תלתלים להסתיר את העיניים. בעלי כלבים מביטים בתלתלים האלו, השובביים לכאורה, ופניהם מוצפות חום. חשתי שעלי לצאת מגדרי. ליטפתי את סבטלנה בהתכוונות מוגזמת ומוללתי את הפוני המתולתל שהגיע עד לעומק לחייה. עלה ממנה ריח של שטיחים רטובים ושאפתי אותו אל קרבי. אשתו של יוחנן סיפרה לי מעשייה על ביצה קשה שנשכחה על הגז וסבטלנה בחוכמה יתרה נבחה. הצילה את הבית משריפה.
נהגתי לקרוא עיתון ספורט כשהמתנו לתחילת השיעור, וגם כשיוחנן נכנס לכיתה הוספתי לקרוא באיזו מין הפגנתיות ילדותית. פרשתי את העיתון על השולחן וקירבתי את כוס הקפה אל פי בתנועה אטית, ובעיני הכחולות השתקפו במהופך תלמידי הכיתה, הלוח הירוק, דמותו של יוחנן החותך את הכיתה בצעדים ארוכים. ישנתי. ושנתי ארוכה ומתפתלת כמו מסדרונות הפקולטה למדעי הרוח המתעגלים ללא סוף. פה ושם אני עוד רץ בהם, טרוף נשימה, ידי חותכות באוויר האפל וטפיפות רגליים רודפות אחרי. יש אנשים המבקשים את נפשי, ואולי יש איש אחד בלבד. ואולי יוחנן הוא שרודף אחרי, אדי נשימתו סוגרים את המרחק בינינו. אם בנקודה אחת הדברים החליקו פתאום, נשמטו וצנחו מטה בסחרור מהיר, הרי שנקודה זו היתה בלתי־נמנעת. והיא אירעה שם, כשאצבעותי ממוללות את הפרווה של סבטלנה.
התעוררתי! רעש חצוצרות עלה מהרחוב. אנשים הכו בתוף, המון צועדים, מנפנפים בדגלים, מנופפים לעברי בידיהם. עיני נפקחו. הבטתי וראיתי - ישב מולי משורר, רגליו הארוכות מקופלות, ובסכין דקה פרס מלון צונן למשולשים והניח בקערה. אשתו סיפרה לי דבר־מה ויוחנן חיזק את דבריה. השיחה התגלגלה במורד מתון המתמזג למישור של שתיקות. שינה איננה תהום ממש כשם שערוּת אינה מלוּוה בהכרח בשימת לב דקה לפרטים. מילים עברו מעל ראשי כמו להקות ציפורים. עבודת דוקטור במחלקה לתולדות האמנות ושנת פוסט־דוקטורט איפשהו באיטליה. וכיצד הדברים משתלבים עם עבודתו של יוחנן באוניברסיטה. מדוע כל זה מענייני? אבל הייתי ער כפי שלא הייתי שנים. וכבר ידעתי – צער גדול ממתין לי מחוץ לדלת ביתה של משפחת אשמן. וכשאצא מהבית הזה, אקרוס. שקעתי בכיסאי. יוחנן ניגב ידיו במגבת כלים, ניגב את להב הסכין וקירב לעברי את קערת המלונים. שאלתי משהו. באיזה מישור דק עקבתי אחר ההתרחשות ויכולתי להגיב לדברים שנאמרו שם. אבל במחשבותי כבר נאבקתי בסערה גדולה, וגופי הרזה התכווץ תחת מעילים וטולטל ברוח. זוהי הנקודה בזמן שבה ילדים מסגלים אחת משורה של התנהגויות אפשריות המעוררות בהוריהם פלצות. כוססים ציפורניים עד עומק הבשר. פוצעים עצמם בנשיכות. המוח הילדי מסוגל לאנלוגיות ביעותים. ילד מביט באמו מקלפת תפוח, ובגופו, כמו בכרסה של דלעת, מקשקש הנורא שבעולמות. מה יש שם, מתחת לעור, הוא חושב לעצמו. ומה אם אסיר אותו כמו קליפה של תפוח, כמו עטיפת פלסטיק דקה. ומה יעשו מי שאינם ילדים? לאן יִפנו ברגעי עוררות שכאלה? ציפורניים, נשיכות, קליפות של תפוח – כל אלו דברים חסרי משקל עבור אדם מבוגר.
איני מבקש להצטדק. עשיתי דבר־מה חמור, ובעקבותיו דברים נוספים, דברים שלא ייעשו. אך מכלל האפשרויות שעמדו בפני באותו ביקור דומה שבחרתי, בסופו של דבר, בחירה סולידית למדי. נכוויתי בעבר, כוויות אדים קשות, והעור ברגלי התקלף. פינו אותי למרפאה. זעקתי מכאבים. בשלב כלשהו קירבו אל ישבני מחט ארוכה ולא חשתי כל דקירה. יש סף של הלם כאבים שמעבר לו הגוף נאטם, רשמים נוספים מחליקים ממנו כמו טיפות שמן על משטח זכוכית. למרחב אטום שכזה כיוונתי באותה השעה. אל הסערה הממתינה לי מחוץ לדלת אגיע מוצף, כפוף מכובדו של מעשה הממלא את עולמי עד להתפקע, אינו מותיר מִרווח לכאבים נוספים. ואתמיד בו, אוֹחז בכוח בזרועו עד שהתקף העוררות יחלוף.
