פתח דבר
כלכלה וכסף מעולם לא עניינו אותי במיוחד. בחרתי בפסיכולוגיה, בסיפורי חיים, בניסיון להבין את נפש האדם. כלכלה וכסף עוסקים במספרים, בנוסחאות, ואני לא שם. ויש גם לציין שכלכלה וכסף לא עניינו אותי בגלל שלמזלי הרב, מעולם לא חסר לי הדרוש לקיומי. לא שאפתי לצבור נכסים. להפך — הוריי לימדו אותי להצניע לכת ולראות בעולם הגשמי טפל לעיקר, שהוא ערכֵי הרוח לסוגיהם. "אם אין תורה אין קמח" הייתה סיסמה מקובלת בבית הספר הדתי שבו חונכתי, ומקובלת פחות הייתה הסיסמה המשלימה — "אם אין קמח אין תורה". הקמח, כלומר הכסף, הוא רע הכרחי לקיום, ותו לא. חגיגות בילדותי מעולם לא היו סעודות, אלא מפגש של נפשות, שיחות רעים. כשגדלתי הבנתי שהשקפה זו היא בגדר מותרות. אילו רעבתי, אילו הייתי חסרת בית, קרוב לוודאי שהמצב הכלכלי היה תופס מקום אחר לגמרי בנפשי.
הנושא חלחל בהדרגה לתודעתי בתום האלף ובראשית האלף הנוכחי. בני גילי נוכחו בחוסר היכולת להבטיח את עתידם של ילדיהם ולתת להם תשתית כלכלית איתנה, ובעיקר התברר להם הקושי לרכוש למענם מקום מגורים. ואילו הצעירים, שהעמיסו על תקציבם שכר דירה מפולפל באזורים מבוקשים, דיברו על המצב בלי הרף. לדוגמה מיכל, בת 33, בוגרת תואר ראשון במדעי החברה, היא אישה עובדת המתקשה לממן את נסיעתה באוטובוס לריאיון עמי. בשיחתנו סיפרה בהתפעמות על הוריה, שהתבססו במו ידיהם. אמה — אחות בבית חולים ואביה — מדריך טיולים נכה צה"ל, היו בשליחות באירופה, וכשחזרו ארצה בשנות השמונים (של המאה הקודמת), רכשו בהוד השרון דירה למשפחתם הצעירה. וכך אמרה:
אז זהו... אני חושבת שגם בגלל השליחות הזו, שהייתה מבחינה כלכלית משתלמת מאוד, וגם בזכות כל מיני הטבות שהגיעו לאבא שלי, כי הוא היה נכה צה"ל, ההורים שלי קנו דירה שאליה חזרנו ישר מהשליחות. זו הייתה דירה חדשה של חמישה וחצי חדרים במרכז העיר... היה... איזשהו... ביטחון... כלכלי הרבה זמן [ממש נעצרת אחרי כל מילה]. אבי קנה אותה — ככה! בלי משכנתה, בלי כלום. הלך לבנק וקנה דירה [בפליאה].
בסיפורה של הבת, מיכל, היא רחוקה מרחק שנות אור ממצבם של הוריה כשהיו בגילה.
לגלֵי התודעה בנושא זה היו במאה שלנו, וגם בחווייתי הבלתי־מקצועית, שני שיאים. הראשון נוגע להפנמת הידיעה כי ראשי משק בית בפריפריה, ובייחוד משק בית חד־הורי (מונח שנכנס לשפת היום־יום עקב כך), אינם יכולים לפרנס בכבוד את ילדיהם למרות עבודתם הקשה. ידיעה זו קשורה בדמותה של מנהיגת אותו מאבק — ויקי קנפו ממצפה רמון, גרושה ואם לשלושה ילדים, שעמדה בראש המחאה של 2003. המאבק כלל צעדה רגלית של קנפו ממצפה רמון עד משרד האוצר בירושלים והקמת מאהל מחאה שם, ואליו הצטרפו אימהות נוספות המנהלות משק בית חד־הורי, ואחר כך ארגונים שונים של אזרחים מוחלשים כגון ארגוני קשישים ונכים. זכור לי כי המאבק הסתיים ללא הישגים של ממש וכי התפצל ונחלש עקב חילוקי דעות בין פלגים שתבעו פעולה אלימה לבין אלה שתמכו במאבק שקט, בגבולות החוק.
הגל השני הגיע לשיאו שמונה שנים לאחר מכן במחאת האוהלים, שהתחילה בשדרות רוטשילד בתל אביב בקיץ 2011. זו הייתה מחאה מקיפה הרבה יותר והיא תועדה במאמרים, בספרים ובסרטים דוקומנטריים (בין היתר ראו שכטר, 2014; יונה וספיבק, 2014). אף אני וילדיי הבוגרים ביקרנו פעמים אחדות במאהל והשתתפנו ב"צעדת המיליון" ברחובות תל אביב המהבילים בראשית ספטמבר 2011.
הבדל גדול מבחין בין שני הגלים הללו: הראשון עסק ב"הם", ואילו השני התייחס ל"אנחנו". עניים היו תמיד בחברה; והמחאה הראשונה נבלעה בדרך כלשהי בתחום שכותרתו "עניים", "נתמכי סעד" ו"עיירות פיתוח", אף על פי שרבים מהמשתתפים בה היו אנשים עובדים. הגל השני, לעומת זאת, עסק באנשים ותיקים בארץ, צעירים משכילים, בעלי מקצוע, תושבי המרכז. אם הגל הראשון הדגיש את המזרחיים, או את העולים החדשים, הגל השני נכנס לתודעה הציבורית כמייצג אשכנזים וצברים. יש שכינו את המשתתפים במאבק זה "מעמד הביניים", ואחדים תיארו את חבריו בביטוי "עוני חדש".
אינני זוכרת היכן שמעתי בפעם הראשונה את צמד המילים הזה "עוני חדש", אבל הוא נקלט היטב בתודעתי. סיבה אחת היא, שהוא נשמע לי כבן זוג לצמד "משפחה חדשה", שבה עסקתי בספרי "סדר נשים" (ליבליך, 2003). תמהתי, אולי זו תופעה חברתית חשובה לא פחות, ומוטב שאתעד את התפתחותה לטובת כל הקולות המושתקים, כדי ש"נדע"?
כמו משפחה חדשה, גם עוני חדש קל יותר להגדרה על דרך השלילה. אם משפחה חדשה היא הרכב של משק בית שאינו בנוי מאיש ואישה הנשואים כחוק ומילדיהם הביולוגיים, אולי עוני חדש הוא עוני בלתי צפוי מנתוני הפתיחה של הסובלים ממנו. העניים החדשים הם אנשים שעמדו על רגליהם, או שהיו אמורים לעמוד על רגליהם בעולם הכלכלי, אך משום מה נשמטה הקרקע מתחת לרגליהם.
מהו עוני חדש, והאם אכן חדש הוא? — אולי הספר הזה ילמדנו, ולא באמצעות הנתונים הכספיים הסטטיסטיים ושכיחותם באוכלוסייה, אלא בדרך הקשבה לדמויות ממשיות שסיפרו לי על חייהן. הדרך הכמותית, האובייקטיבית, המופשטת, מרחיקה את הקורא, ואילו דרך הסיפור מקרבת אלינו את הסובלים ומאפשרת רגע של כניסה לעולמם.
כידוע אינני כלכלנית, וספר זה אינו עוסק בכלכלה, אלא באנשים — גברים ונשים — שנסיבות חייהם הביאום לדעת עוני בימים אלה, אף על פי שנולדו למשפחות מבוססות, רכשו השכלה, למדו מקצוע, ולפעמים היו להם תקופות של הצלחה כלכלית בבגרותם. בעת פגישתנו כולם עובדים (בשני מקרים המרואיינים מצויים זמנית בחיפוש עבודה), אך הם מתקשים לממן את חייהם; הם עסוקים במאמצים לשרוד ולעתים מסתירים את מחסורם מבושה. הסיסמה שהופיעה במחאה "לחיות ולא רק לשרוד" היא שאיפה המאפיינת את רובם. רבים מהם חיים בגפם, נטולי זוגיות, ובהם מי שמגדלים ילדים. כמעט כולם ציינו שיש להם חוב גדול לבנק. יש מהם שנתמכים על ידי הוריהם, למרות היותם בוגרים ולעתים אף בעלי משפחות בעצמם.
גבולות הקבוצה שראיינתי בעבודה זו נשענים על הגדרה עצמית. רובם הוזמנו לשיחה אחרי שקראו "קול קורא" קצר שהפצתי באתרים אחדים באינטרנט, וזו לשונו:
עמיה ליבליך מחפשת מרואיינים לספר חדש
אף אחד לא אוהב לכנות את עצמו "עני". בכל זאת שומעים לאחרונה הרבה את המושג "עוני חדש", שמתמצה במשפט: "אני רוצה לחיות, לא רק לשרוד".
אני מנסה לכתוב ספר על התופעה הישראלית העכשווית הזו, דרך סיפורי חיים של אנשים מאותגרים כלכלית, שיספרו לי כיצד הגיעו למצב זה בחייהם.
לשם כך אני מעוניינת לפגוש אנשים ונשים בעלי השכלה ומקצוע, בגילאים ובמצבים משפחתיים שונים, שמרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה בהיקף המבוקש או בכלל, או שעובדים אך אינם מצליחים להתפרנס בכבוד מעבודתם, ובעיקר אינם מצליחים להגיע לדיור סביר. רובם ממשיכים להיעזר בהוריהם או צוברים חובות בצורות שונות.
במקביל, אני מעוניינת גם לפגוש אנשים המייצגים את דור ההורים, הממשיכים לתמוך בילדיהם בצורות שונות.
מה המצב שלהם ואיך הגיעו אליו? מה הסיפור שלהם בתחום זה?
האם זוהי "בעיה"? האם הבעיה היא במבנה הכלכלי החיצוני בחברה הישראלית, או בעולם התעסוקה, או במשהו אישי אופייני לכל מספר או מספרת?
כבר שנים ארוכות אני מראיינת וכותבת סיפורי חיים ישראליים שהופיעו בספרים שזכו להדים נרחבים. הראיונות מתקיימים בשיחה אישית אתי ומוקלטים ברשמקול. הם נקבעים בזמן ובמקום לנוחיות המתנדבים. את הסיפורים, אם יפורסמו, אפרסם בעילום שם ובהסוואת המרואיינים.
למעוניינים, בבקשה צרו קשר אתי ישירות בכתובת הדוא"ל המצורפת.
***
במהלך המחקר ראיינתי 36 אנשים שנענו להזמנתי. לאחר שהסברתי להם בכתב או בעל־פה את המונח "עוני חדש", שבו עסקתי, בחרו או הסכימו להגדיר את עצמם "עניים חדשים" ולספר לי בהקשר זה את סיפור חייהם. במהלך השיחה, בדרך כלל לקראת סופה, שאלתי כל אחת ואחד מהם לְמה הם מייחסים את העובדה שהם "עניים חדשים" כעת. כצפוי, הם פירשו מונחים תיאוריים וסיבתיים אלה באופנים שונים, וסיפקו תשובות שונות, מה שהפך את התופעה למעניינת ומגוונת יותר מבחינה חברתית וספרותית. בספר זה יובאו סיפוריהם של 21 מהם, בני 32 עד 66. נמנעתי בכוונה מלכלול את סיפוריהם של מי שטרם מלאו להם 30,1 משום שנראה לי טבעי בגיל זה לגשש ולהיעזר בדרך לקראת עצמאות כלכלית.
במהלך עבודת האיסוף, שנמשכה ממחצית 2014 עד קיץ 2015, התבהר לי כי הסיפורים נוגעים לתמה או למוטיב מרכזי, המספקים ממד תיאורטי מעניין להבנת העוני החדש, ועליו ניתן לשבץ את כל הסיפורים. בקוטב האחד של ממד זה ישנם אנשים הרואים עצמם קרבן הנסיבות, וכל מאמציהם מופנים לפתרון הבעיה הפרטית שלהם בשיטה הכלכלית־חברתית הקיימת. התחושה שעוררו הייתה של אנשים עובדים נטולי אופק, הנתונים בסד המערכת. בקוטב השני ישנם אנשים הנאבקים בשיטה הרווחת, וגם אם הם עניים במובן האובייקטיבי כמו הראשונים, הם אינם מציגים תמונת עולם פטליסטית ואינם משדרים קרבנוּת. יש להם בהחלט אופק והם חשים כי יש בידם כלים לנסות להילחם במערכת כדי לשנותה. הראשונים חווים את העוני כבודדים מול הממסד ומערכותיו, ואילו האחרונים חשים שהם חלק מקהילה של אנשים הדואגים זה לזה, מעין חברים בקולקטיב הלוחם למען הצדק, מוביל פרוגרמה וזוקף לעצמו הישגים גדולים או קטנים. הקבוצה הראשונה משדרת ייאוש, ואילו הקבוצה השנייה משדרת גם תקווה. לא פלא שהאנשים המשתייכים לקצה זה היו פעילים במחאת האוהלים של 2011, וחלקם עדיין ממשיכים בפעילותם החברתית. לא כן הראשונים, שהשיבו כי מרוב טרדות כלכליות ומשפחתיות לא הרשו לעצמם כלל לקחת חלק במחאה.
כמו בכל מיון של בני אדם, ישנם מי שמשלבים בסיפוריהם את שני הקצוות, קרבנוּת והתמודדות לסירוגין או גם יחד. וכך עומד ספר זה על שלוש חטיבות עיקריות — "סובלים בבושה", "נאבקים בשיטה", ו"על הגבול הדק". ההחלטה באיזו מהחטיבות לכלול סיפור זה או אחר הייתה מורכבת, ונשענה בין היתר על מצב הרוח המשודר במהלך השיחה, ולא רק על תוכנה. פרק נפרד מוקדש לסיפוריהם של שלושה הורים התומכים כלכלית בילדיהם הבוגרים.
את הפרקים הסיפוריים והקדמותיהם הקצרות חובקים שני פרקים עיוניים שכללתי בספר: הראשון מופיע במבוא לספר, והוא מסכם מידע על אודות המחקר הנרטיבי, הסוגה שאליה משתייך הספר; הפרק השני, המופיע בסוף הספר כנספח, הוא התבוננות של כלכלן, ד"ר אלדד שידלובסקי, בסיפורים ובסוגיות הכלכליות שהמרואיינים מעלים, תוך מתן עובדות המשלימות אותם.
בקבוצת העניים החדשים מיוצגים מקצועות ועיסוקים שונים ומגוונים. נשים מהוות כשני שלישים מכלל הנחקרים, וחלקן אף גדול יותר בקבוצת החשים עצמם כקרבנות (הנדונים בפרק ראשון). עובדה זו אינה מפתיעה משתי סיבות עיקריות: ראשית, בכל מדידה מקובלת ובכל חברה הנשים הן מגזר עני יותר מהגברים. שנית, בגלל הסטריאוטיפ המקובל, המציג את הגבר כפעיל בתחום הכלכלי ואחראי לפרנסת המשפחה, יש להניח כי ההודאה בעוני החדש, שעלול להיתפס ככישלון אישי, קשה לגבר יותר מאשר לאישה. ובכלל, מוסכם כי לָרוב נשים נוטות יותר מגברים להתראיין ולספר על עצמן, ובמיוחד לחוקרת אישה.
***
אני מודה למכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה, ששימשה לי אכסניה חמה וידידותית בשנות עבודתי על המחקר והכתיבה, ולאוניברסיטת חיפה ולחברי ועדת פרס בהט על הענקת פרס בהט לכתב היד. תודות גם לאלישבע מאי שסייעה בעריכה הראשונית של הספר, לפרופסור אורלי בנימין על הערות מאירות עיניים על כתב היד ולדוקטור אלדד שידלובסקי על שיחותינו המאלפות על אודות כלכלה וחברה.
כאן המקום לתודה רבה לפרופסור דפנה ארדינסט־וולקן, העורכת הראשית של הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, לשרון חנוכה בן־שימול מנהלת הוצאת הספרים, ולדפנה שוופי על העריכה הלשונית. תודות גם לדוד גוטסמן ולפרדס הוצאה לאור על השותפות בהוצאת הספר.
לבסוף, אני אסירת תודה לכל המרואיינים שבאו אליי או שנפגשו אתי, וסיפרו לי את סיפוריהם. היו אלה סיפורים כואבים, שהביאו רבים מהם למחוזות קשים בחייהם ובעברם, וסופרו לעתים בדמעות. אני מתנצלת על הכאב שעלה במהלך המפגש ומקווה כי מצאו הקלת מה בהקשבה שלי, ומשמעות אישית בסיפור שסופר. רובם ככולם הביעו את הדעה, שחשוב להשמיע את קולותיהם למען תיקון החברה ועוולותיה. שמותיהם והפרטים המזהים שלהם הוסוו ככל האפשר. כמנהגי בעבר, קיבלתי את רשותם לפרסם את סיפוריהם, כפי שהם מופיעים כאן.
את החומר שעלה בריאיון ערכתי קלות, השמטתי קטעים חוזרים או בלתי רלוונטיים, תוך ניסיון להישאר נאמנה לסגנון הדיבור של המרואיין או המרואיינת, ובמטרה לספק תמונה שלמה ככל האפשר של זהותם וחייהם. בפרקי הסיפורים מופיעות השאלות ששאלתי רק אם אינן קוטעות את הרצף הסיפורי. לרבים מהסיפורים היה אופי מונולוגי כמעט, וכך נשארו בפרקי הספר. בסוגריים מרובעים, או בקטעים עצמאיים המובלטים בפונט אחר, הבאתי מחשבות שעוררו בי דברי המרואיינים בזמן השיחה, שיקולים שעמדו ביסוד שאלות ששאלתי או הרהורים שעלו בי במהלך הכתיבה.
אני מבקשת בכל לשון של בקשה את סליחתם של המרואיינות והמרואיינים שלי אם בצורה שבה הבאתי את דבריהם בנושא עדין זה, ובהבעת מחשבותיי על אודות הדברים, פגעתי בהם. הדברים שאמרו לי, הרי נאמרו על דעתם ובהסכמתם, ובאשר לפירושים ולהגיגים, אלה שלי, וכל חולשותיהם באחריותי. אני מודה גם למי שהקדישו לי מזמנם ונתנו בי אמון, אך סיפוריהם לא נכללו בספר זה משיקולים שונים; גם מדבריהם השכלתי.
יהיו שיגידו, כי אין חדש תחת השמש. עניים היו וכנראה יהיו תמיד. אך האומנם זהו עוני חדש? ישפטו קוראיי.
