לחטוב עצים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לחטוב עצים
מכר
מאות
עותקים
לחטוב עצים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לחטוב עצים

4.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תומס ברנהרד (1931 - 1989) הוא לדעת רבים גדול הסופרים בשפה הגרמנית בחצי השני של המאה העשרים. לצד פעילותו כמשורר וכמחזאי, כתב ברנהרד שורה ארוכה של יצירות בפרוזה, שבהן ניכרת טביעת ידו הייחודית, המשלבת ביקורתיות חברתית, הומור נואש, מעורבות עמוקה בעולם האמנות ופרוזה מונולוגית מוזיקלית שוטפת. על הפרמיירה של מחזהו האחרון של ברנהרד, "הלדנפלאץ", שאותו הכתיר הקנצלר קורט ולדהיים "עלבון לעם האוסטרי", גוננו כמאתיים שוטרים. בצוואתו, אסר ברנהרד על העלאת מחזותיו ועל פרסום ספריו שלא ראו אור בחייו על אדמת אוסטריה.

תקציר

בעודו יושב על כורסה גבוהה בדירתם המפוארת של בני הזוג אוורסברגר שבווינה נזכר המספר, סופר אוסטרי שחזר לא מכבר לווינה אחרי שנים ארוכות בלונדון, איך האוורסברגרים, שהוא אהב לפני שלושים שנה ואחר כך שנא אותם, תפסו אותו ברחוב כדי לבשר לו על התאבדותה של ידידת נעוריהם המשותפת יואנה, ובאותה ההזדמנות להזמין אותו ל"סעודת ערב אמנותית" שהם עורכים מיד אחרי הלוויה לכבודו של שחקן הבורגתיאטר שיגיע בתום הופעתו בהצגה ״ברווז הפרא״.
 
בתפריט סעודת הערב האמנותית: שמפניה, מאפים מלוחים, מרק תפוחי אדמה, דג כידון אמיתי מאגם בלטון שבהונגריה, וכן תיאטרון שלם בכיכובם של חברות וחברים מהעבר, דחלילי האמנות הווינאית ופסאודו–אמנים, ממשיכו של וברן ורעייתו העשירה, וירג'יניה וולף הווינאית, גרטרוד שטיין האוסטרית וכמה ניצבים צעירים.

פרק ראשון

"מאחר שלא יכולתי לגרום לאנשים להיות נבונים יותר העדפתי להתרחק מהם ולהיות מאושר".

(וולטר)

בעוד כולם מחכים לשחקן שהבטיח לבוא לארוחת הערב בגֵנצְגאסה, באחת-עשרה וחצי בערך לאחר שתסתיים הצגת  ברווז הפרא, ישבתי אני בכורסה הגבוהה בעלת המשענות הבולטות כאוזניים שבה נהגתי לשבת כמעט מדי יום בתחילת שנות החמישים, התבוננתי בבני הזוג אָוֶורסברגר וחשבתי לעצמי שטעיתי טעות מרה כשנעניתי להזמנתם. עשרים שנה לא ראיתי את האוורסברגרים ודווקא ביום מותה של ידידתנו המשותפת, יואנה, פגשתי אותם בגראבן ובלי היסוס נעניתי להזמנתם להשתתף בסעודת הערב האמנותית, זה היה הביטוי שבו השתמשו בני הזוג אוורסברגר ביחס לארוחת הערב בביתם. עשרים שנה לא רציתי לשמוע דבר על בני הזוג אוורסברגר, עשרים שנה לא ראיתי את בני הזוג אוורסברגר, במשך עשרים השנים הללו היה די באזכור שמם לעורר בי בחילה, חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה, וכעת עימתו אותי בני הזוג עם שנות החמישים שלהם ושלי. עשרים שנה התחמקתי מבני הזוג אוורסברגר, עשרים שנה לא פגשתי אותם ולו פעם אחת ודווקא עכשיו הייתי צריך לפגוש אותם בגראבן, חשבתי: זה באמת היה טמטום יוצא מהכלל, ללכת דווקא באותו יום לגראבן, מה גם שצעדתי בו הלוך ושוב פעמים רבות, כפי שנהגתי לעשות מאז שובי מלונדון לווינה, והרי הייתי יכול להביא בחשבון את האפשרות שיום אחד אהיה מוכרח לפגוש בבני הזוג אוורסברגר, ולא רק בהם אלא בכל האנשים שנמנעתי מלפגוש בהם בעשורים האחרונים, אנשים שבשנות החמישים היו לי איתם יחסים אינטנסיביים, כפי שנהגו האוורסברגרים לומר, יחסים אמנותיים אינטנסיביים שעליהם ויתרתי כבר לפני רבע מאה, כלומר באותו הזמן שבו עזבתי את האוורסברגרים ונסעתי ללונדון, משום שניתקתי את הקשר עם כל הווינאים האלה, וכמו שאומרים, לא רציתי שום קשר איתם. שהרי ללכת בגראבן משמע להיכנס היישר ללועו של הגיהינום החברתי הווינאי, ולפגוש דווקא את האנשים שאיני רוצה לפגוש, שעד היום כל היתקלות בהם גורמת לי לכל מיני עוויתות גופניות ונפשיות, חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה, וזאת הסיבה שעוד בשנותי האחרונות בלונדון, כשהייתי מבקר בווינה, נמנעתי מללכת בגראבן ובחרתי בדרכים אחרות, לא בקולמארקט וכמובן גם לא בקרנטנרשטראסה, נמנעתי משפיגלגאסה וכן משטאלבורגגאסה ודורותיאגאסה ומוולציילה, שתמיד פחדתי ללכת בו, ומאופרנגאסה, שם נפלתי לעתים קרובות בפח ונתקלתי באנשים הכי שנואים עלי. אבל בשבועות האחרונים, חשבתי בעודי יושב על הכורסה הגבוהה, הרגשתי פתאום צורך עז ללכת דווקא לגראבן ולקרנטנרשטראסה, בגלל האוויר הצח, ובגלל המולת האנשים בשעות שלפני הצהריים, המולה שנעמה לי פתאום דווקא שם, בגראבן וגם בקרנטנרשטראסה, מן הסתם משום שרציתי להימלט סוף סוף מן הבדידות שבה חייתי בדירתי בווארינג, מהבידוד שממש טמטם אותי במשך חודשים ארוכים. בשבועות האחרונים חשתי תמיד שההליכה בקרנטנרשטראסה, ולאורך הגראבן, כלומר הלוך ושוב בקרנטנרשטראסה ובגראבן, מרגיעה את הנפש ואת הגוף; ההליכה הזאת הלוך ושוב היטיבה עם ראשי באותה מידה שהיטיבה עם גופי; וכאילו לא היה לי בזמן האחרון דבר מועיל יותר מן ההליכה הזאת הלוך ושוב בקרנטנרשטראסה ובגראבן, הלכתי בשבועות האחרונים בשני הרחובות עד סופם ובחזרה שוב ושוב מדי יום ביומו; האמת היא שבקרנטנרשטראסה ובגראבן התעשתי פתאום וחזרתי לתפקד אחרי חודשים של חולשת נפש וגוף; ההליכה בקרנטנרשטראסה ובגראבן רעננה אותי; אני צריך רק ללכת הלוך ושוב, חשבתי כל הזמן, אני צריך רק ללכת הלוך ושוב, אבל היה בכך יותר מזה; רק ללכת הלוך ושוב, חזרתי ואמרתי לעצמי, ואכן, ההליכה  עוררה אותי לחשוב שוב, ממש לחזור ולהתפלסף, לעסוק שוב בפילוסופיה ובספרות שכבר מזמן דוכאו בקרבי, כן, כבר הומתו מזמן. החורף הארוך הזה, המועד לחולי, שלרוע המזל עבר עלי בווינה ולא בלונדון כמו בשנה שעברה, החורף הזה הוא שהמית בקרבי כל דבר ספרות וכל דבר פילוסופיה, חשבתי כשישבתי שם על הכורסה הגבוהה; ועתה השבתי לעצמי את הכול בזכות ההליכה הלוך וחזור דרך הגראבן ודרך קרנטנרשטראסה, ובאמת ייחסתי את השיפור במצב הרוח הווינאי שלי, שפתאום יכולתי לכנותו מצב רוח של ניצוֹל, לתרפיית קרנטנרשטראסה וגראבן שאותה רשמתי לעצמי מאמצע חודש ינואר. וינה, העיר האיומה הזאת, חשבתי, שדוחפת אותי עמוק אל תוך הייאוש, שמובילה אותי שוב ושוב למבוי סתום, הפכה פתאום למנוע שמניע את מוחי לחזור ולחשוב, שמאפשר לגופי להגיב מתוך חיות; מיום ליום הבחנתי בַּתחייה ההדרגתית של כל הדברים שמתו במחשבתי ובגופי במהלך החורף; אם כל החורף האשמתי את וינה בדעיכה הנפשית והגופנית שלי, הרי שכעת הודיתי לאותה וינה על חזרתי לחיים. כך ישבתי על הכורסה הגבוהה והיללתי בלבי את קרנטנרשטראסה ואת הגראבן וייחסתי את השיקום הנפשי והגופני שלי לתרפיית קרנטנרשטראסה וגראבן ולא לשום דבר אחר ואמרתי לעצמי, טבעי הדבר שלתרפיה המוצלחת הזאת יש מחיר שעלי לשלם, וחשבתי שהמפגש שלי עם בני הזוג אוורסברגר בגראבן הוא מחיר התרפיה שעלתה יפה וחשבתי שזה מחיר גבוה מאוד, אבל בנסיבות מסוימות יכולתי לשלם גם מחיר גבוה יותר, שהרי יכולתי לפגוש אנשים הרבה יותר גרועים מהאוורסברגרים, שהרי בסיכומו של דבר בני הזוג אוורסברגר אינם הגרועים ביותר או לפחות לא הגרועים מכול; ובכל זאת זה די גרוע, לפגוש דווקא את הזוג אוורסברגר בגראבן, חשבתי כשישבתי על הכורסה. אדם חזק יותר ובעיקר בעל אופי חזק יותר, חשבתי, היה דוחה את הזמנתם, אני לעומת זה איני חזק וגם אין לי אופי חזק, להפך, אני האדם החלש ביותר בעל האופי החלש ביותר, ולכן מופקר פחות או יותר לכל האנשים. קבלת ההזמנה של הזוג אוורסברגר היתה טעות מרה, חשבתי שוב, שכן לא רציתי לראות אותם או לשמוע מהם יותר כל חיי והנה אני הולך בגראבן והם ניגשים אלי ושואלים אם שמעתי שיואנה מתה, שיואנה תלתה את עצמה, ואני מאשר ומקבל את הזמנתם. בלי בושה נעשיתי סנטימנטלי לרגע, חשבתי, והאוורסברגרים ניצלו מיד את רגשנותי, ממש כפי שניצלו את התאבדותה של חברתנו המשותפת יואנה כדי למסור את ההזמנה, שתכף ומיד נעניתי לה, אף שמן החוכמה היה לדחות אותה; אבל לכך לא היה לי זמן, חשבתי, הם ניגשו אלי מאחור ואמרו את מה שכבר ידעתי, שיואנה תלתה את עצמה בקילב, בבית הוריה, ושהם מזמינים אותי לארוחת ערב, סעודת ערב לגמרי לגמרי אמנותית, דאגו להדגיש בני הזוג אוורסברגר, כולם חברים משכבר הימים. הם כבר ממש עברו על פני כשהזמינו אותי, חשבתי, והם כבר צעדו כמה צעדים הלאה כשאמרתי טוב, כלומר קיבלתי את הזמנתם לבוא לארוחת הערב שלהם בגנצגאסה בדירתם המכוערת. בני הזוג אוורסברגר נשאו חבילות רבות עטופות בנייר עטיפה מן החנויות הידועות ביותר במרכז העיר והם לבשו את המעילים האנגליים שאותם לבשו כבר לפני שלושים שנה בלכתם לקניות במרכז העיר, כל הופעתם שידרה אצילות בלויה, כמו שאומרים. האמת היא שרק האוורסברגרית דיברה כשנפגשנו בגראבן, בעלה, המלחין, מממשיכיו של וברן, כמו שאומרים, לא דיבר אלי כלל, אין ספק שבשתיקתו הוא ביקש להעליב אותי, חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה. הם אמרו שעוד לא ידוע להם מתי תתקיים הלוויה של יואנה בקילב. באותו יום, זמן קצר לפני צאתי לרחוב, הודיעה לי חברת ילדות של יואנה מקילב, שיואנה תלתה את עצמה; תחילה לא רצתה החברה, בעלת מכולת מקילב, לומר שיואנה תלתה את עצמה, בשיחת הטלפון היא אמרה לי שיואנה מתה, אבל אני אמרתי לה חד וחלק שיואנה לא מתה אלא התאבדה, היא בוודאי ידעה איך זה קרה, אבל לא אמרה לי; רתיעתם של הכפריים מלומר בגלוי שמישהו התאבד גדולה עוד יותר מזו של העירוניים, ובייחוד קשה להם לומר איך זה קרה; אני חשבתי מיד שיואנה תלתה את עצמה ובאמת אמרתי לבעלת המכולת בשיחת הטלפון,  יואנה תלתה את עצמה, זה הפליא את בעלת המכולת והיא אמרה רק  כן. אנשים כמו יואנה תולים את עצמם, אמרתי לה בטלפון, הם לא קופצים לאיזה נהר, ולא קופצים מהקומה הרביעית לרחוב, הם לוקחים חבל, קושרים אותו במיומנות ומתמסרים ללולאת החנק.
 

תומס ברנהרד (1931 - 1989) הוא לדעת רבים גדול הסופרים בשפה הגרמנית בחצי השני של המאה העשרים. לצד פעילותו כמשורר וכמחזאי, כתב ברנהרד שורה ארוכה של יצירות בפרוזה, שבהן ניכרת טביעת ידו הייחודית, המשלבת ביקורתיות חברתית, הומור נואש, מעורבות עמוקה בעולם האמנות ופרוזה מונולוגית מוזיקלית שוטפת. על הפרמיירה של מחזהו האחרון של ברנהרד, "הלדנפלאץ", שאותו הכתיר הקנצלר קורט ולדהיים "עלבון לעם האוסטרי", גוננו כמאתיים שוטרים. בצוואתו, אסר ברנהרד על העלאת מחזותיו ועל פרסום ספריו שלא ראו אור בחייו על אדמת אוסטריה.

סקירות וביקורות

אני שונא אותם, אני שונא כל אחד מהם 'לחטוב עצים' הוא הוכחה נוספת לכוחו העצום של תומס ברנהרד התענוג הקתרטי בקריאת הספר הזה הוא עצום. זה לא מפתיע, זה תומס ברנהרד; כלומר, עוד ספר של תומס ברנהרד, שהוא עוד פרק במונולוג המתמשך שהוא היצירה הברנהרדית, שהיא בעצם כמעט תמיד אותו מונולוג עצמו - מונולוג זועם, שוצף, עתיר חזרות ווריאציות, כלומר מוזיקלי, מהפנט, משחרר. המונולוג הברנהרדי שהוא אחת התופעות הספרותיות החשובות של המחצית השנייה של המאה ה-‭.20‬

הפעם, ב'לחטוב עצים' – רומן שהתפרסם במקור ב-‭- 1984‬ נושא המונולוג הוא סופר אוסטרי שחזר לוינה אחרי גלות ממושכת בלונדון. בעל כורחו הוא מחדש את הקשר עם בני הזוג אוורסברגר - הוא מלחין מבטיח שלא מימש את ההבטחה והיא אשת חברה בוהמיינית. המספר היה מיודד איתם בשנות ה-‭,50‬ עת הגיע חסר-כל לוינה מהפרובינציה האוסטרית. אבל הוא השתחרר מהם אי אז, וכעת הוא בז לשטחיותה של האישה ולכישלונו האמנותי של הבעל, שמסתפק בהיותו חקיין ("ממשיך") של המלחין האוסטרי אנטון וברן. המונולוג מתחולל במחשבתו בארוחת ערב אצל בני הזוג, "סעודת ערב אמנותית", שאליה הוזמן שחקן תיאטרון מפורסם מהתיאטרון האוסטרי הלאומי. היא נערכת בערבו של יום שבו המספר, המארחים ואנשים נוספים מחוגם הביאו לקבורה את חברתם יואנה, אמנית כושלת אך דווקא אהודה על המספר, שהתאבדה.

יושב, אפוא, המספר, בתחילה על "הכורסה הגבוהה" (וריאציה החוזרת אינספור פעמים: "ישבתי אני בכורסה הגבוהה", "חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה", "בעודי יושב על הכורסה הגבוהה" וכו'), ולאחר מכן סביב השולחן יחד עם שאר האורחים – יושב וטוחן במחשבתו את מארחיו, את אורחיהם, את עצמו, את חברתם יואנה. יושב וזועם, שוטם, מתחרט ללא הרף על כך שלא נשאר בביתו "לקרוא את פסקל שלי או את גוגול שלי או את מונטיין שלי ואפילו לנגן את סאטי או את שנברג על הפסנתר הישן, הלא-מכוון שלי".

וזה נהדר. זה חזק. אבל מדוע בעצם? מהי מהות הכוח של הספרות הזאת? אפשר לדבר על הווירטואוזיות המוזיקלית של הטקסט הברנהרדי. אפשר להתמקד בניתוח טקסטואלי מדוקדק של הרומן. אבל כדאי לחשוב קודם כל על מהות הכישרון הספרותי כפי שהציג אותה מישל וולבק באופן קולע מפי גיבור ספרו 'כניעה': "כמו הספרות, המוזיקה יכולה לעורר ריגוש, מהפך רגשי, עצבות או אקסטזה מוחלטת; כמו הספרות, הציור יכול להוליד היקסמות, להטיל מבט חדש בעולם. אבל רק הספרות יכולה להעניק לכם אותה תחושה של מגע עם נפש אנושית אחרת, עם הכוליות של אותה נפש, על חולשותיה ומעלותיה, על מגבלותיה, על קטנותה, על קיבעונותיה, על אמונותיה; על כל מה שמרגש אותה, שמעניין אותה, שמלהיב או דוחה אותה [‭...‬] ליפי הסגנון, למוזיקליות של המשפטים יש חשיבות משלהם; אי-אפשר להמעיט בחשיבות עומק המחשבה של מחבר, במקוריות רעיונותיו; אבל מחבר הוא בראש ובראשונה בן אנוש שנוכח בספריו [‭...‬] ספר שאוהבים, הוא לפני הכל ספר שאוהבים את מחברו, שרוצים לפגוש אותו, שרוצים להעביר איתו את הזמן". ברנהרד הוא אישיות שנוכחת באופן מלא בספריו. וזו אישיות מובחנת ומעניינת שאתה (או לפחות אני) רוצה לפגוש.

מעבר לזה, כוחו של ברנהרד נובע מהחיבור בין הרגשות העזים המפעמים ביצירתו, ומהחיבור בין אלו לאופן כתיבתם. יצירתו מיזנתרופית מצד אחד ("אני נגד האנשים שמשתתפים בארוחת הערב הזאת, אני שונא אותם, אני שונא כל אחד מהם"), ומצד שני מבטאת אמונה בכוחה של האמנות האמיתית, בכוחה של "התרבות הגבוהה" (בעיצומו של עידן שעירער על מקומה הנישא של זו). החיבור בין שני היסודות האלה – שנאת אדם ואהבת תרבות גבוהה – יוצר תלכיד חריף מאוד שניתן לתמצת כך: לאדם בעל רגש ומחשבה, שאינו מוצא בחברת בני האדם כנות רגשית וצלילות מחשבתית, הופכת התרבות הגבוהה לסביבה חברתית חיונית. היא ממלאת צורך נפשי קריטי, צורך רגשי אישי, צורך בחברה טובה ("פסקל שלי, גוגול שלי, מונטיין שלי"). למעשה, ברנהרד מצביע כך על קשר עמוק ומורכב (ובמובן מסוים פרובלמטי) בין מיזנתרופיה לאהבת תרבות.

לרגש העז, המלוכד הזה, מתאימה המוזיקליות ככפפה ליד. מוזיקליות כביטוי לעוצמה רגשית, לסערת נפש. יותר מזה, המוזיקליות של הטקסט קשורה גם בכך שברנהרד אינו סופר של רעיונות. הערצת התרבות הגבוהה אינה זוכה אצלו לניתוח רעיוני, כמו אצל כמה מהמודרניסטים הגדולים (תומס מאן ופרוסט, למשל). בין היתר, משום שהצורך של המיזנתרופ הברנהרדי בתרבות הוא כאמור צורך רגשי ביסודו. התרבות הגבוהה מאפשרת לגיבור הברנהרדי להיחלץ מבדידותו באמצעות שיחה עם גדולי הרוח, באמצעות פגישה עם "מונטיין שלו".

עוד 3 ספרים של תומס ברנהרד:
בטון‭ 1982 < ‬
הטובע‭ 1983 < ‬
מייסטרים דגולים‭ 1985 < ‬

בתמונה: ‭The Dinner Party‬ של סטייסי ניקול,‭ 2017 ‬
אריק גלסנר 7 לילות 02/02/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"לחטוב עצים": ואלס וינאי על סטרואידים שלומציון קינן הארץ ספרים 14/03/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

אני שונא אותם, אני שונא כל אחד מהם 'לחטוב עצים' הוא הוכחה נוספת לכוחו העצום של תומס ברנהרד התענוג הקתרטי בקריאת הספר הזה הוא עצום. זה לא מפתיע, זה תומס ברנהרד; כלומר, עוד ספר של תומס ברנהרד, שהוא עוד פרק במונולוג המתמשך שהוא היצירה הברנהרדית, שהיא בעצם כמעט תמיד אותו מונולוג עצמו - מונולוג זועם, שוצף, עתיר חזרות ווריאציות, כלומר מוזיקלי, מהפנט, משחרר. המונולוג הברנהרדי שהוא אחת התופעות הספרותיות החשובות של המחצית השנייה של המאה ה-‭.20‬

הפעם, ב'לחטוב עצים' – רומן שהתפרסם במקור ב-‭- 1984‬ נושא המונולוג הוא סופר אוסטרי שחזר לוינה אחרי גלות ממושכת בלונדון. בעל כורחו הוא מחדש את הקשר עם בני הזוג אוורסברגר - הוא מלחין מבטיח שלא מימש את ההבטחה והיא אשת חברה בוהמיינית. המספר היה מיודד איתם בשנות ה-‭,50‬ עת הגיע חסר-כל לוינה מהפרובינציה האוסטרית. אבל הוא השתחרר מהם אי אז, וכעת הוא בז לשטחיותה של האישה ולכישלונו האמנותי של הבעל, שמסתפק בהיותו חקיין ("ממשיך") של המלחין האוסטרי אנטון וברן. המונולוג מתחולל במחשבתו בארוחת ערב אצל בני הזוג, "סעודת ערב אמנותית", שאליה הוזמן שחקן תיאטרון מפורסם מהתיאטרון האוסטרי הלאומי. היא נערכת בערבו של יום שבו המספר, המארחים ואנשים נוספים מחוגם הביאו לקבורה את חברתם יואנה, אמנית כושלת אך דווקא אהודה על המספר, שהתאבדה.

יושב, אפוא, המספר, בתחילה על "הכורסה הגבוהה" (וריאציה החוזרת אינספור פעמים: "ישבתי אני בכורסה הגבוהה", "חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה", "בעודי יושב על הכורסה הגבוהה" וכו'), ולאחר מכן סביב השולחן יחד עם שאר האורחים – יושב וטוחן במחשבתו את מארחיו, את אורחיהם, את עצמו, את חברתם יואנה. יושב וזועם, שוטם, מתחרט ללא הרף על כך שלא נשאר בביתו "לקרוא את פסקל שלי או את גוגול שלי או את מונטיין שלי ואפילו לנגן את סאטי או את שנברג על הפסנתר הישן, הלא-מכוון שלי".

וזה נהדר. זה חזק. אבל מדוע בעצם? מהי מהות הכוח של הספרות הזאת? אפשר לדבר על הווירטואוזיות המוזיקלית של הטקסט הברנהרדי. אפשר להתמקד בניתוח טקסטואלי מדוקדק של הרומן. אבל כדאי לחשוב קודם כל על מהות הכישרון הספרותי כפי שהציג אותה מישל וולבק באופן קולע מפי גיבור ספרו 'כניעה': "כמו הספרות, המוזיקה יכולה לעורר ריגוש, מהפך רגשי, עצבות או אקסטזה מוחלטת; כמו הספרות, הציור יכול להוליד היקסמות, להטיל מבט חדש בעולם. אבל רק הספרות יכולה להעניק לכם אותה תחושה של מגע עם נפש אנושית אחרת, עם הכוליות של אותה נפש, על חולשותיה ומעלותיה, על מגבלותיה, על קטנותה, על קיבעונותיה, על אמונותיה; על כל מה שמרגש אותה, שמעניין אותה, שמלהיב או דוחה אותה [‭...‬] ליפי הסגנון, למוזיקליות של המשפטים יש חשיבות משלהם; אי-אפשר להמעיט בחשיבות עומק המחשבה של מחבר, במקוריות רעיונותיו; אבל מחבר הוא בראש ובראשונה בן אנוש שנוכח בספריו [‭...‬] ספר שאוהבים, הוא לפני הכל ספר שאוהבים את מחברו, שרוצים לפגוש אותו, שרוצים להעביר איתו את הזמן". ברנהרד הוא אישיות שנוכחת באופן מלא בספריו. וזו אישיות מובחנת ומעניינת שאתה (או לפחות אני) רוצה לפגוש.

מעבר לזה, כוחו של ברנהרד נובע מהחיבור בין הרגשות העזים המפעמים ביצירתו, ומהחיבור בין אלו לאופן כתיבתם. יצירתו מיזנתרופית מצד אחד ("אני נגד האנשים שמשתתפים בארוחת הערב הזאת, אני שונא אותם, אני שונא כל אחד מהם"), ומצד שני מבטאת אמונה בכוחה של האמנות האמיתית, בכוחה של "התרבות הגבוהה" (בעיצומו של עידן שעירער על מקומה הנישא של זו). החיבור בין שני היסודות האלה – שנאת אדם ואהבת תרבות גבוהה – יוצר תלכיד חריף מאוד שניתן לתמצת כך: לאדם בעל רגש ומחשבה, שאינו מוצא בחברת בני האדם כנות רגשית וצלילות מחשבתית, הופכת התרבות הגבוהה לסביבה חברתית חיונית. היא ממלאת צורך נפשי קריטי, צורך רגשי אישי, צורך בחברה טובה ("פסקל שלי, גוגול שלי, מונטיין שלי"). למעשה, ברנהרד מצביע כך על קשר עמוק ומורכב (ובמובן מסוים פרובלמטי) בין מיזנתרופיה לאהבת תרבות.

לרגש העז, המלוכד הזה, מתאימה המוזיקליות ככפפה ליד. מוזיקליות כביטוי לעוצמה רגשית, לסערת נפש. יותר מזה, המוזיקליות של הטקסט קשורה גם בכך שברנהרד אינו סופר של רעיונות. הערצת התרבות הגבוהה אינה זוכה אצלו לניתוח רעיוני, כמו אצל כמה מהמודרניסטים הגדולים (תומס מאן ופרוסט, למשל). בין היתר, משום שהצורך של המיזנתרופ הברנהרדי בתרבות הוא כאמור צורך רגשי ביסודו. התרבות הגבוהה מאפשרת לגיבור הברנהרדי להיחלץ מבדידותו באמצעות שיחה עם גדולי הרוח, באמצעות פגישה עם "מונטיין שלו".

עוד 3 ספרים של תומס ברנהרד:
בטון‭ 1982 < ‬
הטובע‭ 1983 < ‬
מייסטרים דגולים‭ 1985 < ‬

בתמונה: ‭The Dinner Party‬ של סטייסי ניקול,‭ 2017 ‬
אריק גלסנר 7 לילות 02/02/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"לחטוב עצים": ואלס וינאי על סטרואידים שלומציון קינן הארץ ספרים 14/03/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
לחטוב עצים תומס ברנהרד

"מאחר שלא יכולתי לגרום לאנשים להיות נבונים יותר העדפתי להתרחק מהם ולהיות מאושר".

(וולטר)

בעוד כולם מחכים לשחקן שהבטיח לבוא לארוחת הערב בגֵנצְגאסה, באחת-עשרה וחצי בערך לאחר שתסתיים הצגת  ברווז הפרא, ישבתי אני בכורסה הגבוהה בעלת המשענות הבולטות כאוזניים שבה נהגתי לשבת כמעט מדי יום בתחילת שנות החמישים, התבוננתי בבני הזוג אָוֶורסברגר וחשבתי לעצמי שטעיתי טעות מרה כשנעניתי להזמנתם. עשרים שנה לא ראיתי את האוורסברגרים ודווקא ביום מותה של ידידתנו המשותפת, יואנה, פגשתי אותם בגראבן ובלי היסוס נעניתי להזמנתם להשתתף בסעודת הערב האמנותית, זה היה הביטוי שבו השתמשו בני הזוג אוורסברגר ביחס לארוחת הערב בביתם. עשרים שנה לא רציתי לשמוע דבר על בני הזוג אוורסברגר, עשרים שנה לא ראיתי את בני הזוג אוורסברגר, במשך עשרים השנים הללו היה די באזכור שמם לעורר בי בחילה, חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה, וכעת עימתו אותי בני הזוג עם שנות החמישים שלהם ושלי. עשרים שנה התחמקתי מבני הזוג אוורסברגר, עשרים שנה לא פגשתי אותם ולו פעם אחת ודווקא עכשיו הייתי צריך לפגוש אותם בגראבן, חשבתי: זה באמת היה טמטום יוצא מהכלל, ללכת דווקא באותו יום לגראבן, מה גם שצעדתי בו הלוך ושוב פעמים רבות, כפי שנהגתי לעשות מאז שובי מלונדון לווינה, והרי הייתי יכול להביא בחשבון את האפשרות שיום אחד אהיה מוכרח לפגוש בבני הזוג אוורסברגר, ולא רק בהם אלא בכל האנשים שנמנעתי מלפגוש בהם בעשורים האחרונים, אנשים שבשנות החמישים היו לי איתם יחסים אינטנסיביים, כפי שנהגו האוורסברגרים לומר, יחסים אמנותיים אינטנסיביים שעליהם ויתרתי כבר לפני רבע מאה, כלומר באותו הזמן שבו עזבתי את האוורסברגרים ונסעתי ללונדון, משום שניתקתי את הקשר עם כל הווינאים האלה, וכמו שאומרים, לא רציתי שום קשר איתם. שהרי ללכת בגראבן משמע להיכנס היישר ללועו של הגיהינום החברתי הווינאי, ולפגוש דווקא את האנשים שאיני רוצה לפגוש, שעד היום כל היתקלות בהם גורמת לי לכל מיני עוויתות גופניות ונפשיות, חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה, וזאת הסיבה שעוד בשנותי האחרונות בלונדון, כשהייתי מבקר בווינה, נמנעתי מללכת בגראבן ובחרתי בדרכים אחרות, לא בקולמארקט וכמובן גם לא בקרנטנרשטראסה, נמנעתי משפיגלגאסה וכן משטאלבורגגאסה ודורותיאגאסה ומוולציילה, שתמיד פחדתי ללכת בו, ומאופרנגאסה, שם נפלתי לעתים קרובות בפח ונתקלתי באנשים הכי שנואים עלי. אבל בשבועות האחרונים, חשבתי בעודי יושב על הכורסה הגבוהה, הרגשתי פתאום צורך עז ללכת דווקא לגראבן ולקרנטנרשטראסה, בגלל האוויר הצח, ובגלל המולת האנשים בשעות שלפני הצהריים, המולה שנעמה לי פתאום דווקא שם, בגראבן וגם בקרנטנרשטראסה, מן הסתם משום שרציתי להימלט סוף סוף מן הבדידות שבה חייתי בדירתי בווארינג, מהבידוד שממש טמטם אותי במשך חודשים ארוכים. בשבועות האחרונים חשתי תמיד שההליכה בקרנטנרשטראסה, ולאורך הגראבן, כלומר הלוך ושוב בקרנטנרשטראסה ובגראבן, מרגיעה את הנפש ואת הגוף; ההליכה הזאת הלוך ושוב היטיבה עם ראשי באותה מידה שהיטיבה עם גופי; וכאילו לא היה לי בזמן האחרון דבר מועיל יותר מן ההליכה הזאת הלוך ושוב בקרנטנרשטראסה ובגראבן, הלכתי בשבועות האחרונים בשני הרחובות עד סופם ובחזרה שוב ושוב מדי יום ביומו; האמת היא שבקרנטנרשטראסה ובגראבן התעשתי פתאום וחזרתי לתפקד אחרי חודשים של חולשת נפש וגוף; ההליכה בקרנטנרשטראסה ובגראבן רעננה אותי; אני צריך רק ללכת הלוך ושוב, חשבתי כל הזמן, אני צריך רק ללכת הלוך ושוב, אבל היה בכך יותר מזה; רק ללכת הלוך ושוב, חזרתי ואמרתי לעצמי, ואכן, ההליכה  עוררה אותי לחשוב שוב, ממש לחזור ולהתפלסף, לעסוק שוב בפילוסופיה ובספרות שכבר מזמן דוכאו בקרבי, כן, כבר הומתו מזמן. החורף הארוך הזה, המועד לחולי, שלרוע המזל עבר עלי בווינה ולא בלונדון כמו בשנה שעברה, החורף הזה הוא שהמית בקרבי כל דבר ספרות וכל דבר פילוסופיה, חשבתי כשישבתי שם על הכורסה הגבוהה; ועתה השבתי לעצמי את הכול בזכות ההליכה הלוך וחזור דרך הגראבן ודרך קרנטנרשטראסה, ובאמת ייחסתי את השיפור במצב הרוח הווינאי שלי, שפתאום יכולתי לכנותו מצב רוח של ניצוֹל, לתרפיית קרנטנרשטראסה וגראבן שאותה רשמתי לעצמי מאמצע חודש ינואר. וינה, העיר האיומה הזאת, חשבתי, שדוחפת אותי עמוק אל תוך הייאוש, שמובילה אותי שוב ושוב למבוי סתום, הפכה פתאום למנוע שמניע את מוחי לחזור ולחשוב, שמאפשר לגופי להגיב מתוך חיות; מיום ליום הבחנתי בַּתחייה ההדרגתית של כל הדברים שמתו במחשבתי ובגופי במהלך החורף; אם כל החורף האשמתי את וינה בדעיכה הנפשית והגופנית שלי, הרי שכעת הודיתי לאותה וינה על חזרתי לחיים. כך ישבתי על הכורסה הגבוהה והיללתי בלבי את קרנטנרשטראסה ואת הגראבן וייחסתי את השיקום הנפשי והגופני שלי לתרפיית קרנטנרשטראסה וגראבן ולא לשום דבר אחר ואמרתי לעצמי, טבעי הדבר שלתרפיה המוצלחת הזאת יש מחיר שעלי לשלם, וחשבתי שהמפגש שלי עם בני הזוג אוורסברגר בגראבן הוא מחיר התרפיה שעלתה יפה וחשבתי שזה מחיר גבוה מאוד, אבל בנסיבות מסוימות יכולתי לשלם גם מחיר גבוה יותר, שהרי יכולתי לפגוש אנשים הרבה יותר גרועים מהאוורסברגרים, שהרי בסיכומו של דבר בני הזוג אוורסברגר אינם הגרועים ביותר או לפחות לא הגרועים מכול; ובכל זאת זה די גרוע, לפגוש דווקא את הזוג אוורסברגר בגראבן, חשבתי כשישבתי על הכורסה. אדם חזק יותר ובעיקר בעל אופי חזק יותר, חשבתי, היה דוחה את הזמנתם, אני לעומת זה איני חזק וגם אין לי אופי חזק, להפך, אני האדם החלש ביותר בעל האופי החלש ביותר, ולכן מופקר פחות או יותר לכל האנשים. קבלת ההזמנה של הזוג אוורסברגר היתה טעות מרה, חשבתי שוב, שכן לא רציתי לראות אותם או לשמוע מהם יותר כל חיי והנה אני הולך בגראבן והם ניגשים אלי ושואלים אם שמעתי שיואנה מתה, שיואנה תלתה את עצמה, ואני מאשר ומקבל את הזמנתם. בלי בושה נעשיתי סנטימנטלי לרגע, חשבתי, והאוורסברגרים ניצלו מיד את רגשנותי, ממש כפי שניצלו את התאבדותה של חברתנו המשותפת יואנה כדי למסור את ההזמנה, שתכף ומיד נעניתי לה, אף שמן החוכמה היה לדחות אותה; אבל לכך לא היה לי זמן, חשבתי, הם ניגשו אלי מאחור ואמרו את מה שכבר ידעתי, שיואנה תלתה את עצמה בקילב, בבית הוריה, ושהם מזמינים אותי לארוחת ערב, סעודת ערב לגמרי לגמרי אמנותית, דאגו להדגיש בני הזוג אוורסברגר, כולם חברים משכבר הימים. הם כבר ממש עברו על פני כשהזמינו אותי, חשבתי, והם כבר צעדו כמה צעדים הלאה כשאמרתי טוב, כלומר קיבלתי את הזמנתם לבוא לארוחת הערב שלהם בגנצגאסה בדירתם המכוערת. בני הזוג אוורסברגר נשאו חבילות רבות עטופות בנייר עטיפה מן החנויות הידועות ביותר במרכז העיר והם לבשו את המעילים האנגליים שאותם לבשו כבר לפני שלושים שנה בלכתם לקניות במרכז העיר, כל הופעתם שידרה אצילות בלויה, כמו שאומרים. האמת היא שרק האוורסברגרית דיברה כשנפגשנו בגראבן, בעלה, המלחין, מממשיכיו של וברן, כמו שאומרים, לא דיבר אלי כלל, אין ספק שבשתיקתו הוא ביקש להעליב אותי, חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה. הם אמרו שעוד לא ידוע להם מתי תתקיים הלוויה של יואנה בקילב. באותו יום, זמן קצר לפני צאתי לרחוב, הודיעה לי חברת ילדות של יואנה מקילב, שיואנה תלתה את עצמה; תחילה לא רצתה החברה, בעלת מכולת מקילב, לומר שיואנה תלתה את עצמה, בשיחת הטלפון היא אמרה לי שיואנה מתה, אבל אני אמרתי לה חד וחלק שיואנה לא מתה אלא התאבדה, היא בוודאי ידעה איך זה קרה, אבל לא אמרה לי; רתיעתם של הכפריים מלומר בגלוי שמישהו התאבד גדולה עוד יותר מזו של העירוניים, ובייחוד קשה להם לומר איך זה קרה; אני חשבתי מיד שיואנה תלתה את עצמה ובאמת אמרתי לבעלת המכולת בשיחת הטלפון,  יואנה תלתה את עצמה, זה הפליא את בעלת המכולת והיא אמרה רק  כן. אנשים כמו יואנה תולים את עצמם, אמרתי לה בטלפון, הם לא קופצים לאיזה נהר, ולא קופצים מהקומה הרביעית לרחוב, הם לוקחים חבל, קושרים אותו במיומנות ומתמסרים ללולאת החנק.