לאבא של יהלי,
תומר,
היה בן זוג במשך שנים ארוכות.
קוראים לו אסף.
יהלי הכיר את אסף -
ואהב אותו מאוד.
לפעמים הוא אפילו קרא לו -
בטעות -
"אבא".
לפני כמה ימים,
אבא סיפר ליהלי:
"אני ואסף נפרדנו."
"לתמיד?"
שאל יהלי.
"כן. לתמיד." ענה אבא של יהלי.
"אז אתה כבר לא אוהב אותו יותר?"
שאל יהלי.
אבא של יהלי חיבק אותו,
וליהלי היה נדמה שהוא רואה לו בעין דמעה קטנה מבצבצת לה.
"אני אהבתי אותו,
אני אוהב אותו,
ותמיד אני ארגיש אליו אהבה,"
אמר אבא של יהלי.
"אז... למה נפרדתם?"
לא הבין יהלי.
"מכל מיני סיבות,"
אמר אבא של יהלי ולא הוסיף,
ואז לקח נשימה ארוכה
ואמר:
"אתה יודע, יהלי,
אהבה זה לפעמים דבר
לא קל בכלל."
אחרי כמה ימים,
אבא של יהלי היה חולה.
היה לו חום.
הייתה לו שפעת.
יהלי הרגיע את אבא ואמר בביטחון:
"אל תדאג, אבא.
זה יעבור."
ואבא חייך ואמר:
"ברור שזה יעבור.
אין לי ספק בזה בכלל."
ובאמת,
המחלה עברה - כאילו לא הייתה.
עברו עוד כמה ימים,
ואבא של יהלי לקח אותו לשיחה.
"הייתי אתמול אצל הרופאה,"
הוא אמר.
"הרופאה הנחמדה?" שאל יהלי וחייך.
"כן," אבא של יהלי חייך בחזרה.
"הרופאה הנחמדה -
שלי, וגם שלך -
טליה."
"היא באמת מאוד נחמדה!"
אמר יהלי.
"מאוד." הסכים אבא.
"ו... מה היא אמרה?"
שאל יהלי.
"היא אמרה לי ש..."
אמר אבא,
ואז לקח נשימה.
"נו?" שאל יהלי.
"שאתה מרגיש טוב?"
"בסך הכל... כן," אמר אבא.
"אבל היא גם אמרה,
שבבדיקת הדם רואים שיש לי
HIV."
"מה זה אומר?"
שאל יהלי.
"HIV זאת מחלה שנמצאת בדם," הסביר אבא.
"זאת מחלה שפעם, מזמן,
לפני בערך 20 שנה,
נחשבה לקשה נורא.
למען האמת,
פעם זאת הייתה מחלה כמעט בלי שום תרופה,
ומזמן,
בשנות ה-80 וה-90 המוקדמות של המאה הקודמת,
המאה העשרים,
אנשים מתו ממנה כמו...
איך לומר...
כמו זבובים."
"והיום?"
שאל יהלי בתקווה.
"היום זה לגמרי סיפור אחר!"
חייך אבא של יהלי והושיב אותו על ברכיו.
"היום יש תרופה למחלה.
היום יש טיפול.
היום HIV זאת מחלה
שנחשבת למחלה כרונית.
זאת אומרת -
למחלה שיש הרבה מאוד מה לעשות נגדה.
עם הכדור שיש היום,
אפשר לחיות חיים מלאים ובריאים לגמרי.
אז... כן...
לשאלתך - היום יש הרבה מאוד תקווה!"
