חיילי הרשע

פרק ראשון - יוזף קרמר מדכאו לברגן־בלזן

ב־21 במארס 1933 קרא יוזף קרמר בעיתון־הבוקר של המפלגה הנאצית ׳פלקישר ביאובכטר׳, כי למחרת היום, יום רביעי, ייפתח מחנה־ריכוז כ־15 ק״מ מצפון לעיר מינכן.[5] מפקד המשטרה המקומית מסר במסיבת־עיתונאים כי במחנה, הראשון מסוגו, יהיה מקום ל־5000 אסירים. המיבנים שיועדו למחנה שימשו במלחמת־העולם הראשונה מיפעל לייצור תחמושת. לא הרחק משם, למרגלותיו של ארמון עתיק־יומין, שוכנת עיירה ציורית ושמה דכאו. העיתונים פירסמו את הידיעה על פתיחת המחנה ללא הבלטה: גם מחוץ לגרמניה עוררה פתיחת המחנה רק עניין מוגבל: ׳ניו־יורק טיימס׳ ייחד להודעה רק שורות מעטות, באחד מעמודיו הפנימיים.[6] שמו של האיש שמסר את ההודעה עדיין לא היה ידוע לקורא האמריקני באותם ימי בראשית של המשטר הנאצי. היה זה היינריך הימלר. יוזף קרמר היה חשמלאי מובטל בן 27, תושב העיר אוגסבורג.[7] הוא היה חבר המפלגה הנאצית ושירת זה חצי שנה כמתנדב בס״ס. פלקישר־ביאובכטר כתב כי המחנה בדכאו הוקם במיסגרת המאמץ המוגבר לדכא את חתרנות הקומוניסטים. קרמר היה מרוצה. הוא תיעב את הקומוניסטים. בתוך שנתיים לאחר שקרא על פתיחת המחנה בדכאו - היה לאחד מאנשי־הסגל שלו. הוא היה עתיד לשרת במחנות־הריכוז במשך עשר שנים ויותר. המחנות התפשטו בינתיים על פני אירופה כולה, התרחבו ונעשו ברוטאליים יותר משנה לשנה. קרמר השתלב בהתפתחות הזו מראשיתה והסתגל אליה בהדרגה, צעד־צעד, מדכאו ועד אושוויץ וברגן־בלזן. כשנכנסו חיילי הצבא הבריטי לברגן־בלזן באפריל 1945, מצאו בו כ־60 אלף אסירים נמקים ברעב וחולי, רבים מהם על סף טירוף־הדעת. בין הצריפים התגוללו עשרות אלפי גוויות: נימצאו סימנים שאחדות מהן שימשו למאכל. ״זה לא תמיד היה כך,״ אמר יוזף קרמר לשוביו והוא צדק.[8] כשהסתכל אחורנית, זמן קצר לפני שהוצא־להורג, חודשים אחדים לאחר כיבוש המחנה, העיר במכתב לאשתו: ״אכן, עברנו דרך ארוכה.״[9]
בלילה שקדם לפתיחת המחנה בדכאו הובלו כמה מאוהדי המפלגה הקומוניסטית למאסר במיפעל־תחמושת נטוש אחר, ליד העיר אורַניינבורג, השוכנת כ־15 ק״מ מצפון לברלין. רשויות־התעמולה הנאציות היו עתידות להתיר מפעם לפעם למבקרים מבחוץ ובהם עיתונאים ונציגי שגרירויות זרות לסייר במקום. ורנר שֶפֶר מהס״א, היה שם, לקבל את פניהם. הוא הקפיד תמיד להדגיש באוזניהם כי המחנה באורניינבורג היה בעצם מחנה־הריכוז הראשון בגרמניה, וכה גדולה היתה גאוותו על מה שהקים לדבריו יש־מאין בכוחותיו ו״במסירות חלוצית״, עד שכתב ספר שלם על המחנה שלו; את דכאו אף לא הזכיר בו.[10] בימים ההם עדיין שררה אי־בהירות בקשר למעצרים. איש לא ידע אל־נכון מי אחראי למה. בתוך שבועות אחדים לאחר שאדולף היטלר כונן את שילטונו, התמלאו בתי־הסוהר עד אפס מקום. ככל שנמשכו המעצרים מברלין ועד מינכן, היה צורך במיתקני־מאסר חדשים. קודם שקמו מחנות־הריכוז הממלכתיים, צצו בכל גרמניה בתי־כלא מאולתרים שהקימו הס״א והס״ס על דעת עצמם, במיפעלי־תעשייה נטושים, במיגרשי־ספורט ובחוות־חקלאיות, כדי להעלים בהם - ולפעמים לחסל - את יריביהם. עוד לפני שתפסו הנאצים את השילטון נהגו ביריוני החולצות החומות לחטוף לא פעם גם את מי שהסתכסכו איתם על רקע אישי: בעלי־חוב, בעלי־עסקים מתחרים, שכנים טורדניים, אפילו קרובי משפחה. לכל אחד היה אוייב משלו. פעולות אלה השתלבו באווירת ההפקרות הכללית ששררה בגרמניה בימיה האחרונים של הרפובליקה הוויימארית. החוק והסדר התמוטטו, במקומם פשו אלימות פלילית וטרור פוליטי. במיסגרת הטיהור שנערך בשורות הס״א בקיץ 1934 השתלט הס״ס גם על מחנה אורניינבורג ובתוך שנה סגר אותו.
המחנה בדכאו שימש מלכתחילה את זרועות־הביטחון הממלכתיות ובתור שכזה אכן היה ראשון מסוגו. להוציא תקופה קצרה שבמהלכה נסגר לצורך בינוי ושיפוצים, פעל המחנה ברציפות, במשך 12 שנות שילטונו של הרייך־השלישי, עד שנכבש בידי הצבא האמריקני, כשלושה שבועות לפני כניעת גרמניה. עם פתיחתו, שבועות אחדים לאחר הקמת המשטר הנאצי, הוחזקו בדכאו רק כמה עשרות אסירים. ערב כיבושו היה מיספרם מעל 50 אלף. בסך־הכל עברו במחנה יותר מ־200 אלף אסירים מ־38 מדינות, רובם בשנות המלחמה. לפחות 30 אלף מהם מתו במחנה.[11] בשש השנים שקדמו למלחמה הוקמו גם מחנות סאכסנהאוזן ובוכנוואלד שבצפון גרמניה, מאוטהאוזן שבאוסטריה, פלוסנבורג שבצפון בוואריה וכן מחנה־הנשים בראוונסברוק השוכנת אף היא בצפון־מזרח גרמניה. ערב המלחמה הוחזקו במחנות אלה 20 אלף אסירים: לקראת סיומה היה מיספרם למעלה מ־385 אלף.[12] בששת המחנות הגדולים שפעלו לפני המלחמה עברו כ־975 אלף אסירים: כ־360 אלף מהם מתו במחנות אלה.
לאחר המלחמה איתר הצלב־האדום הבינלאומי קרוב לאלפיים מיתקני־מאסר ומחנות לעבודת־כפיה. רובם ככולם קמו במהלך המלחמה, בכל שיטחי הכיבוש הנאצי. רק כעשרים מהם נחשבו למחנות־ריכוז ראשיים: כל היתר פעלו כמחנות־משנה, סניפים ושלוחות־עבודה. מחנה־הריכוז הראשון שהוקם מחוץ לגרמניה נפתח במאי 1940 בגאליציה, כ־150 ק״מ מדרום־מזרח לווארשה, לא הרחק מכפר קטן ושמו אושוויינצ׳ים ובגרמנית - אושוויץ. המקום נועד במקורו לשמש כמחנה־מעבר לאזרחים פולניים בדרכם למחנות־הריכוז שבתוך תחומי הרייך: עם הזמן היה לגדול המחנות כולם. מיתקניו הראשונים של המחנה, ששימשו פעם את חיל־התותחנים הפולני, נודעו כאושוויץ I. הם הורחבו באוקטובר 1941 אל קירבת הכפר בז׳נז׳ינקה או בגרמנית - בירקנאו. חלק זה של המחנה כונה אחר־כך אושוויץ II. בבית־איכרים שניצב כאן הוקמו מיתקני־הגאז להשמדת יהודים. בקיץ 1942 הוקצה מחנה מיוחד לקונצרן הכימי ׳אי.ג. פארבן׳ שייצר בו גומי סינתטי. חלק זה של המחנה, ליד מונוביץ, כונה אושוויץ III. ביוני 1940, במקביל להקמתו של המחנה באושוויץ, נפתח מחנה־ריכוז בנוינגמה, אחד מפרוורי האמבורג. נוינגמה נמנה עם אלה ממחנות־הריכוז אשר פעלו תחילה כסניפים של מחנות אחרים, לפני שהוגדרו כמחנות־ריכוז ראשיים, בעלי פיקוד נפרד. נוינגמה פעל קודם כסניפו של מחנה סאכסנהאוזן, כמוהו כמחנה שהוקם בקיץ 1941 בשלזיה־התחתית, לא הרחק מהעיירה רוגוז׳ניקה, או בגרמנית גרוס־רוזן. אסירי נוינגמה הועסקו בייצור לבנים לבניין. אסירי גרוס־רוזן עבדו תחילה במחצבות גרניט: בשלב מאוחר יותר הועברו לקירבת המחנה גם תעשיות כימיות ואלקטרוניות בבעלות חברות ׳קרופ׳ ו׳סימנס׳.
המחנה הראשון שקם ממערב לגרמניה נפתח גם הוא בקיץ 1941 ליד הכפר נאצווילר, השוכן כ־30 ק״מ מדרום־מערב לעיר שטראסבורג שבחבל אלזס. גם מקומו נבחר עקב קירבתו למחצבות גרניט אדום, יקר־המציאות. מחנה יחיד מסוגו נפתח למרגלותיה של טירה עתיקת־יומין בווסטפאליה, וולסבורג שמה: היינריך הימלר שיכן בה את המרכז התרבותי־אידיאולוגי של הס״ס. בין השנים 1933 - 1941 עבדו אסירים מסאכסנהאוזן על שיקום הטירה. עוד אסירים מסאכסנהאוזן, בוכנוואלד ודכאו הובאו למחנה מיוחד לפועלי־בניין שהוקם ביערות נידרהאגן, מעברו השני של הכביש המוליך לטירה. החל בספטמבר 1941 היה מחנה נידרהאגן־וולסבורג למחנה עצמאי.
מחנה שטוטהוף הוקם תחילה כמחנה־שבויים, כ־20 ק״מ ממזרח לעיר דאנציג; בינואר 1942 הוגדר המחנה כמחנה־ריכוז ראשי. שנה לאחר־מכן, בינואר 1943, נפתח מחנה־ריכוז בהולנד, לא הרחק מהרטוגנבוש, השוכנת כשלושים ק״מ מדרום־מערב לאמסטרדם. כשלושה חודשים אחר־כך, במארס, נפתח מחנה־ריכוז קטן בקייזרוואלד, לא הרחק מהעיר ריגה שבלטוויה, ובו רק שישה צריפים - שלושה לגברים ושלושה לנשים. כעבור שבועות אחדים הוגדרו גם מיתקני־המאסר שהקימו הגרמנים בעיר לובלין כמחנה־ריכוז ראשי. קודם־לכן שימשו לאחזקת שבויים. כמו־כן הובאו לשם אחרוני היהודים ששרדו בעיר. לובלין שוכנת כ־65 ק״מ מדרום־מזרח לווארשה. אחר־כך שימש המחנה גם להשמדת יהודים. הוא שכן באחת משכונות העיר, מיידן־טטרסקי: התושבים כינוה בקיצור מיידאנק. במקביל להפיכת מיידאנק למחנה־ריכוז, באפריל 1943, הוקם כ־40 ק״מ מצפון להאנובר שבצפון גרמניה מחנה שנועד במקורו ליהודים בעלי אזרחות כפולה. הכוונה היתה להחליפם בגרמנים שנפלו בשבי הבריטים. המחנה שכן על אם־הדרך בין שני כפרים זעירים: ברגן ובלזן. בשלבים האחרונים של המלחמה הועברו למחנה זה אסירים שפונו ממחנות במזרח, סמוך לפני שנפלו בידי הרוסים. ביוני 1943 הורה הימלר לתת גם לכלא־וארשה מעמד של מחנה־ריכוז. הגיטו כבר לא היה קיים באותה עת, שכן נהרס כמעט כליל במהלך המרד המפורסם שהתחולל בו באביב. כמה מאות האסירים בכלא־וארשה היו אמורים להפוך את שטח הגיטו לפארק גדול, אולם בתוך זמן קצר בוטל הפרוייקט וכלא־וארשה סופח לפיקודו של מחנה מיידאנק. ב־1 בספטמבר 1943 מלאו ארבע שנים לפרוץ מלחמת־העולם. באותו יום נפתח מחנה־ריכוז ראשי בווייווארה שבאסטוניה, כ־75 ק׳׳מ ממערב ללנינגרד. באותה עת כבר פרצו הרוסים את המצור הגדול על לנינגרד והמוני יהודים, מרביתם מווילנה שבליטא, הובאו למחנה וייווארה כדי לעבוד על הקמת החומה המזרחית במיפרץ־נארווה שנועדה לבלום את התקדמות הצבא־האדום. אחדים מאסירי המחנה הועסקו גם בפרוייקט לייצור חומרי־דלק סינתטיים, על גדות אגם פאייפוס. ביום פתיחת המחנה בווייווארה השתלט הס״ס על הגיטו של העיר קובנה כ־45 ק״מ מצפון־מזרח לווילנה, ומאותו יום ואילך היה הגיטו למחנה־ריכוז. מחנה אסטוני אחר הוקם בקלוגה, אף הוא בספטמבר 1943. החל בינואר 1944 היה למחנה־ריכוז גם מחנה־העבודה שפעל זה קרוב לשנה בשטח בית־העלמין היהודי בפלאשוב בעיר קראקוב. כחצי שנה לפני כניעת גרמניה היתוסף למחנות־הריכוז הראשיים גם אחד ממחנות־המשנה של בוכנוואלד. היה זה בנובמבר 1944. המקום שכן כ־35 ק״מ מצפון־מערב לבוכנוואלד ונודע בכינוי־הצופן שלו ׳דורה׳, מקום ייצור הטיל וי־2. היה זה מיתקן־המאסר האחרון שהוגדר רשמית כמחנה־ריכוז.[13]
אין לדעת בוודאות כמה בני־אדם הוחזקו כאסירים במחנות־הריכוז הנאציים בסך־הכל. מיספרי הרישום של מחנות רבים הושמדו או אבדו. חלק מהמיספרים האישיים של האסירים ניתנו אחרי מותם לאסירים אחרים. לעומת זאת היו אסירים שנרשמו יותר מפעם אחת, כאשר הועברו ממחנה למחנה. היו אסירים שלא נרשמו כלל. כך או כך, ב־15 בינואר 1945 מנו ב־14 המחנות שעוד פעלו קרוב ל־700 אלף אסירים ובהם כ־200 אלף נשים. באותו יום שירתו במחנות קרוב ל־40 אלף אנשי־סגל, רובם גברים.[14] במהלך משפטו של אוסוואלד פוהל נשמעה הערכה כי לא פחות מעשרה מיליון בני־אדם הגיעו למחנות.[15] מעריכים כי למעלה ממיליון אסירים מתו במחנות־הריכוז: עוד קרוב לשישה מיליון אסירים יהודים הומתו בששת מחנות־ההשמדה.[16] מרבית הקורבנות ניספו בתקופת המלחמה. ככל שקרבה התבוסה פונו המחנות במזרח ואסיריהם אולצו לעבור במיצעדים ארוכים למחנות אחרים, במערב. אלפים מהם מתו או הומתו בדרך. במחנות המערביים השתרר במקביל תוהו־ובוהו מוחלט: הצפיפות, המחסור במיתקנים סניטאריים, המגיפות, הרעב והקור העלו את התמותה לשיעור גבוה בהרבה יותר משהיה אי־פעם בעבר. ליוזף קרמר היה אם כן על מה להסתמך כשכתב לפני מותו שעשה ׳דרך ארוכה׳ מדכאו לברגן־בלזן.
ההתחלה היתה סבירה מאוד מבחינתו. כשהסביר היינריך הימלר כי מחנה־הריכוז בדכאו נועד להגן על ביטחון־המדינה מסכנת הקומוניזם, מונחות היו לנגד עיניו תוצאות הבחירות־הכלליות שהתקיימו בגרמניה כשלושה שבועות לפני־כן. אדולף היטלר כבר היה לקאנצלר, אך קרוב לחמישה מיליון גרמנים עדיין הצביעו עבור המפלגה הקומוניסטית ולמעלה משיבעה מיליון - עבור המפלגה הסוציאל־דימוקרטית, יחד כ־30 אחוזים מכלל המצביעים.[17] ״מובן מאליו שלא כולם היו אויבי המדינה,״ עתיד היה הרמן גרינג להעיר לימים ברוחב־לב: ״אדרבה: רובם ככולם היו גרמנים טובים, נאמנים לארצם. מה שקרה הוא שהוליכו אותם שולל, פיתו אותם להאמין בעקרונות הטירוף של האידיאולוגיה המארכסיסטית, הכוזבת והרת־הסכנות. היה עלינו להציל את האומללים האלה שהוכשלו ולהחזירם אל חיק האומה הגרמנית. היה עלינו לחנכם מחדש.״ לצורך זה, טען גרינג, הוקמו מחנות־הריכוז.[18]
רבים ממתנגדי המשטר הנאצי הובאו אל מחנות־הריכוז כדי לחסלם שם, אך רבים אכן הובאו בתיקווה שיאמצו להם את עקרונות הנאציזם ויהיו נאמנים למשטר. כתב ניו־יורק טיימס שהורשה לבקר בדכאו זמן־מה אחרי פתיחת המחנה התרשם כי תיאודור אייקה, מפקד המחנה, ואנשיו התייחסו במלוא הרצינות אל היעדים החינוכיים שהציבו לעצמם. ״הם אינם סבורים שתפקידם להעניש את האסירים,״ דיווח הכתב. ״הם מרחמים בכנות על מתנגדי המשטר שסטו מדרך־הישר ולא ידעו למצוא עד כה את דרכם חזרה אל האמת.״[19] מיסמכים שנתפסו לאחר המלחמה מאשרים את התרשמות הכתב, לפחות בחלקה. תזכיר־פנימי שחובר במטה הגסטאפו ב־1934 קבע כי ניצחונה של התנועה הנאצית לא יהיה שלם כל עוד לא ילמדו מתנגדיה כולם לתמוך בה - ולא מתוך פחד או חשבון, כי אם בלב שלם, מתוך הזדהות. בעל התזכיר עמד על ערכה החינוכי של האינדוקטרינציה האידיאולוגית, והציע להחדירה כאסירי המחנות כדי שעם שיחרורם יוכלו להשתלב בין נאמני המשטר וכמותם להיות אזרחים מועילים בחברה. לא היה זה מיסמך שנכתב לצורכי תעמולה.[20] מיסמך אחר הזהיר את רשויות המדינה שלא להתנכל לאסירי המחנות לאחר שיחרורם, על־מנת שלא להקשות על שילובם מחדש בחברה.[21] לעיתים נהגו מפקדי הס״ס להשתמש בתזכירים ובמכתבים פנימיים ששלחו אלה לאלה במונח ׳מחנות־חינוך כשהתכוונו למחנות־הריכוז: הם לא עשו זאת מפני שהיתה להם סיבה להסתיר משהו. השימוש במונח זה שיקף את מה שנראה בעיניהם כיעד מיעדיו של המחנה. עוד בקיץ 1942 עמד הימלר על יערכו החינוכי׳ של המאסר במחנות־הריכוז במכתב ששלח לאוסוואלד פוהל, ואף שנה לאחר־מכן נכללו דברים ברוח זו בתדריכים־סודיים שניתנו לשומרי המחנות.[22] כל אחד מהם, היתה ההוראה, חייב להשתדל שהתנהגותו תשמש דוגמה־אישית לאסירים, כדי להחדיר בהם יראת־כבוד למשטר וללמדם להתנהג כראוי.[23] חינוכם של האסירים אמור היה לשקף את ערכיה המסורתיים של הבורגנות הגרמנית: עבודה קשה, משמעת קפדנית, הסתפקות במועט, חוק וסדר בחיי המשפחה ובמיסגרת העבודה, וכן יראת השילטונות - התנועה הנאצית, ערכיה והפיהרר. פה ושם אכן נעשה משהו בעניין זה כאשר השמיעו באוזני האסירים הרצאות פרוגרמטיות על יסודות הנאציזם. קשה כמובן להניח שתנאי־המאסר הברוטאליים הפכו רבים ממתנגדיה של התנועה הנאצית לחסידיה. בעת מאסרם למדו לכל היותר לשתוק. מכל מקום, עובדה היא שרבבות מאסירי המחנות שוחררו ממאסרם עם השנים, לאחר שנקבע כי שוב אין נשקפת מהם סכנה לחברה ולמשטר. לא פעם אף נקבע כי אסירים למדו לכבד את התנועה הנאצית וללכת בדרכיה. מיסמך מאוקטובר 1944 עוסק באסירים קומוניסטיים, אמנם לא רבים, שנטשו את אמונתם הקודמת והיו לנאצים נאמנים.[24] אחרי האסירים הראשונים, מרביתם מתנגדי המשטר, קומוניסטים או סוציאל־דימוקרטים ואוהדיהם, נכלאו במחנות־הריכוז גם פושעים־פליליים, פרוצות, הומוסכסואלים, נוודים, צוענים, כוהני־דת, ׳עדי יהוה׳ - הם מאמיניה של כת נוצרית פאציפיסטית. כולם נחשבו בעיני המשטר החדש אלמנטים שליליים המזיקים לחברה ומסכנים את יציבותה. לא כולם נחשבו כראויים לקבלת ׳החינוך מחדש׳: רבים מהם תוארו כמיקרים אבודים מבחינת יכולתם לשנות את דרכם והשקפת־עולמם. מלכתחילה היו בין האסירים גם יהודים, אולם בתור שכאלה הם נאסרו על־פי־רוב אחרי הפוגרומים שהתחוללו ברחבי גרמניה בליל 10 בנובמבר 1938, הוא ׳ליל הבדולח׳. מרבית האסירים שנכלאו במחנות־הריכוז הנאציים לא היו יהודים, אך רוב הניספים היו יהודים, לרבות קורבנות ההשמדה. היו שנשלחו למחנות בפקודת בית־משפט, לתקופות קצובות: היו שנכלאו בהם ללא משפט, על יסוד החוק שאיפשר למשטרה להחזיק אדם ב׳מעצר מונע׳ או ׳מעצר חסות׳: היו שנאסרו במחנות עם תום תקופות מאסר בבתי־סוהר רגילים, על־פי מידת הדין שגזרו עליהם בתי־משפט: ביום שיחרורם העבירו אותם למחנות־ריכוז, והיו שהושמו במחנות ללא כל הרשאה חוקית. מרבית האסירים לא ידעו אל־נכון כמה זמן יוחזקו במחנות, רבים מהם גם לא ידעו מדוע אסרו אותם.
רבבות מהאסירים הובאו למחנות כפועלי־כפיה במיפעלי־תעשיה שונים. ב־1938 ייסד הס״ס חברה לחציבה ולסיתות אבנים. החברה ביססה את פעילותה על עבודתם של אסירי סאכסנהאוזן ובוכנוואלד. גל המעצרים־ההמוניים ששטף את גרמניה במחצית השניה של שנות השלושים נועד בין־היתר לספק פועלים למיפעלי הס״ס. המחנות ליד הכפר פלוסנבורג, לא הרחק מגבול צ׳כוסלובקיה, הוקמו בקירבת מחצבות גרניט, במיסגרת התוכנית להרחבת פעילותו הכלכלית של הס״ס. לימים התגלו מחנות־הריכוז כיסוד לאימפריה כלכלית אדירה ומרכיב מרכזי בין מרכיבי השפעתו הפוליטית של הס״ס.[25] כמו־כן סיפקו המחנות פועלי־כפיה למיפעלי התעשיה־הצבאית.
עם הזמן שימשו המחנות גם להסוואתן של פעולות שונות שהשתיקה יפה להן. בסאכסנהאוזן העסיקו אסירים בזיוף דרכונים, בולים ושיטרי־כסף שנדרשו לביון הנאצי. במיפעלים תת־קרקעיים שהוקמו במחנה דורה ייצרו טילים, במחנות אחדים השתמשו באסירים לצורך ׳ניסויים רפואיים׳ ו׳מחקרים מדעיים׳ בתורת הגזע. בתקופת המלחמה הביאו למחנות אחדים שבויים והוציאום שם להורג. בשלב מסויים אף גייסו קרוב לאלפיים מאסירי המחנות ליחידה־קרבית מיוחדת ושלחו אותם לחזית תחת פיקודו של אחד, אוסקר דירלוונגר, הרפתקן ונוכל מעורער בנפשו, מבני־חסותו של היינריך הימלר.[26] בשניים ממחנות־הריכוז, אושוויץ ומיידאנק, הוקמו מיתקנים ששימשו החל ב־1942 להשמדת היהודים במיסגרת ׳הפיתרון הסופי׳. (עוד ארבעה מיתקני־השמדה לא הוגדרו רשמית כמחנות־ריכוז).
אחרי המלחמה טענו רבים שלא ידעו דבר: ״כל מה שאני יודע על זוועות גרוס־רוזן למדתי במהלך המשפטים שנערכו נגדי,״ אמר מפקד המחנה, יוהנס האסברוק.[27] זה היה שקר, כמובן. המשטר הנאצי לא ידע מעולם מה ייטיב לבצר את מעמדו: הסתרת האמת על המחנות או הפצתה. בפועל הסתירו אותה והפיצוה בעת ובעונה אחת. עוצמתה של השררה הטוטאליטארית אינה רק עוצמתה של התמיכה שהיא תובעת ומקבלת מנתיניה, כי אם גם עוצמתן של השרירות והחרדה. על כן ראו השילטונות להבטיח שכל אחד מאזרחי המדינה, ואפילו הוא תומך במשטר ושומר בקפידה על חוקי המדינה, יידע שהוא עלול למצוא עצמו בכל עת וללא סיבה מאחורי הגדר המחושמלת של אחד ממחנות־הריכוז, הכל כראות עיני השילטונות, לאו־דווקא על־פי שורת־הדין. והם ידעו.
עיתוני גרמניה מסרו לעיתים קרובות על מאסרם של אזרחים במחנות־הריכוז: העיתונים לא הסתירו את העובדה שאנשים נשלחו למחנות לתקופות זמן בלתי־מוגבלות מראש, לפעמים - לאחר שעשו את מלוא תקופות המאסר בבתי־כלא רגילים, כפי שגזרו עליהם בתי־המשפט.[28] ידיעות על הנעשה במחנות חדרו לגרמניה באמצעות שידורי רדיו מעבר לגבול. רבבות אסירים שוחררו עם הזמן מהמחנות. לפני שהורשו לחזור הביתה חויבו לשמור את הקורות אותם בסוד, אך אין סיבה להניח שכולם אכן שתקו.
היו שיצאו ובאו במחנות בתוקף תפקידיהם: עשרות־אלפי שומרים ואנשי־סגל מאנשי הס״ס והמשטרה והצבא - וכולם ידעו. היו שופטים, עורכי־דין, כוהני־דת, עובדים־סוציאליים, בעלי־מלאכה שהוזמנו לבצע במחנות עבודות שונות, ספקים שבאו לפרוק סחורה. מחנות רבים העסיקו באורח קבע עובדים אזרחיים מבני האוכלוסיה המקומית, מיפעלי־תעשיה ואף איכרים שהתגוררו בקירבת המחנות שכרו להם לפעמים אסירים כפועלי־יום.
פרטים על הנעשה במחנות דלפו מהם גם באורח מיקרי. כשהיינריך דויבל, מפקד דכאו, איים ליטול איתו את השוטר שהעליב איש ס״ס על הרציף, בתחנת הרכבת - התלונן הימלר שדיברי המפקד נפוצו בסביבה וגם מצאו את דרכם אל דפי אחד העיתונים בחו״ל. מפקדו של מחנה־ריכוז אחר מסר להדפסה בבית־דפוס מקומי את נוהלי הענישה של המחנה שלו, והנס הלוויג, אחד ממפקדי סאכסנהאוזן, סיפר על מעשי ההתעללות הנהוגים במחנה בעת שישב שתוי בחברת אנשים זרים בבית־מרזח.[29] כאשר הומתו אחדים מאסירי מחנה הרטוגנבוש שבהולנד, נפוצה הידיעה בתוך שעות אחדות בסביבה כולה. עובדת מקומית שהועסקה במרכזיית־הטלפונים של המחנה סיפרה לירידתה בכפר השכן על מה שקרה.[30] לא היה אפשר להסתיר את הברוטאליות שהתייחסו בה אל אסירים בעת שהובלו ממחנה למחנה ברכבות־נוסעים אזרחיות. במיסמך אחד, שנכתב בימי המלחמה, נאמר כי רבים משבויי־המלחמה הסובייטיים המובלים למחנות מתים בדרך: הובלת גופותיהם, מתחנת הרכבת למחנות - מעוררת שאלות בקרב האוכלוסיה.[31] שנה לאחר־מכן דובר בחוזר שנשלח אל כל מפקדי המחנות על מעשי־מחאה המתפשטים באוכלוסיה: קיברות־האסירים שנרצחו במחנות נעשים אתרים לעליה־לרגל.[32] ממיסמכים שונים עולה כי שמועות על הנעשה במחנות נפוצו בקרב האוכלוסיה, כאשר גילו אזרחים כיתמי־דם על ביגדי קרוביהם שהוחזרו להם מהמחנות בצירוף תעודות־פטירה.[33] הגופות עצמן לא הוחזרו בדרך־כלל. מאות מכתבים מאזרחים מודאגים שנשמרו בין מיסמכי המיפקדה של בוכנוואלד מורים גם הם שהציבור ידע את האמת על תנאי המאסר במחנות.[34] כוהני־דת בודדים העזו לפעמים לכלול בדרשותיהם רסיסים של ביקורת ופה ושם גם מחאה גלויה על מעשי הדיכוי ובתוך כך גם על המתת חולי־נפש, מפגרים וחשוכי־מרפא במיסגרת תוכנית ה׳אותנסיה׳ - ׳המתות־החסד׳, שקדמה להשמדת היהודים. ממכתב ששוגר בשנת 1941 למשרד־המשפטים בברלין עולה כי ילדי העיר האדמר שליד פרנקפורט הכירו את הבית שביצעו בו המתות־חסד כאלה וידעו היטב כי המובאים אל הבית יומתו בתוכו.[35] באורח דומה יכלו גם ילדי העיר דכאו לדעת משהו על המחנה שבקצה עירם; הוריהם יכלו לקרוא בביטאון המפלגה הנאצית ידיעה על הבהלה שהתעוררה באחת הערים כאשר רוכלים צועניים בירכו את לקוחותיהם במילים: ״שתהיו לנו בריאים והלוואי שלא תגיעו לדכאו.״[36] זו היתה ידיעה אופיינית, עיתוני גרמניה היו מלאים בידיעות דומות: היה בהן לכאורה גינוי למפיצי הבהלה ואף לבהלה עצמה, כמו לא היתה מוצדקת, אך היתה בידיעות האלה גם אזהרה ותיזכורת לקוראים: יש מחנה־ריכוז בפאתי עירכם.
רשויות־התעמולה הנאציות עשו מאמצים ניכרים כדי להחדיר בדעת־הקהל רושם חיובי ככל הניתן על מחנות־הריכוז. אדולף היטלר טרח פעם לספר לנתיניו כי את מחנות־הריכוז המציאו לאמיתו־של־דבר הבריטים, במושבותיהם. ״אנחנו רק העתקנו מהם את ההמצאה הזו,״ אמר הפיהרר.[37] הבריטים אכן הקימו מחנות־ריכוז במלחמת־הבורים. היטלר מחה על ״גלי ההסתה וההשמצה״ נגד גרמניה. גם עיתוני גרמניה הירבו להתלונן על מה שתיארו כתעמולת־כזב אנטי־גרמנית שהופצה לדיבריהם בכלי־התיקשורת העולמיים, בין־היתר על רקע מחנות־הריכוז. העיתונים הכחישו את ידיעות־הזוועה על הנעשה במחנות. המחנות, כך כתבו, נועדו לטהר את הרחובות מקומוניסטים ומאוחר יותר גם מעבריינים, פרוצות, כל־מיני נוודים וסוטים ויהודים ושאר אויבי־העם. מדי פעם הופיעו בעיתונים תצלומים שהראו את אסירי המחנות כיצורים מעוותי־צורה ומפגרים: הנה מה שסילקנו מרחובות העיר, הסבירו התצלומים. לצידם הופיעו תצלומים שהראו אסירים בשעת עבודה ומנוחה, עוסקים בפעילות ספורטיווית, משחקים שחמט, סועדים אל ליבם בחדר־אוכל נעים למראה.[38] ורנר שפר טען בסיפרו על מחנה אורניינבורג כי אזרחים רבים ביקשו רשות לשלוח את בניהם לחינוך במחנה־הריכוז שלו וכי היו אסירים שסירבו לחזור הביתה כשהותר להם הדבר. ״יש בהם שעסקו כאן בעבודת־כפיים, זו הפעם הראשונה לאחר שנים רבות של אבטלה,״ התפאר שפר.[39] הוא פירט את מרכיבי המזון שניתן לאסירים וחישב כמה עלה משקלם בתקופת שהותם במחנה. לאזרחי גרמניה היתה סיבה לראות את מחנות־הריכוז בעין־יפה. הם יכלו לתמוך בהקמתם כחלק מתמיכתם במאמצי השילטונות לשקם את החוק והסדר והם יכלו לתמוך בהם כפטריוטים לארצם, אזרחים נאמנים למשטר. אנשי־הסגל של המחנות ידעו את האמת, אך גם להם היה יסוד לראות את עצמם חלק ממנגנון הביטחון והחוק. באחד התיקים שמור מיסמך מיוחד־במינו החתום בידי הימלר ובו כמה הערות עקרוניות על המאסר במחנות־הריכוז שלא נועדו, כסיפרו של שפר, לצורכי פירסום ותעמולה. המיסמך שסיווגו ׳סודי׳ נושא את התאריך 27 במאי 1942. הוא נועד להפצה בין הקצינים־הבכירים של הגסטאפו וזו לשונו:
״בתקופה האחרונה מרבים גורמים שונים במפלגה ובמדינה לאיים על אזרחים שיפעילו נגדם את המשטרה או שיראו שיישלחו למאסר במחנות־ריכוז, וזאת על־מנת לתת יתר תוקף לתקנות ופקודות שונות שגורמים אלה מפרסמים. כך למשל איימו במשרד אחד על אזרח כי יישלח למחנה ׳לחקירה משטרתית׳ אם לא ימציא בתוך חמישה ימים טופס כלשהו שנדרש למלא. במיקרה אחר איימו על אזרח שיישלח למחנה־ריכוז אם לא ינהג כפי שהונחה על־ידי אחד הפקידים. הריני מבקש בכל לשון של בקשה להורות לגורמים הנוגעים בדבר לחדול מייד מהנוהג האמור, שאם לא כן יהיה עלי להודיע ברבים כי במיקרים מעין אלה אין האזרחים צפויים לא לחקירה במשטרה ולא למאסר במחנות־ריכוז. גם העונש החמור ביותר מאבד מיכולת ההרתעה שלו כאשר מאיימים בכל הזדמנות להפעילו, או כאשר נוצר הרושם שכל פקיד, בכל משרד, מוסמך לאיים בהפעלתו.
״המאסר במחנה־ריכוז, על הניתוק מהמשפחה הכרוך בו, הבידוד מהעולם־החיצון והעבודה הקשה המוטלת על האסיר, הוא עונש כבד ביותר. הפעלתו נתונה באורח בלעדי בידי המשטרה־החשאית וזאת בהתאם לתקנות מדוייקות המפרטות את צורת המאסר ומשך הזמן שייארך. בעניין זה השארתי בידי מידה רבה של סמכות, לשיקול־דעתי הבלעדי. בסך־הכל העם הגרמני הוא עם הגון מאין־כמוהו. מרבית הגרמנים יבצעו את הוראות השילטונות מרצונם־החופשי ומתוך הכרה. אולם הוראה שתלווה באיום מיידי תתקבל בבוז ותבוצע רק באי־רצון, שלא לדבר על כך שריבוי איומים מסוג זה יעורר רושם מוטעה לחלוטין, הן בארץ והן בחו״ל.״[40]
מיגדלי־השמירה על החומה שהקיפה את מחנה־הריכוז בדכאו נשקפו אל נופם המרהיב של הרי־האלפים הבוואריים. פיסגות ההרים נראו לפעמים גם מתוך המחנה עצמו. מצידה הפנימי של החומה נמתחו גידרות־תיל ובהן גם גדר מחושמלת. על החומה ועל הגדרות הפנימיות נקבעו זרקורים רבי־עוצמה שהאירו את המחנה וסביבתו מרדת השמש ועד עלות השחר. השומרים שבמיגדלים ואלה שישבו מעל לשער היחיד שהוביל אל תוך המחנה היו חמושים במקלעים. הם ניצבו בעמדותיהם 24 שעות ביממה. פטרולים חמושים במדים שחורים סובבו את המחנה מבחוץ בליוויית כלבי־שמירה אימתניים.
במחנה נבנו במשך השנים כשלושים צריפי־עץ זהים ששימשו למגורי האסירים. הם ניצבו זה ליד זה, בשתי שורות מקבילות וביניהן שדרה של עצי־צפצפה. כל אחד מהצריפים נועד לאכסן בתוכו כמאתיים אסירים, בשמונה חדרים, ארבעה ללינה וארבעה לפעילות יום. לקראת סוף המלחמה הצטופפו בכל אחד מהצריפים 1500 אסירים ויותר. צריפים אחרים במחנה שימשו חדרי־חולים, קנטינה ובתי־מלאכה. בצריף אחד עשו ניסויים־רפואיים באסירים, אחר שימש חדר־מתים. במהלך המלחמה הוקם ליד המחנה כיבשן לשרוף בו את גופות המתים ותא־גאזים להשמיד בתוכו אסירים, אך זה לא הופעל בדכאו מעולם.
שדרת־העצים שהפרידה בין הצריפים הובילה היישר אל מיגרש־המיסדרים של המחנה. מאחוריו ניצבו בנייני־אבן אחרים ובהם המיפקדה, המינהלה, האפסנאות, המטבח והמיכבסה וכן חדרי חקירה ועינויים וצינוק. בין הבתים הותקנו שבילים, מסומנים בסיד לבן וניטעו ערוגות־פרחים. כל עוד ניתן הדבר, נשמר במחנה סדר מופתי. מגורי הסגל והמיתקנים לשירותו הוקמו בסמוך למחנה־הריכוז, מצפון־מערב לו. המחנה בדכאו היה המודל. מיבנה המחנה, אירגונו הפנימי ותנאי המאסר ששררו בו הועתקו לרבים ממחנות־הריכוז שקמו לאחריו: לפחות עשרה ממפקדי המחנות קיבלו את הכשרתם הראשונה בדכאו.
בהיררכיה הכוללת של הס׳׳ס מצאו מפקדי המחנות את מקומם סמוך לקו האמצע, על־פי־רוב מתחתיו יותר מאשר מעליו. דרגתם הקבילה בדרך כלל לדרגתו של סגן־אלוף (אוברשטורמבנפיהרר Obersturmbannführer) או רב־סרן (שטורמבנפיהרר Sturmbannführer) בצבא. היינריך הימלר ריאיין אישית כל אחד מהם לפני שאושר מינוים ולפעמים גם העביר להם ישירות אי־אלה הוראות. בדרך־כלל היו המפקדים כפופים למערכת ביורוקרטית מסועפת של מינהל מחנות־הריכוז אשר פעל במיפקדת הס״ס באורניינבורג שליד ברלין, תחילה בראשותו של תיאודור אייקה ואחר־כך במיסגרת המשרד־הראשי למשק ולמינהל בראשותו של אוסוואלד פוהל. מלכתחילה לא שותף המפקד בשיקולים שהביאו למעצרו של אדם וגם השפעתו על ההחלטה לשחרר עציר היתה מוגבלת: בתקופה מסויימת נדרש המפקד למלא דו״ח על התנהגותו של כל אחד מהאסירים ודיווחו נלקח בחשבון לפני שהוחלט על השיחרור, אולם לימים בוטלה הוראה זו. התברר שהמפקדים התרשלו במילוי הטפסים, מן־הסתם בשל עומס עבודה, ואולי גם מחוסר עניין. חלק ניכר מההוראות שהוצאו למפקדי המחנות נשלחו אליהם על גבי דפים, משוכפלים בצבע סגול, שהופנו בעת־ובעונה־אחת אל כולם. הוראות אלה ירדו לפרטי־פרטים טכניים ונהליים, כמו היו המפקדים פקידי־מינהל זוטרים: אך היו ביניהם שנהגו במתנותיהם כשליטים אדירים שאין גבול לעוצמתם, חיים ומוות בידיהם: ״המחנה היה למפקדו כעין ממלכה והוא בתחומה המלך,״ נזכרה לימים אלמנתו של אמון גת, מפקד המחנה בפלאשוב.[41]
מיפקדת המחנה נחלקה לאגפים אחדים כגון לטיפול בענייני מינהלה, כוח־אדם, רכב וקשר, דואר, אפסנאות, מטבח ותחזוקה, בריאות וסניטאציה. המפקד נעזר בסגן, שליש, רס״ר, קצין־רפואה, קצין־חינוך, קצין־שיפוט, קצין כיבוי־אש ועוד. להוציא את חודשי המלחמה האחרונים מעולם לא נשקפה למחנות־הריכוז סכנה ממשית של התקפה מבחוץ. משימתו העיקרית של המפקד היתה על כן לדאוג לביטחון־הפנים במחנה או במילים אחרות, למנוע מהאסירים להתמרד ולהימלט. רק לעיתים רחוקות ניסו אסירים להתמרד: רבים מהם ניסו להימלט מהמחנה ולא פעם אף הצליחו בכך, בין־היתר באמצעות שימוש במדים ורכב הס״ס. בחמש שנות קיומו של מחנה אושוויץ על סניפיו ושלוחותיו, הצליחו להימלט מתוכו קרוב ל־700 אסירים. החל בשנת 1941 נדרשו מפקדי המחנות לשלוח דין־וחשבון להימלר עצמו כל אימת שעלה בידי אחד האסירים להסתלק. הימלר דרש לדעת מה נעשה כדי לתפוס את הנמלט ואם אכן נתפס. ״העליה במיספר האסירים הנמלטים ממחנות־הריכוז מדאיגה מאוד את מפקד הס״ס,״ נכתב בשמו למפקדי המחנות. ״הימלר ביקש להודיע כי בעתיד יחמיר בעונשם של האשמים בבריחת האסירים והורה כי מעתה ואילך יש לשתף בחיפושים אחר הבורחים כלבים שיאומנו במיוחד לשם כך.״[42]
מפקדי המחנות הירבו לסייר בין מחנות־המשנה ושלוחות־העבודה שקמו עם הזמן למחנות. על כן נעדרו ממיפקדותיהם לעיתים קרובות. ציוותי העוזרים שעמדו לרשותם לא שיחררו אותם עם זאת, מהטיפול בשורה ארוכה של עניינים מינהליים שדרשו את תשומת־ליבם האישית. כל אחד מהם עשה חלק ניכר מזמנו מאחורי שולחן־הכתיבה במשרדו וחתם על תזכירים, מכתבים, דוחות וטפסים לאין־ספור. תיקיית המיפקדה של המחנה בבוכנוואלד לדוגמה, מכילה עשרות אלפי מיסמכים, כולם חתומים בידי מפקד המחנה, לרבות דוחות אפסנאות: ״(...) 11 מעילי־חורף (צבע אפור), 76 זוגות גרביים, 59 מימחטות־אף (...).״[43] לא מעט זמן הקדיש המפקד לניסוח פקודות־השיגרה שלו. אלו משקפות לא רק את שיגרת־יומם של אנשי־הסגל, כי אם גם משהו משיגרת עבודתו של המפקד כממונה ישיר על יחידות הסגל: ״(...) בהיותם בתפקיד, בתוך שטח המחנה, רשאים אנשי־הסגל להשאיר את הכפתור העליון של חולצתם פתוח: בצאתם מהמחנה עליהם לסגור אותו,״ כתב אחד המפקדים, והרמן פיסטר, ממפקדי בוכנוואלד, השאיר אחריו התכתבות עניפה שתכליתה לברר האם רשאים אנשי סגל המחנה לנסוע ללא תשלום ברכבות גם בצאתם לחופשה או רק בשובם ממנה.[44] תפקידו של המפקד כממונה ישיר על סגל המחנה נטל חלק ניכר מזמנו: מידת הצלחתו בתחום זה קבעה לעיתים את סיכוייו לעלות בדרגה. הרמן ברנובסקי, מפקד סאכסנהאוזן, הועבר פעם לתפקיד נחות, בין־היתר משום שלא הצליח ליצור יחסים תקינים עם אנשיו.[45] אוטו פרשנר, מפקד מחנה דורה, תמיד תואר כ׳רך מדי׳ ביחסו אל אנשיו: גישתו הידידותית אל פיקודיו עיכבה את העלאתו בדרגה.[46] מפקדי המחנות ביקשו לא פעם להרחיב את סמכותם גם לאלה מיחידות הס״ס שהיו מוצבות בסמוך למחנותיהם: במשך השנים היה זה נושא למאבקי־כוח בלתי־פוסקים. בשלב מסויים נקבע כי מפקד מחנה־הריכוז יהיה בתוקף תפקידו גם מפקדה של החטיבה המחוזית של הס״ס. המפקדים היו אחראים גם לחינוך מחדש של אלה מהאסירים שלא נחשבו ׳מיקרים אבודים׳, הומוסכסואלים, יהודים ואחרים, והם נדרשו לגלות גם מידה של רגישות פוליטית. מחנה סאכסנהאוזן נפתח לפעמים למבקרים מבחוץ, בזכות קירבתו לברלין. על כן היה צורך באדם מנוסה, מהימן ואחראי שיוכל ללוות את האורחים ולהשיב כראוי לשאלותיהם. אולם תבונתם הפוליטית של המפקדים לקתה לא פעם בחסר. אחד מהם אילץ אסיר פולני לחתום על מיסמך המאשר שהוא חוזר בו מנדר הפרישות שקיבל על עצמו בהיותו לנזיר קתולי. המיקרה הוזכר במכתב ששיגר ראש־מינהל מחנות־הריכוז לכל המפקדים, תוך אזהרה שעליהם להימנע מיוזמות פוליטיות מעין אלה, שמא ידלפו החוצה וישרתו את מטרות התעמולה האנטי־גרמנית בחו״ל.[47] מינהל המחנות לא סמך כנראה על החוש הפוליטי של המפקדים, אשר על כן טרח להזהירם - בכתב - כי בסיוריהם עם אורחים מבחוץ, אנשי ס״ס, פקידי ממשלה, תעשיינים ולפעמים גם מבקרים מחו״ל - אל להם לכלול את מיתקני־ההשמדה, הכיבשנים לשריפת הגופות וחדרי הפרוצות.[48] עוד ב־1937 המליץ תיאודור אייקה להדיח את ארתור רדל מתפקידו במחנה סאכסנבורג ״שכן סיגנון מגעיו עם אורחים זרים עלול לגרום לסיבוכים דיפלומטיים״.[49]
מפקדי המחנות היו אחראים גם על ניהול תקין מבחינה תקציבית. מדי פעם הסתבכו באי־סדרים כספיים ואחדים מהם הועמדו לדין בשל מעשי־שחיתות שונים. הנס אומייר החזיק באושוויץ כספים ללא רישום ב׳קופות שחורות׳, הנס לוריץ נדרש לתת דין־וחשבון על כספים שנעלמו מקופת הקנטינה במחנה שלו, אסטרווגן. ״אין זה הוגן,״ התרעם המפקד הקשיש: ״דברים כאלה יכולים לקרות. איש הרי לא לימד אותנו כיצד לנהל סיפרי־חשבונות מסודרים.״[50] שניים ממפקדי המחנות, קרל קוך והרמן פלורשטדט נידונו למוות בבית־דין של הס״ס בשל מעשי־שחיתות במחנה בוכנוואלד. רבים ממפקדי המחנות גם לא ידעו כיצד לנהל אל־נכון את מיפעלי־התעשיה שהקים הס״ס בתחומי המחנות שלהם. ב־1943 קבל אוסוואלד פוהל כי אחדים מהמיפעלים האלה אינם מנוהלים כראוי. הוא איים כי אם לא יתוקן המצב - ישעה את תשלום התוספות המיוחדות הניתנות למפקדים תמורת ניהול המיפעלים בתחומי מחנותיהם.[51] מפקדי המחנות נשאו אפוא באחריות המלאה לכל הנעשה במחנה, למעט חלק מהנעשה במיסגרת המחלקה־הפוליטית של המחנה, ומ־1942 - גם למעט עבודתו של הרופא ואנשי ציוותו. המחלקה־הפוליטית פעלה במחנה כשלוחה של הגסטאפו ובראשה עמד איש המשטרה־החשאית, ללא מדים. מחלקה זו עסקה בקליטת האסירים ורישומם והיתה ממונה גם על שיחרורם. אם פעלה המחלקה כפי שנועדה לפעול, החזיקה כרטיס־אישי על כל אחד מהאסירים ועליו, לצד פרטיו האישיים, גם תמונתו וטביעת־אצבעותיו. המחלקה פעלה גם כעין מירשם־אוכלוסין: היא תייקה למשל הודעות על פטירתו של אסיר והיתה ממונה על העברת מידע לאלה מרשויות המימשל שביקשו פרטים על אסירים. כמו־כן התכתבה המחלקה עם קרוביו, כגון במיקרים שהיה צורך באישור כזה או אחר להסדרת ענייני אישות, אפוטרופסות, תביעות ביטוח וכדומה. למחלקה־הפוליטית היתה סמכות לקבוע, על־פי שיקוליה, תנאי מאסר מיוחדים לאסירים. היא היתה ממונה על חקירתם וחקירותיה לוו בעינויים ומעשי־התעללות. המחלקה עסקה בהלשנות בין האסירים, צנזורה וביטחון־שדה, למניעת ניסיונות מרי, בריחה או התקשרות עם גורמי־חוץ. לא פעם פיקחה המחלקה־הפוליטית על מחנה־הריכוז כולו - אסיריו ואנשי־הסגל ששירתו בו, ובהם המפקד ועוזריו. המחלקה נהנתה במחנה ממעמד מיוחד־במינו, רב עוצמה ומטיל מורא: יחסיה עם מיפקדת המחנה היו לא פעם מתוחים.
סמוך לאחר שתיאודור אייקה מונה מפקדו של מחנה־הריכוז בדכאו הוא ניסח קובץ פקודות שהיה אמור להסדיר את הענשת האסירים על־פי כללים קבועים. עד אז היו האסירים נתונים לשרירות־ליבם של השומרים: כל אחד מהם היה רשאי להתעלל בהם על־פי שיקול־דעתו ונטיות ליבו. תקנון־הענישה של דכאו עודכן מזמן לזמן כדי להתאימו למחנות אחרים ולנסיבות המשתנות. כלליו הנהיגו משמעת ברזל: ״סובלנות היא סימן לחולשה,״ קבע אייקה בהקדמה לתקנון שלו. הוא הבטיח לפעול ללא רחם נגד אלה מהאסירים העוסקים בהסתה פוליטית ובחתרנות אינטלקטואלית. יש לתפוס אותם בגרונם וללמדם לשתוק, קבע אייקה. לדבריו, אסירים הגונים, שכל פישעם בכך שנתפסו לדיברי־הסתה קומוניסטיים, לא היו אמורים להיפגע. בגוף התקנון קבע אייקה את העונשים האלה:
* מעצר־צינוק לשמונה ימים, עם 25 מלקות בתחילתו ו־25 מלקות בסיומו, למי שהעליב איש ס״ס או הראה סימן כלשהו לכך שאין הוא מוכן לציית לכללי הסדר והמשמעת של המחנה; עונש דומה יוטל על אלה מהאסירים שניצלו לרעה את סמכויות הפיקוד שקיבלו והיפלו בין אסיר לאסיר, מסיבות פוליטיות.
* מעצר־צינוק ל־14 יום לאסיר שיעבור לישון בחדר אחר מבלי שקיבל היתר לכך; למי שינסה להבריח דבר עם חבילות הכביסה היוצאות; למי שייכנס לאחד הבניינים או ייצא מהם שלא דרך הדלת הראשית; למי שיעשן במקום אסור. אם יעשן וכתוצאה מכך תפרוץ דליקה - יואשם האיש בניסיון חבלה.
* מעצר־צינוק ל־14 יום, עם 25 מלקות בתחילתו ו־25 מלקות בסיומו, למי שיעזוב ללא ליווי את אגף האסירים במחנה ולמי שייכנס לתוכו ללא רשות; למי שיצטרף ללא רשות לקבוצת אסירים היוצאת לעבודה מחוץ למחנה; למי שיכלול במכתביו הערות פוגעות בתנועה הנאצית, בממשלה או במדינה: למי שיכלול בהם דברי שבח למנהיגים מארכסיסטיים או למנהיגי המפלגות הליברליות של הרפובליקה הוויימארית; למי שימסור לזרים פרטים על הנעשה במחנה ולמי שיסתיר בין חפציו נשק־קר: מקלות, אבנים וכדומה.
* מעצר־צינוק ל־42 יום או בידוד ללא הגבלה של זמן למי שמימן פעולה אסורה במחנה; למי שקיבל או העביר כספים מקרן ׳העזרה האדומה׳ הקומוניסטית, האסורה על־פי החוק; למי שמסר לאחד הכמרים מידע החורג ממיסגרת הקשר המותר בין אסיר לכוהן־דת; למי שמנסה להעביר באמצעות הכומר מכתבים או הודעות ולמי שפוגע בסימלי התנועה הנאצית ובסימלי המדינה.
* מי שנתפסו במעשים שיש בהם משום חתרנות פוליטית ובהם השמעת נאומים, ציור סיסמאות, הפצת שמועות, הברחת ידיעות אל מחוץ למחנה, אירגון בריחה ועוד - דינם מוות בתליה. עונש־מוות יוטל גם על מי שניסו לתקוף את השומרים ולא נורו במקום ועל מי שנתפסו בשעת מעשה חבלה באחד ממיתקני־המחנה.
תנאי־הצינוק פורטו על־פי תקנון־הענישה - תא ללא מיזרן, המזון יכלול רק לחם ומים, ארוחה־חמה - אחת לארבעה ימים, עבודות־עונשין קשות ביותר או מלוכלכות במיוחד. אסיר שהושם בצינוק - תוארך אוטומטית תקופת מאסרו במחנה בשמונה שבועות לפחות; אסיר זה לא ישוחרר ׳בעתיד הנראה לעין׳. תקנון־הענישה מפרט עונשים נוספים וכל אחד מהם גורר הארכה של לפחות ארבעה שבועות בתקופת המאסר; אזהרה; נזיפה; תירגול־עונשין; שלילת מיזרן, סיגריות ומזון; איסור על קבלת דואר.[52] אחת מדרכי הענישה הנפוצות שהוזכרה אף היא בתקנון של דכאו היתה תלייתו של האסיר בפירקי־ידיו על עץ או עמוד כשזרועותיו קשורות מאחורי גבו. וילי אפל, אחד מאסירי בוכנוואלד, תיאר זאת לימים במילים אלה:
״מאי 1938. קבוצות־העבודה עוכבו במיגרש־המיסדרים. לאחר שעמדתי שם במשך שעה הלכתי אל הצריף כדי לנוח, כי הייתי חולה. רב־סמל הס״ס בראונינג הגיש נגדי תלונה. דנו אותי לתליה למשך חצי שעה. בראונינג סירב להקשיב להסברי. העונש נשאר בעינו והועליתי אל העץ. התליה מתבצעת בדרך זו: הזרועות נקשרו בחבל מאחורי הגב, לאחר־מכן הרימו את האסיר אל העמוד והחבל חובר אל מסמר גדול שהיה תקוע בגובה של כשני מטרים, כך שרגלי האסיר היו תלויות מעל הקרקע. כל כובד משקלו של הגוף הועמס על פירקי־הידיים. כתוצאה מכך נגרם לא פעם נקע בעצמות הכתפיים, הכרוך בכאבים איומים. הייתי תלוי שם יחד עם שלושים או ארבעים מחברי במשך מחצית השעה. אחרים היו תלויים גם שלוש ואפילו ארבע או חמש שעות, עד שאיבדו את הכרתם ולפעמים גם נפחו את נשמתם. יללות הכאב והזעקות מילאו את היער. סמל הס״ס זומר אף נהג להכות במקלו על רגלי האסירים התלויים, על פניהם ועל אברי־המין שלהם. העינויים הביאו את האסירים התלויים לטירוף־הדעת. רבים מהם התחננו בפני אנשי הס״ס שיירו בהם כדי לשם קץ לייסוריהם.״[53]
והיו עונשי המלקות. מיספרן היה קצוב - 25, 40, 50, על אחוריו של האסיר, שנקשר לצורך זה לבול־עץ מיוחד. עונשי המלקות בוצעו יום־יום, בפומבי, על מיגרש־המיסדרים, במקל, שוט וכדומה. גם בעניין זה היו הוראות מדוייקות. במכתב־רשום ששלח הממונה על מחנות־הריכוז למפקדי המחנות ב־4 באפריל 1942, הובהר להם בשמו של היינריך הימלר כי כל אימת שגוזרים על אחד האסירים מלקות ׳בנסיבות מחמירות׳ הכוונה היא שיש להסיר את מיכנסיו לפני הכאתו.[54]
הנהגת הס״ס לא הסתפקה בכך שהוראות־הקבע שלה היו קיימות על גבי הנייר. מזמן לזמן ראו ראשי האירגון להזהיר את מפקדי המחנות שיקפידו על קיום ההוראות ולא יסטו מהן. בתוך כך נדרשו המפקדים למנוע במחנותיהם מעשי־אכזריות החורגים מהמותר. ״מה אסור בתכלית האיסור על שומר המחנות?״ נאמר בתדריך לשומרים. ״תשובה: בשום־פנים־ואופן אסור לו להכות אסירים על דעתו, שלא במיסגרת תקנון־הענישה.״ ריינהארד היידריך, כתב בשנת 1935 לאנשיו במשטרה־הפוליטית כי ״אין זה לכבודו של החוקר להעליב אסיר, להשפילו, לנהוג בו בגסות, להתעלל בו או לענותו שלא לצורך.״ הוא הזהיר כי כל אחד מאנשיו שיתעמר באסירים בניגוד לתקנות - יועמד לדין.[55] ״יש לתדרך את השומרים שיימנעו מכל פגיעה באסירים,״ כתב אייקה בשנת 1937 : ״אפילו רק סטר השומר על פניו של האסיר - תיחשב הסטירה מעשה־התעללות והשומר יובא על עונשו.״[56]
כל אימת שנגזר עונש מלקות על אחד מאסירי המחנות, היה על המפקד לפנות אל רשות־המחנות־המרכזית בברלין כדי לקבל אישור מוקדם לביצוע העונש. בחורף 1942, קיבלו המפקדים חוזר בזו הלשון:
״מפקד הס״ס וראש המשטרה הגרמנית (היינריך הימלר) הורה כי עונשי מלקות יוטלו בעתיד רק כאמצעי־ענישה אחרון. אישורים מוקדמים על ביצוע עונשים כאלה יינתנו בעתיד רק במיקרים הבאים:
א.כאשר הוטלו על האסיר כל יתר העונשים האפשריים על־פי תקנון המחנה כגון צינוק, הפסקות־מזון או עבודות־עונשין ובתנאי שכל אלה לא הועילו. הפסקות־המזון יוטלו כמובן רק על אלה מהאסירים המסוגלים לעמוד בעונש זה מבחינה גופנית, בהתאם לאישור רופא.
ב.כאמצעי־הרתעה במיקרים מיוחדים, כגון בקשר לניסיונות בריחה או תקיפת שומרים. יש להקפיד שהעונש יופעל כך שיהיה בבחינת הרתעה.
״מפקד הס״ס קבע כי אין לגזור את עונשי המלקות לנוחיותם של המפקדים והשומרים המתעצלים ליטול על עצמם את המאמץ הכרוך בחינוכם של האסירים כדי להשיבם למוטב. אם לדוגמה נתפס אסיר בעת שגנב מזון מאסיר אחר - יש להענישו בהפסקת־מזון, בתנאי שהדבר אפשרי מבחינה רפואית ובתנאי שהיתה זו עבירה ראשונה מסוגה. כאשר, מסיבות רפואיות, לא ניתן הדבר, יש להענישו בצינוק לשלושה עד חמישה ימים, כשכל מזונו לחם ומים. רק במיקרים של עבירות חוזרות יש להגיש בקשות לאישור מוקדם של עונשי מלקות. עונש המלקות הוא החמור שבעונשים. מהבקשות שהגיעו הנה עולה כי תכליתו לא הובנה כראוי. מפקדי המחנות מתבקשים להקפיד בעתיד על תקנון־הענישה ולהגביל את עונשי המלקות למיקרים מוצדקים באמת.״[57]
בין מיסמכי הס״ס נשמרו כמה פיסקי־דין המרשיעים שומרי מחנות על שהתעללו באסירים בניגוד למותר. ב־1937 נתן תיאודור אייקה פירסום לפרשת משפטו של סמל הס״ס פאול ציידלר. ציידלר, כתב אייקה לאנשיו, היכה אחד מאסירי סאכסנהאוזן ״באכזריות סאדיסטית״; על כן הועמד לדין, הורד לדרגת טוראי וגורש לצמיתות מהס״ס. ״הריני נותן פומבי למיקרה זה על־מנת שישמש אזהרה. יש לשוב ולהעמיד את שומרי המחנות על התוצאות החמורות שיהיו למעשי־התעללות באסירים (...). ביכולתו של המפקד להטיל על אסירים הממרים את פיו עונשים כבדים וחמורים מאוד; אין כל צורך להוסיף על כך יוזמות פרטיות. כל אימת ששומר יתעלל שלא כדין באחד האסירים - יגורש מהס״ס. נעשה כמיטב יכולתנו כדי לשמור על שמו הטוב של האירגון.״[58] פקודות־הקבע לטיפול באסירים סייעו למחנות־הריכוז להוציא את עצמם ממרותן של רשויות־המשפט האזרחיות ובסופו־של־דבר נאלצו אלה להכיר בעצמאותם המשפטית של המחנות. הימלר הירבה להתכתב על כך עם שר־המשפטים.[59] בארכיון המיפקדה של מחנה בוכנוואלד שמור מיסמך משנת 1944 ובו דיווח על ה׳קאפו׳ סטאניסלב זארנק. האיש הירבה להכות אסירים ולהתעלל בהם בניגוד למותר, ועל כן סולק מתפקידו.[60] הנס לוריץ סולק מתפקידו כמפקד מחנה אסטרווגן בשל יחסו האכזרי לאסיריו. בין חבריו בס״ס סיפרו כי ההוראה לסלקו יצאה מאדולף היטלר עצמו.[61]
שניים ממפקדי המחנות, אדם גרינוואלד וקרל שמילבסקי, הועמדו לדין ונמצאו אשמים במותם של אסירים שנגרם כתוצאה ממעשי־התעללות במחנותיהם. בסך־הכל נשפטו כמה מאות מאנשי־הסגל של המחנות. ״מתוך מעקב אישי ותקלות חוזרות ונשנות שנרשמו באחרונה למדתי כי רבים משומרי המחנות מודעים רק באורח לקוי ביותר לחובות המוטלות עליהם,״ קבל אוסוואלד פוהל באחד המכתבים המשוכפלים בסגול ששלח מזמן לזמן למפקדי המחנות.[62] פיסקי־הדין של בתי־משפט במדינות שונות ששפטו אחרי המלחמה פושעים נאציים מכילים עדויות לאין־ספור על מעשי־זוועה מקפיאי־דם אשר היו חלק בלתי־נפרד משיגרת היום־יום במחנות־הריכוז. היו אלה מעשי־התעללות באסירים יחידים או בקבוצות של אסירים. הם נעשו בפומבי, לאור היום, בידיעתם של מפקדי המחנות ולא פעם - ביוזמתם ובהשתתפותם הפעילה, תוך התעלמות מודעת מתקנון־הענישה. הברוטאליות השרירותית, האסורה על־פי כללי התקנון, היתה לנורמה. כך נוצרה כפילות מיוחדת־במינה - שילוב בין תקנות מדוייקות של מותר ואסור לבין שרירות־לב, ללא דין ובניגוד לתקנות, הפקרות והשתוללות־יצרים ששיקפו לא פעם גם סטיות סאדיסטיות. במידה ששומרי המחנות ריסנו את עצמם ואכן נהגו באסיר ׳לפי הספר׳, תוך הקפדה על כללי המותר והאסור בתקנון המחנה - פחת סיבלו של האסיר. במידה שחרגו מהתקנון - סבל יותר. ניצולי המחנות העידו אחרי המלחמה כי לא פעם היו נתונים לסבל כפול: כשגזרו על אחד מהם עונש מלקות - נהגו לבצע אותו מבלי להמתין להיתר מאורניינבורג. במקביל ביקשו היתר, וכשהגיע - מקץ שבועיים או שלושה - הילקו אותו שוב, הפעם ׳לפי הספר׳. אלה מאנשי־הסגל של המחנה שביקשו להסביר לעצמם או לאחרים את מעשיהם, יכלו למצוא בפקודות־הקבע שלהם את ההצדקה הממוסדת, החוקית והמוסרית למה שעשו. מעשים אלה היו חלק בלתי־נפרד מתפקידם. אם רצו, יכלו להעמיד־פנים - כלפי עצמם וכלפי זולתם כאחד - שאין הם עושים אלא את המוטל עליהם, כחלק משיגרה קולקטיבית, שהצדיקו אך לא יזמו, על־פי כללים קבועים בכתב, כחוק. מי שחיפשו במחנה פורקן לאלימותם או אף לסטיותיהם הסאדיסטיות מצאו אף אותו כחלק משיגרה קולקטיבית: ׳כך עושים כולם׳, יכלו לומר לעצמם. הם נתנו גיבוי אלה לאלה וקיבלו אותו אלה מאלה, חברים בכנופיה אחת.

לא כל אנשי המיפקדה באו במגע ישיר, על בסיס יומיומי, עם אסירי המחנה. האסירים נמצאו באגף מיוחד במחנה, מעין מחנה בתוך מחנה, ולו מפקד ובמיקרים מסויימים גם שניים או שלושה מפקדים שנעזרו באנשי־סגל משלהם: אלה ממונים על עריכת המיפקדים, אלה על סידור־העבודה, אלה על ליווי האסירים ביציאתם לעבודה, אלה על כל אחד ממיבני המגורים, ה׳בלוקים׳, כפי שכונו בגרמנית. הממונים עליהם כונו ׳בלוק־פיהרר׳ (Blockführer), אנשי ס״ס בדרגות רב״ט או סמל. הפיקוח על אגף האסירים היה נתון בידי קצין בעל עמדה בכירה בסולם־הפיקוד של מחנה־הריכוז; בהעדר המפקד הוא פעל כממלא־מקומו. לא פעם כיהן במקביל גם כסגן מפקד המחנה.

באביב 1937 מינה תיאודור אייקה קצין־חינוך־ראשי בציוותו וזה הופקד, יחד עם קציני־החינוך הגדודיים, על חיזוק המחוייבות האידיאית והפוליטית של אנשי־הסגל במחנות. המטרה היתה להציג את חיי היום־יום במחנה כחלק משיגרה צבאית מוכרת ולגיטימית; במקביל הודגשה הסכנה הנשקפת מאסירי המחנות לחברה הגרמנית כולה ולשומרי המחנות בפרט. הדבר נעשה, כמקובל בס״ס, בצורת שאלות ותשובות.
שאלה: מה היחס בין השומר לאסיר?
תשובה: השומר הוא מפקדו של האסיר.
שאלה: מה פירוש הדבר?
תשובה: פירושו שהאסיר חייב להתייחס אל השומר ביראת־כבוד.
שאלה: במה זה מתבטא?
תשובה: על האסיר לקדם את השומר בברכה, תוך הסרת כובעו, ועליו להתייצב לפניו בדום כשיש בפיו הודעה במיסגרת תפקידו.
שאלה: מאיזה מרחק ימסור האסיר את הודעתו?
תשובה: ממרחק של שישה מטרים לפחות.
שאלה: מה אסור, לבד מזאת, במיסגרת התפקיד?
תשובה: כל שיחה בין אסיר לשומר שאינה במיסגרת התפקיד.
שאלה: האם מותר לך להרשות לאסיר להתייצב בפניך בעמידה מרושלת, או בכיסוי־ראש?
תשובה: לא. עלי לדרוש ממנו שיתייצב לפני בדום.
שאלה: מה יש למנוע בכל מחיר ביחסים שבין אסיר לאיש ס״ס?
תשובה: כל גילוי של ידידות או קירבה.
שאלה: הניסיון הראה שאסירים מנסים להתחבב על השומרים באמצעות כל־מיני טובות־הנאה ושירותים שהם מציעים להם. כיצד יש להתייחס לתופעה זו?
תשובה: בכל מיקרה יש לדחות טובות־הנאה מעין אלה.
שאלה: שכן מהי מטרת האסיר המציע לשומר טובות־הנאה?
תשובה: מטרתו לשחד את השומר. הוא מצפה ממנו לתמורה.
שאלה: במה מעוניינים האסירים יותר מכל?
תשובה: הם מעוניינים להביא את השומר לידי כך שיבריח דיברי־דואר אל מחוץ למחנה, מבלי שיעברו את ביקורת הצנזורה.
שאלה: באמצעות מי הם מנסים להשיג זאת לעיתים קרובות?
תשובה: באמצעות אזרחים, נשים וילדים שבאים איתם במגע במיסגרת עבודתם.
שאלה: על מה אפוא חייב השומר להקפיד יותר מכל?
תשובה: על כך שהאסיר לא יבוא במגע עם אזרחים.
שאלה: מה עוד משיגים באמצעות שמירה קפדנית על הוראה זו?
תשובה: מונעים מאסירים לקבל חפצים מבחוץ, כגון: מזון, סיגריות, הודעות ודיברי־דואר.
שאלה: מה מוכיח השומר אשר על אף כל אלה מקיים קשר הדוק מדי עם אחד האסירים?
תשובה: הוא מוכיח בכך שאין הוא ראוי לשרת בס״ס: שהוא עצמו נמנה עם אויבי המדינה ועל כן גם הוא מקומו בין האסירים במחנה־הריכוז.
שאלה: איזה סוג של אנשים מוחזקים כאסירים במחנות־הריכוז?
תשובה: פושעים, אלמנטים א־סוציאליים, סוטי־מין, אויבי החברה, אנשים שאינם נאמנים מבחינה פוליטית ועוד רבים אחרים.
שאלה: מה דעתך על אנשים אלה?
תשובה: לדעתי הם אנשים מסוכנים לקהילה, לאומה כולה ולמולדת.
שאלה: מה היה קורה אילו שולחו לחופשי?
תשובה: הם היו מחדשים את פעילותם המסוכנת ומרחיבים אותה.
שאלה: באלו נסיבות חמורה סכנה זו במיוחד?
תשובה: היום, בתקופת המלחמה.
שאלה: מדוע ?
תשובה: מפני שאנשים מסוג זה הורסים את האחדות הלאומית, משחיתים את יכולת הפעולה הצבאית של גרמניה ומעמידים את ניצחונה בסימן־שאלה (...).
שאלה: לשומר אסור להסיר יד מעל נישקו ואפילו לרגע קט. מדוע?
תשובה: מפני שאם יעשה זאת, האסירים עלולים לחטוף ממנו את הנשק, לכוון אותו נגדו ולאלץ אותו לפתוח להם את השער.
שאלה: מדוע אסור לשומר להדליק סיגריה?
תשובה: מפני שבאותו הרגע ממש האסירים עלולים להתקיפו, להכות אותו למוות ולהימלט (...).
שאלה: החמורה שבעבירות היא השינה בזמן השמירה. בפני איזה בית־דין יועמד האיש שייתפס כשהוא ישן בשעת שמירה?
תשובה: בפני בית־דין צבאי.
שאלה: מהו העונש המירבי הצפוי לו?
תשובה: עונש־מוות.[63]
כל אלה היו סיבות אידיאיות ומעשיות ברורות לנהוג באסירי המחנות ביד־קשה, בהתאם לפקודות־הקבע. ״על האסיר לדעת,״ כתבו עוד בספר־השאלות־והתשובות של הס״ס, ״שהשומר מייצג השקפת־עולם טובה משלו, גישה פוליטית ללא פגם ורמה מוסרית גבוהה יותר, ועל האסיר לעשות לו את אלה לדוגמה אישית כחלק ממאמציו לתקן עצמו כדי שיוכל להיות שוב אזרח נאמן בקהילתו.״[64] גם זה היה חלק מהבסיס הרעיוני והמעשי של עבודת הסגל.
תיאודור אייקה גם הורה לקציני־החינוך שלו שיחזקו את התודעה האנטישמית של שומרי המחנות: על־פי הוראתו תלו על לוחות־המודעות הגדודיים את גיליונות ׳דר שטירמר׳ הפורנוגרפי־אנטישמי. הוא ביקש להחדיר את השינאה האנטישמית גם אל בין האסירים הלא־יהודיים ולצורך זה הפיץ את גיליונות דר־שטירמר גם ביניהם.
אסירי המחנות לא היו שווים. היו שהוחזקו בתנאי־מאסר גרועים מאלה של אחרים, היו שקיבלו זכויות־יתר ואף סמכויות פיקוד, הכל בהתאם לתקנות ולנסיבות שהשתנו מזמן לזמן וממחנה למחנה. אלה מהם שהוחזרו למחנה לתקופת־מאסר שניה, נשלחו לבצע עבודות קשות יותר מאחרים ובמשך שעות רבות יותר. הוטלו הגבלות על זכותם לעשן, לקבל מכתבים וכדומה. עבודות מסויימות, כגון במטבח או במזכירות המחנה כרכו יתרונות וזכויות־יתר אשר קבעו לפעמים את סיכוייו של האסיר לשרוד. אסירים יהודיים הורשו אמנם לראות את צווי־המאסר שהוצאו נגדם, אך שלא כאסירים אחרים לא תמיד הורשו לשמור את הצווים ברשותם. קבוצות שונות של אסירים במחנות זוהו באמצעות משולשי־בד ציבעוניים שחוברו אל ביגדיהם - כגון משולש אדום לאסירים־פוליטיים, משולש ירוק לפושעים־פליליים וכדומה. מיסמכי המיפקדה בבוכנוואלד מזכירים לא פחות מ־27 צירופים שונים של תוויות־זיהוי, כגון ירוק־צהוב לפושעים־פליליים ממוצא יהודי, שחור־ורוד לכוהני־דת בעלי נטיות הומוסכסואליות וכדומה: כל קבוצה ומשולשי־הבד שלה, כל קבוצה ותנאי־המאסר המיוחדים לה.[65]
באפריל 1939 חגג אדולף היטלר את יום־הולדתו החמישים. לרגל המאורע עמדו לחון כמה מאות מאסירי המחנות ולשלחם הביתה. ההנחיות שקבעו מי ישוחררו ומי יישארו במעצר מלמדות גם הן על סוגי האסירים השונים במחנה. כך עמדו לשחרר אסירים שהובאו למחנות בשנת 1933, כלומר שש שנים קודם־לכן, ״להוציא מיקרים מיוחדים כגון (ארנסט) תֶהלֶמן (המנהיג הקומוניסטי הנודע) ומיקרים דומים״. נקבע כי יש לדון בשיחרורם של אסירים־חוזרים שנעצרו לראשונה בין השנים 1933 -1934 לתקופות זמן קצרות ונמצאים במאסר שנה לפחות: עבריינים־פוליטיים ועברייני צווארון־לבן שהובאו למחנה בשל עבירות קלות ואסורים חצי שנה לפחות; פושעים־פליליים שלא הורשעו בבתי־משפט או שזוכו והם אסורים זה שנה אחת לפחות; אסירים שגילם שישים שנה ויותר ובהם גם עדי־יהוה המסרבים לחתום על הצהרות נאמנות שיש בהן משום התנכרות לאמונותיהם, ובלבד שאינם נאשמים בעבירות מוסר; הומוסכסואלים ובלבד שהם אסורים זו הפעם הראשונה, לא הורשעו בבית־משפט אזרחי, לא נאשמו ביחסי־מין עם קטינים והם מוחזקים במחנה שנה לפחות; אסירים שנמנו בעבר עם חברי המפלגה הנאצית ובעיקר עם ותיקי הלוחמים למען התנועה ולא הורשעו בבתי־משפט אזרחיים.[66] ב־1941 סווגו המחנות לארבע קבוצות, בהתאם לחומרת המשמעת ותנאי־המאסר שנקבעו בהם. ככל שהעריכו את סיכוייו של אסיר ׳להתחנך מחדש׳ ולהשתחרר - כן נטו להקל בתנאי מאסרו. אך הסיווג בין המחנות לא נשמר בפועל. מזמן לזמן סווגו המחנות מחדש ובכל עת הוחזקו בכל מחנה אסירים מסוגים שונים. פה ושם חל לפעמים שיפור מסויים בתנאי החיים, אם כתוצאה ממינויו של מפקד חדש, יעיל יותר מקודמו או אכזר פחות, אם כדי לשמור על כושר עבודתם של האסירים ולהוריד את שיעור התמותה בקירבם.
לקראת ראש־השנה 1944 הורה היינריך הימלר כי אסירים מסויימים יזכו להקלות בתנאי־מאסרם. אסירים אלה יורשו ללבוש בגדים אזרחיים ויזוהו רק באמצעות סרט שישאו על שרוולם. הימלר הורה להקים לאסירים אלה צריף מיוחד בתוך תחומי המחנה.[67] מלכתחילה נמנו עם אסירי המחנות ׳אסירים מיוחסים׳, בהם בעלי־שם בפוליטיקה, בתרבות ובתיקשורת ויש מהם שזכו ליחס טוב מאחרים: לעומת זאת היו שעונו והושפלו דווקא בשל פירסומם. גם כוהני־דת נוצריים זכו לא פעם לתנאי־מאסר קשים מאלה של אסירים אחרים.[68] אחדים מאסירי המחנות קיבלו לידיהם סמכויות פיקוח על חבריהם ובכך קיבלו גם חלק בסולם הפיקוד ההיררכי של המחנה, שבראשו עמד המפקד. בראש האסירים עמד ׳זקן המחנה׳, הוא איש־הקשר בין קהל האסירים כולו לבין מיפקדת המחנה. לצידו פעלו לפעמים בעלי־תפקידים שתחום אחריותם הוגבל למיתקנים מסויימים, כגון בית־החולים וכדומה. זקן־המחנה היה אחראי בין־היתר לעבודה המשרדית באגף האסירים של המחנה, שהיתה נתונה רובה ככולה בידי אסירים, וכן על עבודתם של אלה מהאסירים שהועסקו כפקידים במיפקדת המחנה, במחלקה־הפוליטית או במירפאה. לכל אחד מצריפי המגורים מונה אסיר־מפקח, כפוף לזקן־המחנה, וכפופים לו אסירים־מפקחים בכל אחד מחדרי הצריף. לכל אחת מקבוצות־העבודה מונה אסיר ׳קאפו׳ (Kapo - באיטלקית: ראש) והכפופים לו - מפקחי־משנה ומנהלי־עבודה, אסירים אף הם. אסירים בעלי תפקידים במחנה צוידו בסירטי־שרוול מיוחדים: סרטים שחורים לזקן־המחנה ולאנשיו, אדומים צהובים לממונים על הצריפים, לקאפוס. כל השיטה התבססה על שתי היררכיות שהן אחת, אמר התובע במשפט־נוינגמה: מאחרון האסירים ועד למפקד המחנה.[69]
היו בין האסירים בעלי הסמכויות שהתעללו בחבריהם בנוקשות רבה, כמוהם לפעמים כאנשי הס״ס עצמם: היו שהקפידו לשמור על הכללים והיו שחרגו מהם, לעיתים באכזריות סאדיסטית. אסירים מסויימים נבחרו להוציא לפועל עונשי־מוות לאסירים אחרים, אך לעולם לא לאסירים גרמניים. בדף־ההנחיות לביצוע גיזרי־דין־מוות שחובר בינואר 1943 נאמר כי ההוצאה־להורג בתליה תימסר בידי תליינים־אסירים. בתמורה לעבודתו יקבל התליין שלוש סיגריות.[70] ב־1942 תוארה אלימותם של האסירים כבעיה של ממש: ״אסירי המחנות מתעללים אלה באלה! במיקרה אחד אסירים עינו עד מוות אחד מחבריהם. אסירים כאלה מובאים לבתי־משפט אזרחיים. ריבוי מיקרים מסוג זה עלול לפגוע בדימוים של מחנות־הריכוז בעיניה של מערכת־המשפט.״[71]
חיי היום־יום של אנשי־הסגל היו תערובת של שיגרה צבאית וזוועה מסמרת־שיער: זו וגם זו עולות מתוך עשרות־אלפי מיסמכים שנתפסו במלחמה:
״(...) לביצוע מיידי: שעות עבודה במיפקדה (1938) יהיו בימי־חול 0730 - 1200 ו־1230 -1700 (תשע שעות). בשבת יעבדו בין השעות 0730 - 1200 (ארבע שעות וחצי), אחרי־הצהריים חופשי. יום ראשון חופשי(...).׳׳[72]
״(...) שעות העבודה לאסירים ולשומרים (1942) בימי־חול ושבתות 0645 - 1200 ו־1230 -1830 (11 שעות ורבע). אחר־הצהריים חופשי. הנ״ל הן שעות עבודה בפועל, לא כולל מיסדרי בוקר, צהריים וערב.״[73]
״(...) שמתי־לב שלעיתים קרובות אין האסירים עובדים כלל והשומרים עומדים לידם אדישים ומשועממים. משנשאלו על כך טענו כי אינם יכולים לעשות דבר, שהרי נאסר עליהם להרים יד על האסירים. זוהי שטות מוחלטת. על השומר מוטל להקפיד על כך שהאסירים יעבדו, אף כי למותר לציין שאסור להכותם.״[74]
שאלה: מתי עליך לפתוח באש לעבר אסיר?
תשובה: כאשר האסיר מתכונן לברוח (...).״[75]
״(...) רב־טוראי הס״ס קאלוויט לא היה נהרג (בידי אסיר) אילו הקפיד לשמור על כל כללי הביטחון (...) בדעתי לבקש אישור לתלות את רוצחו של קאלוויט עד צאת נשמתו ובדעתי לעשות זאת בפומבי, בנוכחותם של שלושת אלפי האסירים וכל אנשי הסגל.״[76]
״באחרונה הירבו המפקדים להמליץ על עונשי מלקות לאסירים שנתפסו בביצוע מעשי־חבלה במיפעלי־חימוש. הריני מבקש כי בעתיד יוגשו במיקרים כאלה בקשות לביצוע עונש־מוות בתליה. ההוצאה־להורג תבוצע בפומבי בנוכחות אסירי המחנה כולם.״[77]
״(...) ביקורו של מפקד הס״ס הימלר במחנה (...) שביעות־רצון רבה (...) עבודת־צוות מעולה (...) כל קצין וכל חייל עושה כמיטב יכולתו (...) תודעה עמוקה (...) עוד יום־חופשי לכל הסגל.״[78]
״(...) שומרים הזמינו את נשותיהם וילדיהם לארח להם חברה שעה שהיו בתפקיד במחנה (...).״[79]
״בקשר להעברתם של אסירים ממחנה למחנה, התגלו ליקויים רבים ברישומים על גבי טופסי־הזיהוי של האסירים. חקירת האסירים נעשית לעיתים קרובות ברישול, תוך השמטת מידע בסיסי, כגון תאריך הלידה ומקום הלידה. חשוב ביותר שכל אסיר יירשם מייד עם הבאתו למחנה ויש להקפיד על רישום מדוייק.״[80]
״(...) טופס רישום אסירים: (...) גובה, מיבנה־גוף, פנים, עיניים, אף, פה, אוזניים, שיניים, שיער (...) אישיות.״[81]
״(...) עשה את עבודתך במהירות, בדייקנות וללא ניירת מיותרת.״[82]
״(...) במחנות קטנים יש לרכז את שיני־הזהב שנעקרו מפיהם של אסירים למשלוח שנתי. אין להעביר את השיניים במשלוחים קטנים, מדי חודש.״[83]
״אנשי־הסגל לא יעזבו את המחנה ללא רשות (...) באחרונה היה עלי לגזור עונשים על שומרים חסרי־אחריות אשר איחרו לשוב למחנה, בניגוד להוראות.״[84]
״(...) מוטל בזה איסור חמור להיכנס לתחומי הכפר נאצווילר עד להודעה חדשה, וזאת בשל מגיפה שפרצה בכפר (...).״[85]
״(...) מבקרים מבחוץ ובעיקר אורחים מארצות זרות לא יורשו לסייר במחנה אלא בליוויית המפקד עצמו, או לפחות בליוויית קצין־בכיר בעל הכשרה פוליטית (...) המידע שיימסר למבקרים יהיה בכל מיקרה קצר ככל שאפשר. הוא יימסר בסיגנון עובדתי ובטון מנומס. אי־הבנות העלולות להיווצר אצל המבקרים יגרמו צרות לא רק למחנה זה או אחר, כי אם יפגעו בשמה הטוב של גרמניה כולה (...).״[86]
״(...) אנשי־הסגל לא יבזבזו חשמל. חל איסור להחזיק במכשירי־חשמל פרטיים... הוצאה הוראה לערוך חיפושים בחדרי האנשים כדי לגלות מכשירי־חשמל המוחזקים בניגוד להוראות (...).״[87]
״גיזעי־עץ הזרוקים ברחבי המחנה נחוצים כדי להבטיח אספקת מים חמים בחורף הקרוב. אם העץ יבוזבז כעת, לא יהיו מים חמים בחורף.״[88]
״(...) מחסור בנייר־טואלט (...) כמות הנייר היומית אינה עולה על חמישה גרמים לאיש (...).״[89]
״שוב ושוב מתגלה שאנשי ס״ס לווים כספים אלה מאלה (...) חל איסור חמור על כך. אין זה לכבודו של איש ס״ס להוציא יותר ממה שיש לו (...) העוברים על הוראה זו יועמדו בפני בית־דין צבאי (...).״[90]
״(...) כל איש ס״ס שייתפס בגניבת מזון מתוך חבילה שנשלחה לאחד האסירים - יוצא־להורג.״[91]
׳׳(...) ניצחוננו במלחמה זו מובטח מעל לכל ספק. אף־על־פי־כן חובה על כל אחד מאנשי הס״ס להרים תרומה לקרן־המגן על־מנת להקל על העומס הכספי המוטל על המדינה (...).״[92]
״(...) חל איסור חמור לקבוע את סמל הגולגולת של הס״ס על שימשות המכוניות או כידוני האופניים (...).״[93]
״(...) מרבית המחנות ובעיקר אלה במזרח, שוכנים הרחק מן הערים הגדולות והכבישים העיקריים (...) אנשי־הסגל עובדים במשך שעות ארוכות ונתונים למעמסה גופנית ונפשית כבדה ולרשותם עומד רק מעט זמן חופשי. הם תלויים על כן באפשרויות הבידור הקיימות במחנה עצמו. אי־לכך הריני מבקש לשגר אלינו בדחיפות ספרים, מישחקים, מכשירי־רדיו וכו' (...).״[94]
״(...) קבלה: ארבעה אקורדיונים, 125 שירוני ס״ס. מאה עותקים מהספר ׳גרמניה לנצח׳ (...) קטלוג הסיפריה: גיתה: ׳פאוסט׳ (חלק א׳) (...) היטלר: ׳מיין קאמפף׳ (...) סנט־אכזופרי: ׳הנסיך הקטן׳; פון־קלאוזביץ (...).״[95]
״(...) ובין חפציו של האסיר הנ״ל התגלו 16 תקליטים ועליהם שיעורי אנגלית המיועדים לסטודנטים רוסיים. הריני מציע להעביר תקליטים אלה למחלקת־המודיעין של הוואפן־ס״ס ובמקומם אבקש לספק למחנה 16 תקליטים של מוסיקה־קלה, שכן יש ברשותנו פטיפון, אך אין תקליטים (...).[96]
״שיער האסירים יישלח אל ׳אלכס צינק, תעשיות פרווה בע״מ׳, נירנברג. החברה תחוייב בסך 0.50 מארק על כל קילוגרם של שיער (...).״[97]
״(...) אנשי־הסגל אשר קיבלו הוראה להשתתף בהופעות המקהלה ישתתפו באורח סדיר גם בחורותיה.״[98]
״(...) מי שנכח אמש בהקרנת הסרט עלול היה לחשוב כי לא נמצא בין חיילים ממושמעים אלא התגלגל אל בני שבט פרימיטיווי. קצינים וחיילים רבים איחרו להקרנה, התיישבו בשורות האחוריות, הרעישו, צחקו ושיברו בקבוקי בירה וכל זה בלא להתחשב בחבריהם. אם התנהגות מעין זו תישנה - יבוטלו כל הקרנות הסרטים במחנה (...).״[99]
״(...) אנשי־הסגל המבקרים אצל פרוצות המחנה - ישלמו תמורת כל ביקור שני מארקים. מארק אחד לפרוצה והשני יוכנס לחשבון־בנק מיוחד. המשרד הראשי של הס״ס הורה להקפיד על כך שחדרי הפרוצות יהיו נקיים, מסודרים ונעימים למראה (...).״[100]
״(...) תנאים סניטאריים מעוררי בחילה (...).״[101]
״(...) דכאו: מגיפת־טיפוס (...).״[102]
החיים במחנות התנהלו על־פי היגיון פנימי גרוטסקי, מיוחד רק להם. ״אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על פני כדור־הארץ,״ אמר הסופר יחיאל דינור (׳קצטניק׳), רגע לפני שאיבד את הכרתו על דוכן־העדים במשפט־אייכמן: ״כל שבר רגע הולך שם על גלגל אחר. ולתושבי הפלנטה ההיא לא היו שמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו. נשמו לפי חוקי־טבע אחרים. הם לא חיו כפי שהחוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה מיספר (...).״[103]
גברים ונשים הוחזקו במחנות נפרדים, ומכל־מקום בצריפי־מגורים נפרדים, אולם במיקרים מסויימים הותר לאסירים להינשא כשהרישום נעשה בידי אחד מקציני הס״ס: מייד לאחר הרישום הופרדו בני־הזוג מחדש.[104] בשנת 1943 נקבע במיסגרת המדיניות שנועדה לעודד את הייצור במחנות כי אסיר שהצטיין בעבודתו יורשה להגיש בקשה לבקר, בתור פרס מיוחד, אצל אחת מזונות המחנה: הבקשה, כך נקבע, תוגש לממונה הישיר על האסיר, זה יעבירה למפקדו של אגף האסירים, מפקד האגף יעבירה למפקד המחנה וזה ידון בה ׳ללא דיחוי׳, כפי שנקבע בפקודה.[105]
בתום שורה ארוכה של בדיקות משפטיות נקבע כי יורשיו של אסיר שמת בעת שהוחזק במחנה־ריכוז זכאים לגבות את דמי ביטוח־החיים שלו, אך זה רק בתנאי שהאסיר שילם כסידרם את דמי־הביטוח החודשיים גם בתקופת מאסרו. בשנת 1942 הוקמה על כן קרן מיוחדת ששילמה את דמי־הביטוח של האסירים עד יום מותם.[106] באחד התיקים שמורה טיוטת מכתב אל מפקדי המחנות ונושאו תקנות מטבע־חוץ. המיסמך נושא את התאריך 12 באוקטובר 1944 וזו לשונו:
״עם העברתם של האסירים ממחנות־הריכוז בשטחים הכבושים, הצטברו במחנות אחדים סכומי כסף גבוהים במטבע־חוץ. ככל שהכספים האלה שייכים לאסירים קיימת אפשרות להחליפם בכסף גרמני, בהתאם לתקנות הרייכסבנק (הוא הבנק המרכזי של גרמניה). מנקודת־ראות משקית אין כעת עניין בכך שכוח־הקניה של הציבור יגבר. מסיבה זו מתבקשים מפקדי המחנות לפעול להפקדת הכספים הנ״ל בחשבונות חיסכון (...) הרייכסבנק החליט באחרונה לאפשר למחנות לפתוח חשבונות־חיסכון קיבוציים, על שמות המחנות, ובהם יופקדו כספי האסירים. הפירוט השמי יישאר בידי מיפקדת המחנה (...).
״הבנק התקין תקנות חדשות להמרת מטבע־חוץ מכספי האסירים כדלקמן: עד כה נדרשה לצורך ביצוע הפעולה רשימה שמית של אסירים המבקשים להמיר את כספם. מכיוון שהמחנות הודיעו לבנק שאין ביכולתם להמציא רשימות כאלה, החליט הבנק להסתפק מעתה בהודעה על מיספר האסירים שכספם יוחלף, תוך פירוט השתייכותם הלאומית. המחנה יתחייב לפני הבנק שאיש מהאסירים אינו עובר על תקנות המטבע. הבנק מוותר בזה על הגשת תעודות לזיהוי האסירים בעלי הפיקדונות, כגון דרכונים וכדומה, ובלבד שמיפקדת המחנה תתחייב לרשום את הפעולות להמרת מטבע־חוץ בדרכונו של האסיר, עם שיחתרו מהמחנה. מיפקדת המחנה מתחייבת בפני הבנק שכל הנתונים שהיא מוסרת לו נכונים ומלאים בהתאם לתקנות מטבע־חוץ.׳׳[107]
ב־1936 עמדה לפני השילטונות השאלה מי יטפל בילדים כאשר שני ההורים מוחזקים כאסירים במחנות. בתום דיון מייגע הוחלט כי האב והאם ישוחררו ממאסרם לסירוגין, על בסיס חודשי. כל אחד מהם יהיה חודש אחד במאסר וחודש אחד יטפל בילדים, וכך עד שאחד מהשניים ישוחרר סופית.[108]
עשרות מפקודות־הקבע שנשלחו אל מפקדי המחנות באו מזמן לזמן להסדיר את הוצאתם־להורג של אסירים, שריפת גופותיהם ומסירת הודעות לקרוביהם. בינואר 1943 חתם הימלר על נייר־עבודה המשתרע על שישה עמודים, שהיה אמור להסדיר עניין זה. כאשר מוציאים להורג אסיר בתוך שטח המחנה, הורה הימלר - כאילו היה זה אירוע חד־פעמי, על המפקד להיות נוכח במקום ואיתו עוזרו ורופא.[109] ימים אחדים לאחר־מכן יצאה הוראה חדשה שאסרה להוציא להורג נשים גרמניות בתוך שטח המחנה. מיפקדת המחנה נדרשה להעבירן לצורך זה לידי המשטרה המקומית במקומות מגוריהן.[110] ב־1938 נדרשו מפקדי המחנות להריץ מיברקים אל קרובי אסירים שמתו, בלי שים־לב לסיבות שהביאו למותם. בתוך 24 שעות יכלו הקרובים להודיע למחנה על רצונם לראות את הגופה, לפני שתועלה באש. בתוך שלושה ימים היה עליהם להגיע אל המחנה.[111] אחר־כך בוטל הסדר זה. ב־1942 קיבלו מפקדי המחנות הוראה שלא להודיע על מותם של אסירים לקרוביהם באורח ישיר, שכן הודעות אלה, כך נאמר, גרמו לאי־שקט בקרב האוכלוסיה. במקום זאת היה על המפקדים למסור על מותם של אסירים לרשות שביצעה את מעצרם במקומות מגוריהם, כך שזו תעביר את הודעות־הפטירה למשפחותיהם.[112] בשלב מסויים שוחררו המחנות מהחובה להודיע על מותם של אסירים יהודיים. אחר־כך תוקנה גם הוראה זו: כמקודם יש להודיע על מותו של אסיר יהודי - אם קרוביו אינם יהודים. אין חובה להודיע על מותו של אסיר יהודי לקרוביו היהודיים.[113] בשנת 1942 קבל אחד מראשי הס״ס על כך שהודעות פטירה לקרובי האסירים נשלחו על גבי גלויות. ״אין זה נאה,״ נזף האיש במפקדי המחנות: ״מן הראוי היה שתגלו מידה של דרך־ארץ ותשלחו את הודעות־הפטירה במעטפות סגורות.[114]
מיתקני־ההשמדה הראשונים הוקמו באורח ניסיוני במחנה חלמנו, בדצמבר 1941. אחרי ועידת־ונזה, שבמהלכה לובנו פרטי הביצוע של הפיתרון־הסופי, הופעלו מיתקנים להשמדת אדם בתאי־גאז גם במחנה בלזק (מארס 1942), סוביבור (מאי 1942) וטרבלינקה (יוני 1942), כולם בראדיוס של כ־300 קילומטרים מסביב לווארשה. מחנות אלה פעלו קרוב לשנה וחצי. היו אלה מיתקני־השמדה, לא מחנות־ריכוז: הם לא שימשו למעצרם של אנשים אלא להמתתם. כמו־כן פעלו מיתקני־השמדה במחנות־הריכוז אושוויץ ומיידאנק. מחנות להשמדת יהודים בהיקף מצומצם יותר פעלו גם ליד וילנה, ריגה, מינסק, קובנה ולבוב.
״רכבות המשא,״ כתוב בפסק־דינו של אדולף אייכמן, ״שהובילו את היהודים המיועדים להשמדה, הגיעו לרציף מיוחד במחנה בקירבת מיתקני־ההשמדה. על הרכבות ניתנה הודעה מראש ממשרדו של אייכמן ששלח אותן, והן סומנו במיספרים מסויימים ובאותיות, כדי למנוע עירבובן עם משלוחים של עצורים אחרים. בממוצע היו בכל רכבת אלפיים יהודים. אחר הוצאת היהודים מן הרכבת וספירתם - רשימות שמיות לא היו קיימות - עברו כולם ליד שני רופאי ס״ס אשר הפרידו בין הכשרים לעבודה לבין הבלתי־כשרים. בממוצע נמצאו רק 25 אחוזים כשרים. המיטען של היהודים נשאר כולו על הרציף והובא אחר־כך למחסנים לשם מיון. מבין הלא־כשרים לעבודה, הופרדו הגברים מהנשים והילדים והובלו למיתקן־ההשמדה הפנוי הקרוב. שם היה על כולם להתפשט, בחדרים שעשו רושם של מיתקני־חיטוי. למהססים שבהם נאמר שימהרו כדי שהבאים אחריהם לא יצטרכו לחכות זמן רב ושישימו־לב באיזה מקום הם מניחים את ביגדיהם כדי שיוכלו למצאם מחדש אחרי הרחצה. משם הם הועברו לתא־הגאז שהוסווה כחדר־רחצה על־ידי התקנת גופי־מיקלחת, צינורות ומרזבי־מים. אחר שנכנסו כולם לתא - ננעלה הדלת ומלמעלה, דרך פתח מיוחד, הושלך הגאז ציקלון ב׳ שהתאדה מייד ופעל את פעולתו. המוות בא אחרי שלוש עד 15 דקות. שלושים דקות לאחר־מכן נפתח התא והגוויות הועברו למיתקני־השריפה, אחרי שנגזז שיער ראשיהן של הנשים ונעקרו שיני־הזהב. היו שם חמישה מיתקני־שריפה, בהם אפשר היה לשרוף עד עשרת־אלפים גוויות ביום. האפר פורר לאבק והושלך לנהר ויסלה עם זרם המים.״[115] כך באושוויץ וכך, בשינויים מעטים, במחנות אחרים.
וגם זה מיסמך שיכול להיכתב רק במערכת־הערכים שקבעה את הטוב ואת הרע, את המותר והאסור, את החיים ואת המוות על אותה פלנטה זרה: ״על ערימת זבל אחת,״ נאמר בו, ״לא הרחק מהמחנה, נמצאו חלקי לבוש משומשים ושמיכות. היה זה מראה מחריד. איזה ביזבוז נורא. חלק גדול מהמדים שהושלכו שם עוד היו ראויים לשימוש. קשה להאמין שמשהו מעין זה יכול לקרות כאן.״[116] האיש שכה נחרד בשל הביזבוז במחנה שלו היה קצין־בכיר באושוויץ. היה זה בינואר 1945. מיספרם של בני־האדם שהושמדו במחנה כבר עלה בעת ההיא על מיליון.
בסך־הכל היו חייו של איש־הסגל במחנה נוחים יותר ובטוחים יותר מהשירות בחזית. מינויו של קצין ס״ס כמפקדו של מחנה־ריכוז היה כרוך לא פעם בשיפור רמת־חייו. ״יש בידי הוראה, חתומה בידי מפקד הס״ס, ולפיה עלי לעבור עם משפחתי לדכאו,״ כתב אחד הקצינים לממונים עליו ברשות המחנות: ״בדכאו ניתן להשיג רק דירות ארבעה חדרים. כיום אני מתגורר בדירת שני חדרים. למרבה הצער אין בידי האמצעים הדרושים כדי לשלם במזומנים תמורת הריהוט הנוסף שיידרש לי בדירתי החדשה. אם ארכוש את הריהוט החדש בתשלומים יהיה עלי להוסיף בין 25 ל־30 אחוזים ממחירו. הריני פונה אפוא בבקשה לאשר לי הלוואה בסך אלף מארק והסדר תשלומים־חודשיים להחזרת החוב, בשיעור שבין 25 ל־30 מארק.״[117] שכר־היסוד של קולונל הס״ס וילהלם גקה, מפקדם של מחנות־הריכוז בווארשה ובקובנה, הגיע בשנת 1942 ל־740 מארק. תוספות שונות ובהן קיצבת־ילדים העלו את הסכום ל־955.40 מארק. אחרי ניכויים שונים ובהם ניכוי לקרן־פנסיה נשארו בידיו 666.13 מארק - סכום נאה, אך לא מופלג.[118] ראשי המחלקות של הס״ס בברלין קיבלו שכר גבוה יותר, אולם מגורי המפקד, וככל הנראה גם כלכלתו, כלכלת בני־משפחתו ומדיו, היו על חשבון המחנה. רמת־החיים של רבים ממפקדי המחנות עלתה על כל מה שיכלו לצפות שישיגו כשעמדו בראשית דרכם, אם בחיים האזרחיים ואם בס״ס. היו בהם שהתגוררו בבתים מרווחים, עם טבחים, משרתים, גננים ונהגים, חלקם מבין אסירי המחנה. הווילה־קוך בבוכנוואלד והווילה־הס באושוויץ היו לשם דבר בס״ס כולו. מקץ שלושים שנה עתידה היתה גם רוזינה קרמר לזכור בגעגועים את בית המפקד, על צוות עובדיו, בברגן־בלזן.[119]
יוזף קרמר נולד ב־10 בנובמבר 1906 במינכן וגדל באוגסבורג.[120] היתה זו משפחה מהמעמד־הבינוני. כפקיד בשירות־הציבורי, רואה־חשבון, היה עתידו של האב מובטח; עם פרישתו ציפתה לו קיצבת־זיקנה חודשית. קרמר היה בן יחיד וקיבל חינוך קתולי קפדני ואף נוקשה, כמקובל. עד סוף ימיו שמר על קשרים הדוקים עם הוריו, שעתידים היו לחיות עוד שלושים שנה לאחר שהוצא־להורג. קרמר למד בבית־ספר יסודי החל משנת 1912. מלחמת־העולם הראשונה התחוללה במשך מחצית מתקופת לימודיו והטביעה בו את חותמה, אף כי אביו, כעובד נדרש, לא נשלח לחזית. ב־1920 החליט קרמר להכשיר את עצמו כחשמלאי. הוא נרשם גם כתלמיד בבית־ספר מקומי למיסחר ולמד בו למעלה משנה, ואחר־כך הועסק במשך שלוש שנים כחניך בחנות כל־בו. בשנת 1925 קיבל את מישרתו הקבועה הראשונה, אולם מעסיקיו נזקקו לו רק לחודשים אחדים ופיטרו אותו. במשך תשע השנים הבאות, עד אשר החל לקבל משכורת קבועה מהס״ס, בתחילת 1934, היה מובטל, להוציא אי־אלה עבודות זמניות שביצע, פה ושם, כסוכן־מכירות מדלת לדלת. כל אותה תקופה התגורר כרווק בבית הוריו. ״במצב זה היו לו קשיים לא מעטים,״ סיפרה אלמנתו בראיון. ״הוא חש שאינו מתקדם: בשלב מסויים איבד כל תיקווה. מבחינתו היו אלה שנים של כישלון.״[121] בדצמבר 1931 הצטרף קרמר למפלגה. ״במשך שנים לא גילה כל עניין בפוליטיקה, לא האמין בה ולא הבינה,׳׳ אמרה אלמנתו. ״על כן לא יהיה זה נכון לומר שפיתאום, סמוך לפני חג־המולד של 1931, גילה את הפוליטיקה. למעשה קרה ההיפך מזה: בעיותיו האישיות היו לבעיותיהם של מיליוני בני־אדם אחרים. מה שהטריד אותו - הטריד כעת את המדינה כולה. אינני חושבת שהוא חיפש אי־פעם אחר מפלגה שתיטיב לייצג את השקפותיו הפוליטיות, כי אינני מאמינה שהיו לו השקפות פוליטיות מגובשות. מה שקרה היה הרבה יותר פשוט. בשלב מסויים הוא מצא את עצמו מוקף בציבור עצום של בני־אדם, ממורמרים וקרובים ליאוש שכולם כמוהו והם הצטרפו למפלגה הנאצית. על כן הצטרף גם הוא. הם הזדהו לא רק עם המפלגה; הם הזדהו אלה עם אלה. בעלי הזדהה איתם וכמוהם האמין במפלגה. ייתכן ששאל את עצמו כיצד קרה שלא גילה את המפלגה מוקדם יותר: אחרי הכל, המפלגה הבטיחה פיתרונות לכל בעיותיו. מיום שתפס זאת - התמסר לנאציזם בכל ליבו. אני חושבת שהוא נשאר תמיד אסיר־תודה לתנועתו. אילמלא המפלגה והס״ס הן היה נשאר לא־יוצלח עד סוף ימיו.׳׳[122]
המפלגה לא שיפרה מייד את מצבו הכלכלי: גם הס״ס שלשורותיו התגייס ביוני 1932 לא שילם לו משכורת בתחילה. הוא שירת באירגון על בסיס התנדבותי. ״בעלי תמיד נהג לומר לי עד כמה שינתה התנועה את יחסו אל העתיד ואל החיים בכלל,״ סיפרה אלמנתו: ״התנועה נתנה לו תיקווה רבה. הוא נהג לומר שבשבילו הנאציזם הוא בבחינת חוויה ריגשית עמוקה מאוד. התנועה תפסה אותו. היא איפשרה לו להאמין שוב בעצמו. הוא נהג לומר לי כי מה שמשך אותו אל הס״ס יותר מכל דבר אחר היה הרצון להיות בחברתם של צעירים אחרים, בני־גילו שמצבם כמצבו. הוא מצא באירגון חברים קרוביים וחברותם היתה יקרה לו מאוד. תמיד נהגו לבלות ביחד. הרי כל אחד מחבריו עמד אז, כמוהו, לפני הסיכוי להיחלץ מחוסר־התיקווה שנקלע לתוכו לפני שנים ולהתחיל מחדש. זה קרה הודות למפלגה ולס״ס. המאמץ המשותף הזה, האמונה החדשה, קירבה אותם זה לזה. היה להם מה לתת זה לזה. כשהירהרתי בכך כעבור שנים אמרתי לעצמי שקרמר שלי הרגיש עצמו נוח יותר בין גברים מאשר בין נשים.״[123]
זמן־מה לאחר שעלתה המפלגה לשילטון התברר שיש. בכוחה לסייע לקרמר למצוא לו תעסוקה של קבע כפקיד בעיריית אוגסבורג, אך באביב 1934 העדיף להתגייס לשירות־קבע בס״ס: האירגון הציע לו כעת מישרה מלאה. נראה כי במהלך השנתיים שהשתייך לאירגון כמתנדב הגיעו מפקדיו למסקנה כי ראוי לשלבו ביניהם כקצין. אלמנתו זכרה שהיה מרוצה מאוד מהשינוי במעמדו. זו פעם ראשונה שיכול להרשות לעצמו לעזוב את בית הוריו והוא בן 28.
״הוא סיפר לי פעם כי עד אשר התגייס לשירות־קבע בס״ס, לא השתחרר מהתחושה שעודנו נער. רק לאחר שעזב את בית הוריו החל להרגיש כגבר,״[124] סיפרה רוזינה קרמר. היתה זו מישרה טובה, בראשיתו של מסלול־קידום מבטיח: מעולם לא היה כה קרוב למעמדו של אביו, עובד השירות־הציבורי. הציבו אותו בדכאו.
בעת שהוצב לראשונה בדכאו לא הגיע קרמר למגע ישיר עם אסירי המחנה. הוא הועסק כפקיד במינהל־התשלומים של הס״ס. הוא ידע כמובן על הנעשה במחנה, אך רק לעיתים רחוקות ביקר שם בעצמו. המחנה הראשון ששירת בתחומיו היה מחנה אסטרווגן; גם כאן מילא תפקיד מינהלי, במיפקדה. לא היה לו כל קשר עם האסירים עצמם. עם סגירת המחנה, ב־1936, הוחזר לדכאו, שוב על תקן של פקיד, עד 1937, כאשר הועבר למחנה סאכסנהאוזן: כאן הפקידו אותו על ניהול הדואר. הוא ידע גם כאן מה שקורה אך מעורבותו האישית בזוועה היתה לפי שעה שולית ועקיפה. ארבע שנים יצאו מיום שבא לראשונה בשעריו של מחנה־ריכוז כלשהו, לפני שהגיע, באוגוסט 1938, למחנה מאוטהאוזן. הוא מונה סגנו של המפקד, פרנץ צירייס, והיתה זו לו הפעם הראשונה שקיבל חלק באחריות הכוללת לנעשה באחד המחנות ופעם ראשונה שטיפל אישית בענייני האסירים. כל עוד יכול - מילא את תפקידו ביעילות. הממונים עליו שיבחו אותו. במהלך השנים, זכרה אלמנתו, נעשה קרמר רציני משהיה, מופנם יותר וגם קשוח יותר.[125] בינתיים גם עלה בדרגה. ב־1940 שירת במשך חודשים אחדים באושוויץ, כסגנו של רודולף הס, המפקד. קורס מיוחד הכשיר אותו בדכאו לשמש במפקדו של אגף האסירים במחנה. בתפקיד זה שירת במשך מעט למעלה משנה במחנה נאצווילר, עד שמונה מפקד המחנה, ביולי 1942 והוא סרן בן 36. באותה עת כבר פעלה בכמה מקומות מכונת־ההשמדה ההמונית. מותר להניח שקרמר ידע על כך. מכל־מקום, באוגוסט 1943, 11 שנים לאחר שהתגייס לס״ס, תשע שנים לאחר שנכנס לראשונה בשעריו של מחנה־ריכוז, פיקח קרמר על המתתם של שמונים מאסירי נאצווילר בתא־הגאזים של המחנה על־פי הוראה שקיבל; את הגופות שלח לאוניברסיטת שטראסבורג, לצורך מחקר מדעי. כאשר נשאל לימים על הרגשתו בעת ביצוע המעשה השיב קרמר: ״לא הרגשתי דבר. קיבלתי פקודה להמית את האסירים ההם וכך עשיתי.״[126] נראה שאחרי נאצווילר היה מסוגל לכל. הממונים עליו ידעו זאת מן־הסתם, אשר על כן החזירו אותו מזרחה, במאי 1944, והציבוהו במפקדו של מחנה אושוויץ II בבירקנאו, הוא מחנה־ההשמדה.
״למראה האנשים האלה, שנדחפו אל תוך תאי־הגאזים,״ אמר במהלך משפטו, ״שאלתי את עצמי אם היה זה המעשה הנכון לעשותו ותהיתי אם מי שהורה על כך יידע ביום מן הימים להצדיק את הדבר.״[127] ספק רב אם אכן הציג קרמר לעצמו שאלה כזו: אחריותו היתה מוגבלת, הוא לא יזם את הפקודות שקיבל: תפקידו היה להוציאן אל הפועל. לא הוטל עליו לבחון אם הפקודות שקיבל היו חוקיות: מעולם לא הטיל ספק בכך. הוא לא נקט יוזמה משלו: לא היה זה מתפקידו. גם בימים האחרונים של המלחמה לא פנה אל הצבא בבקשה לסייע לו להתגבר על המצב הקטסטרופלי ששרר בברגן־בלזן, אף כי יכול לעשות זאת: הפקודות שלו אמרו לו לפעול אך ורק באמצעות המנגנון האזרחי. ראשוני החיילים הבריטיים שנכנסו לברגן־בלזן התרשמו שקרמר לא ראה באסירים בני־אדם כמותו. ואכן, אלה מהאסירים שעוד החזיקו מעמד לא דמו לבני־אדם חיים: היה זה המון גדול של שלדים מהלכים. גוויות המתים היו פזורות בכל רחבי המחנה, ערימות ערימות.[128] קרמר לא חרג מעולם מתחומי המותר והאסור שקיבל עליו כשהצטרף לס״ס. הוא שירת באירגון במחויבות עמוקה, אידאית וריגשית, התפתח עם השיטה והשתלב בברוטאליות הגואה משנה לשנה, מדכאו לברגן־בלזן.
רוזינה קרמר אמרה שבעלה ״לא אהב את בירקנאו״: על כן ביקש לעבור לברגן־בלזן. לדבריה הניח שהאווירה שם תהיה ״נעימה יותר״ וקיווה להקים מחנה לדוגמה, ״נקי ומסודר, עם הרבה פרחים.״[129]

*

לא היה קל לאתר אותה. לאחר שבעלה הוצא־להורג היא התחתנה בשנית, החליפה את שמה ועקרה לעיירה קטנה שם היתה למורה. כשיצאה לגימלאות חזרה אל בית בנה, קרל היינץ, במרחק של קילומטרים מעטים מאתר המחנה בין ברגן לבלזן. היא נענתה מייד למכתבי, כמו ציפתה לו. אחר־כך סיפרה לי כי זמן־מה לפני מותו אמר לה בעלה כי ביום מן הימים, אולי כעבור 25 שנה, אולי כעבור שלושים שנה, יבוא מישהו ויבקש ממנה לספר את האמת על מה שעשה בברגן־בלזן. הוא ביקש שתשתף־פעולה עם הבא, למען ההיסטוריה. במיקרה קיבלה את מכתבי חודשים אחדים לפני שמלאו שלושים שנה למות בעלה. ביום ההוא ישבה במיספרה ובעודה ממתינה לתורה עיינה בשבועון כלשהו. היא מצאה בו ראיון עם התליין של בעלה: ״זה היה מפחיד,״ סיפר התליין לכתבת השבועון. ״אבא לא היה מפחיד,״ אמרה אלמנתו כשנפגשנו. כל העת קראה לו ׳אבא׳. בנה, הדומה לאביו כשתי טיפות מים, נכח בשיחה. הם הזמינו אותי לארוחת־ערב. כשהתאחרה השעה שאלו אם יש ברצוני ללון בביתם. בין סיפריהם היה להם ספר על השואה. נורא, אמר קרל־היינץ קרמר, נורא מה שעשו, אבל אבא שלו לא היה שותף לכל זה, טען, כצפוי. רוזינה קרמר שמרה ברשותה כמה וכמה מכתבים שכתב בעלה. היא קראה לי אותם לתוך הרשמקול. חלקם היו מתקופה שקדמה למעורבותו של קרמר במחנות. במכתב להוריו תיאר בניב בווארי ובהומור מחוספס־משהו את הולדת בנו. איך הקדימו הצירים, איך הסיע את אשתו במכונית ישנה לבית־החולים, איך התקלקלה המכונית בדרך. ״עוד לא נולד וכבר עושה צרות,״ כתב קרמר על בנו: ״יהיה עלי להסביר לברנש הקטן שאני לא מסכים לתרגילים כאלה.״ חלק מהמכתבים נשלחו מבית־הכלא. ״מה רוצים ממני,״ כתב קרמר: ״אולי מעמידים אותי למשפט רק מפני שהייתי בס״ס.״ במכתב נרגש להורי אשתו כתב: ״אני איש טוב, אחרת רוזי שלנו לא היתה מתחתנת איתי.״ הרושם העולה ממכתביו הוא שלא הבין אל־נכון את מהות פשעיו. אולי רימה את אלמנתו ואת בנו, אולי רימה גם את עצמו. הרושם הוא שעשה רק מה שחשב שמותר. ״קרמר האמין שהכל קורה כפי שנקבע שיקרה,״ אמרה אלמנתו, ופעם אף אמר לה לדבריה כי עליהם להודות לאל הטוב שלא נולדו כיהודים, שאם לא כן היה נגזר עליהם למות.