השיר של רוזי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השיר של רוזי
הוספה למועדפים

השיר של רוזי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תמר ורטה-זהבי נולדה בירושלים ב-1959. זמן רב גרה בפריז, שם כתבה עבודת דוקטורט על התפתחות דימויים פוליטיים אצל ילדים. היא מרצה על חינוך לגיל הרך במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין ומנחה קבוצות דיאלוג בין יהודים לערבים, צעירים ומבוגרים. כל ספריה נוגעים בסוגיות חברתיות ופוליטיות ונותנים השראה רבה לקוראות ולקוראים להיות גם הם למנהיגים חברתיים.
    "פנתר שחור", סיפור חייו של ראובן אברג'ל, מצטרף לסדרת סיפורי מנהיגים ומנהיגות שנאבקו למען צדק חברתי: מרטין לותר קינג, מהטמה גנדי (תורגם לערבית), נגארי מטאי, נלסון מנדלה (זוכה בעיטור אנדרסן ותורגם לערבית), הרייט ביצ'ר סטואו וסוגיהארה.
    "השיר של רוזי", רומן לבני הנעורים זכה בפרס דבורה עומר.
    בשיתוף עם עבדאלסלאם יונס כתבה תמר: את "רים הילדה מעין חוד" ואת "החלום של יוסף". את "מולו וצגאי"  כתבה עם פליטים אפריקאים ורונית רוזנטל. "מולו וצגאי חוצים את הים", נכתב עם דניאל יוהנס פליט מאריתריאה, ואת הרומן הממריד "המרד של מון" כתבה עם הסופרת רונית חכם.
    תמר כותבת גם סיפורים קצרים למבוגרים, ובשנת 2006 זכתה בתחרות "הסיפור הקצר של הארץ". מתגוררת בירושלים עם בעלה האמן ועם שלושת ילדיהם.


    תקציר

    היא המשיכה להסתכל עלי בעיניים קצת מכווצות, כאילו שמש מסנוורת נדבקה לנו לתקרה במקום הניאון. החיוך שלה נהיה עם יותר בוז, בלי שום אהבה אלי.
     
    התפצלחתי על הרצפה.
     
    רוזי כועסת. היא כועסת על האנשים סביבה שלא מבינים אותה; על המחלה שפקדה את אִמה; על אחיה מוריס ששינה את שמו למור, התגייס, והשאיר אותה להתמודד לבד עם הכול; על מיכאלה התחמנית שרוצה להיות כוכבת בכל מחיר; על מיש, הבחור שהיא מאוהבת בו והוא רק לועס ויורק אותה, שוב ושוב, ויותר מכול – כי היא לא זוכה להכרה על השירים המבריקים שהיא כותבת להרכב צעיר ומבטיח.
     
    מפגש מקרי מוציא אותה מירושלים אל מקום קרוב כל כך אבל רחוק מהמציאות שלה – אל חברון. היא מתחברת עם אמונה היהודייה ועם סנא הפלסטינית, ומתוודעת אל אזור רווי בשנאה ובכעס. ממש כמו נפשה שלה.
     
    בעלילה דרמטית מותחת ומרגשת, ובשפה עכשווית ופיוטית גם יחד, מתארת תמר ורטה זהבי את מסעה יוצא הדופן של רוזי; מסע שיוביל אותה לגלות מה הוא באמת השיר שלה.
     
    "השיר של רוזי" הוא רומן הנעורים הרביעי בסדרת פרא לספרות מקור עכשווית, המביאה לקוראות ולקוראים קולות חדשים ולא שגרתיים.
     
    תמר ורטה זהבי - סופרת לילדים ולנוער, מרצה לחינוך ופעילה חברתית, זוכת עיטור אנדרסן. בספריה היא מרבה לעסוק בסוגיות פוליטיות, חברתיות והומניסטיות – בישראל, ובהיסטוריה האנושית בכלל. השיר של רוזי הוא ספרה השלושה-עשר.

    פרק ראשון

    1
     
     
    ביום שלישי, כמה דקות לפני שתיים וחצי, השמיעו ברדיו את הסינגל שלנו. תכנַנו לשמוע אותו ביחד, אבל הם הלכו בלעדי לבית קפה במרכז העיר ואני שמעתי אותו לבד. במטבח.
    כשמיכאלה גמרה לשיר את השיר שאני כתבתי על המתולתלת־המטורללת־המסלסלת־המתפתלת־המקללת, שאותה אני סובלת, ומִיש דפק את אקורד הסיום, רציתי ללחוץ על הכפתור ולשמוע אותו שוב; מרוב התרגשות שכחתי שברדיו רצים קדימה ואי אפשר לחזור לאחור. שנייה לפני שהמגיש הִפנה את המאזינים למבזק החדשות, הוא אמר שזה היה אחלה שיר ושהוא מקדיש אותו לחבֵרה המתולתלת שלו. אני מקווה שהיא לא מקללת אותו יותר מדי, חשבתי. הוא נשמע כזה רגיש ועלוב.
    אמא חזרה מהעבודה עם עוגת תפוחים לכבודי. האצבעות שלה היו נפוחות. היא ניסתה להסתיר אותן עמוק בשרוולים של הסוודר שלה. ״כשאת מנסה להסתיר, את מבליטה,״ אמרתי לה, והיא אמרה שאני צודקת, שמחלה זו לא בושה. פרסתי לנו פרוסות גדולות. ישבנו שתֵינו במטבח ועשינו לחיים עם פרוסות של עוגת תפוחים. גם כשמדברים הזמן רץ קדימה, והפעם הוא ממש טס ולא שמתי לב שאני מאחרת ל ״זֶפֶּלין״, הפאב שבו אנחנו מופיעים בכל יום שלישי. אמא ביקשה שאחזור עד אחת־עשרה. היא גם הסבירה למה חשוב לה כל כך שאחזור מוקדם, אבל לא הקשבתי לה. איפרתי את העיניים בשחור, משחתי את הריסים במסקרה שחורה, לבשתי גופייה שחורה, טייץ שחורים, מעיל עור שחור ומגפיים שחורים. הברשתי את השיער עד שהבהיק. רק אתמול הסתפרתי אצל הספרית של אמא. היא עשתה לי קָארֶה קצר, כמו של יפנית. הרגשתי שילך לנו טוב. שההרכב שלנו יצליח. שסתם אנשים, כאלה שנוסעים באוטובוס או קונים במכולת, ישמעו את השירים שאני כותבת ומיש מלחין, ויאהבו אותם. ואולי נפוצץ את קיסריה או אפילו נגיע לחו״ל. נתתי גזר לארנבות שלי, נישקתי אותן למזל טוב, ורצתי לאוטובוס.
    בחוץ ירד גשם. ואם זה לא מספיק גרוע, בטלוויזיה שידרו גְמר עולמי בכדורסל או בכדורגל. נכנסתי ל״זפלין״ בידיעה שהוא יהיה ריק, בגלל זה נעצרתי בפליאה בכניסה כשראיתי שהגיעו הרבה אנשים. אז ככה זה עובד, פעם אחת ברדיו ואתה ממלא את המקום.
    פתחנו את ההופעה עם הסינגל שלנו. מיש החליט שמיכאלה תחזור ותשיר אותו שוב ושוב עד שיימאס. הוא גם החליט שאני אשב ליד אחד שבא במיוחד לשמוע אותנו ואוציא ממנו חוזה הקלטות. כשמיש אומר - אני עושה. האיש הזה, שהיה בערך בגיל של אבא שלי, לבש סוודר סגול מצמר רך כל כך שהתחשק לי ללטף אותו. גם הצעיף הצהוב סביב הצוואר שלו היה מצמר רך. ״לא תיארתי לעצמי שמיש נמוך כל כך,״ הוא התקרב אלי כדי ללחוש לי בקול רך יותר מהסוודר שלו. אלוהים, רק שלא יעז ללטף אותי, חשבתי ואמרתי לו שמיש ואני בדיוק באותו גובה - מטר חמישים ושבע, ושוקלים ארבעים וארבעה קילוגרם. ״לא תיארתי לעצמי שהוא נשי כל כך,״ האיש המשיך ללחוש לי. ״הוא מסדר את השיער בתנועות של בחורה, מלקק את השפתיים שלו כמו בחורה, ותגידי, הוא שׂם אודם על השפתיים? הצבע שלהן לא נראה לי טבעי.״
    ״כן,״ עניתי לו. ״מיש אוהב לשים אודם כשהוא מופיע. מה יש, אסור?״
    ״תגידי לי את האמת, מותק,'' המגעיל הזה המשיך עם השאלות שלו, ״הוא בן או בת?״
    ״מיש הוא... מיוחד,״ לחשתי בחזרה. האיש נצמד אלי עוד יותר. המולקולות של הבושם שלו חדרו לי לשיער כמו עשן של סיגריות. כשאמא תרחרח אותי כשאחזור הביתה היא תשאל, ״רוזי, עם מי היית כל כך קרוב?״ הבושם שלו הבחיל אותי, אבל לא זזתי ממנו כי הוא בדיוק אמר, מהורהר כזה, ״אולי באמת אחתים אתכם. המיש הזה באמת משהו מיוחד.״
    אחרי שלוש פעמים שמיכאלה חזרה על הסינגל, האנשים שרו איתה את השיר שלנו, וחֵלק אפילו רקדו. בפעם הרביעית הם כבר השתוללו, ומיש צעק לקהל, ״ננגן לכם אותו מאה פעמים! למה מי אמר ששיר משמיעים פעם אחת ועוברים לשיר הבא? מי אמר? למה, שיר זה זיון ללילה אחד? שיר טוב זה כמו אמא. אתה לא עוזב אותו והוא לא עוזב אותך.״ ואז הוא ירד מהבמה וגרר אותי איתו בחזרה למעלה. הוא צווח שאני כתבתי את המילים של השיר על המתולתלת שמתפללת־מסלסלת־מקללת־מחבלת. לת, לת, לת, let let let. הוא היה שיכור אבל עדיין לא גמור, והתחיל לרקוד בלי באמת לזוז. שלומי הִכה בתופים, ואני השתחוותי כמו פעם, בהופעה של סוף שנה בחוג בלט. אנשים מהקהל מחאו לי כפיים, והאיש עם הסוודר והבושם תקע שתי אצבעות בפה ושרק לי.

    תמר ורטה-זהבי נולדה בירושלים ב-1959. זמן רב גרה בפריז, שם כתבה עבודת דוקטורט על התפתחות דימויים פוליטיים אצל ילדים. היא מרצה על חינוך לגיל הרך במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין ומנחה קבוצות דיאלוג בין יהודים לערבים, צעירים ומבוגרים. כל ספריה נוגעים בסוגיות חברתיות ופוליטיות ונותנים השראה רבה לקוראות ולקוראים להיות גם הם למנהיגים חברתיים.
    "פנתר שחור", סיפור חייו של ראובן אברג'ל, מצטרף לסדרת סיפורי מנהיגים ומנהיגות שנאבקו למען צדק חברתי: מרטין לותר קינג, מהטמה גנדי (תורגם לערבית), נגארי מטאי, נלסון מנדלה (זוכה בעיטור אנדרסן ותורגם לערבית), הרייט ביצ'ר סטואו וסוגיהארה.
    "השיר של רוזי", רומן לבני הנעורים זכה בפרס דבורה עומר.
    בשיתוף עם עבדאלסלאם יונס כתבה תמר: את "רים הילדה מעין חוד" ואת "החלום של יוסף". את "מולו וצגאי"  כתבה עם פליטים אפריקאים ורונית רוזנטל. "מולו וצגאי חוצים את הים", נכתב עם דניאל יוהנס פליט מאריתריאה, ואת הרומן הממריד "המרד של מון" כתבה עם הסופרת רונית חכם.
    תמר כותבת גם סיפורים קצרים למבוגרים, ובשנת 2006 זכתה בתחרות "הסיפור הקצר של הארץ". מתגוררת בירושלים עם בעלה האמן ועם שלושת ילדיהם.


    עוד על הספר

    השיר של רוזי תמר ורטה-זהבי
    1
     
     
    ביום שלישי, כמה דקות לפני שתיים וחצי, השמיעו ברדיו את הסינגל שלנו. תכנַנו לשמוע אותו ביחד, אבל הם הלכו בלעדי לבית קפה במרכז העיר ואני שמעתי אותו לבד. במטבח.
    כשמיכאלה גמרה לשיר את השיר שאני כתבתי על המתולתלת־המטורללת־המסלסלת־המתפתלת־המקללת, שאותה אני סובלת, ומִיש דפק את אקורד הסיום, רציתי ללחוץ על הכפתור ולשמוע אותו שוב; מרוב התרגשות שכחתי שברדיו רצים קדימה ואי אפשר לחזור לאחור. שנייה לפני שהמגיש הִפנה את המאזינים למבזק החדשות, הוא אמר שזה היה אחלה שיר ושהוא מקדיש אותו לחבֵרה המתולתלת שלו. אני מקווה שהיא לא מקללת אותו יותר מדי, חשבתי. הוא נשמע כזה רגיש ועלוב.
    אמא חזרה מהעבודה עם עוגת תפוחים לכבודי. האצבעות שלה היו נפוחות. היא ניסתה להסתיר אותן עמוק בשרוולים של הסוודר שלה. ״כשאת מנסה להסתיר, את מבליטה,״ אמרתי לה, והיא אמרה שאני צודקת, שמחלה זו לא בושה. פרסתי לנו פרוסות גדולות. ישבנו שתֵינו במטבח ועשינו לחיים עם פרוסות של עוגת תפוחים. גם כשמדברים הזמן רץ קדימה, והפעם הוא ממש טס ולא שמתי לב שאני מאחרת ל ״זֶפֶּלין״, הפאב שבו אנחנו מופיעים בכל יום שלישי. אמא ביקשה שאחזור עד אחת־עשרה. היא גם הסבירה למה חשוב לה כל כך שאחזור מוקדם, אבל לא הקשבתי לה. איפרתי את העיניים בשחור, משחתי את הריסים במסקרה שחורה, לבשתי גופייה שחורה, טייץ שחורים, מעיל עור שחור ומגפיים שחורים. הברשתי את השיער עד שהבהיק. רק אתמול הסתפרתי אצל הספרית של אמא. היא עשתה לי קָארֶה קצר, כמו של יפנית. הרגשתי שילך לנו טוב. שההרכב שלנו יצליח. שסתם אנשים, כאלה שנוסעים באוטובוס או קונים במכולת, ישמעו את השירים שאני כותבת ומיש מלחין, ויאהבו אותם. ואולי נפוצץ את קיסריה או אפילו נגיע לחו״ל. נתתי גזר לארנבות שלי, נישקתי אותן למזל טוב, ורצתי לאוטובוס.
    בחוץ ירד גשם. ואם זה לא מספיק גרוע, בטלוויזיה שידרו גְמר עולמי בכדורסל או בכדורגל. נכנסתי ל״זפלין״ בידיעה שהוא יהיה ריק, בגלל זה נעצרתי בפליאה בכניסה כשראיתי שהגיעו הרבה אנשים. אז ככה זה עובד, פעם אחת ברדיו ואתה ממלא את המקום.
    פתחנו את ההופעה עם הסינגל שלנו. מיש החליט שמיכאלה תחזור ותשיר אותו שוב ושוב עד שיימאס. הוא גם החליט שאני אשב ליד אחד שבא במיוחד לשמוע אותנו ואוציא ממנו חוזה הקלטות. כשמיש אומר - אני עושה. האיש הזה, שהיה בערך בגיל של אבא שלי, לבש סוודר סגול מצמר רך כל כך שהתחשק לי ללטף אותו. גם הצעיף הצהוב סביב הצוואר שלו היה מצמר רך. ״לא תיארתי לעצמי שמיש נמוך כל כך,״ הוא התקרב אלי כדי ללחוש לי בקול רך יותר מהסוודר שלו. אלוהים, רק שלא יעז ללטף אותי, חשבתי ואמרתי לו שמיש ואני בדיוק באותו גובה - מטר חמישים ושבע, ושוקלים ארבעים וארבעה קילוגרם. ״לא תיארתי לעצמי שהוא נשי כל כך,״ האיש המשיך ללחוש לי. ״הוא מסדר את השיער בתנועות של בחורה, מלקק את השפתיים שלו כמו בחורה, ותגידי, הוא שׂם אודם על השפתיים? הצבע שלהן לא נראה לי טבעי.״
    ״כן,״ עניתי לו. ״מיש אוהב לשים אודם כשהוא מופיע. מה יש, אסור?״
    ״תגידי לי את האמת, מותק,'' המגעיל הזה המשיך עם השאלות שלו, ״הוא בן או בת?״
    ״מיש הוא... מיוחד,״ לחשתי בחזרה. האיש נצמד אלי עוד יותר. המולקולות של הבושם שלו חדרו לי לשיער כמו עשן של סיגריות. כשאמא תרחרח אותי כשאחזור הביתה היא תשאל, ״רוזי, עם מי היית כל כך קרוב?״ הבושם שלו הבחיל אותי, אבל לא זזתי ממנו כי הוא בדיוק אמר, מהורהר כזה, ״אולי באמת אחתים אתכם. המיש הזה באמת משהו מיוחד.״
    אחרי שלוש פעמים שמיכאלה חזרה על הסינגל, האנשים שרו איתה את השיר שלנו, וחֵלק אפילו רקדו. בפעם הרביעית הם כבר השתוללו, ומיש צעק לקהל, ״ננגן לכם אותו מאה פעמים! למה מי אמר ששיר משמיעים פעם אחת ועוברים לשיר הבא? מי אמר? למה, שיר זה זיון ללילה אחד? שיר טוב זה כמו אמא. אתה לא עוזב אותו והוא לא עוזב אותך.״ ואז הוא ירד מהבמה וגרר אותי איתו בחזרה למעלה. הוא צווח שאני כתבתי את המילים של השיר על המתולתלת שמתפללת־מסלסלת־מקללת־מחבלת. לת, לת, לת, let let let. הוא היה שיכור אבל עדיין לא גמור, והתחיל לרקוד בלי באמת לזוז. שלומי הִכה בתופים, ואני השתחוותי כמו פעם, בהופעה של סוף שנה בחוג בלט. אנשים מהקהל מחאו לי כפיים, והאיש עם הסוודר והבושם תקע שתי אצבעות בפה ושרק לי.