לפני
הנער והנערה חלמו בעבר על ספינות, לפני זמן רב, לפני שראו את ים האמת. אלה היו כלי השיט מהסיפורים, ספינות קסומות שתורניהן נחטבו מאֶרֶז מתוק ומפרשיהן נארגו בידי עלמות מחוט זהב טהור. צוותיהן היו עכברים לבנים ששרו שירים וקִרצפו את הסיפונים בזנבותיהם הוורודים.
הווֶרְהָאדֶר לא הייתה ספינה קסומה. היא הייתה ספינת סוחר קֶרצ'ית שמחסניה מלאים עד להתפקע דוחן ודִבשָׁה. היא הדיפה צחנה מהגופים שלא נרחצו ומהבצלים החיים שיכולים למנוע צפדינה, כך טענו המלחים. צוות הספינה ירק וקילל והימר על מנות הרום. חִדקוֹניות נמלטו מתוך הלחם שהנער והנערה קיבלו, ותָאָם היה ארון צפוף שאותו נאלצו לחלוק עם שני נוסעים נוספים וחבית של דג קוֹד מומלח.
זה לא הפריע להם. הם התרגלו לצלצול הפעמונים המכריזים על השעה, לקריאת השחפים, לדיבורים חסרי הפשר בקֶרצ'ית. הספינה הייתה ממלכתם, והים — חפיר ענקי שהרתיע את אויביהם.
הנער התרגל לחיים על הספינה באותה קלות שבה התרגל לכל דבר אחר. הוא למד לקשור קשרים ולתקן מפרשים, וכשפצעיו החלימו, הוא עבד על החבלים לצד הצוות. הוא זנח את נעליו וטיפס יחף וללא חת על החִיבֵּל. המלחים השתאו על יכולתו לאתר דולפינים, להקות תריסניות, דגי נמר מפוספסים בצבעים עזים, על יכולתו לנחש היכן יגיח לווייתן מעל פני המים רגע לפני שגבו הרחב והמנומר פילח את הגלים. הם טענו שהיו מתעשרים אילו רק היה להם ולו שמץ ממזלו.
הנערה הלחיצה אותם.
שלושה ימים לאחר שיצאו לים, הקברניט ביקש ממנה להישאר ככל יכולתה בבטן הספינה. הוא האשים בכך את אמונותיהם הטפלות של אנשי הצוות, וטען שהם חושבים שנשים על הספינה יביאו רוחות רעות. זה היה נכון, אבל המלחים אולי היו מקדמים בברכה נערה צוחקת ומאושרת, נערה שתספר בדיחות ותנסה את יכולתה בחלילית.
הנערה עמדה שקטה ודוממת לצד המעקה והידקה את צעיפה סביב צווארה, קפואה כמו פסל חרטום המגולף מעץ לבן. הנערה הזאת צרחה בשנתה והעירה את הגברים הישנים על משטח התורן הקדמי.
לכן הנערה העבירה את ימיה בבטנה האפלולית של הספינה. היא ספרה חביות דבשה, בחנה את המפות הימיות. בלילה, היא התגנבה אל מחסה זרועותיו של הנער והם עמדו יחדיו על הסיפון ואיתרו קבוצות כוכבים ברסס העצום שבשמים: הצייד, המלומד, שלושת הבנים השוטים, חישוריו הנוצצים של הגלגל הסובב, ארמון הדרום וששת צריחיו המעוקמים.
היא החזיקה בו לצדה ככל שיכלה, סיפרה סיפורים, שאלה שאלות. כי היא ידעה שכשתישן, תחלום. לעתים חלמה על דוברות מנותצות בעלות מפרשים שחורים וסיפונים חלקלקים מדם, על אנשים זועקים בחשכה. אבל גרועים מהם היו החלומות על נסיך חיוור שהצמיד את שפתיו לצווארה, שהניח את ידיו על הקולר המקיף את גרונה וזימן את כוחה בפרץ של אור שמש בהיר.
כשחלמה עליו התעוררה רועדת, והד כוחה עדיין רוטט בה, תחושת האור עדיין חמימה על עורה.
הנער הצמיד אותה אליו ביתר עוז ולחש מילים עדינות כדי להרדים אותה.
"זה רק סיוט," לחש. "החלומות ייפסקו."
הוא לא הבין. החלומות היו עכשיו המקום היחיד שבו היה בטוח להשתמש בכוחה, והיא השתוקקה אליהם.
ביום שבו הווֶרְהָאדֶר הגיעה ליבשה, הנער והנערה עמדו יחדיו ליד המעקה וצפו בחוף נוֹבְיִי זֶם הולך וקרב.
הם נישאו אל תוך הנמל דרך מטע של תרנים שחוקי רוח ומפרשים מגולגלים. היו שם חד־תורניות חלקלקות ומפרשיות קטנות מחופיה הסלעיים של שׁוּ־האן, ספינות מלחמה חמושות ויאכטות תענוגות, ספינות סוחר שמנות וציידות לווייתנים פְיֶירְדָניות. ספינת משוטים תפוחה הנושאת אסירים אל מושבות הדרום הניפה את הדגל אדום הקצוות שהזהיר מפני רוצחים על סיפונה. כשחלפו על פניה, הנערה הייתה מוכנה להישבע ששמעה נקישת שלשלאות.
הווֶרְהָאדֶר מצאה את המעגן שלה. הכבש הורד. הסוורים והצוות קראו ברכות זה לזה, קשרו חבלים, הכינו את המטען.
הנער והנערה סרקו את ההמון ברציפים אחר הבזק ארגמני של קורעי־הלב או כחול של הזַמָּנים, אחר נצנוץ אור שמש על רובי הרַבְקָנים.
הגיע הזמן. הנער החליק את ידו לתוך ידה. כף ידו הייתה מחוספסת ומיובלת מימי העבודה על החבלים. כשרגליהם נחתו על קרשי המזח, היה נדמה להם שהקרקע מיטלטלת ומתנודדת תחתם.
המלחים צחקו. "וָאארווֶל, פֶנטוֹמֶן!" קראו.
הנער והנערה צעדו קדימה, ופסעו את פסיעותיהם המתנודדות הראשונות בעולם החדש.
בבקשה, התפללה הנערה בדממה אל כל קדוש שאולי ישמע, שנהיה בטוחים כאן. שנהיה בבית.
