פרק ראשון
מי הוא זה בנימין, איזהו מקומו ואיזה הדרך עבר עליו הרוח לנסוע למרחקים
"כל ימי – כך מספר בנימין השלישי בעצמו – כל ימי נתגדלתי בק"ק בטלון, דמתקריא טונוידיבקה, בה היתה הורתי ולידתי, בה למדתי ודעה קניתי, ובה נשאתי, למזל-טוב, את זוגתי הצנועה מרת זלדה תחיה." בטלון היא עיר קטנה באחד המקומות הנשכחים מרגל אדם, ודבר אין לה כמעט עם הישוב, וכשיזדמן לשם פעמים אחד מעוברי-דרך, משגיחים לו מן החלונות ומציצים מן החרכים, משתוממים ומשתאים: מי הוא זה ומאין זה, מה לו פה ומי לו פה, ולמה נתכוון בביאתו? מפני שביאה בעלמא בלא כלום אי אפשר, וכי לחנם נושא אדם את רגליו והולך ובא על לא דבר! מסתמא יש דברים בגו, ואין המקרה הזה אומר אלא דרשני – הבה נתחכמה לו!… והנה המולה וקול דברים ובטלונים נאספים – זה בא בחכמתו וזה בבקיאותו בהויות-העולם, ולהשערות וסברות אין קץ. ישישים עומדים ומספרים לדוגמא מעשה בפלוני ופלוני שנזדמנו לקק"ם בשנת כך וכך. מנבלים את פיהם במילי-דבדיחותא, שהשתיקה יפה להן. הגברים מחזיקים איש בפאת-זקנו ומשחקים; זקנות עושות עצמן כועסות וגוערות בהלצנים בנזיפה וגיחוך כאחד; נשים צעירות משפילות ראשן, יד לפה ושוחקות בתרועה. השיחה בענין זה מתגלגלת מבית לבית, ככדור של שלג, ובדרך הלוכה היא מתגדלת יותר ויותר עד שהיא מתגלגלת ובאה ללשכת אחורי התנור בבית-המדרש, לאותו מקום שהוא מקלט לכל מיני שיחות וסודות בעסקי משפחה, במילי-דשמיא ובמילי-דעלמא – בעניני המדינות, בשומת עשרו של קורח ורכושו של רוטשילד ושאר הנגידים המפורסמים, ובספורי-מעשיות על עשרת השבטים ועל "היהודים האדמונים" וכיוצא בהם – ושם יעיין בהם ועד מיוחד של בטלנים יהודים בעלי-צורה, שמפקירים נשיהם ובניהם ועוסקים בכל הענינים הללו באמת ואמונה, שלא על מנת לקבל שכר על טרחם ועמלם אפילו פרוטה אחת. מלשכת אותו בית-דין של מטה הענינים הולכים פעמים ועולים לבית-דין של מעלה על האיצטבא העליונה בבית-המרחץ ונחתכים שם במותב פני העיר ובעלי-הבתים החשובים. התוגר כמעט שלא היה נפגע פעם אחת בישיבה של מעלה זו, ואלמלא פרקליטים אחדים שהיו לו שם אותה שעה מי יודע מה היה בסופו, ורוטשילד העלוב אף הוא כמעט שלא הפסיד בענין רע ממון הרבה, כדי עשרה או עשרים מיליון, ונעשה נס ונתגברה החמימות על האיצטבא העליונה בהיסח-הדעת והיתה שעת רצון לזכות אותו בריווח מרובה של אלפי-אלפים אדומים בבת-אחת!
ובעצמם בני העיר בטלון רובם ככלם אביונים גדולים וקבצנים נוראים, לא עליכם, אבל הכל מודים שהם אביונים שמחים, קבצנים טובי-לב, ובעלי-בטחון משונים. כשאתה שואל את הבטלוני: רבי יהודי, במה אתה עוסק וממה אתה ניזון? הוא עומד מבולבל ואינו יודע מה להשיב. ולאחר שנתישבה דעתו עליו הוא משיב לך בגמגום כהאי לישנא:
– ניזון, ממה אני ניזון, למשל? הבל הבלים! יש אלהים, אומר אני לך, למשל, היושב וזן את כל בריותיו בטובו הגדול. מזון לא חסר ואל יחסר לנו, אומר אני לך, למשל.
– אף על פי כן עסקך במה? איזו אומנות או פרנסה מן הפרנסות בידיך?
– יהי שם ה' מבורך. אני, כשם שאני לפניך בקומתי וצביוני, למשל, מתנה טובה יש לי מאת השם יתברך: פרקי נאה וקולי נעים! והריני עובר לפני התבה ומתפלל מוספים בימים הנוראים באחת העירות בסביבה זו. מוהל אומן אני ונוקד מצות, שאין דוגמתי בעולם, ופעמים מזווג זווגים מזווג אני, גם אחוזת-עולם לי – כמו שאתה רואה אותי, למשל – מקום לשבתי בבית הכנסת. אגב יש עמי בביתי – יהא נא הדבר כמוס עמנו – מעט משקה, למשל, יי"ש למכירה, שממשיך לי שפע פורתא, גם עז חולבת לי, אל תשלט בה עינא בישא, ואף היא תשפיע לי מעט מדדיה, וגם יש גואל קרוב לי בסביבה זו, איש אמיד ואדם חשוב, ואף הוא חונן ונותן, באונס או ברצון, וחוזר ונותן בשעת הדחק. וחוץ לזה אני אומר לך, למשל, הבורא יתברך שמו הוא אב הרחמים וישראל רחמנים בני רחמנים, אומר אני לך, למשל, ומה יתאונן אדם חי?…
אף על זה ראויים הבטלונים לשבח, שהם שמחים בחלקם ואינם מן המהדרין כל כך באכילה ובהלבשה. אפילו אם הקפוטה של שבת, למשל, קרועה ומדולדלת ושוליה מזוהמים בטיט – אין חוששין לכך, העיקר שהיא בגד משי ומבהקת, ואם היא נעשית ככברה קרעים-קרעים בכמה מקומות והעור מציץ בהם, מה איכפת לנו, ולמאי נפקא מינה? מי פתי יעמד ויסתכל בזה? ולא יהא זה כ"פיאַעטס" – במה גרע כחו של עור-הגוף מעקבות מגולין, וכי תפוח-עקבו של אדם לאו עור ובשר הוא? פת קיבר ותבשיל של גריסין למי שיש לו – סעודה מספקת וטובה היא, ואין צורך לומר "חלה" של סולת נקיה עם צלי "רוסילפלייש" בערב-שבת, למי שזוכה לכך, זהו ודאי מאכל מלכים, שאין בעולם יפה ממנו. וכשאתה עומד לפניהם ומספר, למשל, בשאר מטעמים ומיני מזונות, מלבד דגים ורוטב וצלי-קדירה ולפת, הרי דבריך נראים להם תמוהים ומשונים, וכל אחד מלגלג ואומר בדברי-חידודין כאלו אתה שוטה ומשטה בהם בדברי-הבאי – עורבא פרח, כוי פרח באויר והטיל ביצה! חרוב שניטל לברכה בחמשה עשר בשבט, זהו אצלם המשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו. כיון שרואים אותו – זכר ארץ-ישראל לפניהם בא, מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, עיניהם ליה ואומרים: הוי, ותוליכנו, אבינו אב הרחמן, קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה וכונותיה, לארצנו – שהחרובין מאכל עזים שם… ומעשה אדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! אטו מילתא זוטרתא היא, זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל!… הביטו לו – וארץ-ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל-מערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי-טבריא! הנה עולים על הר-הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלא חפנים מעפר הארץ!… אוי, אוי, היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה.
"אותה שעה – כך מספר בנימין – היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאלו הם בארץ-ישראל ומרבים לספר בביאת הגואל. נמנו וגמרו, שיום הששי להקדוש ברוך-הוא לאחר חצות הרי זה בא! שוב היה מעשה בשוטר העיר, שבא מקרוב על משמרתו, והיה נוהג שררה על הצבור ביד רמה: הביט און ב"ירמולקות" של שני יהודים ופרע את ראשם; יהודי אחד נעשה על ידו קצוץ-פאה; בני-אדם כשרים, שהמנוול משכם לאותם המבואות… בחצי הלילה, נלכדו בידו, בדקם ומצא את כתבי-תעודתם פסולים; עזו של יהודי אחר נתפסה בגזרתו על שקפצה ואכלה גג של תבן חדש – ובשעת הדחק הזו עמדה כנסת הגדולה של הבטלונים בבית-המדרש ודחקה את הקץ, ובאה בטענה ואמרה: עד מתי, רבונו-של-עולם, יהא שר של ישמעאל שולט בעולם? ומתוך כך באו לידי דברי-שיחה על עשרת השבטים ואמרו: מה טוב חלקם ומה נעים גורלם שם, באותם המקומות הרחוקים – שם, שם… גם את היהודים האדמונים, את בני-משה, לקחו והעלו על הבמה והפליגו לספר במעשי תקפם וגבורתם. ממילא מובן, שגם אלדד הדני היה זכור לטוב. באותה שעה נכנס בי הרוח ועורר התשוקה לנסיעתי, שהיתה הולכת ומתגברת בי מיום ליום".
לשעבר היה בנימין מצומצם בעולמו, כאפרוח זה בתוך הביצה, או כתולעת זו שקובעת דירתה בתוך החזרת. כסבור היה שמחוץ לתחומה של בטלון הוא סוף העולם, ואין חיים טובים ונעימים כמו במקומו.
"סבור הייתי – כך בנימין אומר באחד מספריו – שאין ראוי לו לאדם לבקש עושר וגדולה יותר ממה שיש לו להמוכסן בעירנו. אטו מילתא זוטרתא היא, דירה נאה כבית-דירתו וכלים נאים ככלי-תשמישו: מנורות נחשת ארבעה זוגות; מנורת המאור אחת ובעלת ששת קנים משוקדים, כפתור ונשר על ראשה; שתי קדרות נחשת וחמש מחבות נחשת; קערות בדיל מבהיקות, מסודרות שורות-שורות על מדף בירכתי הבית, ובלי גוזמא כתריסר כפות טמביק; שני גביעי כסף; הדס-כסף אחד; מנורה-לחנוכה אחת; אורלוגין עתיק כמין בצל בתוך שני נרתקין כסף תלוי בפתיל תכלת, משזר בזגוגיות דקיקות של גוונים משונים; שתי קפוטות לשבת, ועל כלם – שתי פרות ועגלת-בקר אחת מעוברת, שכרסה בין שניה, ועוד דברים הרבה שאין להם שיעור! סבור הייתי, שאין איש חכם ונבון כרבי אייזיק-דוד ברבי אהרן-יוסילס; הרי עליו אומרים, שבנערותו היתה לו ידיעה בחכמת-התשבורת, חכמה זו שלאו כל אדם משלנו, ואפילו מגדולי הסוחרים והחנונים שבנו, זכו לה. ראוי היה רבי אייזיק-דוד להיות אחד משרי המדינות, היושבים ראשונה במלכות, אלא שאין מזל לישראל. סבור הייתי, מי בעל צורה, נאה דורש וקולו ערב, כמו חייקיל כבד-הפה שלנו, ומי הוא אסיא מומחה, מחיה מתים, כמו הרופא שלנו, שלמד, כפי השמועה, את חכמת הדוקטוריא אצל צועני אחד מחרטומי מצרים".
כללו של דבר, חן המקום ויושביו היה גדול מאד על בנימין. אמת, בנימין היה עני וניזון בדוחק, הוא ואשתו ובני-ביתו היו מלובשים קרעים, אבל כלום עלתה דעתו של אדם הראשון ואשתו בגן-עדן להתבושש, שהם ערומים ויחפים? והנה באו ספורי-המעשיות הנפלאים הללו ביהודים האדמונים ובעשרת השבטים ונכנסו עמוק עמוק בלבו, ומאותה שעה ואילך צר לו המקום בעירו. נפשו היתה שוקקה ומתגעגעת לשם… לשם, למרחבי ארץ. לבו היה נושא את עצמו למרחקים, כתינוק זה שמתמשך בפישוט ידים כנגד הלבנה. לכאורה נראה, מה כחו של התמר, של השוטר ושל הירמולקי והפאה; ומה גבורתו של היהודי, שנלכד בחצי הלילה, ושל העז והגג של תבן? ובאמת אין אנו חייבים להודות על רוב מעשיו של בנימין אלא להם. הם העירו את רוחו ועל ידם נתגלגל הדבר שיצליח את העולם בנסיעתו הנפלאה. והרי כך אנו רואים כמה וכמה פעמים במנהגו של עולם, שמתוך סבות קלות – תולדות גדולות ונכבדות יוצאות ובאות לעולם: האכר זורע שדהו חטים, קצתן בעל-הרחים נוטל וטוחן קמח, קצתן נכנסת לבית-משרפות היין ותתגלגל ליי"ש, וקצת מן הקמח באה לידי גיטל המוזגת, והיא לשה ומגלגלת ומקטפת ועושה לביבות; מצורף לזה היו הצורים בשעתם כמה אלפים שנה קודם לכן ממציאים את הזכוכית, ועל ידי נעשו ובאו לעולם בקבוקים וכוסות – מכל הסבות הקלות האלה ביחד קפצו ובאו אצלנו בעירות הרבה אלו ראשי הקהל הברורים ומיני בעלי הנפש היפה המשונים. אפשר שניצוץ של נוסע היה בטבע של בנימין מתחילת ברייתו, אבל ניצוץ זה היה עומם ונעלם, אלמלי המסבות והמאורעות של אותו הזמן לא היו מפיחין בו. ואפילו אם הניצוץ הזה לא היה כבה לגמרי, הרי על-כל-פנים, אילולי אותם הסבות האמורות, לא היה בכחו אלא כדי לעשות את בנימין למוליך ומביא מים במקומו, או לכל היותר לעשותו בעל עגלה. הרבה בעלי-עגלות ומשמשיהם אנו רואים בעולם, שהיו מסוגלים להיות בעלי-מסעות מעין אלה הנודדים ומחזירים עתה בתפוצות ישראל. אבל… אין זה מעניני.
וכיון שנתן בנימין דעתו על הנסיעה היה שוקד בהתמדה יתרה על מסעותיו של רבה בר-בר-חנה בים ובמדבר ומעמיק בהם בכל נפשו. אף זכה לקבלת הספר "אלדד הדני", והספר "מסעות בנימין", שנסע לסוף העולם שבע מאות שנה קודם לזמננו, והספר "שבחי ירושלים" עם הוספות, והספר "צל עולם", הכולל כל שבע חכמות בשבעה דפים קטנים – מדבר על הבריות הנוראות והמשונות ומספר חדושים ונפלאות שבכל העולם. הספרים האלה הם שפקחו את עיניו ועשו אותו למין בריה חדשה, פשוטו כמשמעו.
"מן הנוראות והנפלאות שבהם – כך אומר בנימין בספרו – היה לבי מתפעל ומשתומם מאד מאד. אנא רבונו-של-עולם! הייתי קורא ומפיל תחנתי לפני השם יתברך מרוב התפעלות, הושיעה נא, ואראה בעיני גם מקצת מן המקצת של הנפלאות הרבות האלה. לבי היה שואף לקצוי ארץ וראשי מהלך על כנפי רוח – רחוק רחוק"…
מאותה שעה היה צר לו באמת המקום בבטלון, וגמר בדעתו להתחמק ולצאת משם בכל מאמצי כחו, כאפרוח זה שמתחיל מנקר ופורץ עליו פרץ ויוצא מתוך הביצה לאויר העולם.
