הספר הזה לא ייתכן
לפני שלוש־עשרה שנה ידעתי שזה לא יוכל לקרות.
תבינו, עמדתי למות. או להשתגע.
לא היה שום סיכוי שעדיין אהיה כאן. לפעמים הטלתי ספק אם אשרוד בעשר הדקות הקרובות. והמחשבה שאהיה מספיק בריא ובטוח בעצמי כדי לכתוב על כך בדרך זו נראתה דמיונית.
אחד הסימפטומים העיקריים של דיכאון הוא שלא רואים כל תקווה. אין עתיד. אין שום אור בקצה המנהרה, היא כמו חסומה בשני קצותיה, ואתה בתוכה. אילו רק יכולתי לדעת את העתיד, לדעת שהוא יהיה הרבה יותר בהיר מכל מה שחוויתי בעבר, אזי פתח אחד של המנהרה היה מתנפץ לרסיסים, והייתי רואה את האור.
ולכן, קיומו של הספר הזה הוא הוכחה שהדיכאון משקר. הדיכאון גורם לך לחשוב דברים שאינם נכונים. אבל הדיכאון עצמו אינו שקר. הוא הדבר הממשי ביותר שחוויתי מעודי. וכמובן, הוא בלתי נראה.
אנשים אחרים כלל אינם מבחינים בו, בדרך כלל. אתה מסתובב כשראשך בוער באש, ואיש אינו רואה את הלהבות. ולכן - מכיוון שהדיכאון הוא מסתורי ברובו ואינו נראה לעין - הסטיגמה פורחת. הסטיגמה אכזרית מאוד לסובלים מדיכאון, מפני שהיא משפיעה על המחשבות, והדיכאון הוא מחלה של המחשבות.
כשאתה מדוכא אתה מרגיש בודד, מרגיש שאיש אינו חווה חוויה כשלך. אתה פוחד כל כך שתיראה משוגע, שאתה מפנים הכול. אתה פוחד כל כך שאנשים ימשיכו להתרחק ממך, שאתה פשוט שותק ולא מדבר על זה.
וחבל, מפני שהדיבור עוזר. מילים - בעל פה או בכתב - הן החיבור שלנו לעולם. ולכן, כשמספרים על כך לאחרים, וכותבים על הדברים האלה, מתחברים יותר לאנשים, וגם אל האני האמיתי שלנו.
אני יודע, אני יודע, אנחנו בני אנוש. אנחנו יצורים ששומרים על חשאיות. בניגוד לבעלי חיים אחרים, אנחנו לובשים בגדים ומתרבים מאחורי דלתות סגורות. ואנחנו מתביישים כשהדברים משתבשים אצלנו. אבל נתגבר על זה, ונעשה זאת באמצעות דיבור על הנושא. ואולי גם נקרא ונכתוב עליו.
אני מאמין בכך. מפני שהקריאה והכתיבה הן שגאלו אותי, בין השאר, מן החשכה. מאז שהבנתי שהדיכאון שיקר לגבי העתיד, רציתי לכתוב ספר על הניסיון שלי ולהתמודד כך פנים אל פנים עם הדיכאון והחרדה.
ולכן, הספר הזה מבקש לעשות שני דברים: להקטין את הסטיגמה, וגם - השאיפה היותר דון קישוטית כנראה - לשכנע אנשים שמתחתית הבור אי־אפשר לראות היטב את הנוף.
אני כותב זאת מפני שהקלישאות הישנות ביותר הן עדיין הנכונות ביותר. הזמן מרפא. יש אור בקצה המנהרה, גם אם איננו מסוגלים לראותו. ואין רע בלי טוב. לפעמים מילים באמת משחררות.
הערה, לפני שנצא לדרך
כל נפש היא ייחודית. היא משתבשת בדרך ייחודית. הנפש שלי השתבשה בדרך שונה מזו שנפשות אחרות משתבשות. החוויה שלנו חופפת לזו של אנשים אחרים, אבל היא לעולם אינה אותה חוויה בדיוק. תוויות כוללניות כמו "דיכאון" (ו"חרדה" ו"הפרעת חרדה" ו"הפרעה טורדנית כפייתית") הן שימושיות, אבל רק כשמבינים שלא כל האנשים עוברים אותה חוויה בדיוק.
כל אחד תופס את הדיכאון בצורה שונה. כל אחד מרגיש כאב בדרכים שונות, ברמות שונות, ומגיב אליו בדרכים שונות. עם זאת, אם ספרים נועדו להביא תועלת באמצעות שחזור מדויק של החוויה הייחודית שלנו, אזי הספרים היחידים הראויים לקריאה הם אלה שאנחנו עצמנו כתבנו.
אין דרך נכונה או שגויה לחוש דיכאון, או לחוות התקף חרדה, או להרגיש אובדני. הדברים האלה פשוט קיימים. אומללות, כמו יוגה, אינה ספורט תחרותי. אבל במשך השנים גיליתי שקריאה על אנשים שסבלו, שרדו והתגברו על הייאוש, עודדה אותי. העניקה לי תקווה. אני מקווה שספר זה יוכל לעשות זאת.
1. נפילה | היום שבו מתי
אני זוכר את היום שבו האני הקודם שלי מת.
הוא התחיל במחשבה. משהו לא בסדר. כך זה התחיל. לפני שהבנתי מה קורה. ואז, כעבור שנייה או יותר, עלתה תחושה מוזרה בראשי. מין פעילות ביולוגית בחלקה האחורי של הגולגולת שלי, קצת מעל לעורף. במוח הקטן.
פעימה או רפרוף חזק, כאילו פרפר נלכד בפנים, מלווה בתחושת עקצוץ. עדיין לא הכרתי את התופעות הגופניות המוזרות שיוצרים הדיכאון והחרדה. פשוט חשבתי שאני עומד למות. ואז לבי התחיל לפעום בחוזקה. ואז אני התחלתי ליפול. שקעתי במהירות, צנחתי לתוך מציאות קלאוסטרופובית ומחניקה. וחלפה יותר משנה עד שהצלחתי להרגיש שוב קצת נורמלי.
עד לאותו רגע לא הבנתי מהו דיכאון ולא הייתי מודע לקיומו, ידעתי רק שאמי סבלה ממנו במשך תקופה קצרה לאחר שנולדתי, ושסבתא־רבתא שלי מצד אבי התאבדה. כך שאני חושב שהיתה היסטוריה משפחתית, אבל כמעט לא הקדשתי לה מחשבה.
הייתי בן עשרים וארבע. התגוררתי בספרד - באחת הפינות השלוות והיפות של האי איביזה. היה חודש ספטמבר. בעוד שבועיים איאלץ לחזור ללונדון, ולמציאות. אחרי שש שנים של חיים כסטודנט ועבודות זמניות בקיץ. דחיתי ככל שיכולתי את הצורך להתבגר, והוא ריחף כענן כבד מעל ראשי. והענן הזה נשבר עכשיו והציף אותי.
הדבר המוזר ביותר בנפש הוא שמתרחשים בה דברים בעוצמה רבה, אבל אף אחד אחר אינו מבחין בהם. העולם מתעלם. האישונים שלך מתרחבים. אולי אתה נשמע מבולבל. העור שלך מבהיק מזיעה. אבל איש מהאנשים שראו אותי בווילה לא היה יכול לדעת מה הרגשתי, איש לא היה מסוגל להבין את הגיהינום המוזר ששריתי בו, או מדוע המוות נראה רעיון מצוין.
שכבתי במיטה שלושה ימים. אבל לא ישנתי. חברתי אנדריאה באה אלי בפרקי זמן קבועים עם מים או פירות שבקושי הצלחתי לאכול.
החלון היה פתוח כדי שייכנס אוויר צח, אבל החדר היה חם וחסר תנועה. אני זוכר שנדהמתי שעודני חי. אני יודע שזה נשמע מלודרמטי, אבל דיכאון וחרדה מספקים רק מחשבות מלודרמטיות. לא היתה כל הקלה.
רציתי למות. לא, זה לא מדויק. לא רציתי למות. פשוט לא רציתי לחיות. פחדתי מהמוות. והמוות קורה רק לאנשים שהיו בחיים. היו הרבה יותר אנשים שמעולם לא חיו. רציתי להיות אחד מהאנשים האלה. המשאלה הקלאסית הישנה. שלא להיוולד כלל. להיות אחד משלוש מאות מיליוני תאי הזרע שלא הגיעו לתעודתם.
(איזה מזל זה להיות נורמלי! כולנו פוסעים כלוליינים על חבל דק ובלתי נראה ובכל רגע אנחנו עלולים למעוד ולפגוש בכל הזוועות הקיומיות הרדומות בתוך נפשנו.)
החדר היה כמעט חשוף. היתה בו מיטה עם כיסוי לבן חלק והיו קירות לבנים. אולי היתה תמונה על הקיר, אבל נדמה לי שלא. אני בהחלט לא זוכר תמונה. היה ספר ליד המיטה. לקחתי אותו פעם אחת והנחתי אותו חזרה. לא הצלחתי להתרכז אף לא לשנייה.
לא הייתי מסוגל בשום אופן להביע את החוויה הזאת במילים, מפני שהיא היתה מעבר למילים. לא הייתי מסוגל לדבר עליה בבהירות. המילים נראו ריקות ביחס לכאב הנורא. זכרתי שדאגתי לאחותי הקטנה פיבי. היא היתה באוסטרליה. פחדתי שהיא, האדם הקרוב אלי ביותר מבחינה גנטית, תרגיש כמוני.
רציתי לדבר איתה אבל ידעתי שאיני מסוגל. כשהיינו קטנים, בבית בנוטינגהמשייר, פיתחנו מערכת התקשרות לפני השינה, שבמסגרתה דפקנו על הקיר שהפריד בין החדרים שלנו. עכשיו דפקתי על המזרן ודמיינתי שהיא יכולה לשמוע אותי בקצה השני של העולם.
טוק. טוק. טוק.
לא העליתי בדעתי מושגים כמו "דיכאון" או "הפרעת חרדה". בתמימותי המגוחכת לא חשבתי שאני חווה משהו שאחרים הרגישו אי־פעם. זה היה כל כך זר לי, שהאמנתי שזה זר לכל בני האדם.
"אנדריאה, אני מפחד."
"זה בסדר. הכול יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר."
"מה קורה לי?"
"אני לא יודעת. אבל הכול יהיה בסדר."
"אני לא מבין איך זה יכול לקרות."
ביום השלישי יצאתי מהחדר ויצאתי מהווילה, והלכתי להרוג את עצמי.
מדוע קשה להבין דיכאון
זה בלתי נראה.
זה לא "להרגיש קצת עצוב".
המילה הזאת שגויה. כשאני חושב על המילה דיכאון, אני חושב על צמיג מפונצ'ר, על משהו מנוקב וחסר תנועה. אולי זו ההרגשה שיש בדיכאון ללא חרדה, אבל דיכאון חדור אימה אינו משהו שמונח ללא תנועה.
(המשוררת מליסה ברודר צייצה פעם: "מי האידיוט שקרא לזה ‘דיכאון' ולא ‘יש עטלפים בחזה שלי והם תופסים המון מקום'. נ"ב: אני רואה צל?") במקרה הגרוע ביותר משתוקקים נואשות לסבל אחר, סבל גופני כלשהו, מפני שהנפש היא אינסופית, והייסורים שלה - כשהללו מתרחשים - אינסופיים לא פחות.
אפשר להיות מדוכא ומאושר, ממש כמו שאפשר להיות אלכוהוליסט פיכח.
לא תמיד יש לדיכאון סיבה מוגדרת.
הוא יכול לפגוע באנשים - מיליונרים, בלונדינים, נשואים באושר, אנשים שקוּדמו זה עתה בעבודה, אנשים שיודעים לרקוד סטפס ולבצע קסמים בקלפים ולפרוט על גיטרה, אנשים בעלי פנים חלקות, אנשים שמציפים
את הסטטוס שלהם בתיאורים מאושרים - אנשים שמתבונן מבחוץ יחשוב שאין להם שום סיבה להיות אומללים.
הדיכאון הוא תעלומה גם בעיני הסובל ממנו.
נוף נפלא
השמש הכתה בעוצמה רבה. ריח אורנים וים נישא באוויר. הים היה קרוב, מתחת לצוק. וקצה הצוק היה במרחק צעדים ספורים. לא יותר מעשרים, חשבתי. התוכנית היחידה שלי היתה ללכת עשרים ואחד צעדים בכיוון הזה.
"אני רוצה למות."
ליד הרגליים שלי היתה לטאה. לטאה אמיתית. הרגשתי שזה מעין סימן. לטאות אינן הורגות את עצמן. הן שורדות. אם קוצצים להן את הזנב, זנב חדש צומח במקומו.
הן אינן חוטפות מצב רוח. הן אינן חשות דיכאון. הן פשוט ממשיכות בחייהן, גם אם הנוף אכזרי ולא ידידותי. יותר מכול רציתי להיות הלטאה הזאת.
הווילה היתה מאחורי. המקום היפה ביותר שהתגוררתי בו אי־פעם. לפני השתרע הנוף המרהיב ביותר שראיתי מעודי. מימיו המנצנצים של הים התיכון, שנראו כמפת טורקיז זרועת יהלומים זעירים, מתוחמת בקו חוף שעשוי צוקי אבן גיר וחופים נסתרים קטנים ולבנים.
אבל גם הנוף היפה ביותר בעולם לא היה יכול לבלום את רצוני העז להרוג את עצמי. קצת יותר משנה קודם לכן קראתי הרבה מכִּתבי מישל פוקו בלימודי לתואר השני. בעיקר את תולדות השיגעון בעידן התבונה.
הרעיון שיש לאפשר לשיגעון להיות שיגעון. שחברה מפוחדת ומדכאת מתייגת כחולה כל מי שחריג בה. אבל זו היתה מחלה. זו לא היתה מחשבה מטורפת שחלפה במוחי. זה לא להיות קצת תימהוני. זה לא לקרוא את בורחס או להאזין לקפטן ביפהארט או לעשן מקטרת או לפנטז על חטיף מארס ענקי.
זה היה כאב. הייתי בסדר, ופתאום לא הייתי בסדר. הרגשתי רע. ולכן הייתי חולה. לא חשוב אם זו אשמת החברה, או המדע. פשוט לא יכולתי - לא הייתי מסוגל - להרגיש כך אפילו עוד שנייה. היה עלי לשים קץ לעצמי.
התכוונתי לעשות זאת. החברה שלי היתה בווילה, לא הבחינה בדבר, חשבה שנזקקתי רק למעט אוויר. התחלתי ללכת וספרתי את צעדי, ואז איבדתי את החשבון, ראשי הוצף מחשבות.
"אל תשתפן," אמרתי לעצמי. או נדמה לי שאמרתי לעצמי. "אל תשתפן."
הגעתי אל קצה הצוק. אפסיק להרגיש את כל זה אם אעשה רק עוד צעד אחד. צעד אחד - זה קל עד כדי אבסורד, לעומת הכאב של להיות בחיים.
עכשיו שימו לב. אם האמנתם שאדם דיכאוני רוצה להיות מאושר, אתם טועים. המותרות של האושר ממש אינם מעניינים אותו. הוא רק רוצה שהכאב ייעלם. להימלט מנפש שעולה באש, ממחשבות מתלקחות ומעלות עשן כמו חפצים ישנים שנפלו קורבן להצתה. להיות נורמלי. לפחות, נורמלי ככל האפשר, להיות מרוקן. והדרך היחידה שלי להיות מרוקן היתה להפסיק לחיות. אחת פחות אחת שווה אפס.
אבל למעשה, זה לא היה קל. המוזר בדיכאון הוא שעל אף המחשבות האובדניות, נותר אותו פחד מהמוות. ההבדל היחיד הוא שכאב החיים מתגבר במהירות. ולכן כששומעים על אדם שהתאבד, חשוב לדעת שהוא המשיך לפחד מהמוות. זו לא היתה "בחירה" במובן המוסרי. חשיבה על התאבדות במונחים מוסריים היא חוסר הבנה.
עמדתי שם זמן מה. גייסתי את האומץ למות, ואחר כך גייסתי את האומץ לחיות. להיות. לא להיות. באותו רגע, המוות היה קרוב כל כך.
עוד כמה גרמים של אימה, והמאזניים ייטו לשם. אולי קיים יקום שבו עשיתי את הצעד הזה, אך הוא אינו היקום הנוכחי.
היו לי אמא ואבא ואחות וחברה. ארבעה אנשים שאהבו אותי. באותו רגע השתוקקתי בטירוף שלא יהיה לי אף אחד. שום נפש חיה. האהבה כבלה אותי לכאן. ולא היה להם מושג איך אני מרגיש, מה קורה בראש שלי. אולי, אילו יכלו להיות בראשי במשך עשר דקות, היו אומרים: "אה, בסדר, כן, בעצם. אתה חייב לקפוץ. אתה לא מסוגל לשאת כאב עצום כזה. רוץ וקפוץ ועצום את העיניים ופשוט עשה את זה.
אילו היית בוער באש, יכולתי לעטוף אותך בשמיכה, אבל הלהבות בלתי נראות. אנחנו לא יכולים לעשות כלום. אז קפוץ. או תן לי אקדח ואני אירה בך. המתת חסד." אבל הדברים אינם פועלים כך. כשאדם בדיכאון, הכאב שלו בלתי נראה.
ולמען האמת, פחדתי. מה יקרה אם לא אמות? מה יקרה אם אהיה רק משותק, ואז אשאר לכוד, חסר תנועה, במצב זה, לעולם? אני חושב שהחיים מספקים תמיד נימוקים מדוע לא למות, אם רק מקשיבים היטב.
הנימוקים האלה יכולים לנבוע מהעבר - האנשים שגידלו אותנו, או חברים ואהובים; או מהעתיד - האפשרויות שנמנע מהן להתקיים.
וכך נשארתי בחיים. חזרתי אל הווילה והקאתי בגלל כל המתח.
