פתח דבר:
מין אסור, מין מותר?
מיניות היא מכלול הרגשות וההתנהגויות שבהן האדם מבטא את עצמו כיצור מיני. היא מושפעת מגורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים, חברתיים ותרבותיים. יחסי מין הם הביטוי הפיזי לה.
נדמה שלגבי הרוב כל צורת ביטוי למימושה של המיניות מותרת - כל עוד אינה פוגעת באדם אחר. אם יש איסורים בנוגע ליחסי מין, הם אינם נובעים, מבחינתנו, מהמעשה המיני עצמו - אלא מהשאלה מי שותף לו ומהי השפעתו עליו. גישה זו נובעת מהתייחסות שווה לכל השותפים למעשה המיני.
מיניות ויחסי מין מעוררים סקרנות ומשיכה אצל רוב בני האדם.
המשיכה לנושאים אלה מקורה הן בהנאה המיוחסת להם והן בחטא המסומל בהם זה אלפי שנים, מעין רצון להציץ ולטעום מהגן האסור כמעשיה של חוה.
בתורה נכתב ״מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות״ (בראשית ב, יז). האכילה האסורה היא שגרמה לגילוי העירום, למיניות וליחסי המין, ובכך יוחסו לראשונה ערכי טוב ורע למושא כלשהו במקרא. ברגע ההוא נולדה האמביוולנטיות המאפיינת את יחסה של היהדות ליחסי מין ולמיניות כאחת - חטא ועבירה על האיסור האלוהי בד בבד עם ההנאה וההשתוקקות אליהם.
•••
האם האדם הקדמון ייחס ערכים כלשהם ליחסי מין, האם הטיל עליהם מגבלות כלשהן? ודאי שלא. לא היינו מתרבים ומתפתחים לוּ היו הגבלות כלשהן על יחסי מין. כל ההגבלות על קיום יחסי מין החלו עם היווצרותה של חברה שהפרידה בין המגדרים ודאגה להבטחת הרכוש ואחר כך לירושה של המגדר השליט; הדבר נכון הן לגבי החברה המטריארכלית ובוודאי לגבי זו הפטריארכלית, שהוסיפה את הדאגה לזרעו של הגבר שהפך לאדון.
המקרא הוא ספר שחובר על ידי גברים בחברה פטריארכלית נוקשה, וחלק מאיסוריו המיניים אפיינו את העמים בתקופתו. אך ביהדות תפס טוהר הזרע את מקום המעמד שהכתיב חוקים בנושא זה בעמים השונים. זאת בשל מטרתה - יצירת עַם מבודד בעל אמונה ייחודית באל יחיד שהבטיח לעמו ארץ. מטרה זו גרמה להוספת חוקים בנוגע ליחסי מין שלא היו קיימים בעמים אחרים.
ועם זאת, למרות חומרתם, חוקי התורה אינם יוצאים נגד הטבע האנושי.
הדבר הראשון שאדם עושה עם לידתו הוא לנשום. אין בתורה כל חוק, איסור או הגבלה לגבי האוויר שהאדם נושם. הסיבה לכך פשוטה: אין תחליף לפעולת הנשימה או לחמצן שבאוויר. הטלת מגבלה כלשהי על נשימה פירושה מוות (ובדרך כלל אדם אינו נושם מעבר לצרכיו).
חוקי התורה גם אינם מטילים כל הגבלות בנוגע לצמא. אין בהם כל הגבלה לגבי הנוזלים שהאדם צורך, פרט לשתיית דם (וגם זאת בשל היות הדם משויך לבעלי חיים). מה שהרווה את צימאונו של האדם - הותר. מים היו משאב חיוני להישרדות ולא היו בשפע, ובכל זאת אין שום הגבלה על שתייתם. גם על יין אין התורה מטילה מגבלה (פרט למשרתים בקודש).
על סיפוקו של הרעב הטילה התורה מגבלות: מאכלים מסוימים נאסרו ואחרים הותרו. אין כל הגבלה או איסור בתורה לגבי מזון מהצומח. במהלך האבולוציה למד האדם מתוך ניסיון וטעייה מה הם הצמחים המזיקים לו ומה הם המועילים לו, והתורה אינה מטילה כל ספק בשיפוטו לגביהם.
האיסורים מתחילים לגבי מזון מהחי.
פירושים שונים הוצעו לשאלה מדוע נאסרו בעלי חיים מסוימים והותרו אחרים. הסיבה הפשוטה היא כי אפשר להטיל איסור על מקורות שונים של בשר, ובכל זאת לספק לאדם את צרכיו לחלבון מהחי.
תהליך דומה חל, לדעתי, לגבי היצר המיני.
התורה מכירה בקיומו ובחשיבותו של המין ואינה אוסרת על מימושו. חוקיה אינם אוסרים את המעשה המיני עצמו, אלא את השותפים האפשריים לו. בראותה ביחסי מין בין גבר לאשתו את האפשרות היחידה למימוש היצר המיני, התורה אינה מגבילה אותם, פרט לאיסור לקיימם בימים מסוימים (שבעת ימי הנידה).
אך בעוד שהתורה הטילה את איסוריה המיניים על אובייקטים ליחסי מין, חכמינו לדורותיהם הטילו איסורים על המעשה המיני עצמו. ראוי לציין כי האיסורים של חכמינו אינם חופפים לחוקי התורה, ולעתים אף עומדים בסתירה להם. כך האיסור על קרי לילה, משגל נסוג, אוננות, או הארכת האיסור לקיים יחסי מין עם נידה משבוע לשבועיים. רבים מתלמידי החכמים בישיבות אינם מכירים את התורה על בוריה אלא את הלכות חז״ל לדורותיהם, ומייחסים לדברי החכמים קדושת אל, תורה למשה מסיני (חילונים, שאינם מכירים היטב את ההלכות ואף לא את התורה, נדרשים לשניהם כמקשה אחת).
התורה תיעלה את היצר המיני של האדם למטרותיה, אך לא ניסתה לשלוט בו. היא השאירה פתח לאדם לממש את יצרו עם זו המותרת לו בדרכו ובדרכה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו.
על פתח זה של חופש נסתם הגולל עוד מימי חז״ל, שהפכו את יחסי המין לעבודה, ״עבודת קודש״ בפיהם, והוסיפו חוקים והוראות איך צריך ומותר לקיימם.
חוקים נוקשים היוצאים נגד הטבע האנושי לא רק גורמים לכאב, בלבול, וחוסר אונים לרבים במגזר החרדי והדתי, אלא נוגעים גם בחילונים. חוקים אלה הם מקור לתסכול לא רק של הומוסקסואלים רבים, אלא גם של נשים הטרוסקסואליות החוות השפלה מינית בידי גברים.
בעוד שההגבלות והחוקים בהקשר המיני נוצרו ביהדות בתחילה כדי להבטיח את קיומו של העם היהודי, האיסורים שנוספו עליהם ברבות השנים הם אחד הגורמים המאיימים עליו.
במובנו המקובל ״מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו״ אינו משפט המכוון לסיבה אחת או לקבוצת אנשים אחת, ואינו נאמר לגבי העבר. הוא קיים פה, עכשיו, ומופנה אלינו, כולנו, כחברה. ספר זה דן בנושא אחד מרבים, הנושא המיני, שאליו אפשר לייחס את פסוקו החכם של ישעיהו.
ואולי כדאי להקדיש הרהור נוסף לתהליך זה...
